פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4024/95
בפני: כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: פגי לזר
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי הוראות חוק פיצוי מפוני סיני, שליד בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.5.95 בתיק ע"ש 934/94 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' וינוגרד, עו"ד טאוסיג ומר פסחוביץ.
תאריך הישיבה: ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98)
בשם המערער: עו"ד יצחק אבירם
בשם המשיבה: עו"ד באום יהושע
פסק-דין
ערעור זה מעורר שאלה משפטית אחת ויחידה, והיא: האם חוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, חל על תביעות פיצויים במסגרת חוק פיצוי מפוני סיני, התשמ"ב1982-?
המערער שעזב את אופירה ב1981-, לאחר מגורים של 5 שנים בה, הגיש את תביעתו לועדת הזכאות בינואר 1994. תביעתו נדחתה על ידי ועדת הזכאות מחמת התיישנות ועררו על החלטה זו נדחה על ידי ועדת הערר מאותו נימוק.
בא-כוח המערער הרחיב את הדיבור על סוגיית ההתיישנות במאמץ לשכנענו כי אין תחולה לחוק ההתיישנות.
יצוין כי בחוק פיצוי מפוני סיני, אין הוראה בדבר התיישנות. לטענת בא-כוח המערער, חוק ההתיישנות אינו חל משום שועדת הזכאות איננה בבחינת "בית-משפט" במובן סעיף 1 לחוק ההתיישנות ("כל רשות שיפוטית או בורר ולמעט בית דין דתי"), והתביעה לזכאות על-פי חוק פיצוי מפוני סיני אינה "תובענה" במובן סעיף 1 הנזכר ("הליך אזרחי לפני בית משפט").
כן טען בא-כוח המערער כי חוק פיצוי מפוני סיני מכונן הסדר מיוחד לגביו הרעיון המגולם בחוק ההתיישנות אינו מתאים, וכי מן הצדק לא להחילו כלפי המערער.
לא מצאתי יסוד לטענותיו של המערער. ועדת הזכאות, שעל החלטתה אפשר להגיש ערר בפני ועדת הערר ועל החלטתה של זו האחרונה ערעור לבית המשפט העליון, היא "רשות שיפוטית" וההליכים המתנהלים לפני הגופים הנזכרים הם תובענה במובן חוק ההתיישנות. בא-כוח המשיבה הצביע, בצדק, על כך כי דרכי הדיון בפני הגופים הנזכרים מהווים בירור של סכסוך בדרך אדוורסרית בין בעלי דין.
גם מבחינה עניינית נראה לי כי מן הראוי שחוק ההתיישנות יחול על תביעות מסוג זה. לא זו בלבד שרוב הגופים שהוקמו מכוח החוק האמור אינם קיימים עוד, אלא שאין זה מתקבל על הדעת כי אדם הטוען לזכאות לפיצוי ישהה את תביעתו ללא גבול קבוע בזמן. מטרת ההתיישנות היא לא רק להגן על נתבע מפני תביעות בלתי מבוססות ובלתי צפויות, אלא גם לזרז את הזכאי לפעול להגשמת זכאותו. מטרות אלו מתקיימות גם במצב בו המדינה היא הנתבעת. על האחרונה לפעול במסגרת תקציבית נתונה ובמקרה שלנו מתפקידה לקיים מנגנוני בירור מיוחדים. אין לחייבה לצפות עד אין קץ עד שחפצו של האדם, הגורס כי הוא זכאי לפיצוי, יתעורר כדי להגיש תביעה.
לא מצאתי גם בהוראת סעיף 61(ב) לחוק פיצוי מפוני סיני כל נימוק לסטות מן העקרון הגדול של התיישנות תביעות. העובדה כי המדינה יכולה ליזום הליכים לקביעת זכאות אינה אומרת כי הזכאי יכול להשהות את תביעתו מעבר לתקופת ההתיישנות.
אי לכך נדחה הערעור.
המערער ישא בהוצאות המדינה בסך 5,000 ש"ח.
ניתן היום, ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
95040240.Q02