מדינת ישראל נ. נתנאל איטח

פסק-דין בתיק רע"ב 4024/12 בבית המשפט העליון רע"ב 4024/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: נתנאל איטח בקשת רשות ערעור בג"ץ אסיר על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע בעת"א 18188-09-11 שניתן ביום 6.5.2012 על ידי כבוד השופט ש' פרידלנדר תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התשע"ג (3.6.2013) בשם המבקשת: עו"ד רועי שויקה בשם המשיב: עו"ד ורד שלו ועו"ד ערן שגב פסק-דין השופט י' עמית: 1. בית המשפט גזר על פלוני עונש מאסר שירוצה על דרך עבודות שירות. פלוני אינו מתייצב ברציפות לעבודות השירות ועל כן הוחלט על הפסקה מינהלית של עבודות השירות, וכי את יתרת העונש ירצה מאחורי סורג ובריח. מהי דרך החישוב של יתרת ימי המאסר לריצוי בבית הסוהר, בהתחשב בימי המנוחה והשבתון שיש לזקוף לזכותו של פלוני במהלך ביצוע עבודות השירות? זו השאלה העומדת לפתחנו, ועל מנת להקל על הקורא, נבהיר ונדגים את הדברים. 2. סעיף 51ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) שכותרתו "תקופת עבודת שירות" קובע כי שבוע עבודה של עובד שירות יהיה בן חמישה ימי עבודה, כי עובד שירות לא יעבוד ביום מנוחה "וכן ביום נוסף במהלך השבוע שיקבע הממונה על פי הנהוג במקום עבודת השירות ולפי צרכיו של מקום העבודה האמור; הימים המנויים בסעיף קטן זה יבואו במניין תקופת עבודת השירות". מכאן, ששבוע עבודה מלא של עובד שירות כולל חמישה ימי עבודה בפועל ושני ימי מנוחה, ואלו נחשבים כשבעה ימים לצורך מניין תקופת עבודת השירות. כאשר מוטל עונש של חודש ימים לביצוע בדרך של עבודות שירות, ואותו חודש, על פי הלוח הקלנדרי, כולל 8 ימי מנוחה (4 שישי-שבת), אזי בפועל יעבוד עובד השירות 22 ימי עבודה בלבד. השאלה המתעוררת היא, כיצד יש לחשב את מספר ימי המנוחה כאשר עבודות השירות אינן מתבצעות ברציפות. לדוגמה: על פלוני הוטלו 30 ימי עבודות שירות. בהנחה שפלוני מבצע את עבודת השירות ברציפות לאורך חודש, לא מתעוררת כל בעיה. אך מה הדין אם פלוני עבד בפועל רק 10 ימים לאורך תקופה של חמישה חודשים, והממונה על עבודות השירות הורה לבסוף על הפסקה מינהלית של עבודתו. האם יש לראות את פלוני כמי שעבד ברצף 10 ימים החל מהמועד בו החל לרצות את עבודות השירות, ובהתאם לכך "לייחס" לו את מספר ימי המנוחה (שישי-שבת) במהלך אותם ימים? או שמא, יש לקחת בחשבון את כל ימי המנוחה לאורך 5 חודשים, כך שיראו את פלוני כמי שצבר לזכותו 30 ימי עבודות שירות (5 חודשים X 8 ימי מנוחה בחודש + 10 ימי עבודה בפועל), ובכך יראו אותו כמי שריצה את מלוא עבודות השירות? כפי שנראה להלן, בית משפט קמא קבע כי תחול האפשרות השניה, לאור פרשנותו את תקנה 14(א) לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות), התשע"ב-2011 (להלן: תקנות העונשין), עליה נעמוד בהמשך. על כך נסבה הבקשה שבפנינו. 3. לאחר שהקדמנו את הרקע לסוגיה, אציג בתמצית את העובדות הצריכות לענייננו: המשיב הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של פציעה ואיומים שביצע בנהג מונית (להלן: המתלונן), לפי סעיפים 334 ו-192 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי גזר על המשיב עונש מאסר של 9 חודשים, מהם 3 חודשים לריצוי בפועל בדרך של עבודות שירות והיתר על תנאי, ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ₪ (גזר הדין מיום 12.5.2010). מועד תחילת עבודות השירות נקבע ליום 13.6.2010, כך שאילו ריצה המשיב את עבודות השירות ברצף, אמור היה לסיים את תקופת עבודות השירות עד ליום 12.9.2010 (92 ימים "ברוטו", ובניכוי ימי שבתון ומנוחה - 65 ימי עבודה בפועל). 4. מהיום בו התייצב לריצוי עבודות השירות ביצע המשיב 40 ימי עבודה בלבד לאורך למעלה משנה שלמה. לאחר התראות חוזרות ונשנות החליט שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) להפסיק מינהלית את עבודות השירות החל מיום 14.8.2011 וריצוי יתרת העונש מאחורי סורג ובריח. שב"ס חישב את יתרת ימי המאסר של המשיב בהתאם להנחיות השב"ס בדבר "אופן חישוב תקופת מאסר של עובד שירות", שם נאמר בסעיף 4.3 כדלהלן: "4.3 אופן אופן חישוב יתרת מאסר לריצוי בבית סוהר לאחר הפסקה מנהלית או הפסקה שיפוטית: 4.3.1. חישוב ימי המאסר לריצוי בבית סוהר שונה מחישוב ימי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שכן ריצויים בבית הסוהר מתבצע ברצף ללא אפשרות להיעדרות. לפיכך, בעת חישוב יתרת ימי מאסר לריצוי בבית הסוהר בפועל לאחר שהחל ריצוי עבודות השירות, יש לבצע המרת יתרת הימים לריצוי בעבודות שירות (יתרת ימים נטו) ליתרת ימי מאסר בפועל (סה"כ ימי הריצוי). 4.3.2. עובד שירות שלא החל בריצוי עונשו בעבודות שירות ונעשתה לגביו הפסקה מנהלית או שיפוטית, יועברו עם כליאתו, פרטי המאסר למתקן הכליאה בו הוא שוהה כפי שמופיע בפקודת המאסר ללא המרת תקופת המאסר לימים. 4.3.3. עיקרון חישוב תקופת מאסר – שיטת ה"ציפוף" – שיטת הציפוף מאפשרת חישוב יתרת מאסר בבית הסוהר למי שנעשתה לו הפסקת עבודות שירות, הכוללת חישוב ימי היעדרות המאושרים (ימי שבתון) במניין ימי הריצוי. להלן תיאור השיטה. מערכת המחשב אוגרת את סך כל ימי העבודה שבהם עבד עובד השירות (גם אם לא עבד ברצף) בתקופות שונות ומצופפת את כל ימי העבודה לרצף (כאילו עבד העובד ברצף), החל ממועד תחילת ריצוי מקורי (שקבע בימ"ש). בהתאם למספר הימים שעבד לכאורה ברצף יהיה זכאי לימי שבתון ומנוחה בתקופה הקלנדרית הספציפית". ובמילים אחרות: מסדרים את כל ימי העבודה ברצף על גבי הלוח הקלנדרי, החל מהמועד שנקבע לתחילת ריצוי עבודות השירות, כאילו עובד השירות עבד ברצף, ותוך "דילוג" על ימי שישי-שבת בלוח השנה. המועד המתקבל בלוח השנה לאחר סידור ימי העבודה ברצף כאמור, הוא המועד שממנו ואילך סופרים את הימים שנותרו עד לתום התקופה שעבודות השירות היו אמורות להסתיים, והמספר שמתקבל הוא מספר הימים שנותר לעובד השירות לרצות מאחורי סורג ובריח. בהתאם לשיטה זו, נותרו למשיב 39 יום לרצות במאסר בפועל בבית הכלא. 5. המשיב הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי נגד החלטת השב"ס להפסיק את עבודות השירות. בפסק דינו מיום 14.2.2012 דחה בית המשפט (השופט ש' פרידלנדר) את העתירה, וקבע כי המשיב יתייצב לריצוי יתרת עונשו בבית הסוהר ביום 4.3.2012. בהחלטה אחרת מאותו יום (להלן: ההחלטה המשלימה), קבע כי ימי המאסר של המשיב יחושבו בהתאם לפסק דינו בעת"א 39636-01-12 אלעברה נ' שב"ס (6.2.2012) (להלן: עניין אלעברה), שם קבע כי חישוב ימי המאסר ייעשה מהיום בו החל ריצוי עבודות השירות ועד יום העבודה האחרון בפועל, בניכוי כל ימי היעדרות המותרים (ימי שישי-שבת וחגים) בתקופה זו. 6. ביום 26.2.2012 הגישה המדינה (להלן: המבקשת) בקשה לבית משפט קמא לביטול החלטתו המשלימה בנוגע לאופן חישוב ימי המאסר. בבקשה נטען כי פסק הדין בעניין אלעברה ניתן בשעתו מבלי שניתנה למדינה הזדמנות להרצות טיעוניה. לגופו של עניין נטען כי אופן חישוב ימי המאסר שנקבע בעניין אלעברה אינו מתאים למקרים בהם הנידון לא ריצה את עבודות השירות באופן רציף ועבודתו הופסקה מינהלית. זאת, באשר גישת בית משפט קמא מייחסת לנידון ימי היעדרות מותרים – 2 ימי חופשה בכל שבוע – למרות שאינו זכאי להם מאחר שלא עבד ברציפות. מנגד, "שיטת הציפוף" על פי הנחיות השב"ס מביאה לתוצאה צודקת ולפיה המשיב ירצה את יתרת עונשו בהתאם לגזר דינו של בית המשפט. 7. בהחלטתו מיום 6.5.2012 דחה בית המשפט את הבקשה. בהתייחסו ל"שיטת הציפוף" הקבועה בהנחיות שב"ס, אמר בית משפט קמא כי למרות ששיטה זו "משיגה באופן טוב יותר את התכלית של המרת יתרת התקופה של עבודת-השירות – בכליאה, בלי שעובד השירות שעבודתו הופסקה ייצא נשכר מהפרותיו", אין לה עיגון בתקנות העונשין. בנוסף, יש לבכר את הפרשנות המקלה עם הנידון על פני הפרשנות המחמירה של שב"ס כפי שנקבע בהנחיותיו. עם זאת, בית המשפט נאות לבקשת המבקשת ועיכב את תחילת ריצוי העונש עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שבפנינו. 8. לטענת המבקשת, נפלה מתחת ידיו של בית המשפט טעות משפטית שיש לה השלכות כלליות לעניין דרך חישוב יתרת ימי המאסר במצב של הפסקה מינהלית של עבודות השירות. הפועל היוצא מפסק דינו של בית משפט קמא הוא, כי נידון שריצה את עונשו שלא באופן רציף ובניגוד למצוות המחוקק, לא ירצה את העונש שנגזר עליו על ידי בית המשפט. לעומת זאת, שיטת הציפוף לפי הנחיות השב"ס מגשימה בצורה טובה את הוראות החוק והרציונל ניצב בבסיסן. מנגד, תמך המשיב יתדותיו בפסק דינו של בית משפט קמא. דיון והכרעה 9. ענייננו בבקשת רשות ערעור על עתירת אסיר. סברנו כי הבקשה מעלה סוגיה בעלת השלכות רוחב ולפיכך החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 10. טרם אדרש לשאלה גופה, אזכיר כי בית משפט קמא נסמך על פסק דין קודם שנתן בעניין אלעברה. השאלה שהתעוררה באותו מקרה נגעה לפרשנותה של תקנה 14(א) לתקנות העונשין, שכותרתה "חישוב ימי מאסר לריצוי בבית סוהר", הקובעת כדלהלן: 14. חישוב ימי מאסר לריצוי בבית סוהר (א) ימי המאסר לריצוי בבית הסוהר למי שהופסקה עבודתו בעבודת שירות ונקבע כי ירצה את יתרת עונשו במאסר בבית סוהר, יחושבו בהתאם לתקופה ולמועד המאסר שנקבע בגזר הדין, בהפחתת מספר ימי עבודת השירות שבוצעו בפועל מתוך התקופה שנקבעה לריצוי בגזר הדין, לרבות ימי היעדרות בשל תאונה בעבודה וימי שבתון ומנוחה בתקופת ריצוי עבודת השירות (הדגשה הוספה – י"ע). בעניין אלעברה נקבע כי התקופה תימנה מיום העבודה הראשון עד יום העבודה האחרון שעובד-השירות ביצע בפועל, בניכוי כל ימי השבתון והמנוחה שנצטברו באותה תקופה. זאת, לעומת אפשרות אחרת, ולפיה התקופה תימנה עד למחרת היום בו הומצאה לעובד-השירות ההחלטה על ההפסקה המינהלית של עבודות השירות כאמור בסעיף 51ט(ב)(2) לחוק העונשין. וכלשונו של בית משפט קמא בעניין אלעברה: "לפיכך מתבקשת הפרשנות שלפיה 'תקופת ריצוי עבודת השירות' – היא התקופה שבה עובד-השירות עבד למעשה. תקופה זו תקיף את ימי-ההיעדרות ללא צידוק, שלאחריהם שב עובד-השירות לעבוד (אם כי אותם ימי-היעדרות לא ייזקפו לחשבון ימי-העבודה). אולם היא לא תכלול את הימים שלאחר יום-העבודה האחרון שביצע עובד-השירות, אף בטרם הופסקה עבודת-השירות בהחלטת הנציב או הקצין המוסמך. רק ימי השבתון והמנוחה שחלו במשך 'תקופת ריצוי עבודת-השירות' במובנה זה ייחשבו כימי-עבודה; במצוות החוק והתקנות" (בפסקה 15; ההדגשה הוספה –י"ע). בית משפט קמא הסתמך בענייננו על פסק דינו בעניין אלעברה וקבע כי "שיטת הציפוף" בה דוגל שב"ס, אינה מעוגנת בלשונה של תקנה 14(א), וכלשונו: "לו הייתה תקנה 14 מכוונת לטכניקה שבה דוגל שב"ס – ניסוח הסיפה שלה לא היה צריך להיות "לרבות ימי היעדרות בשל תאונה בעבודה וימי שבתון ומנוחה בתקופת ריצוי עבודת השירות' – אלא 'לרבות ימי היעדרות בשל תאונה בעבודה והחלק היחסי של ימי שבתון ומנוחה בתקופה שנועדה לריצוי עבודת השירות, המתאים לחלק היחסי של ימי העבודה שביצע עובד-השירות מתוך מכסת ימי העבודה בפועל שהיה עליו לבצע בתקופה האמורה'". בסיפא לפסק דינו הביע בית משפט קמא את עמדתו כי גישת שב"ס אכן מביאה לתוצאה עדיפה, אלא שראה עצמו כבול ללשונה של תקנה 14(א), תוך העדפת הפרשנות המקלה בענייני ענישה. 11. לטעמי, שתי דרכי הפרשנות עליהן עמד בית משפט קמא בעניין אלעברה, ועליהן הסתמך גם בפסק דינו דכאן, אינן מתייחסות כלל לשאלה שבפנינו. מכל מקום, שיטת החישוב על פי פסק דינו הנוכחי של בית משפט קמא, מושא הערעור שבפנינו, אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו, ויש לאמץ את גישת "הציפוף" על פי הנחיות שב"ס. גישה זו מעוגנת בסעיף 51ז(ד) לחוק העונשין, אשר דומה כי נעלם מעיני בית משפט קמא, שכותרתו "הפסקה בעבודת שירות": הפסקה 51ז. (א) נסתיימה העבודה במקום עבודת השירות, יעביר הממונה או רכז עבודת שירות מחוזי את עובד השירות ללא שיהוי לעבודת שירות במקום עבודה אחר. (ב) עובד השירות יודיע לממונה, ללא שיהוי, על כל הפסקה בעבודה או העדרות ממנה. (תיקון (ג) עובד שירות לא יעדר מעבודתו אלא באישור הממונה, רכז עבודת השירות או מפקח, ואם נעדר מסיבות רפואיות – גם באישור רופא; האישור יהיה לפי כללים שיקבע השר לביטחון הפנים בתקנות. (תיקון (ד) תקופת הפסקת עבודת שירות וימי העדרותו של עובד שירות לפי סעיף זה, לא יבואו במנין ימי עבודת השירות, למעט היעדרות מסיבות רפואיות בשל תאונת עבודה שאירעה במסגרת עבודת השירות ובמקום עבודת השירות. הוראה דומה מצויה גם בסעיף 51ט(ו) לחוק, העוסק בהפסקה מינהלית של עבודות השירות כמו במקרה שלפנינו, והקובע כי במקרה של הפסקה כאמור "ימי הפסקת עבודת השירות לפי סעיף זה לא יבואו במנין תקופת עבודת השירות". 12. לשיטת בית משפט קמא, ימי היעדרותו של עובד שירות לא נמנים במניין ימי העבודה, בעוד שימי המנוחה בתוך תקופת ההיעדרות ועד ליום העבודה האחרון בפועל, נמנים במניין הימים. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק. במצב הדברים הרגיל, עבודות השירות מתבצעות באופן רציף כאשר כל שבוע עבודה עומד על חמישה ימים. שיטת "הציפוף" לצורך חישוב ימי המאסר למי שעבודת השירות שלו הופסקה מינהלית, מעמידה את עובד השירות בדיוק באותו מצב בו היה נמצא אילו עבד ברציפות, כולל ימי העבודה והשבתון הנזקפים לזכותו. מנגד, שיטת בית משפט קמא מעמידה את עובד השירות המתחמק, שאינו עובד ברציפות, במצב טוב בהרבה מעובד השירות שעובד ברציפות ועושה עבודתו נאמנה. תוצאה זו אינה צודקת, באשר חוטא יוצא נשכר, והיא אינה מתיישבת עם השכל הישר. 13. על מנת להדגים את האבסורד בשיטת בית משפט קמא, אסתייע בדוגמה שהציגה המבקשת בבקשה שהגישה לבית משפט קמא לביטול ההחלטה המשלימה. נניח כי נידון לעבודות שירות ריצה 10 ימי עבודות שירות, יום אחד בלבד בכל שבוע במשך 10 שבועות. לשיטת בית משפט קמא, בנוסף ל-10 הימים בהם עבד בפועל יש להוסיף 2 ימי שבתון ומנוחה בכל שבוע X 10 שבועות = סה"כ 30 ימים. פשיטא כי מדובר בתוצאה שלא תעלה על הדעת. לעומת זאת, על פי שיטת הציפוף, עשרת הימים יונחו על גבי לוח השנה הקלנדרי תוך דילוג על שישי-שבת (אשר יכללו במניין הימים), כך שלזכות העובד ייזקפו 14-12 ימים, הכל על פי תאריך תחילת הריצוי (כך, לדוגמה, אם ריצוי עבודות השירות מתחיל ביום רביעי, ייזקפו לזכותו 14 ימים, ואם מתחיל ביום ראשון, כמו בשרטוט להלן, ייזקפו 12 ימים). א ב ג ד ה ו שבת 14. המקרה שבפנינו מדגים היטב את העיוות שנוצר על פי שיטת בית משפט קמא. הנה כי כן, המשיב נדון לשלושה חודשי מאסר בעבודת שירות, אך בפועל ביצע 40 ימי עבודה בלבד שנמתחו לאורך כשנה, כאשר יום תחילת ריצוי העבודות נקבע לחודש יוני 2010 והיום האחרון בו עבד בפועל היה בחודש אפריל 2011. לשיטת בית משפט קמא, לא נותרו למשיב כלל ימי מאסר לרצות, בעוד שעל פי שיטת הציפוף, נותרו לו לרצות בבית הסוהר עוד 39 ימים. פרשנות בית משפט קמא יוצרת תוצאה לא סבירה, לפיה האינטרס של הנידון יהיה "למשוך" את עבודות השירות ככל שניתן על מנת שיתקצרו ימי מאסרו, כך שימי השבתון והמנוחה ימשיכו להצטבר לזכותו עד ליום העבודה האחרון בפועל. על פי שיטה זו, גם לממונה על עבודות השירות יהיה תמריץ להורות בהקדם ככל שניתן על הפסקה מינהלית של עבודות השירות, על מנת למנוע מצב בו עובד שירות יצבור לזכותו ימי שבתון ומנוחה לאורך תקופה בה לא עבד בפועל. זאת, בניגוד למצב דהיום, שהממונה על עבודות שירות נכון לעיתים מזומנות ליתן "הזדמנות נוספת" לעובדי שירות שנעדרו שלא כדין מעבודתם. 15. אף איני סבור כי לשון תקנה 14(א) מחייבת את מסקנת בית משפט קמא. אחזור ואעמיד התקנה נגד עינינו, והפעם בהדגשה שונה: (א) ימי המאסר לריצוי בבית הסוהר למי שהופסקה עבודתו בעבודת שירות ונקבע כי ירצה את יתרת עונשו במאסר בבית סוהר, יחושבו בהתאם לתקופה ולמועד המאסר שנקבע בגזר הדין, בהפחתת מספר ימי עבודת השירות שבוצעו בפועל מתוך התקופה שנקבעה לריצוי בגזר הדין, לרבות ימי היעדרות בשל תאונה בעבודה וימי שבתון ומנוחה בתקופת ריצוי עבודת השירות. מהתקנה עולה כי ימי השבתון והמנוחה יחושבו תוך זיקה והלימה למספר הימים שבוצעו בפועל, ואת התיבות "בתקופת ריצוי עבודת השירות" יש לפרש כמי שמתייחסות לתקופה בה עבד הנידון בפועל. כאמור, קשה להלום את פרשנות בית משפט קמא ממנה עולה כי ימי היעדרות אכן לא יבואו במניין, בעוד ימי המנוחה המתייחסים לאותם ימי היעדרות שאינם נמנים, יבואו במניין. פרשנות זו היא בלתי סבירה ועומדת בניגוד לתכלית החוק והתקנה. 16. ברע"ב 4009/06 אבידני נ' הממונה על עבודות השירות (4.12.2006), נדחתה הטענה כי יש להביא במניין ימי עבודות השירות גם היעדרות בשל ימי מחלה כתוצאה מפציעה . וכך נאמר שם, והדברים יפים לעניינו אף על דרך של קל וחומר: "מלשונם של סעיפים אלו ניתן ללמוד, כי אדם שהורשע בדין ונגזר עליו עונש של עבודות שירות מחויב לעבוד בפועל במשך מספר ימים זהה למספר ימי המאסר שגזר עליו בית-המשפט. הימים היחידים אשר לא יבואו במניין ימי עבודת השירות הם ימי מנוחה, שבתון וימי היעדרות אשר קיבלו את אישור המפקח בהתאם לסעיף 51ז. ימי מחלה כתוצאה מפציעה במקום העבודה אינם מוזכרים במפורש בסעיפים אלו כימים אשר יש להפחיתם ממניין ימי עבודת השירות ועל-כן יש להניח שלא זו הייתה כוונת המחוקק, בגדר 'מכלל הן אתה שומע לאו' (אהרון ברק פרשנות במשפט (כרך שני – פרשנות החקיקה) 112-114). פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם תכליתם של הסעיפים, שהיא לרצות את ימי המאסר שנגזרו על אדם, באמצעות ביצוע עבודות שירות, אשר יש בהן על מנת לתרום לחברה. על-מנת להגשים מטרה זו, יש לרצות את אותו פרק הזמן בעבודה בפועל, וזאת למעט הימים אשר מצוינים באופן מפורש בחוק. הפרשנות אותה מציע המבקש תאיין את התכלית הענישתית שבהטלת עונש של עבודות שירות היות ובמקום לעבוד שישה חודשים, כפי שגזר עליו בית-המשפט, יעבוד המבקש חודשיים וחצי בלבד ובכך ירצה את עונש" (הדגשה הוספה – י"ע). [במאמר מוסגר: ביני לביני תוקן סעיף 51ז(ד) לחוק העונשין, וכיום מוכרת "היעדרות מסיבות רפואיות בשל תאונת עבודה שאירעה במסגרת עבודת השירות ובמקום עבודת השירות"]. קיצורו של דבר, שכאשר עבודות השירות הופסקו מינהלית, יש לחשב את יתרת העונש שירוצה בבית הסוהר על פי "שיטת הציפוף" הקבועה בנהלי השב"ס. 17. ומהתם להכא. במקרה דנן, נגזרו על המשיב 3 חודשי עבודות שירות, אך המשיב עבד 40 יום במהלך תקופה של למעלה משנה – הוא התייצב לתחילת ריצוי עבודות השירות ביום 13.6.2010, נעדר רבות מעבודתו, יום עבודתו האחרון היה בחודש אפריל 2011, וההפסקה המינהלית נכנסה לתוקפה ביום 14.8.2011. אילו היה המשיב מבצע את 3 חודשי עבודות השירות כסדרם, היה מתחיל ביום 13.6.2010 ומסיים ביום 12.9.2010. לפי שיטת הציפוף יש להניח על הלוח הקלנדרי 40 ימים רצופים החל מיום 13.6.2010, כך שאילו המשיב היה עובד ימים אלו ברצף, תוך דילוג על ימי שישי-שבת, היה מגיע ליום 5.8.2010. יתרת הימים מתאריך 5.8.2010 ועד ליום 12.9.2010 עומדת על 38 יום, וזו היתרה שעל המשיב להשלים בבית הסוהר. אלא שלכך נוספו שעות היעדרות מצטברות שצבר לחובתו המשיב, העולות כדי יום עבודה – סה"כ 39 ימים שעל המשיב לרצות מאחורי סורג ובריח. 18. לכן אציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהותיר את החלטת שב"ס על כנה. המשיב יחל לרצות את יתרת עונשו ביום 1.7.2013. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ח' בתמוז התשע"ג (16.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12040240_E08.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il