א-ת כל קשר בע"מ נ. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4023/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4023/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' אלון המערערת: א-ת כל קשר בע"מ נ ג ד המשיבה: מעריב הוצאת מודיעין בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 21.3.06 בת.א. 1275/00 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: כ' באדר ב' תשס"ח (27.3.08) בשם המערערת: עו"ד א' ברק בשם המשיבה: עו"ד צ' בר-נתן; עו"ד מ' ברוך פסק-דין השופט י' דנציגר: בפנינו ערעור המופנה כנגד דחיית התביעה שכנגד שאותה הגישה המערערת במסגרת ת.א. 1275/00, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל), מיום 21.3.2006. העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא 1. המערערת, א-ת כל קשר בע"מ (להלן: המערערת או א-ת) הינה חברה שהיתה מצויה בבעלותם של איש העסקים תד אריסון ז"ל והעיתונאי מר משה שלו, אשר שימש כמנכ"ל שלה, ואשר הוציאה לאור את השבועון "אנשים" (להלן: השבועון). נקדים את המאוחר ונציין, כי ביום 27.12.1999 נמכרו הבעלות והשליטה בא-ת לחברת מרקעי תקשורת בע"מ (להלן: מרקעי תקשורת). 2. המשיבה, מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (להלן: המשיבה או מעריב), הינה, בין היתר, בעלת בית דפוס הנותן שירותי הדפסה ללקוחות מסחריים. 3. ביום 19.12.1996 נחתם בין א-ת לבין מעריב הסכם (שלא נקצב בזמן) לפיו התחייבה מעריב לספק לא-ת שירותי הדפסה ואריזה לשבועון (להלן: ההסכם). ביום 30.8.1998 חתמו הצדדים על תוספת להסכם, לפיה הוארכה ההתקשרות ביניהם עד ליום 30.8.2000. 4. סעיף 7 להסכם שבין הצדדים, שעניינו התמורה בגין השירותים, קבע, בסיפא שלו, כדלקמן: "עקב שינויים במחירי הנייר בעולם אחת לרבעון קלנדרי, מוסכם בזה על הצדדים, כי במקביל לביצוע חוזה זה יערכו הצדדים משא ומתן לעדכון התמורה על פי סעיף זה דלעיל בהתאם לעדכונים ו/או השינויים הרבעוניים במחירי הנייר כאמור." 5. ביום 1.7.1997, ביום 1.10.1997 וביום 1.1.1998, ולאחר שנוהל משא ומתן בין הצדדים לפני כל אחד מהמועדים הנ"ל, הועלתה התמורה החוזית ב-5%, 3.5% ו-3.5% בהתאמה, וזאת בעקבות פנייתה של מעריב לא-ת וטענתה כי מחירי הנייר בעולם עלו. 6. ביום 27.12.1999, היום בו נמכרה הבעלות בא-ת כאמור, הודיעה א-ת למעריב על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים בתוך 10 ימים. מאותו מועד החלה א-ת לבצע את עבודות ההדפסה של השבועון באמצעות בית דפוס שבשליטת מרקעי תקשורת. בד בבד, החליטה א-ת שלא לשלם למעריב את החשבוניות שטרם נפרעו, וזאת, לטענתה, "עקב עילות התביעה הרבות כנגד מעריב". בנוסף, ככל הנראה במסגרת "ההיערכות האדמיניסטרטיבית" בעקבות העברת השליטה בחברה, נסגר חשבון הבנק של א-ת, וכתוצאה מכך, שיק של א-ת, על סך של כ-594,000 ₪, שנמסר למעריב קודם לכן, לא כובד על ידי הבנק. התביעות שהוגשו לבית המשפט קמא 7. לאור דברים אלה, הגישה מעריב תביעה נגד א-ת לבית המשפט המחוזי, בגין החשבונות שלא שולמו, על סך של 1,113,693 ₪. א-ת הגישה תביעה שכנגד, שהועמדה - לצרכי אגרה - על סך של 4,000,000 ₪. במסגרת התביעה שכנגד טענה א‑ת כי מעריב הפרה את תנאי ההסכם לכל אורך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הפרה שהתבטאה בהעלאות חד-צדדיות של מחירי התמורה בגין שירותי ההדפסה וגביית יתר בגין העלאות אלה ובחיובי יתר בגין הדפסת צבע שבוצעה באופן חלקי בלבד. כן טענה א-ת כי מעריב גרמה לה נזקים עקב איכות הדפסה ירודה וליקויי הדפסה רבים. פסק דינו של בית המשפט קמא 8. בית המשפט קמא דחה את טענת מעריב לפיה מושתקת א-ת מלטעון להפרת חוזה על ידי מעריב, שכן בזמן אמת לא היו לה טענות כנגד העלאת המחירים וכנגד איכות ההדפסה ומחיריה, ולטענת מעריב, א-ת היתה שבעת רצון מהשירות ומהמחיר. כאמור, דחה בית המשפט המחוזי את טענת ההשתק וקבע כי "הנתבעת [המערערת בענייננו - י.ד.] אמנם המשיכה את הקשר החוזי עם התובעת [המשיבה בענייננו - י.ד.] אבל זה לא נבע משביעות רצון כי אם מחוסר ברירה והתובעת היתה מודעת לכך". לדברי בית המשפט קמא, "יחסי התובעת והנתבעת היו מלווים בתלונות ו'איומים' דבר שלכל הדעות לא מעיד על שביעות רצון". 9. אשר לתביעת מעריב, קבע בית המשפט קמא בקצרה כי "אין חולק כי הנתבעת [א-ת] חייבת לתובעת [מעריב] כסף בעבור הדפסת השבועון ושירותים נלווים". השאלה היתה, האם בדין סירבה א-ת לשלם את הכספים המגיעים למעריב, וזאת בהסתמך על טענות א-ת לפיהן הפרה מעריב את חובת תום הלב והציגה מצגי שווא העולים כדי הטעיה, טענות המקימות לא-ת, לטענתה, את הזכות לביטול החוזה ולקבלת פיצויים. 10. בית המשפט קמא עבר לבחון את הטענה האם מעריב העלתה את מחיר התמורה החוזית ששילמה לה א-ת בניגוד לאמור בחוזה. לטענת א-ת, אף שעל פי סעיף 7 להסכם מחיר התמורה החוזית אמור להתעדכן בהתאם לשינוי במחירי הנייר (כלומר, אם מחיר הנייר עולה - התמורה החוזית תעלה ואם מחיר הנייר יורד - תרד גם התמורה), הרי שמעריב הציגה בפני א-ת מצג שווא כאילו מחירי הנייר עלו, אף שבפועל הם ירדו (כפי שעולה מדוחותיה הכספיים של מעריב לשנת 1997), ובאמצעות מצג שווא זה גרמה מעריב לניהול משא ומתן ולהעלאת התמורה. בית המשפט קמא ציין אמנם כי הטענה בעניין מחירי הנייר הועלתה לראשונה בסיכומיה של א-ת, לאחר שבקשה לתיקון כתב התביעה שכנגד נדחתה. ואולם, נוכח העובדה שבשלב החקירות נחקר מר שלו על ידיעותיו בתחום מחירי הנייר ולא נשמעה כל התנגדות מצד מעריב בטענה של הרחבת חזית; ובנוסף, נושא העלאת המחירים עלה בדיונים שהתקיימו בבית משפט השלום (בהליך של התנגדות לביצוע שטר בנושא השיק שחולל), דן בית המשפט קמא בטענה הנ"ל לגופו של עניין. בית המשפט קמא קבע כי הואיל ועליית המחירים הדרסטית של הנייר הייתה עד שנת 1996, בעוד שההסכם נחתם בסוף שנת 1996, ייתכן שמחיר הבסיס שננקב בהסכם היה נמוך, ועליית המחיר החל מחודש יולי 1997 (מועד העלאת המחיר הראשונה) נעשתה ביחס למחיר הבסיס הנמוך. עוד קבע בית המשפט קמא כי לצורך סתירת מסקנה נסיבתית זו היה על א-ת להביא נתונים מדויקים באשר לשינויים במחירי הנייר בעולם בשנים הרלבנטיות תוך התייחסות להשפעת שינויים אלו עליה. משלא עשתה כן, אין די בדוחות שהציגה א-ת כדי לאשש את טענתה לעניין זה. עוד קבע בית המשפט קמא, כממצא עובדתי, כי מעריב ניהלה משא ומתן עם א-ת לעניין העלאת התמורה בהתאם להסכם, וא-ת לא הצליחה להוכיח שמשא ומתן זה נוהל בחוסר תום לב. 11. אשר לשאלה האם מעריב הציגה מצג שווא לפיו היא אינה יכולה להדפיס את השבועון בצבע מלא, אך גבתה בעבור הדפסה בצבע מלא, קבע בית המשפט קמא, כי אין לקבל את טענת א-ת בעניין זה, שכן א-ת ידעה מראש שמעריב אינה מסכימה לבצע את ההדפסה בצבע מלא, וכי זכותה של מעריב לסרב לבצע עבודה בדרך מסוימת, גם אם מבחינה פרקטית יש ביכולתה לעשות כן. בית המשפט קמא הוסיף כי אין חיוב בהסכם לביצוע ההדפסה בצבע מלא, ולא ניתן לגזור ממנו חיוב כזה. 12. בנוסף, בחן בית המשפט קמא את טענת המערערת כי מעריב אחראית לליקויים שהיו בהדפסה, ודחה טענה זו. בית המשפט קמא קבע אמנם, כי "למראה הגליונות שהוצגו בביהמ"ש... ניתן לקבוע כי היו פגמים בחלק מגליונות השבועון" ואולם הבהיר כי "קשה לקבוע כי כדבר שבשגרה היתה איכות ההדפסה לקויה". מעריב טענה כי אף אם היה פגם באיכות ההדפסה, הרי שאינה אחראית לו, שכן מקור הפגם בדרישת נציג א-ת להוסיף צבע להדפסה ולחלופין בעיות בשלב קדם הדפוס, שנעשה על ידי צד שלישי (חברת טלאור). בית המשפט קמא קבע כי האחריות המקצועית מונחת ברמה הנורמטיבית על כתפיה של מעריב, אך באם הסבירה מעריב לנציג המערערת את תוצאת הוספת הצבע (ובית המשפט קמא התרשם שכך אכן עשתה), הרי שהאחריות הועברה לא-ת. לדברי בית המשפט, "אם למרות ההסבר רצה מר שקולניק תוספת צבע והנחה את הנתבעת לעשות כן, הוא נטל את האחריות על שכמו". 13. בית המשפט קמא ראה לנכון לציין עוד כי במהלך תקופת ההסכם, לא טענה המערערת לנזקים או לקיזוזים כספיים בגין נזקים, ולמרות כל ההפרות הנטענות לעיל, היא לא ביטלה מחמת הפרה זו או אחרת את ההסכם. מסקנתו הסופית של בית המשפט קמא היתה כי מעריב לא הפרה את ההסכם, וכל ההפרות המיוחסות לה "לא נטענו בזמן אמת ובתקופת החוזה". אשר על כן, קיבל בית המשפט קמא את התביעה שאותה הגישה מעריב ודחה את התביעה שכנגד. מכאן הערעור שאותו הגישה א-ת כנגד דחיית תביעתה. טענות הצדדים 14. לטענת המערערת, בית המשפט קמא נתפס לטעות מהותית בדחיית טענת א-ת כי מעריב גרמה להעלאות חד צדדיות של התעריף בניגוד לתנאי ההסכם, למרות שבאותה תקופה מחירי הנייר בעולם ירדו. לטענת א-ת, אלמלא הוטעתה על ידי מעריב ביחס למחירי הנייר בעולם, לא היתה מסכימה כלל לנהל משא ומתן, ובוודאי שלא היתה מסכימה להעלאת מחיר התמורה, אשר היה אמור דווקא לרדת לאור ירידת מחירי הנייר בעולם (לטענתה, סעיף 7 להסכם יוצר קשר ישיר בין מחירי הנייר לבין מחיר התמורה החוזית). לטענת המערערת, טעה בית המשפט קמא כשקבע שדוחותיה הכספיים של מעריב אינם יכולים לשמש בסיס לטענת א-ת וכי עליה להביא נתונים מדויקים יותר לגבי מחירי הנייר בעולם, שהרי הדוחות הכספיים של מעריב מהווים הודאת בעל דין שמעריב כלל לא ניסתה להכחיש או לסתור. 15. מוסיפה המערערת וטוענת כי בית המשפט קמא התעלם מאי השוויון הבולט ביחסי הכוחות שבין הצדדים, ומכך שלא-ת לא היתה כל אלטרנטיבה מעשית להדפסת השבועון בבית דפוס אחר וכן התעלם מהשימוש לרעה שעשתה מעריב בכוחה העודף. 16. עוד טוענת המערערת, כי בית המשפט קמא טעה בקובעו כי מעריב אינה אחראית לאיכות ההדפסה הירודה, ובקביעה כי א-ת אחראית לכלל הפגמים. לטענת א‑ת, לא ניתן לקבוע כי הלקוח, שאינו מבין בתחום ההדפסה דבר, הוא האחראי לפגמים, וממילא אף מעריב לא טענה כי כלל הפגמים נובעים מעודף צבע, ולפיכך שגויה קביעתו של בית המשפט קמא כי על א-ת מוטלת האחריות לכלל הפגמים בהדפסה. 17. המערערת טוענת עוד, כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את טענתה לפיה מעריב הציגה בפניה מצגים כאילו היא אינה יכולה להדפיס את השבועון כולו בצבע, בעוד שלמעשה לא היתה מניעה לעשות כן, ובפועל אף נעשה כן בשלב מאוחר יותר. 18. לבסוף, טוענת המערערת, כי בית המשפט קמא התעלם מכך שהחלק הארי של עדויות מעריב מהוות עדות מפי השמועה שמשקלן הראייתי אפסי, ומכך שמעריב נמנעה מלהעיד מטעמה את האדם היחיד שהיה בקיא בפרטי המשא ומתן, מר עמוס יעקובי, מי ששימש בתפקיד משנה בכיר למנכ"ל מעריב, בנימוק שיעקובי הפסיק את עבודתו במעריב "בנסיבות קשות שהיו משליכות על מהימנות עדותו". מכאן לומדת המערערת שמעריב עצמה סבורה כי אילו יעקובי היה מעיד, היתה גרסתו עומדת בסתירה לגרסה שאותה היא הציגה. 19. המשיבה טוענת, כי בית המשפט קמא הכריע בתיק שלפניו בעיקר על סמך הראיות והעדויות שהובאו בפניו, ופסק דינו שזור קביעות וממצאים עובדתיים, אשר ערכאת הערעור, ככלל, אינה מתערבת בהם. גם לגופו של עניין, סבורה המשיבה כי פסק דינו של בית המשפט קמא הינו נכון וראוי. המשיבה מוסיפה כי בהליך נוסף שהתנהל בין הצדדים, שעניינו התנגדות לביצוע שטר, הגיע בית משפט השלום לאותן מסקנות. 20. אשר לטענה בדבר העלאה חד-צדדית של התמורה, טוענת מעריב, כי הוראת סעיף 7 להסכם אִפשרה את העלאת התמורה. לטענתה, כל שלוש העלאות התמורה נעשו בהתאם לסעיף 7 להסכם, לאחר משא ומתן שהתקיים בין הצדדים. א-ת שילמה, לאחר בדיקה ואישור, וללא השגה, את חשבונות מעריב שהוצאו לה לאחר כל אחת מהעלאות המחיר, והסכמה זו מונעת מא-ת לטעון כל טענה בדבר חיובי יתר כביכול. מעריב מוסיפה, כי הטענה בדבר העלאת מחירי התמורה בעת שבפועל ירדו מחירי הנייר, היא טענה שנולדה בעת הגשת הסיכומים על ידי א-ת ולכן דינה להידחות שכן היא מהווה הרחבת חזית אסורה, אשר מעריב התנגדה לה ואף ביקשה למחוק את הטענה. עוד טוענת מעריב, כי דינה של הטענה להידחות גם לגופה. לגרסתה של מעריב, דוחותיה הכספיים אינם יכולים לשמש בסיס לטענה זו, שכן לא הוצגה כל ראיה חיצונית אחרת שיש בה כדי ללמד על מחירי הנייר בעולם בתקופה הרלוונטית, כגון מחירונים או אסמכתאות על המחירים בהם רכשה מעריב את הנייר ששימש להדפסת השבועון. הדוחות הכספיים עוסקים במחירי נייר ממוצעים לאורך השנה, ואין בכך סתירה לטענת מעריב לפיה מחירי הנייר ברבעונים השלישי והרביעי של שנת 1997 היו גבוהים ממחיריהם ברבעונים הראשון והשני של אותה שנה, ועל כן חייבו את העלאת התמורה. בנוסף, כפי שקבע בית המשפט קמא, לא מן הנמנע שמחיר הבסיס שנקבע בהסכם מסוף שנת 1996 היה נמוך, כך שהיו העלאות מחיר ביחס אליו. למעריב אף לא ניתנה הזדמנות להביא ראיות לסתור טענה זו, אשר עלתה לראשונה בשלב הסיכומים. זאת ועוד, לטענת מעריב, הדוחות הכספיים אינם יכולים להוות "הודאת בעל דין" שכן זו צריכה להיות ברורה, חד משמעית ובעלת משמעות מתחייבת. 21. לאור האמור, לטענת מעריב, משלא עלה בידי א-ת להוכיח שהיו ירידות במחירי הנייר, ברור כי אין שחר לטענתה בדבר מצגי שווא שאותם הציגה מעריב לכאורה. 22. לטענת מעריב, יש לדחות אף את הטענה בדבר היעדר אלטרנטיבה, שכן לטענתה, לאורך כל תקופת ההתקשרות, בחנה א-ת בתי דפוס חלופיים, ושבה והחליטה, בכל פעם מחדש, להמשיך את התקשרותה עם מעריב, שכן החלופות היו פחות טובות. 23. אשר לטענה בדבר הדפסת השבועון באיכות ירודה, תומכת מעריב את יתדותיה במסקנותיו של בית המשפט קמא אשר לדעתה הן נכונות ומוצדקות. לטענת מעריב, המספר הזניח של גיליונות "בעייתיים" (מתוך מיליוני גיליונות שאותם הדפיסה מעריב עבור א-ת) שהוצגו לבית המשפט קמא אינו יכול ללמד על בעיה. עוד טוענת מעריב כי בזמן אמת, היתה א-ת מרוצה מאיכות ההדפסה, כפי שהעיד מר שלו בבית המשפט, וכפי שאף עולה מתקופת ההתקשרות הארוכה שבה המשיכה א-ת להשתמש בשירותי מעריב, במהלכה לא התלוננה, בזמן אמת, על איכות ההדפסה (למעט מכתב תלונה בודד המתייחס להדפסה בודדת). 24. מעריב מוסיפה, כי ככל שהיו ליקויים נקודתיים באיכות הדפסת השבועון, הם נבעו מדרישות א-ת להוסיף צבע בתהליך ההדפסה. אנשי מעריב חשו עצמם מחויבים לפעול על פי הנחיות הלקוח, תוך שהזהירו אותו בדבר תוצאות הוספת הצבע. 25. עוד טוענת מעריב בהקשר זה, כי יש לראות את א-ת כמי שזנחה את טענתה לפיה איכות ההדפסה הסבה לה נזקים, שכן בסיכומיה בבית המשפט קמא היא לא התייחסה לסוגיית הנזק שלכאורה נגרם לה עקב איכות ההדפסה הירודה לטענתה. 26. באשר לטענה בדבר הדפסת השבועון בצבע חלקי, תומכת מעריב במסקנותיו של בית המשפט קמא. לטענת מעריב, א-ת ידעה והסכימה, לפני ההתקשרות, שהשבועון לא יודפס בצבע מלא. לטענתה, אין רלוונטיות לשאלה אם במישור העקרוני יכולה היתה מעריב להדפיס את השבועון בצבע מלא, משום שלא כך הוסכם בין הצדדים. עוד נטען, כי בהסכם או בתוספת לו אין כל התחייבות להדפסת השבועון בצבע מלא. בנוסף, לטענת מעריב, א-ת לא ייחסה חשיבות רבה להדפסת השבועון בצבע מלא, ואף לא התלוננה בזמן אמת על הדפסת השבועון בצבע חלקי, במשך 120 שבועות שבהם הודפס בצבע חלקי, כשבמהלכם שילמה א-ת למעריב את התמורה. מעריב מוסיפה כי גם בהקשר זה, במסגרת סיכומיה בחרה א-ת שלא להתייחס לסוגיית הנזק שלכאורה נגרם לה ולשיעורו, ולכן מוחזקת היא כמי שזנחה את טענתה כי נגרם לה נזק. דיון והכרעה 27. כבר בפתח הדברים אומר, כי בית המשפט המחוזי בחן את הטענות אותן מעלה המערערת במסגרת הערעור ונתן להן מענה, בפסק דין מפורט ומנומק, לאחר שניתח את הראיות שהוצגו בפניו ואת העדויות ששמע. מסקנותיו של בית המשפט קמא מבוססות על ממצאים שבעובדה, וכידוע, הלכה היא כי בית משפט של ערעור לא יתערב על נקלה בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית והוא יעשה כן רק אם מסקנותיה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ראו ע"א 397/04 נכטיילר נ' חברת ויסופט בע"מ (לא פורסם, 26.1.2005); ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מזרחי (לא פורסם, 2.2.2006); ע"א 9974/05 הפטריארכיה הסיריאנית אורתודוכסית נ' הוד קדושתו הפטריארך הארמני של ירושלים ויורשיו (לא פורסם, 28.5.2008)). במקרה דנן, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא. אפרט את נימוקיי בקצרה. 28. הטענה בעניין העלאת התמורה בניגוד להסכם: כאמור, טענתה הבסיסית של המערערת הינה, כי לולא טענתה של מעריב כי מחירי הנייר בעולם עלו, לא היתה מסכימה לנהל כלל משא ומתן בעניין העלאת התמורה, ומאחר ועל פי הטענה העלאת התמורה נעשתה חרף ירידת מחירי הנייר בעולם, הרי יש בכך משום הפרת חוזה, הפרת חובת תום הלב והטעיה מצד מעריב. 29. בין אם טוענת א-ת להטעייתה ובין אם טוענת היא להפרתו של סעיף 7 להסכם, בכל מקרה, חייבת היתה א-ת להוכיח כי מחירי הנייר בעולם אכן ירדו (וחרף כך עלתה התמורה). הטענה בדבר ירידת מחירי הנייר בעולם היתה חייבת להיות מוכחת על מנת לבסס את יסוד ה"טעות" שבעילת ההטעיה, כמו גם על מנת לבסס את הטענה שסעיף 7 להסכם הופר (שכן אם המחירים דווקא עלו, כי אז לא היתה הפרה בעצם קיום המשא ומתן על התמורה ובהעלאתה של התמורה). 30. הנטל להוכיח את הטענה כי מחירי הנייר בעולם אכן ירדו בתקופה הרלוונטית (קרי, התקופה שקדמה לשלוש העלאות המחירים), מוטל על כתפי המערערת, שכן כידוע, הכלל הבסיסי הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" (אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 187 (1985) (להלן: הרנון); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.2006), פסקה 13 לפסק הדין). על המערערת היה להביא ראיות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה. על בית המשפט קמא היה להשתכנע, כי אכן מחירי הנייר בעולם ירדו בתקופה שקדמה להעלאות התמורה ההסכמית, ועל המערערת היה להוכיח זאת במידת ההוכחה המוטלת על בעל דין בהליך אזרחי (הטיית מאזן ההסתברות) (הרנון, עמ' 212; ע"א 7623/98 האפוטרופוס הכללי נ' שחורי (לא פורסם, 8.5.2000); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ (לא פורסם, 28.12.2005), פסקה 13 לפסק הדין). 31. להוכחת טענתה, הסתפקה א-ת בהבאת אמירה לאקונית וכללית מדוחותיה הכספיים של מעריב לשנת 1997, לפיה "מחירי הנייר הממוצעים בשנת 1997 ירדו לרמה שהיתה מקובלת בעשר השנים שקדמו לעלייה הדרמטית מסוף שנת 1994 ועד שנת 1996". אכן, כפי שקבע בית המשפט קמא, אין באמירה כללית זו כדי להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי את טענת המערערת, בייחוד כאשר, כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, קיימות אפשרויות סבירות לא פחות, לפיהן אכן קדמה להעלאת התמורה עלייה במחירי הנייר (למשל עלייה ברבעונים השלישי והרביעי של שנת 1997 לעומת הרבעונים הראשון והשני, או עלייה ביחס למחיר בסיס נמוך יחסית שנקבע בהסכם מסוף 1996). הנה כי כן, המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענתה זו ברמה הנדרשת. 32. לכך מצטרפות קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, אשר גם בהן אין מקום להתערב, לפיהן עובר לכל אחת משלוש העלאות התמורה התקיים משא ומתן בין הצדדים, וזאת בהתאם לסעיף 7 להסכם, והמחיר שנקבע במשא ומתן היה מוסכם ומקובל על הצדדים. ככל שמדובר בטענת ההטעיה, במסגרת המשא ומתן על העלאת מחירי התמורה, יכולים היו נציגי א-ת לדרוש ממעריב להוכיח את טענתה כי מחירי הנייר בעולם עלו, או לבדוק את הטענה באופן עצמאי, ומשלא עשו כן, אל לה לא-ת אלא להלין על עצמה. 33. אשר לטענה בדבר "ניצול כוחה העודף" של מעריב או טענת ה"אין-ברירה" (הטענה לפיה לא עמדו בפני א-ת אלטרנטיבות אחרות להדפסת השבועון), גם דינה של טענה זו להידחות. ככל שכיוונה המערערת לטענת "ניצול כוח מונופוליסטי", הרי שטענה זו לא הוכחה, מן הבחינה העובדתית והמשפטית כאחד (כך, למשל, לא הוכח כלל כי בית הדפוס של מעריב היווה "מונופול", בהתאם להגדרתו של זה בסעיף 26 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, וכן לא הוכח כי מעריב ניצלה לרעה את מעמדה בשוק, כמשמעות מונח זה בסעיף 29 לחוק האמור). ככל שטענת א-ת הינה כי ההסכם היה נגוע בעושק או בכפיה, בהתאם לפרק ב' של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, גם טענה זו דינה להידחות. יפים לעניין זה הדברים הבאים (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 959 (1992)): "בהעדר חובה להתקשר בחוזה ובהעדר מונופול, לא מהווה דרישה למחיר גבוה בגדר כפיה. העובדה שהצד האחד זקוק לשירותיו של הצד האחר ומשום כך סבור כי "אין לו ברירה" אלא לשלם את הסכום הנדרש, איננה עולה, בדרך כלל, כדי כפיה. זוהי תולדה מחופש החוזה". וכן הדברים הבאים (שם, עמ' 985): "'חוסר ברירה' הנובע אך ורק מכך שתנאי השוק אינם נוחים לאחד הצדדים, איננו עולה כדי עושק או כפיה". 34. לאור האמור לעיל, אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא, כי לא הוכחה הפרה של החוזה, וכן כי לא הוכחו טענות הטעיה או הפרת חובת תום הלב. 35. הטענה בדבר פגמים בהדפסה: כאמור, המערערת טוענת כי נפלה שגגה בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה הפגמים בהדפסה רובצים לפתחה של המערערת עצמה, שכן נציגה הוא שביקש מאנשי מעריב להוסיף צבע להדפסה, דבר שגרם ל"הכתמה" של העמודים (מעבר צבע מעמוד לעמוד). מסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה היתה כי אכן, "איכות ההדפסה לא הייתה ברמה הגבוה ביותר ואף פגומה" אך הסיבה לכך - כך קבע בית המשפט קמא כממצא - היא בקשותיו והנחיותיו של מר שקולניק, נציג המערערת, להוסיף צבע, וכדבריו של בית המשפט "התוצאה הפגומה נבעה מהתעקשות של לקוח אשר אינו בקי בטכניקות ההדפסה". בית המשפט קמא הסיק מכך, כי בכך נטלה א-ת את האחריות לשכמה, אף שברמה הנורמטיבית האחריות המקצועית מונחת על כתפי מעריב. 36. כפי שצויין לעיל, אין זה מדרכו של בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, להתערב בממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, כאשר אלה מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר. כאלה הם ממצאיו של בית המשפט קמא במקרה דנן - לפיהם הסיבה לפגמים בהדפסה הינה בקשותיה של א-ת להוסיף צבע להדפסה - ואיני רואה מקום להתערב בהם. מפסק דינו של בית המשפט קמא ניתן ללמוד כי לא הוכח בפניו כי הפגמים בהדפסה נבעו מסיבות אחרות, שאינן הוספת צבע. בית המשפט קמא מצא לנכון למקד את בדיקתו בסוגיית הוספת הצבע להדפסה, ואין בדעתי להתערב בדרך בה נקט. 37. אשר למסקנה שהסיק מכך בית המשפט קמא, קרי, כי האחריות לפגמים בהדפסה עברה לכתפי א-ת, גם מסקנה זו מקובלת עלי. אכן, בהתקשרות מסוג זה יש לראות במעריב כגורם המקצועי אשר האחריות לפגמים בהדפסה נופלת, בעיקרון, על כתפיו. אלא שבנסיבות בהן הלקוח, א-ת, מבקש מהגורם המקצועי לעשות דבר מה חרף שיקול דעתו המקצועי והסיכונים שבפעולה זו מוסברים ללקוח (שתי קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא), איני רואה מקום להותיר את האחריות לפגמים על כתפיו של הגורם המקצועי. בית המשפט קמא התרשם כי מעריב הסבירה למר שקולניק את תוצאת הוספת הצבע, ולמרות זאת הנחה האחרון את מעריב לעשות כן. לפיכך, המסקנה כי האחריות לפגמים הוסרה מכתפי מעריב נראית בעיני נכונה. 38. הטענה בדבר הדפסה בצבע מלא: כזכור, טענת המערערת בהקשר זה הינה כי מעריב הציגה בפניה, בעת ההתקשרות, מצג שווא כאילו אין ביכולתה להדפיס את השבועון בצבע מלא, אך גבתה תמורה כאילו הדפיסה בצבע מלא, ורק לאחר שנטען בפני מעריב כי קיים בית דפוס חלופי המציע להדפיס את השבועון בצבע מלא, הסכימה מעריב להדפיסו בצבע מלא. גם בהקשר זה, קבע בית המשפט ממצאים עובדתיים שאינם מתיישבים עם טענתה של המערערת, ואשר איני רואה מקום להתערב בהם. כך, בין היתר, קבע בית המשפט קמא כי א-ת ידעה מראש, כבר בזמן ההתקשרות בין הצדדים, כי מעריב אינה מסכימה לבצע את ההדפסה בצבע מלא. בית המשפט קמא לא מצא כי מעריב הציגה בפני א-ת מצג כאילו אין היא יכולה, מן הבחינה הטכנית, לבצע הדפסה בצבע מלא. ממצאיו של בית המשפט קמא היו כי ההסכמות מראש היו כי השבועון יודפס חלקית בצבע וחלקית בשחור-לבן. כמו כן, נמצא כי אין יסוד לטענה כי מעריב גבתה תשלום בעבור הדפסה "בצבע מלא", שכן המחיר היה "תלוי פלטות", כלומר, בהתאם לכמות הצבע בפועל. 39. כפי שציין בית המשפט קמא, בהסכם שבין הצדדים לא נקבע חיוב לבצע את ההדפסה בצבע מלא. יתר על כן, ההסכם גם לא קבע את מספרם או את שיעורם של העמודים שיודפסו בצבע בכל גיליון. אף על פי כן, ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים מה היו ההסכמות ביניהם בעניינים אלה (השוו: גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 221 (2005); ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35, 41 (1992); ע"א 901/90 נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשיה בע"מ, פ"ד מז(1) 252 (1993)). התנהגות הצדדים לאחר כריתתו של חוזה מלמדת כיצד הצדדים לו הבינו אותו ועל כך עמד לאחרונה בית משפט זה בע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עירית כפר סבא (לא פורסם, 10.6.2008); פסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט גרוניס והאסמכתאות המופיעות שם וכן חוות דעתה של כבוד השופטת נאור. במשך תקופה של למעלה משנתיים (120 שבועות), הודפס השבועון שלא בצבע מלא, ובמהלך תקופה זו לא נשמעה כל טרוניה של א-ת לעניין זה, ולא נעשתה פנייה לשנות את המצב. בנסיבות אלה, סבורני כי צדק בית המשפט קמא כי לא הוכח קיומו של מצג שווא, אלא שאלו היו ההסכמות בין הצדדים מלכתחילה או הסכמות אליהן הגיעו הצדדים במהלך תקופת שיתוף הפעולה ביניהם. 40. מכל מקום, מעיון בסיכומי המערערת בבית המשפט קמא עולה, כי המערערת כלל לא טענה ובוודאי שלא הוכיחה כי נגרם לה נזק עקב "מצג השווא" לפיו מעריב אינה יכולה לבצע את ההדפסה בצבע מלא. 41. בשולי הדברים אציין, כי קשה להתעלם מן העובדה שבמשך כשלוש שנים שיתפו המערערת והמשיבה פעולה על פי ההסכם ביניהן, וכן הגיעו להסדרים מקום בו ההסכם לא סיפק מענה לבעיות שהתעוררו. על אף חילוקי דעות שהתעוררו מפעם לפעם, אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, במכתבים הדדיים ובתלונות והשגות בכתב ובעל-פה, השכילו הצדדים להמשיך ולשתף פעולה, לאחר שניהלו משאים ומתנים בסוגיות שונות ועלה בידם למצוא פתרונות מוסכמים. כאמור, במשך כשלוש שנים פעלו הצדדים על פי התנאים שהוסכמו ביניהם. בנסיבות אלה, לא היה זה בלתי סביר להגיע לכלל מסקנה כי ביטול החוזה באופן פתאומי, תוך עצירת כל התשלומים, וללא ניסיון להגיע לעמק השווה, יש בו משום שימוש לרעה בזכות שלא בתום לב מצד המערערת. כידוע, הפרתה של חובת תום הלב (לרבות הפרת חובת תום הלב בשימוש בזכות לביטול חוזה) עלולה, בנסיבות מסוימות, לשלול סעד שאחרת ייתכן והיה מגיע לצד להסכם (השוו: ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס (לא פורסם, 11.3.2008)). 42. לאור כל האמור לעיל, דינו של הערעור להידחות. המערערת תישא בשכר טרחת עורכי דין המשיבה בסך של 40,000 ₪. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ' בסיון תשס"ח (23.6.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06040230_W10.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il