הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ. צביה טויסטר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4022/98 ע"א 4248/98 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד המערער בע"א 4022/98 והמשיב בע"א 4248/98: הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ ג ד המשיבה בע"א 4022/98 והמערערת בע"א 4248/98: צביה טויסטר ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.5.98 בת"א 1077/87 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ח' אריאל; וכן בע"א 4022/98: ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 28.3.96 בת"א 1077/87 שניתנה על ידי כבוד הנשיא י' מרגלית ז"ל בשם המערער: עו"ד ברוך יקותיאלי בשם המשיבה: עו"ד אורית קרן-פולק פסק-דין השופט ת' אור: 1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר חייב את הטכניון מכון טכנולוגי לישראל (להלן: המערער) לשלם לצביה טויסטר (להלן: המשיבה) פיצויים בגין מחלת הפרקינסון אשר המשיבה חלתה בה, לאחר שקבע את אחריות המערער להתפתחות המחלה אצל המשיבה. הדיון בבית המשפט המחוזי פוצל, כך שתחילה נדונה שאלת האחריות לקרות התאונה. במחלוקת זו דן הנשיא י' מרגלית, ובהחלטתו מיום 28.3.96 קבע את אחריות המערער לפצות את המשיבה. לאחר מתן החלטה זו, פרש הנשיא מרגלית לגימלאות ובשאלת גובה הפיצויים המגיעים למשיבה דן ופסק השופט ח' אריאל. ערעור המערער (ע"א 4022/98) הוא הן על קביעת אחריותו לפיצוי המשיבה והן על שיעור הפיצויים בהם חוייב. ערעור המשיבה (ע"א 4248/98) הוא להגדלת סכום הפיצוי אשר נפסק לה. אחריות המערער 2. המשיבה, ילידת 1946, הינה בעלת תואר שני בביוכימיה משנת 1971. בשנת 1975 החלה לעבוד במעבדה לאנטומיה של בית הספר לרפואה אשר בטכניון. עבודתה היתה בעריכת נסיונות ביוכימיים בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני. במסגרת עבודתה זו עבדה עם חומרים רעילים. באותה מעבדה עבדו עם שבעה עשר סוגי חומרים הנזכרים בספרות הרפואית כגורמים אפשריים להיווצרות תסמונת פרקינסונית. המשיבה עצמה עבדה עם מספר חומרים כאלה. בהתחשב בכך שחלק מהרעלים הם נדיפים ומהווים סיכון לעובדים במעבדה, הותקנו במעבדה שני מינדפים (המינדף הוא מיתקן השואב אוויר אל מחוץ למעבדה, דרך ארובה). אלא שהמצב במעבדה, בעת שעבדה בה המשיבה, לא היה מניח את הדעת בנושא הרחקת הרעלים הנדיפים. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה הן כדלקמן: "על יסוד הבדיקות הנ"ל שנערכו במעבדה, אני קובע כי בחדרי המעבדה לאנטומיה בה עבדה התובעת לא היה איוורור מספיק וכי מערכת מיזוג האויר שאבה את האויר מתוך חדרי המעבדה, מיזגה אותו והחזירה את אותו אויר בתוספת 15% אויר צח בלבד לחדר האחורי של המעבדה. אני קובע, כי האיוורור בתנאים הנ"ל לא ענה על הדרישות המינימליות לגבי מספר החלפות אויר צח בשעה הנדרש לפי התקנים האמריקאיים (המקובלים על משרד העבודה). אני קובע, כמו כן, כי שני המינדפים שהיו במעבדה הנ"ל ואשר אמורים היו להגן על העובדים לידם מפני גזים רעילים, לא היו תקינים. המינדף הגדול - יעילות היניקה שלו היתה כמחצית ממה שדורש לגביו התקן, ואילו במינדף הקטן עם הכיור היתה היניקה קרובה לאפס. בתנאים אלה, לא הגנו המינדפים על העובדים בפני גזים". במימצאים אלה, על פיהם בשל התרשלות הטכניון כמחזיק ומנהל המעבדה, באו העובדים במעבדה, כולל המשיבה, במגע עם חומרים רעילים, לרבות חומרים גורמי פרקינסון, אין עילה להתערבות ערכאת הערעור. 3. משך תקופת עבודתה של המשיבה במעבדה היו תלונות של עובדי המעבדה על כאבי ראש, סחרחורות ובחילות. תלונות דומות היו גם למשיבה ולבת זוגה לצוות, דינה לוינזון. בעקבות תלונותיה של המשיבה היא נבדקה בחודש אוגוסט 1980 על ידי ד"ר טייטלמן ופרופסור אידלמן. תלונותיה בפני ד"ר טייטלמן היו על חולשה, סחרחורות, בחילה וכאב בגפיים. על פי המלצתו, הפסיקה המשיבה את עבודתה במעבדה ולא חזרה אליה עוד. ביום 11.12.80 נבדקה המשיבה גם על ידי הנוירולוג פרופסור בנטל והתלוננה על תופעה הדרגתית ממרץ 1980 של רעידות בגפיה, בעיקר בשעת מאמץ. פרופסור בנטל, על פי מסקנותיו לאחר בדיקת המשיבה, לא יכול היה לשלול מבחינה קלינית את האפשרות שחומרים רעילים מסויימים גרמו לערות יתר של מערכת העצבים אצל המשיבה, ולכן גם גרמו לבעיות עליהן התלוננה המשיבה. מטעם זה, הוא המליץ על הרחקת המשיבה מעבודה במעבדה, וכאמור היא חדלה לעבוד במעבדה. ביום 27.10.85 פנתה המשיבה פעם נוספת אל פרופסור בנטל. על פי תלונותיה, כשנה קודם, בשנת 1984, חשה ברעד בידה השמאלית, ובספטמבר 1985 חשה שתנועות ידה וזרועה השמאלית נעשות כבדות, איטיות ובלתי זריזות. כן החלו תופעות של רעד ברגל שמאל וכאבים בעורף. לאחר בדיקה נוספת של המשיבה, במרץ 1986, קבע פרופסור בנטל כי המשיבה חולה בתסמונת פרקינסון טיפוסית. 4. על יסוד העובדה של העדר אמצעים במעבדה בה עבדה המשיבה למניעת הרעלה על ידי החומרים בהם עסקו במעבדה, כמתואר לעיל, אם ייקבע שכתוצאה מהרעלה זו לקתה המשיבה במחלת פרקינסון, ברי שהוכח קשר סיבתי בין התרשלות המערערת באי נקיטת אמצעי זהירות מתאימים במעבדה בפני הרעלה, לבין מחלתה של המשיבה. אכן, המחלוקת העיקרית ועליה סב עיקר הדיון בשאלת האחריות, היא אם הוכח שהגורם למחלת הפרקינסון בה לקתה המשיבה הם חומרים רעילים אותם שאפה המשיבה לראותיה במהלך עבודתה במעבדה. 5. חוות דעתו המקצועית של פרופסור בנטל אשר טיפל במשיבה, היא כי התסמונת הפרקינסונית בה לקתה המשיבה היא משנית להרעלה על ידי שאיפת חומרים כימיים שעמם עבדה המשיבה במעבדה, אשר חלקם ידועים בספרות כגורמים אפשריים להופעת תסמונת פרקינסונית. את כאבי הראש אותם סבלה המשיבה ב1978-, הסימנים שהתגלו אצלה ב1980-, וכן רעידות הגפיים ב1984- הוא קושר להתפתחות המחלה אצל המשיבה, דהיינו מחלת הפרקינסון אשר נגרמה על ידי החומרים הרעילים עמם עבדה. אך חוות דעתו אינה חוות הדעת היחידה אשר באה בפני בית המשפט. בשאלה זו באו בפני בית המשפט המחוזי ראיות של מומחים מטעם שני בעלי הדין. מטעם המשיבה מסר חוות דעת והעיד פרופסור בנטל, אשר נזכר לעיל, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית חולים רמב"ם, המכהן כפרופסור חבר בבית הספר לרפואה של המערער מאז שנת 1973. כמו כן, חיווה את דעתו ד"ר פורנדי, מנהל בית חולים מיוחד בגרמניה למחלת הפרקינסון. ד"ר פורנדי בדק את המשיבה בקליניקה שלו, בו היתה מאושפזת ב1992-, והוא נחקר על חוות דעת בשגרירות ישראל בבון בהשתתפות באי כוח הצדדים; כמו כן, חיווה את דעתו ד"ר יונה אמיתי, מומחה ברפואת ילדים ומומחה גם בטוקסוקולוגיה. לדעת שלושה אלה, קיים קשר סיבתי בין חשיפתה של המשיבה לרעלים ולהופעת מחלת הפרקינסון אצלה. לעומתם, חיוו את דעתם מטעם המערער פרופסור רכס, מבית החולים הדסה בירושלים; פרופסור קורצ'ין, מנהל מחלקת עצבים בבית חולים איכילוב בתל אביב; ופרופסור מלמד, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים בילינסון. שלושה אלה חיוו את דעתם כי מחלת הפרקינסון של המשיבה היא מחלת פרקינסון אדיאופטית ולא כתוצאה מהרעלה. נבהיר בהקשר זה, ש"פרקינסון אדיופטי" פירושו מחלת פרקינסון שמקורה וסיבתה אינם ידועים. לעומת זאת, "פרקינסון משני" או "טוקסי" פירושם מחלת פרקינסון אשר סיבתה ידועה והיא קשורה סיבתית להרעלה. 6. בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בכל אחת מחוות הדעת והעדויות של כל המומחים. כן ניתח את השיקולים והנימוקים הנוטים לכיוון כל אחת מהדעות אשר הושמעו בפניו. בסופו של דבר, קבע בית המשפט שעל פי מבחן של נטיית מאזן ההסתברות לטובת אחד מבעלי הדין, יש להגיע למסקנה כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט אזרחי להוכיח את הקשר בין השפעת הרעלים במקום עבודתה לבין מחלת הפרקינסון ממנה היא סובלת. למסקנה זו הגיע בית המשפט, לאחר שבחן, בין היתר, את הנימוקים והשיקולים אשר עמדו בתשתית חוות הדעת הסותרות. בעיקרם של דברים, ומבלי למצות, הסתמך בית המשפט על כך, שכשמופיעה מחלת הפרקינסון בגיל של פחות מגיל 40 שנה, יש לבדוק גורמי סיכון מיוחדים, אשר הרעלה היא אחד מהם, אשר עלולים היו לגרום לה. זאת, הואיל וככלל היא מופיעה בגיל מאוחר בהרבה, ורק פחות מ5%- של המקרים מתגלים בגיל של למטה מ40- שנים. כן הסתמך על כך, שבעניינה של המשיבה הוכח קיומו של גורם סיכון למחלה, דהיינו טיפול במעבדה בחומרים גורמי פרקינסון. גם תקופת התפתחות המחלה מאז תלונות המשיבה ב1980- ועד להופעת הסימפטומים המובהקים ב1984- מתאימה למה שידוע ברפואה כ"תקופת חביון" של המחלה עד התפרצותה. בית המשפט המחוזי לא התעלם מהטענה כי בפרקינסון האדיופטי קיימת התפתחות אסימטרית של המחלה, וכזו היתה ההתפתחות אצל המשיבה. אך כפי שהוכח בפניו, התפתחות כזו יכולה לחול גם בפרקינסון טוקסי, וכעולה מעדותו של פרופסור מלמד, העד מטעם המערער, אין לראות בכך סימן מכריע בכיוון מחלת פרקינסון אדיופטי. כך גם לגבי התגובה הטובה לתרופת הלבודופה של המשיבה. סימני הקלה במחלה נתגלו גם כשהמחלה לא היתה פרקינסון אדיופטי. אכן, המחלוקת והמסקנות של קבוצות המומחים בענייננו - מומחים בעלי שם מטעם שני הצדדים - מעוררת קשיי הכרעה לא מעטים. במידה רבה המקרה הוא גבולי. אך לאחר העיון בחומר הראיות ובטיעוני באי כוח הצדדים בפנינו ובערכאה הראשונה, באנו למסקנה שאין להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. כך, מבלי שנדרש לפרט בהרחבה את כל השיקולים הפועלים לכיוונים השונים. מלאכה זו נערכה על ידי הערכאה הראשונה ובאריכות, ואין צורך שנחזור ונפרט את הדברים. גובה הפיצויים 7. מאז התגלתה מחלת הפרקינסון של המשיבה הוחמר מצבה. כפי שקובע פרופסור בנטל בחוות דעתו מיום 30.5.96, נתונה המשיבה במצב של תנועות בלתי נשלטות ובלתי פוסקות של כל הגוף והגפיים. דבר זה מעייף אותה בצורה ניכרת, וכמובן מביך אותה בחברה או בצאתה מן הבית. המצב הגופני הזה משפיע גם על מצבה הנפשי והחברתי, וכן על היחסים בין בני הבית. עוד מוסיף פרופסור בנטל וקובע בחוות דעתו: "בשנת 1993 נאלצה עקב החמרת מצבה לעזוב את עבודתה ב'רפאל' ואינה מסוגלת מאז לשום עבודה בגין המגבלה הפיסית הקשה. היא ממשיכה בטיפולי פיזיוטרפיה והידרותרפיה אינטנסיביים. היא זקוקה לעזרה בתפקודים היומיומיים בבית ובהסעות. מסקנות: לאור כל האמור לעיל, אין ספק כי מאז 1992 חלה החמרה ניכרת משמעותית במצבה. היא הגיעה למצב שההענות של המערכת לטיפול הולכת ופוחתת ולכן הטיפול התרופתי נעשה בעייתי, קשה ביותר ובלתי יעיל. לאור זה, יש לראות את הפרוגנוזה הגרועה לעתידה. בהתחשב בכל הנתונים שהובאו לעיל ולאור הממצאים שהובאו בחוות דעתי הקודמות, הנני בדעה כי נכותה הצמיתה של הגברת טויסטר כיום היא בשיעור של 95%". בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו זו על פני חוות דעתו של פרופסור קורצ'ין, אשר קבע למשיבה נכות בשיעור נמוך יותר, קבע את נכותה הרפואית ליום בדיקתה במאי 1996 בשיעור 95%. על פי הפרוגנוזה הגרועה כמצוטט לעיל, מצב זה אך ילך ויחמיר. 8. ערעור המערער מתייחס לשורה ארוכה של פרטי נזק. כשאתייחס להלן למחלוקות אשר בין הצדדים, לא אתייחס לכל טענות המערער, כמו גם לא לכל טענות המשיבה. הדיון להלן יתייחס רק לאותן מחלוקות ופרטי נזק המצדיקים התערבות או התייחסות של ערכאת הערעור. קיצור תוחלת חיים 9. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה אם בעקבות מחלתה של המשיבה נגרם למשיבה קיצור תוחלת חיים. בנושא רפואי זה העיד רק פרופסור קורצ'ין מטעם המערער, וכן הוצגו בפני בית המשפט מאמרים בנושא קיצור תוחלת החיים אצל חולי פרקינסון, מאמרים אליהם התייחס פרופסור קורצ'ין בעדותו. כפי שמציין בית המשפט, על פי מאמרים של שני חוקרים משנת 1976 ומאמר של חוקר נוסף משנת 1994, יש לקבל את עמדת המשיבה על פיה מתקרבת תוחלת חייהם של חולי פרקינסון לתוחלת החיים הרגילה. פרופסור קורצ'ין הסתמך, לעומת זאת, על מאמר משנת 1983 ומאמרים מהשנים 1996 ו1997-, על פיהם מתקצרת תקופת חייהם של חולי פרקינסון בכמחצית. כאמור, פרופסור קורצ'ין היה העד היחיד אשר התייחס לנושא זה. הוא התייחס לספרות הרפואית שהוצגה לבית המשפט מטעם המשיבה, והבהיר שהאופטימיות במאמר משנת 1976 מקורה בתרופה שהחלו משתמשים בה זמן קצר קודם, אשר בינתיים הוברר שהאופטימיות שתלו בה היא מוגזמת. לגבי המאמר משנת 1994, מאמר זה עוסק, לדבריו, בנושא קיצור תוחלת החיים כבדרך אגב, ואין להסיק ממנו מסקנות של ממש. על פי עדותו של פרופסור קורצ'ין, רק המאמרים עליהם הוא הסתמך הם המשקפים נכונה את הידע הרפואי העדכני. בית המשפט המחוזי קבע, שהנטל להוכיח את קיצור תוחלת החיים חל על המערער, וכי הוא לא עמד בנטל זה. הואיל ולעניין קיצור תוחלת חיי המשיבה כפות המאזניים נשארו מעויינות, לא הוכח על ידי המשיבה קיצור תוחלת חיים. בית המשפט המחוזי גם הזכיר את האפשרות של גילוי תרופה חדשה "אשר תאריך את חייהם של חולי פרקינסון". עוד מזכיר בית המשפט את התקדמות יידע הרפואה, ומציין שעל בית המשפט ליתן דעתו ולגלם במסגרת שיקוליו את הסיכוי כי אכן יימצא מזור לחולי מחלת הפרקינסון שהיא כיום מחלה חשוכת מרפא. 10. לדעתי, המסקנה אליה הגיע בית המשפט בדבר העדר הוכחה על קיצור תוחלת חיים למשיבה, החולה במחלת הפרקינסון, אינה עולה בקנה אחד עם המתבקש מהראיות אשר היו בפני בית המשפט. אזכיר בקשר לכך, את הנימוקים הבאים: א. העד היחיד שהעיד בנושא זה בפני בית המשפט היה פרופסור קורצ'ין. בחוות דעתו הסתמך על ספרות מעודכנת מזו שהוגשה על ידי המשיבה. הוא גם התייחס והבהיר על שום מה אין להסתמך על המאמרים עליהם הסתמכה המשיבה. חוות דעתו של פרופסור קורצ'ין ועדותו לא נסתרו, ובית המשפט לא מביא כל נימוק על שום מה לא ניתן להסתמך על חוות דעתו והסבריו לגבי המאמרים הסותרים שהוגשו מטעם שני הצדדים. בנסיבות אלה, לא היה מקום להעמיד את הספרות הרפואית הסותרת מטעם בעלי הדין בחזקת שוויון אשר על פיו כפות המאזניים בדבר הוכחת קיצור תוחלת החיים נשארו מעויינות. ובפרט, שהמאמרים עליהם הסתמך פרופסור קורצ'ין מאוחרים יותר. נראה לי גם, שיש ליתן משקל להעדר ראיה מפי מומחה מטעם המשיבה בשאלה רפואית זו של קיצור תוחלת החיים. אם אמנם המצב הרפואי הוא כטענת המשיבה, מה מנע ממנה להעיד מומחה מטעמה בשאלה זו? ב. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המצב כיום הוא שמחלת הפרקינסון הינה מחלה חשוכת מרפא. ניתן להקל על החולים ואולי להאריך חייהם במידה מסויימת על ידי תרופות, אך על פי הידע הרפואי כיום לא ניתן לרפא ממחלה קשה זו. מכאן, שקיצור תוחלת החיים הינו סיכון מובנה שלה. ג. כך ככלל, וכזה המצב גם ביחס למשיבה. כפי שצוטט לעיל, המומחה מטעם המשיבה, פרופסור בנטל, הדגיש את החמרת והדרדרות המחלה אצל המשיבה, תוך שהוא מציין, וזאת ראוי לחזור ולצטט: "היא הגיעה למצב שההענות של המערכת לטיפול הולכת ופוחתת ולכן הטיפול התרופתי נעשה בעייתי, קשה ביותר ובלתי יעיל. לאור זה, יש לראות את הפרוגנוזה הגרועה לעתיד" (ההדגשה שלי - ת"א). ד. יש תקוות לגילוי בעתיד של תרופות למחלת הפרקינסון הקשה, כמו תרופות לחוליים רבים נוספים. אין לשלול שתרופה כזו עלולה להתגלות בתאריך כלשהו בעתיד. אך לא זה המצב כיום, ואין יודע אם ומתי תתגלה התרופה. במצב דברים זה, על בית המשפט להעריך נכוחה את פני העובדות שבפניו, ולא להכריע את הדין על יסוד תקוות וסיכויים אשר לא ניתן לבססם בידע הרפואי הקיים. בודאי שאין לתת להם משקל מכריע, עד כדי קביעה שמחלה חשוכת מרפא שבסופה מוות אינה גורמת לקיצור תוחלת חיים. סיכומה של נקודה זו הוא, שהוכח קיצור תוחלת חייה של המשיבה. על פי חוות דעתו של פרופסור קורצ'ין, אשר ניתן להסתמך עליה, הקיצור הוא בשיעור של כ50%- מתוחלת החיים שנותרה למשיבה. אם נחשב קיצור זה מיום פסק הדין, במקום אורך חיים של 80 שנים, יש לצאת מהנחה שאורך חייה של המשיבה הוא עד גיל 66 שנים. 11. על פי נתון זה, כל פרטי הנזק הכללי בגין הפסדים והוצאות צפויות בעתיד, אשר חושבו עד הגיע המשיבה לגיל 80 שנים, צריכים היו להפסק לתקופה של 14 שנים מיום פסק הדין בלבד. כך, משום שאין לפצותה בגין "השנים האבודות". במקרה כזה מקדם ההיוון המתאים (לתקופה של 14 שנים) הוא של 137.0434 במקום מקדם היוון של 227.134 (לתקופה של 28 שנים). הפיצויים בפרטי הנזק השונים אשר חושבו מיום פסק הדין עד תוחלת חייה של המשיבה צריכים היו להיקבע בשיעור 60% משנקבע בפרטי נזק אלה (לפי 137.0434 חלקי 227.134 כפול 100). פרטי נזק אלה כוללים תשלום עבור תרופות, מעקב רפואי, טיפול רפואי בגרמניה, טיפולים פיזיוטרפיים, טיפולים פסיכולוגיים, טיפולי שיקום שונים, עזרה במשק בית, הוצאות בגין מיזוג אויר, כביסה וייבוש ובגין הוצאות ניידות מוגברות. הסכום הכולל שנפסק בגין פרטי נזק אלה מגיע לסכום כולל של 1,281,919 ש"ח. אם מגיע למערערת רק כ60%- מסכום זה, פירושו של דבר שיש להפחית מהפיצויים סכום של 512,767 ש"ח. 12. הפחתה יחסית גדולה יותר יש להפחית מהסכום שנפסק בגין עזרה סיעודית בעתיד. בפריט נזק זה נפסק למשיבה סכום כולל של 2,546,122 ש"ח. מתוך זה נפסק למשיבה למשך 8 שנים, עד הגיעה לגיל 60, לפי 10 שעות עזרה ביום כשעלות כל שעה 20 ש"ח, סכום כולל של 403,776 ש"ח. עבור התקופה השניה מאז הגיע המשיבה לגיל 60 שנים, למשך 20 שנים עד הגיעה לגיל 80 שנים, נפסק לה סכום של 2,142,345 ש"ח. סכום זה בא לבטא סיעוד של 20 שעות עזרה ליום, לפי 20 ש"ח לשעה, דהיינו כ12,000- ש"ח לחודש. אם אורך חייה הצפוי של המשיבה הוא עד גיל 66 שנים, ולא עד גיל 80 שנים, צריך לחשב בתקופה השניה הפסד למשך 6 שנים בלבד. התוצאה היא, שבמקרה כזה הפיצוי צריך להיות בסך 623,469 ש"ח לפי: 12,000 ש"ח לחודש X 65.8168 (מקדם לשש שנים) X 0.7894 (היוון כפול) = 623,469 ש"ח. בגין התקופה השניה יש, לפי חישוב זה, להפחית סכום של 1,518,876 ש"ח. יוצא, מהאמור לעיל, שעל פי הנתונים שקבע בית המשפט, אם נצא מהנחה שאורך החיים הצפוי של המשיבה הוא עד גיל 66 שנים, ולא עד 80 שנים, היה מקום להפחית מסכום הפיצויים את הסכום של 2,031,643 ש"ח (לפי 512,767 ש"ח + 1,518,816 ש"ח). נזק לא ממוני 13. כנגד זאת, יש להזכיר את הערתו של בית המשפט המחוזי כי אם היה רואה לקבוע קיצור תוחלת חיים למשיבה, היה פוסק לה פיצוי בשל כך במסגרת הנזק הלא ממוני. הסכום אותו פסק בית המשפט למשיבה כנזק לא ממוני בגין כאבים צער וסבל הוא בסך 350,000 ש"ח. אם יש לפסוק לה פיצוי גם בגין קיצור תוחלת חיים במסגרת הנזק הלא ממוני, הסכום צריך להיות כמובן גבוה יותר. בדרך אומדן, הייתי מכפילו ומעמידו על סכום כולל של 700,000 ש"ח. דהיינו, תוספת בסך 350,000 ש"ח בגין קיצור תוחלת החיים. הפסד השתכרות והפסד כושר השתכרות 14. לאחר שעזבה את עבודתה בטכניון, עברה המשיבה לעבוד ברפאל כראש תחום. משכורתה של המשיבה, בעת שפרשה עקב מחלתה מהעבודה ברפאל ב30.4.93-, היתה בסכום של 5,815.73 ש"ח לחודש, בצירוף החזר הוצאות רכב וטלפון. על פי נתונים עדכניים לאפריל 1996, השכר שלה היה מגיע לסכום של 12,749.47 ש"ח בצירוף החזר הוצאות רכבה וטלפון. כפי שקבע בית המשפט, יש לקחת בחשבון כשכר את הסכום של 12,749.47 ש"ח בלבד, באשר התשלום הנוסף עבור הוצאות נסיעות וטלפונים כסה הוצאות בפועל בקשר לעבודה. סכום זה, כשהוא משוערך ליום פסק הדין, מגיע לסכום של 14,645 ש"ח. בקבעו את הפסד ההשתכרות של המשיבה עד יום פסק הדין, חשב אותו בית המשפט לפי כושר השתכרות חודשי בסך 15,000 ש"ח. באשר לעתיד, קבע למשיבה כושר השתכרות, לולא התאונה, בסכום של 17,500 ש"ח, מתוך הנחה שהמשיבה היתה מתקדמת בשכרה. עוד קבע בית המשפט, שמאז פרשה מעבודתה ברפאל לא היתה המשיבה מסוגלת לעבוד לפרנסתה. אשר על כן, בגין 60 חודשי העבר פסק לה בית המשפט 900,000 ש"ח בצירוף ריבית. באשר לעתיד, בהנחה שהיתה משתכרת עד גיל 65 שנים, פסק לה סכום של 2,258,294 ש"ח, לפי 17,500 ש"ח X 129.045 (מקדם היוון ל13- שנים). כל קביעותיו וחישוביו של בית המשפט המחוזי אינם מצדיקים התערבות, פרט לעניין אחד. כוונתי לקביעה כי יש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד, בהנחה שמשכורתה של המשיבה היתה מגיעה ל17,500 ש"ח לחודש. על פי הראיות שבאו בפני בית המשפט, היתה קיימת ברפאל במשך שנים, מאז שנות השמונים, מדיניות של צמצומים ופרישה מרצון של עובדים. על פי העולה מעדות סמנכ"ל משאבי אנוש ברפאל, מר ונקובסקי, הסיכוי של המשיבה להתקדם מדרגה ב' ל-א' לא היה ממשי. בנסיבות אלה, נראה לי שלא היה יסוד איתן להנחה שהמשיבה היתה מתקדמת בהשתכרותה מעבר ל15,000- ש"ח, סכום אשר מהווה עיגול כלפי מעלה של שערוך משכורתה של המשיבה ליום פסק הדין. לפיכך, סכום הפסד השתכרותה של המשיבה בעתיד יועמד על סכום של 1,935,681 ש"ח במקום 2,258,294 ש"ח. בפרט נזק זה יש להפחית מהפיצוי סכום של 322,613 ש"ח. 15. למשיבה נפסק פיצוי בגין אובדן פנסיה בסכום של 250,000 ש"ח. נוכח העובדה שיש לחשב את הפסדיה של המשיבה עד גיל 66 שנים ולא עד גיל 80 שנים, יש להקטין סכום פיצוי זה. במקום לפצות את המשיבה על אובדן פנסיה לתקופה של 15 שנים החל מתום 13 שנים ממועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי, יש לחשבה לתקופה של שנה אחת בלבד. ב"חישוב לאחור", הסכום של 250,000 ש"ח משקף תשלום פנסיה בסך 2,535 לחודש החל מבעוד 13 שנים למשך 15 שנים. אם מדובר על תשלום עבור שנה אחת החל מבעוד 13 שנים, הסכום לפיצוי הוא כ20,000- ש"ח. יש, אם כן, להפחית מסכום הפיצויים סכום נוסף של 230,000 ש"ח. 16. טענה נוספת של המערער מופנית כלפי זאת שבית המשפט לא ניכה מהפיצויים שנפסקו למשיבה את תשלומי פנסיה בריאות שמקבלת המשיבה מרפאל בסך של כ6,000- ש"ח בחודש. טענה זו נדחתה בערכאה הראשונה, על יסוד מספר נימוקים. די, לדעתי, בנימוק הראשון של בית המשפט לדחיית הטענה. על פי נימוק זה, מדובר בהטבה אשר המשיבה תאלץ להחזיר לרפאל אם יוברר וייקבע שהגורם למחלתה ולתשלום כספי הפנסיה התגבש עוד קודם שהתחילה המשיבה לעבוד ברפאל. נוכח תוצאתו של משפט זה, ברי שביחסים בין המשיבה עם רפאל כך ייקבע. חובת החזרת הסכום כאמור נלמדת מגירסת המשיבה, אשר לא נסתרה. על המערער, אשר טוען לניכוי סכומי הפנסיה, היה הנטל להוכיח כי מתקיימים התנאים לניכוי הפנסיה. לא רק שהוא לא עמד בנטל זה ולא הביא כל ראיות בנדון, אלא שעדותה של המשיבה בדבר חובת ההחזרה נמצאה מהימנה על בית המשפט. 17. כפי שנזכר לעיל, נפסקו למערערת פיצויים בסכומים נכבדים בגין עזרה סיעודית בעתיד. הסכומים שנפסקו חושבו לפי עזרה משך 10 שעות ליום בתקופה הראשונה, עד הגיע המשיבה לגיל 60 שנים, דהיינו כ6,000- ש"ח לחודש; ולמשך 20 שעות ביום בתקופה השניה, מגיל 60 שנים של המשיבה עד לאריכות ימיה, דהיינו 12,000 ש"ח לחודש. בנוסף לכך, ראה בית המשפט לפסוק למשיבה, מיום פסק הדין ועד אחרית ימיה, בגין עזרה במשק הבית, סכום של 1,600 ש"ח לחודש, ובסך הכל 227,000 ש"ח. על פי האמור בפיסקה 11 לעיל, יש להפחית מסכום זה 40%, ולפיכך עומד הפיצוי בפריט זה על הסכום של 136,200 ש"ח. הנני סבור שגם פסיקת סכום זה אינה מוצדקת. בתשלום של 6,000 ש"ח לחודש ניתן למצוא ולהעסיק עובדת אשר גם תבצע את עבודות משק הבית וגם תסעד את המשיבה במצבה כיום ובמשך השנים הקרובות, ובסכום של 12,000 ש"ח לחודש ניתן יהיה למצוא שתי עובדות שתבצענה את עבודות משק הבית בנוסף לעבודת הסיעוד של המשיבה, אשר בעיקרה הינה השגחה עליה. אשר על כן, גם תשלום סכום זה אינו מוצדק, ויש להפחית מסכום הפיצויים סכום נוסף של 136,200 ש"ח. 18. עד כאן באשר לטענות המערער, אשר ראינו להתייחס אליהן. ועתה לטענות המשיבה בערעורה. 19. בגוף פסק הדין אמד בית המשפט את סכום הפיצוי בגין טיפולים פסיכולוגיים בעתיד, ופסק למשיבה סכום של 75,000 ש"ח. בסוף פסק הדין, כשציין את סכומי הפיצוי בפרטי הנזק השונים, כתב בצד הטיפולים הפסיכולוגיים סכום של 50,000 ש"ח בלבד. טעות סופר זו יש לתקן. יש, על כן, להוסיף לסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי את הסכום של 25,000 ש"ח. 20. טענה נוספת של המשיבה מתייחסת להוצאות שונות בקשר לתרופות, טיפולים רפואיים ושיקומיים ונסיעות בקשר לכך, וכן הוצאות נוספות אשר בקשר אליהן הגישה המשיבה פירוט של אישורים וקבלות. מסמכים אלה נבדקו על ידי בא כוח המערער, אשר לא חלק על האוטנטיות שלהם. טענותיו הופנו כנגד זכאות המשיבה לתשלום הוצאות אלה, המסתכמות בסכום של 526,218 ש"ח ליום 28.12.97, אך לא נגד עצם הוצאתו. בית המשפט המחוזי לא התייחס לתביעה לתשלום הוצאות אלה. לפיכך, אין בפנינו את עמדתו של בית המשפט אל כלל הוצאות אלו או אל חלקן. עיינתי בקבלות ובחשבונות השונים, ועולה מהם שחלקם הגדול מתייחס להוצאות רפואיות אשר הוכרו על ידי בית המשפט, על פי טיבן, כשפסק למשיבה בגין הוצאות רפואיות ושיקומיות בעתיד. כך, ביחס לתרופות שקיבלה המשיבה מגרמניה ותרופות שקנתה בארץ, כך ביחס לטיפולים הידרותרפיים, כך ביחס לטיפולים רפואיים בגרמניה וכן ביחס לטיפולים אחרים. לעומת זאת, ישנן הוצאות אשר הינן הוצאות הקשורות בניהול המשפט ותשלום למומחים אשר בקשר אליהם פסק בית המשפט סכום כולל נפרד במסגרת פסק הדין. יש ביניהן גם הוצאות בגין רכישת אביזרים שונים וכן הוצאות נוספות שלא לגבי כולן ניתן לקבוע שהן נובעות ממחלתה של המשיבה. לאחר העיון ולימוד החומר, נראה לי שאם מתוך ההוצאות עד יום פסק הדין יפסק למשיבה סכום של 300,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, יהלום הדבר את הנסיבות. 21. המשיבה בקשה גם לחייב את המערער לשאת בהוצאות המומחים שהעידו מטעמה וכן בהוצאות גביית עדותו של ד"ר פורנדי בגרמניה. מבחינה עקרונית זכאית המשיבה לכך. אך בית המשפט בחר לקבוע את הוצאות המשפט בסכום כולל ליום פסק הדין, ובמסגרת סכום זה כלל בית המשפט גם את ההוצאות הנ"ל. 22. על סמך כל האמור לעיל, מתקבלים הערעורים באופן חלקי, כך שיש, מצד אחד, להפחית מסכום פסק הדין את הסכומים הבאים: א. לפי פיסקה 11 512,767 ש"ח ב. לפי פיסקה 12 1,518,876 ש"ח ג. לפי פיסקה 14 322,613 ש"ח ד. לפי פיסקה 15 230,000 ש"ח ה. לפי פיסקה 17 136,200 ש"ח סה"כ להפחתה 2,720,456 ש"ח מאידך גיסא, יש להוסיף לסכום פסק הדין את הסכומים הבאים: א. לפי פיסקה 13 350,000 ש"ח ב. לפי פיסקה 19 25,000 ש"ח ג. לפי פיסקה 20 300,000 ש"ח סה"כ התוספת 675,000 ש"ח יתרה להפחתה 2,045,456 ש"ח אשר על כן, מסכום הפיצויים הכולל שנפסק למשיבה בבית המשפט המחוזי בסך 7,916,535 ש"ח (לאחר ניכוי תגמולי המל"ל בסך 295,323 ש"ח), יש להפחית את הסכום של 2,045,456 ש"ח. שכר טרחת עורך דין בשיעור 15% ומע"מ שנפסק למשיבה יחושב מסכום הפיצוי המופחת כאמור. בכפוף לכך, ישארו הוראות פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנן. עם מתן פסק דין זה, מוחלט בזה לבטל את המשכנתא אשר הוטלה על דירת המשיבה ובעלה (על פי החלטת השופט זמיר מיום 13.9.98 בערעורים אלה). משכנתא זו הוטלה להבטחת תשלום בסך 500,000 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין ששולם על ידי המערער למשיבה. המערער זכה חלקית בערעורו על גובה הפיצויים, ומסכום פסק הדין הופחת סכום של למעלה משני מיליון ש"ח. אך ערעורו בשאלת האחריות נדחה. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכלל נסיבות המקרה, ישא כל צד בהוצאותיו. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כ' בתמוז התשנ"ט (4.7.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98040220.E13 /עכב