AL ZAFAR GENERAL CONTRACTING נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"א 4020/09 בבית המשפט העליון רע"א 4020/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס המבקשים: 1. AL ZAFAR GENERAL CONTRACTING 2. NOHAMMED BAHJAT IBRAHIM 3. HNMOHAMAD OWDA נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 9025/07 שניתנה ביום 28.9.08 על ידי כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ בשם המבקשים: בשם המשיבה: עו"ד אבי אביטל עו"ד מיכל שרביט פסק-דין 1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ג' כנפי שטייניץ) בעניין אגרת בית המשפט שעל המבקשים לשלם בגין תביעה שהגישו. 2. ביום 18.1.07 הגישו המבקשים, חברה הרשומה ברשות הפלסטינית ובעלי מניותיה, תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשיבה. בכתב התביעה נתבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי לפיו על המשיבה לפצות את המבקשים בסכום של 45 מיליון ש"ח. זאת, בגין נזקים אשר לטענת המבקשים נגרמו להם כתוצאה מהריסת שלושה בנייני מגורים שהקימה החברה בתחומי רצועת עזה על-ידי כוחות צה"ל. המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה ואי תשלום אגרה מספקת וכן בקשה לחיוב המבקשים בתשלום ערובה להוצאותיה. ביום 28.9.08 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה (להלן - ההחלטה הראשונה). לעניין סילוק התביעה על הסף נקבע, כי הסעד המבוקש בתביעה אינו ראוי להתברר בדרך של סעד הצהרתי. עם זאת, התיר בית המשפט למבקשים להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה על מנת להוסיף את הסעד הכספי הנתבע. לעניין האגרה, דחה בית המשפט את טענות המבקשים לפיהן חלה על התביעה תקנה 3(א) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן - התקנות הישנות), אשר עמדו בתוקף במועד הגשת התביעה. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו, אשר נדונה בפניי. בפסק הדין נקבע, כי המבקשים יוכלו להגיש כתב תביעה מתוקן עד למועד מסוים. עוד נקבע, כי סוגיית האגרה וחיוב המבקשים בהפקדת ערובה להוצאות תוכרע לאחר שיוגש כתב התביעה מתוקן. לבעלי הדין נשמרה האפשרות להשיג על סוגיות אלו לאחר שתתקבל בהן החלטה (רע"א 8998/08, פסק דין מיום 11.2.09). 3. ביום 25.2.09 הגישו המבקשים את כתב התביעה המתוקן. במסגרתו, התבקש בית המשפט לפסוק להם פיצויים בסך 45 מיליון ש"ח. בכתב התביעה המתוקן ציינו המבקשים, כי הנזקים הנטענים נגרמו כתוצאה מפעולת המשיבה "בניגוד לעקרונות משפט מקובלים ולחלופין מתוך רשלנות ו/או חוסר זהירות". לצד זאת, הוגדרה התביעה בכותרת כתביעה ל"קביעת גובה הפיצוי או תשלומי האיזון בשל רכוש שנפגע לצורכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין". לפי סעיף 3(א) לתקנות הישנות, תביעה כזו הינה תביעה שלא ניתן לשום את שווייה בכסף. לפיכך, נגבתה מהמבקשים אגרה בשיעור הקבוע בתוספת הראשונה לתקנות הישנות ביחס לתביעות מסוג זה. כבר עתה יובהר, כי המדובר באגרה בסכום קבוע ונמוך, אשר אינו נגזר משווי הסעד הנתבע, וזאת בניגוד לאגרה הנגבית בתביעות לסעד כספי. המשיבה, מצידה, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום אגרה מספקת ולקביעת ערובה להוצאותיה. ביום 29.3.09 הכריע בית המשפט המחוזי בבקשה. בית המשפט קבע, כי אינו רואה מקום להידרש להשגות המשיבה בעניין האגרה. זאת, מאחר שהסוגיה תוכרע על ידי בית משפט זה, כאמור בפסק הדין ברע"א 8998/08. עוד נקבע, כי על המבקשים להפקיד ערובה בסך 100,000 ש"ח להוצאות המשיבה. בבקשת רשות הערעור הנוכחית משיגים המבקשים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין האגרה. החלטתי לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. 4. השאלה העומדת בפנינו במקרה דנא נוגעת לסיווגה של תביעת המבקשים לצורך תשלום אגרת בית משפט. כבר בפתח הדברים יצוין, כי מסקנתי היא שתביעת המבקשים הינה תביעה כספית, אשר האגרה המשתלמת בעדה נקבעת בהתאם לגובה הסעד הנתבע. עם זאת, קביעתי מושתתת על נימוקים שונים מאלו אשר הנחו את בית המשפט המחוזי בהחלטה הראשונה. כזכור, בהחלטה הראשונה קבע בית המשפט המחוזי, כי תקנה 3(א) לתקנות הישנות אינה חלה על תביעת המבקשים. בית המשפט קבע, כי מדובר בתביעה נזיקית שאינה נכנסת לגדר התקנה. בהחלטתו הסתמך בית המשפט המחוזי על פסק הדין שניתן ברע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' אבן זוהר (טרם פורסם, 1.5.2006) (להלן - עניין אבן זוהר). בעניין אבן זוהר בחן בית משפט זה את תקנה 3(א) לתקנות הישנות ודן בתנאים לתחולתה. בין היתר, הוחלה התקנה על תביעה של תושבים פלסטינים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מהרס חממות במסגרת פעילות צבאית ברצועת עזה. נסיבות המקרה שנדונו בעניין אבן זוהר דומות דמיון רב לנסיבות המתוארות בכתב התביעה של המבקשים. משכך, נראה כי תביעתם של המבקשים, כפי שהוגדרה בכתב התביעה המתוקן, אכן נכנסת לגדרי תקנה 3(א) לתקנות הישנות. כלומר, לפי התקנות הישנות, מדובר בתביעה שאינה ניתנת לביטוי בכסף. 5. לכאורה, מן האמור לעיל עולה, כי יש לקבל את ערעור המבקשים. ואולם, הדברים אינם כה פשוטים. זאת, שכן בינתיים בוטלו התקנות הישנות והוחלפו בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן - התקנות החדשות). התקנות החדשות מגדירות אף הן הליכים שונים ככאלו שלא ניתן לשום את שוויים בכסף. ואולם, לפי לשון התקנות החדשות, תביעת המבקשים אינה נכללת בגדר הליכים אלה. בהקשר זה נקבע, כי בין ההליכים שאינם ניתנים לשומה כספית תבוא, בין היתר, "תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על-פי סמכות לפי דין, או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והכל למעט תביעה בנזיקין בגין אלה" (תקנה 3(8) לתקנות החדשות). עינינו הרואות כי בתקנות החדשות הוציא מחוקק המשנה באופן מפורש תביעות נזיקיות מגדר התביעות שייחשבו ככאלה שלא ניתן לשום שוויין בכסף. תביעת המבקשים, כנוסחה בכתב התביעה המתוקן, כוללת באופן מפורש עילות נזיקיות שונות נגד המשיבה. משכך, לפי התקנות החדשות מדובר בתביעה כספית לצורך תשלום אגרת בית משפט. 6. התמונה המסתמנת אם כך היא כדלקמן: לוּ היו המבקשים מגישים את כתב התביעה המקורי כהלכה, הרי שהיו חלות עליו התקנות הישנות, שעמדו באותה עת בתוקפן. במקרה כזה, הייתה התביעה נכנסת לגדרי תקנה 3(א) לתקנות הישנות ונחשבת כתביעה שלא ניתן לשום את שווייה. על המבקשים היה לשלם אגרה בסכום של כ- 800 ש"ח (פריט 8 לתוספת הראשונה לתקנות הישנות). לעומת זאת, לפי התקנות החדשות, תביעת המבקשים הינה תביעה כספית ולפיכך עליהם לשאת בתשלום אגרה בהתאם לסעד שנתבע (סך של 45 מיליון ש"ח). לפי פריט 8 לתוספת לתקנות החדשות, עומדת האגרה על 2.5% מהסכום הנתבע, כאשר על כל סכום שמעל 21,565,431 ש"ח משולמת אגרה בשיעור של 1%. היינו, בענייננו מדובר על אגרה בסכום של כ-800,000 ש"ח. ברי, כי לשאלה אילו תקנות - הישנות או החדשות – חלות על התביעה דנא, ישנה חשיבות ממשית. לפיכך, התבקשו הצדדים להביע עמדתם בעניין. טרם יוצגו עמדות הצדדים, יש להידרש להוראת המעבר המופיעה לעניין זה בתקנות החדשות. תקנה 23(2) לתקנות החדשות קובעת בזו הלשון: על הליכים תלויים ועומדים ביום התחילה יחולו תקנות אלה, ואולם יראו את האגרה שחלה במועד הבאת ההליך לפי התקנות המתבטלות כאגרה החלה; בהליכים כאמור לא תוחזר אגרה שסכומה הופחת לפי תקנות אלה, ולא יחול פטור או החזר בהתאם לתקנות אלה, למעט אם עילת הפטור או ההחזר קמה לאחר יום התחילה. לגישת המבקשים, אין מקום להניח שהוראות המעבר נועדו לאפשר גביית אגרה נוספת מבעלי דין שהגישו את תביעתם במועד בו חלו התקנות הישנות. לפיכך, טוענים הם כי התקנות הישנות הן החלות בעניינם. לעומת זאת, לעמדת המשיבה, חלות התקנות החדשות. זאת, שכן תקנה 23(2) קובעת במפורש כי התקנות החדשות יחולו על הליכים תלויים ועומדים. לגישת המשיבה, התקנות הישנות רלוונטיות לעניין שיעור האגרה בלבד, שכן מחוקק המשנה ביקש להימנע מהצורך להשיב כספים לבעלי דין. יוער, כי במקרה דנא המשיבה היא בעלת תפקיד כפול: הן כבעלת הדין הנתבעת בהליך והן כגוף הגובה את האגרה (ראו בהקשר זה, שלמה לוין פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 14-7 (2003); ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בית המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642 (2004) (להלן - עניין יש גד)). 7. לפי לשונה של תקנה 23(2) יחולו התקנות החדשות על הליכים תלויים ועומדים במועד כניסת התקנות לתוקף. ואולם, "יראו את האגרה שחלה במועד הבאת ההליך לפי התקנות המתבטלות כאגרה החלה". כלומר, הכלל הוא שעל הליכים תלויים ועומדים יחולו הוראות התקנות החדשות. ברם, האגרה החלה במועד הבאת ההליך תיחשב כאגרה החלה, גם אם שולמה לפי התקנות המתבטלות. יש לומר כבר כעת, כי לשון התקנה הינה מסורבלת. קריאת התקנה, כשלעצמה, אינה מובילה לתשובה חד משמעית בשאלת התחולה. עם זאת, ביסוד הסדר המעבר שנקבע בתקנות החדשות עומדת ההנחה, לפיה המועד הקובע לעניין תשלום האגרה הינו המועד בו הוגש כתב התביעה. כלומר, הגם שהתקנות החדשות חלות על הליכים תלויים ועומדים, הרי שאין בהוראות התקנות החדשות, ככלל, כדי לשנות את האגרה ששולמה במועד הגשת התביעה, ויראו אותה כאגרה החלה. בצידה של הנחה זו טעם רב. ראשית, יש בה כדי לשרת שיקולים של יעילות מינהלית בגביית האגרה. פרשנות לפיה כניסתן לתוקף של התקנות החדשות תביא לשינוי בשיעור האגרה בכל ההליכים התלויים ועומדים תטיל נטל כבד על הגופים המינהליים המבצעים את הליך הגבייה של האגרות. קשה לקבל שעל רשויות הגבייה יהא לעקוב אחר ההליכים המתנהלים במטרה לבדוק האם התקנות החדשות מחייבות תשלום אגרה נוספת או מזכות בפטור מאגרה. לעניין אחרון זה אף מתייחסת תקנה 23(2) באופן מפורש: "בהליכים כאמור לא תוחזר אגרה שסכומה הופחת לפי תקנות אלה, ולא יחול פטור או החזר בהתאם לתקנות אלה, למעט אם עילת הפטור או ההחזר קמה לאחר יום התחילה". היינו, התקנות החדשות קובעות במפורש כי אין בהוראותיהן כדי להצמיח לבעל דין ששילם את האגרה במועד הגשת כתב התביעה לפי התקנות הישנות זכות אוטומטית לקבלת החזר או פטור. שנית, פרשנות זו משרתת אף את בעלי הדין. שיעור האגרה המשתלמת בגין הגשת תביעה מהווה שיקול אחד מני השיקולים אותם שוקל אדם המבקש להגיש כתב תביעה (אודות השפעת האגרה על השיקולים ששוקל בעל דין ראו למשל, עניין יש גד, בעמ' 648; רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193 (2004)). פרשנות לפיה מועד הגשת האגרה הינו המועד הקובע לצורך גביית האגרה, מאפשרת לבעל דין מידה מסוימת של וודאות ביחס לאגרה שתוטל עליו. 8. מן האמור לעיל עולה, כי אילו הגישו המבקשים את תביעתם כהלכה, קרי כתביעה לסעד כספי ולא הצהרתי, במועד בו הוגשה לראשונה, היו חלות עליה הוראות התקנות הישנות. ואולם, במקרה דנא המבקשים לא עשו כן ולפיכך נדרשו לתקן את כתב התביעה. כתב התביעה המתוקן הוגש כאמור ביום 25.2.09, לאחר כניסתן של התקנות החדשות לתוקף. לטעמי, עובדה זו הינה בעלת חשיבות רבה לשאלה אילו תקנות חלות על התביעה - התקנות הישנות (שעמדו בתוקף במועד ההגשה) או התקנות החדשות (שעמדו בתוקף במועד הגשת כתב התביעה המתוקן). לשיטתי, העובדה כי כתב התביעה המתוקן, בו נדרש הסעד הכספי, הוגש לאחר כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, מצדיקה את החלת הוראות התקנות החדשות על המקרה דנא. כלומר, בענייננו, נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת השאלה אילו תקנות אגרות יחולו על התביעה אינה המועד בו הוגשה התביעה לראשונה, אלא המועד בו הוגש כתב התביעה המתוקן. יובהר, כי אין בכוונתי לומר שכל תיקון כתב תביעה עשוי להביא עימו שינוי באגרה המשתלמת. אמירה מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם הנחת היסוד לפיה המועד הקובע בעניין אגרה הינו מועד פתיחת ההליך (ראו, תקנה 2(א) לתקנות החדשות; כן ראו, רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717 (2002) (להלן - עניין סיס)). כוונתי מצומצמת אך לעניין הוראת המעבר ביחס להחלת התקנות החדשות על הליכים תלויים ועומדים והיא רלוונטית למקרים בעלי שני מאפיינים: האחד, מקרים בהם כתב התביעה המקורי הוגש במועד תחולת התקנות הישנות, ואילו כתב התביעה המתוקן מוגש לאחר המועד בו נכנסו לתוקפן התקנות החדשות; השני, מקרים בהם תיקון כתב תביעה נוגע באופן מפורש לסעד הנתבע. להלן אפרט את נימוקי. 9. ראשית, בחינת שאלת התחולה של תקנות האגרות במועד תיקון כתב התביעה עולה בקנה אחד עם לשון תקנה 23(2), הקובעת כי ככלל יחולו התקנות החדשות על הליכים תלויים ועומדים. הדבר אף מתאים להתייחסות המופיעה בתקנה למקרים של החזר או פטור מאגרה. בהקשר זה נקבע, כי "לא תוחזר אגרה שסכומה הופחת לפי תקנות אלה, ולא יחול פטור או החזר בהתאם לתקנות אלה, למעט אם עילת הפטור או ההחזר קמה לאחר יום התחילה". ניתן לומר, כי תיקון כתב התביעה לאחר יום התחילה הוא בגדר "עילה הקמה לאחר יום התחילה", אשר מחילה את התקנות החדשות על התביעה. קביעה לפיה המועד בו תוקן כתב התביעה לעניין הסעד הנתבע הוא המועד בו נבחנת תחולת התקנות החדשות יוצרת אם כך סימטריה. כלומר, התקנות החדשות חלות הן במקרים בהם בעל דין נדרש לשלם תוספת לאגרה אותה שילם כתוצאה מהתיקון, הן במקרים בהן החלת התקנות החדשות מזכה אותו בפטור או החזר. 10. בנוסף, יש בבחינת נקודת הזמן של תיקון כתב התביעה כדי לקיים את שני השיקולים שפורטו לעיל. ראשית, לעניין השיקולים הנוגעים לבעלי הדין. כאשר תובע מבקש לתקן את כתב התביעה שהגיש באופן המשנה את הסעד הנתבע, כפי שנעשה בענייננו, החלת התקנות החדשות אינה פוגעת ביכולתו לשקול את מלוא השיקולים בעת הגשת התביעה המתוקנת. זאת, להבדיל ממצב בו לא נקט בעל דין כל צעד לעניין הסעד הנתבע אך יחויב בתשלום אגרה נוספת בשל כניסתן לתוקף של התקנות החדשות. גם מבחינה מינהלית יש הגיון בהתייחסות למועד תיקון כתב התביעה. זאת, שכן אין במועד זה כדי להטיל על הגורמים המינהליים חובה לנקיטת צעדים אקטיביים לבחינה של סוגיית האגרה. בעת הגשתו של כתב התביעה המתוקן ביחס לסעד הנתבע יוכלו הגורמים המינהליים לבחון את התביעה על-פי התקנות החדשות בלבד ולא יזקקו לבחינת הוראות התקנות הישנות שהתבטלו. לבסוף, בחינת המועד של תיקון כתב התביעה מקובלת גם במקרים בהם יש בתיקון כדי להגדיל את הסעד הנתבע. באותם מקרים, ברי כי על בעל הדין לשלם תוספת אגרה בהתאם להגדלת הסעד (תקנה 10 לתקנות החדשות; השוו, ע"א 1002/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' יצחק אמיר ושות' בע"מ חברה לייזום, בניה והשקעות, פיסקה 14 (טרם פורסם, 5.12.2005)). כלומר, המועד של תיקון כתב התביעה הינו בעל השלכות על האגרה המשתלמת גם במקרים מסוימים אחרים (אלו אינם פני הדברים באשר לתיקון על דרך הקטנת הסעד הנתבע, ראו עניין סיס; ואולם כיום ראו, תקנה 10(ד) לתקנות החדשות). 11. מכל האמור עולה, כי במקרה דנא יש להחיל את הוראות התקנות החדשות על כתב התביעה המתוקן. המשמעות היא, כי תביעתם של המבקשים אינה נחשבת כתביעה שלא ניתן לשום את שווייה בכסף, כפי שהיה לפי התקנות הישנות, אלא כתביעה לסעד כספי. מכאן נובע, כי על המבקשים לשלם אגרת בית משפט בהתאם לסכום הנתבע 45 מיליון ש"ח. כאמור, להחלטה זו ישנה משמעות כבדה ביחס לגובה האגרה שעל המבקשים לשלם. לפיכך, בנסיבות המקרה, סבור אני כי יש ליתן למבקשים אפשרות לשקול פעם נוספת את סכום התביעה, לתקן את כתב התביעה ולשאת בתשלום אגרה בהתאם לסעד שיתבקש. 12. ערעור המבקשים נדחה אפוא. בהתאם לאמור, על המבקשים לשלם את האגרה בגין הסעד הנתבע בכתב התביעה המתוקן בתוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה. לחלופין, רשאים המבקשים להגיש בתוך 30 ימים כתב תביעה מתוקן נוסף, ולשלם את האגרה המתאימה בגינו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ב' בחשון התש"ע (20.10.09). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09040200_S06.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il