בבית המשפט העליון
רע"פ
402/01
רע"פ 496/01
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש
ברע"פ 402/01: אברהים אבו גנאם
המבקש
ברע"פ 496/01: עבד אלרחמן אבו סביתאן
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
בקשות
רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בירושלים מיום 24.12.00 בע"פ 2409/00
שניתן
על-ידי כבוד הנשיא ו' זילר והשופטים:
ד'
חשין וי' צור
תאריך הישיבה: י"ח
בתמוז התשס"א (09.07.01)
בשם
המבקש ברע"פ 402/01: עו"ד לאה צמל
בשם
המבקש ברע"פ 496/01: עו"ד אחמד עואודה
בשם המשיבה: עו"ד אלון אינפלד
פסק-דין מתוקן
השופט א' א' לוי:
1. המערערים ביחד עם אחר, נור בן עבד אבו-צביח,
הובאו לדין בפני בית משפט השלום בירושלים באשמת ביצוען של מספר עבירות, שבמרכזן
עומדת הטענה כי הם ניסו לגנוב רכב. על פי גרסת המשיבה, התרחש האירוע בחודש יולי
1999, בשעות אחר-הצהרים. המערערים ואבו-צביח פרצו לרכב שחנה בחניון גן הפעמון
בירושלים, מתוך כוונה לגנוב אותו, ומשלא הצליחו לבצע את זממם, הם גנבו מכשיר
רדיו-רשמקול שהיה מותקן בו.
המערער ברע"פ 496/01, עבד אלרחמן אבו
סביתאן (להלן - אבו סביתאן), הודה בעובדות אשר יוחסו לו, וכן בעובדותיו של אישום
נוסף - אחזקת סכין שלא למטרה כשרה. הודאתו של אבו סביתאן ניתנה במסגרת הסכם טיעון,
מכוחו עתרה המשיבה לגזור לו 20 חודשי מאסר ומאסר על תנאי, בעוד שהסניגור עתה לעונש
מאסר בו יוכל שולחו לשאת בדרך של עבודות שירות. בעקבות כך הורשע אבו סביתאן
בעבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב, ניסיון לגניבת רכב וגניבה מתוכו, וכן
באחזקת סכין.
המערער ברע"פ 402/01, איברהים אבו גאנם
(להלן - אבו גאנם), הודה גם הוא בעובדותיו של האישום העיקרי (האישום הראשון) אך
בסייג אחד, היינו, שאחריותו נובעת מנוכחותו בזירה לצד חבריו, ועל כן דינו כשל
"מבצע בצוותא", כהגדרתו של מונח זה בסעיף 29(ב) לחוק העונשין. גם הודאתו
של אבו גאנם ניתנה במסגרת הסכם טיעון, אך זה לא כלל הסדר לעניין העונש.
2. בית משפט השלום לא קיבל את השקפת המשיבה לפיה
נכון לגזור למערערים מאסר בפועל, והסתפק בגזירתם של 5 חודשי מאסר על תנאי, וכל אחד
מהם חוייב לבצע שרות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות. על שותפם, אבו-צביח, שעברו
הפלילי היה מכביד, ובעניינו נוסו בעבר דרכי ענישה שונות שלא הניבו פרי, גזר בית
המשפט 6 חודשי מאסר, 6 חודשי מאסר על תנאי, וכן הורה על הפעלתם של שני עונשי מאסר
על-תנאי, האחד בן 18 חודשים והאחר בן 30 חודשים, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך
שהתוצאה הכוללת היתה שאבו צביח נכלא למשך 36 חודשים.
3. מעיון בגזר דינו של בית משפט השלום עולה, כי
השופט המלומד ח' לי-רן) היה רחוק מלהקל ראש במעשיהם של המערערים ושותפם, אדרבא
(בלשונו):
"המעשה
שבביצועו נכשלו הנאשמים הוא מעשה נפוץ, ומקובל עלי כי במקרים המתאימים מוטל על בית
המשפט לשלוח את מי שביצעו לתקופת מאסר משמעותית שיהיה בה כדי להרתיע אותו עצמו,
ולהגן על החברה מפני מעלליו לתקופה ניכרת.
ואולם,
קיימא לן כי ענישתנו היא ענישה אינדיבידואלית המביאה בחשבון את נסיבותיו האישיות
של כל נאשם ונאשם, וכי גם בעידנא דחומרא עדיין מצווה בית המשפט לבדוק בפרטי העבירה
והעבריין שבפניו, ואין הוא רשאי לפטור עצמו בהצבעה על חומרתה וקשיותה בלבד"
(עמ' 30 לפרוטוקול הדיון).
בית משפט השלום היה ער לפסיקתו של בית המשפט המחוזי בתחום
רמת הענישה בעבירות מסוג זה, בה ניתן למצוא לעתים פנים לחומרא ולעתים לקולא, אך
הוא סבר כי הקו שצריך להנחותו הוא ש"עבירת רכוש שביצע העבריין לראשונה אינן
מכת מדינה, ובעניינה גובר בדרך כלל השיקול השיקומי על פני שיקול ההרתעה" (עמ'
34).
4. על גזר הדין בעניינם של המערערים הוגש ערעור
מטעם המשיבה לבית המשפט המחוזי, והשקפתה של המשיבה התקבלה, לאמור (ראה עמ' 4 לפסק
הדין):
"הכלל,
כפי שנקבע על ידי בתי המשפט על כל ערכאותיהם, הינו - שדין גנבי רכב, הפורצים לרכב,
והמנסים לבצע את כל אלו, היא להיכלא ולרצות עונש מאסר בפועל. אנו מסכימים כי הן
חומרת העונש, ואפילו ההפעלה העקרונית של המאסר בגין עבירות כאלו, אינם נעשים
אוטומטית, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו של ענין. עם זאת, רק במקרים חריגים ביותר
יימנע בית המשפט מלשלוח למאסר מי שהורשע בעבירות האמורות.
נראה
לנו שבהטלת העונשים המקלים כפי שהוטלו על המשיבים שבפנינו, חרג בית-משפט קמא באופן
בולט וקיצוני מהקו העונשי המנחה כפי שנקבע לעיל. איננו מתעלמים מכל הנסיבות לקולא
של המשיבים, ואולם איננו סבורים שיש בנסיבות אלו כדי להפלותם לטובה לעומת כל
האחרים העוסקים במלאכת גניבת מכוניות או ניסיונות לגניבת מכוניות" (עמ' 4
לפסק הדין).
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, ואף שהיה ער לכך
שמאז ניתן גזר הדין בבית משפט השלום, סיים אבו גאנם לבצע את מכסת השעות של שירות
לתועלת הציבור בהן חויב, ואילו אבו סביתאן הספיק לבצע 40 שעות מתוך ה-200 בהן
חויב, גזר בית המשפט המחוזי לאבו סביתאן 10 חודשי מאסר בפועל, ולאבו גאנם 8 חודשי
מאסר. בית המשפט הוסיף ואמר, כי "הטלת עונשים אלו איננה מהווה את רמת הענישה
הראויה, משום שכערכאת ערעור לא מיצינו עם המשיבים את מלוא העונש שראוי היה להטילו
בערכאה הראשונה".
5. המערערים הגישו בקשה למתן רשות ערעור על פסק
דינו של בית המשפט המחוזי, וחלקם הארי של נימוקי הבקשה עוסק בטענות אשר בדרך כלל
אינן מהוות עילה לערעור שני. וכך לדוגמה נטען, כי ההחמרה בעונש לא עשתה צדק עם
המערערים, באשר לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיהם האישיות, לעברם הנקי, ולהמלצות שירות
המבחן, אשר סבר כי נכון להעדיף בשלב זה את הפן הטיפולי-שיקומי על זה העונשי. כמו
כן נטען, כי כפי שערכאת ערעור אינה ממהרת להחזיר נאשם לכלא לאחר שסיים לשאת בעונש
שהוטל עליו בערכאה ראשונה, כך יש לנהוג עם במערערים, שכאמור, האחד מהם כבר נשא
במכסת השעות של שירות לתועלת הציבור במלואה, והאחר נשא בה באופן חלקי.
החלטנו לתת רשות לערער ולדון בשתי הבקשות
במאוחד, וכבערעורים גופם, אולם לא מהטעמים אותם הזכרנו, אלא עקב כך שבמהלך הדיון
בפנינו נטען על ידי בא-כוח המערערים, כי מדיניות הענישה על פיה פועל בית המשפט
המחוזי בסוג זה של עבירות, היא לגזור עונשי מאסר כבדרך שגרה, וברמה חורגת באופן
קיצוני מהמדיניות הנהוגה במחוזות אחרים. לעניין זה נקדים ונעיר, כי הצגת הדברים
ברוח זו על ידי בא-כוח המערערים, אינה משקפת במדויק את עמדתו של בית המשפט המחוזי,
הואיל ואף שהוא סבור כי יש לגזור לאלה החוטאים בגניבת רכב עונשי מאסר בפועל, הוא
גם טרח להוסיף כי את המדיניות הזו אין מפעילים אוטומטית, ויש לבחון כל מקרה לגופו.
עם זאת, הוסיף בית משפט אמירה שבעיני היא
בעייתית, היינו, שרק במקרים חריגים ביותר יימנע בית המשפט מגזירתו של מאסר בעבירות
אלו. השתמשתי במילה "בעייתית", הואיל ואם נסיבותיו של המקרה הנוכחי אינן
נכנסות לגדרם של אותם "מקרים חריגים" בהם פוטרים ממאסר ממש, אזי מנקר בי
החשש כי מדובר במדיניות ענישה השוללת מהערכאה הדיונית, כמעט לחלוטין, את שיקול
הדעת ביחס למהות העונש, ומותירה בידה רק לקצוב את משכו. אני מניח כי לא לכך כיוון
בית המשפט המחוזי, אך על מנת להסיר ספק אני מבקש להבהיר, כי בכל תחום של עבריינות,
גם כזה המוגדר כ"מכת מדינה", מלאכת גזירת הדין היא מלאכה מורכבת וסבוכה,
המסורה, בלשון ע"פ 212/79 (פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י לד(2),
421, 423): "לחוכמתו, ללבו ולמצפונו של השופט, הכל לפי העבירה, לפי העבריין
ולפי מה שהשעה צריכה". אכן, שיקוליו של השופט צריכים לעסוק גם בהיבטים כלליים
של הענישה (מניעה, תגמול, הרתעה ועוד), אך בסופו של דבר הענישה היא אינדיבידואלית,
ועל כן מצווה השופט להתאים את הענישה לנסיבותיו של הנאשם הניצב בפניו, ולתת את
דעתו גם לשיקולים נוספים כמו שיקומו של העבריין.
צודק בא-כוח המשיבה בטענתו לפיה נועד תיקון
מס' 28 לחוק העונשין לתת מענה לתופעה רחבת ההיקף של גניבות רכב, ולייחדה מעבירות
רכשו אחרות, הואיל ופגיעתה רעה ונזקיה ליחיד ולמשק המדינה הנם קשים. אך בכל אלה לא
די על מנת לסווג את העבירות ברכב לכאלו שתרופתן היחידה היא מאסר, ולא עונש אחר
זולתו. השקפה דומה של מותב אחר של בית המשפט המחוזי בירושלים, עמדה לדיון
בע"פ 5106/99, אבו-ניג'מה נ' מדינת ישראל, פד"י נד(1), 350.
באותו מקרה נמצא כי המערער-שם רכש טרקטור מאחרים בידיעה שהוא גנוב, ובעקבות כך
הורשע בעבירה של מסחר ברכב גנוב. בית המשפט המחוזי הביע את הדעה כי "...יש
מקום לגזור על גנב רכב רגיל, אף ללא עבר פלילי - עונש מאסר בפועל שבין שנתיים
לשלוש שנים", והוא והמשיך ומנה את אורכן של תקופת המאסר שעל פי השקפתו נכון
לגזור לגנב טרקטור ולמי שסוחר בו. על גישה זו, שבסיסה בבנייתו של
"מחירון" לעבירות ועבריינים בתחום גניבות רכב וסחר בו, אמר בית זה מפיה
של כב' השופטת ד' דורנר (שם בעמ' 354):
"ענישת
עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי-דין לפי תעריפים. בגדר שיקול-הדעת
הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל
לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיבידואליים העומדים בפניהם".
ובעמ' 355 של פסק הדין הוסיפה כב' השופטת דורנר:
"עבירת
רכוש שביצע העבריין לראשונה אינה מכת מדינה, ובעניינה גובר בדרך-כלל השיקול
השיקומי על פני שיקול ההרתעה".
6. מן הכלל אל הפרט -
אקדים ואומר, כי גם על פי השקפתי, נוטה גזר
דינו של בית משפט השלום לקולא, אך זהו רק פן אחד של הסוגייה העומדת לדיון. חשובה
בעיני פי כמה העובדה, כי מדובר בשני מערערים צעירים בגילם, אשר מעידתם הנוכחית היא
הראשונה הואיל ואורח חייהם עד כה היה תקין. יותר מכך, בעוד שאבו גאנם הינו רווק,
אבו-סביתאן נשוי ואב לארבעה קטינים שפרנסתם עליו, וביחס לשני המערערים התרשם שרות
המבחן, כי חרטתם אינה מהפה ולחוץ, אלא כזו המעידה על לקחים שהפנימו, ועל כן יש
בסיס לתקווה כי לא ישובו עוד לחיי פשע. שליחתם של שני מערערים מסוג זה לכלא, גם אם
היא תואמת את דרך הענישה הנהוגה בעבירות ברכב, עלולה להיות כרוכה בנזק בלתי הפיך,
ולא למערערים בלבד, אלא גם לצבור הרחב. על הצבור אמנם נכפה סיכון מסוים הנובע מכך
שהמערערים יהלכו חופשי, אך הסכנה הנשקפת מהאפשרות שהשניים יסגלו אורח חיים עברייני
בעת שהותם בכלא, גדולה פי כמה, ומיותר להרחיב בשאלת הנזק הנשקף מסכנה זו אם תתממש.
מכאן דעתי, שאף כי יש להוסיף ולהכביד את היד
על מבצעיהן של עבירות ברכב על מנת לצמצם את ממדיה של התופעה, אל לו לבית המשפט
לזנוח את הפן השיקומי מקום שמוכח קיומן של נסיבות אשר יצדיקו זאת, וכך הוא המצב
בעניינם של המערערים. אני מציע, איפוא, לקבל את הערעורים, לבטל את פסק דינו של בית
המשפט המחוזי, והתוצאה תהיה שעל המערערים יהיה לשאת בעונש אשר הושת עליהם בבית
משפט השלום.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, כ"ב בניסן תשס"ב
(4.4.02).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 01004020.O05 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il