איזודור שרביט נ. מנחם בן אהרון

פסק-דין בתיק ע"א 4018/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4018/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור המערערים: 1. איזודור שרביט 2. לורנס שרביט 3. אלן שרביט 4. קלוד שרביט נ ג ד המשיב: מנחם בן אהרון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 2984/00 מיום 25.4.03 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג תאריך הישיבה: כ"ב באדר, התשס"ד (15.03.04) בשם המערערים: עו"ד מייק יורק-ריד בשם המשיב: עו"ד צהלה הלוי פסק-דין הנשיא א' ברק: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ג' קלינג) לפיו נדחתה תביעתם של המערערים לאכיפת חוזה מכר מקרקעין, ולחילופין, לתשלום פיצויים. העובדות 1. המערערים התקשרו עם המשיב (ביום 10.10.91) בהסכם לרכישת שני מגרשים (2023, 2025) באזור היישוב פרדסיה. המגרשים היוו חלק מקרקע שנכללה בתוכנית בניין ערים (להלן – התוכנית), לשינוי ייעוד הקרקע מחקלאות למגורים. לצורך ביצוע התוכנית נדרשו מוסדות התכנון לבצע גם הליכי איחוד וחלוקה שלא בהסכמה, בהתאם לפרק ג' סימן ז' לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. עובר להתקשרות בהסכם המכר, נדונה התוכנית בוועדה המקומית לתכנון ובניה "שרונים" ואושרה בתנאים (ביום 17.6.91). ההסכם נחתם אפוא, כאשר ההליכים לקראת שינוי ייעוד הקרקע היו אך בראשיתם, וממנו עולה כי הצדדים ציפו לסיום ההליכים במוסדות התכנון בתוך שנה ממועד ההתקשרות. בהסכם צוינו השלבים התכנוניים הצפויים עד לרישום המגרשים על שם המשיב. לאחר רישום המגרשים התחייב המשיב למוכרם למערערים. לצורך השלמת העסקה היה על המשיב לחתום על ייפוי-כוח בלתי חוזר לטובת המערערים, המסמיך אותם לתפוס חזקה במגרשים, כדי שלאחר מכן יוכלו לרשום זכויותיהם בנכס. בהסכם נקבע, כי ייפוי הכוח יופקד אצל נאמן, עם אישור תשריט החלוקה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה, בכפוף לתשלום מלוא התמורה (סעיף 4.2 להסכם המכר). המשיב התחייב לספק למערערים אישורים לצורך רישומם כבעלים, ובכלל זה אישור על תשלום כל המיסים וההיטלים (סעיף 4.6 להסכם המכר). 2. תמורת המגרשים התחייבו המערערים לשלם סכום של 160,000$, מתוכם 60,000$ במועד החתימה. יתרת הסכום, בסך 100,000$, היה אמור להשתלם תוך שנה מיום החתימה. נקבע כי אם עד למועד זה טרם הוצגו כל האישורים כנדרש, המערערים יפקידו את היתרה בנאמנות אצל באי-כוח הצדדים. כן הוסכם כי עיכוב באישור התוכנית יביא לדחייה בתשלום היתרה. כמוסכם, שילמו המערערים למשיב במועד החתימה סך של 60,000 דולר. בנוסף, הפקידו המערערים בידי המשיב שיק דחוי (ליום 31.12.91) בסך 100,000 ₪, שהוגדר על-ידם כשיק ביטחון להבטחת יתרת התמורה. 3. בפועל, הליכי אישור התוכנית התעכבו הרבה מעבר לשנה הצפויה, וסופם שהסתיימו רק בשנת 2000, עם הפשרת הקרקע ושינוי ייעודה לקרקע לבנייה. במהלך חודש אוקטובר 2000 התברר למערערים כי מגרשים 2023 ו-2025 כלל אינם נמצאים בבעלות המשיב. תחת מגרשים אלה הציע המשיב שני מגרשים חלופיים (2019 ו-2029), להם הסכימו המערערים. לאחר השלמת ההפשרה אישר הנאמן, עו"ד בנישו, (ביום 16.10.00) כי יתרת הכספים הופקדה בידו. עם זאת, ההסכם לא הושלם, משנתגלעה בין הצדדים מחלוקת לגבי קיום החיובים. אליבא דמערערים, הם שילמו את מלוא התמורה, כאשר מקצתה (39,702$) הופקדה בנאמנות בידי עו"ד בנישו, ולא הועברה למשיב. לטענתם, הפר המשיב את התחייבותו לשלם היטל השבחה כנדרש ממנו בהסכם, ולא הציג אישורים שונים. המשיב טען מנגד, כי חובת תשלום היטל ההשבחה רבצה על המערערים דווקא, והם אלה שהפרו את ההסכם משלא שילמו מלוא התמורה. על רקע זה פנו המערערים (ביום 3.12.00) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתביעה לאכיפת הסכם המכר, או לחילופין, להורות על השבה ופיצויים. 4. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים (ביום 24.4.02) להסכמה דיונית, שניתן לה תוקף של החלטה (בש"א 30071/00). בהסכמה זו נקבעו, בין היתר, הדברים הבאים: "1. חוזה המכר מיום 10/10/91 ישאר על כנו. [המשיב] מוותר בזאת על טענתו לביטול הסכם ו/או בטלותו וזאת במסגרת התדיינות זו ועד למתן פסק הדין בתיק. 6. [למשיב] נותרו רק מגרשים 2019 ו-2029 לייעד ל[מערערים]. 7. [המשיב] על דעתו ועל פי פרשנותו להסכם המכר, מוכר את מגרשים 2019 ו-2029 ל[מערערים]. 8. ה[משיב] יימנע מלייחד זכויות במגרשים 2019 ו-2029 לכל צד ג' לתובענה זו, עד להחלטה אחרת של בימ"ש נכבד זה". פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט (השופט ג' קלינג) דחה תביעתם של המערערים לאכיפת הסכם המכר ולתשלום פיצויים, והורה על השבת 60,000 דולר ששולמו למשיב. בפסק הדין נקבע, כי בהסכם בין הצדדים נקבע במפורש שתשלום היטל ההשבחה הוא על המשיב. עם זאת, נתקבלה גרסת המשיב, לפיה הוסכם, אחר החתימה, כי היטל ההשבחה ישולם דווקא על-ידי המערערים. תימוכין לקביעה זו מצא בית המשפט בשיק הביטחון. אליבא דמשיב, מטרת שיק ביטחון זה הייתה הבטחת תשלום היטל ההשבחה על-ידי המערערים. בית המשפט התרשם כי אין למערערים גרסה ברורה אשר תסתור את גרסת המשיב. מחד, כפר המערער בכך שמדובר על תשלום לטובת היטל השבחה. מאידך, הוא לא שלל את האפשרות שמועד פירעון השיק הוא המועד בו צפו הצדדים כי יידרש תשלום היטל ההשבחה. מכך הסיק בית המשפט כי תשלום היטל ההשבחה היה על המערערים. הסבר לפער בין הסכם המכר להסכמה המאוחרת תלה בית המשפט בהשערה שהמשיב לא רצה להגדיל את התמורה המצוינת בהסכם, בשל חששו מהשלכות פיסקליות. באשר לתביעת האכיפה, בית המשפט לא מצא לנכון לאכוף את ההסכם לאור הזמן הרב שעבר מאז כריתתו ועד למתן פסק הדין (12 שנים), מה גם שמתן הסעד המבוקש יהווה מהלך סרק לאור חבותם של המערערים בהיטל ההשבחה, אותו אין בכוונתם לשלם ממילא. טעם נוסף לדחיית התובענה היה כי המשיב מכר כבר את הזכויות בנכס לאחר. מתן סעד אכיפה כעת יפגע בזכויותיו של צד שלישי שלא היה צד להליכים. משכך, הוחלט להיעתר לסעד החלופי של השבת כספי המערערים. בית המשפט קבע כי בסך הכל שולמו למשיב 60,000$ על חשבון התמורה, וסכום זה יושב להם. נוכח הקביעה כי לא הייתה חובה על המשיב לשלם את היטל ההשבחה, פסק בית המשפט כי המערערים הם שהפרו את ההסכם ועל כן אינם זכאים לפיצויים. מכאן הערעור. הטענות בערעור 6. המערערים טוענים כי יש להורות על אכיפת ההסכם, ולו בקירוב. לטענתם, בית המשפט התעלם מההסכמה הדיונית ביניהם, ממנה עולה כי הצדדים היו מעוניינים בקיום ההסכם. זאת ועוד, לא היה מקום לקבוע כי מתן סעד של אכיפה יהווה מהלך סרק במידה והמערערים יצטרכו לשאת בהיטל ההשבחה. הם שבים וטוענים כי תשלום היטל ההשבחה רבץ לפתחו של המשיב. לשיטתם, לא היה מקום לחרוג מההסכם הכתוב. המערערים מציינים כי רק בדיון בבית המשפט המחוזי הועלתה דרישת תשלום ההיטל, בעוד שכתב ההגנה לא התייחס לסוגיה זו כלל. לטענתם, המשיב הוא שהפר את הסכם המכר בשל אי-הצגת אישורים כנדרש. עוד נטען, כי בפועל העבירו המערערים למשיב סכום של 100,000$ ולא כפי שנקבע. לפיכך, יש להשיב להם סכום זה ואת הסכום שהופקד בנאמנות. בנוסף לסעד ההשבה, זכאים המערערים לפיצויים, לרבות פיצויים עונשיים. לבסוף, נטען כי ריבית בשיעור 11% בגין כספי ההשבה צריכה להיות בחישוב שנתי, ולא על כל התקופה. 7. המשיב, מצדו, מבקש להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, הערעור ניסוב על קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, שאין מקום להתערב בהן. בנסיבות שנוצרו, עדיף בעיניו שההסכם יבוטל, אך אין הוא מתנגד להשלמת העסקה במידה ויפוצה על נזקיו. לטענתו, לא ניתן לאכוף את ההסכם המקורי משנת 1991, שכן הוא מתייחס למגרשים 2023 ו-2025, המצויים כבר בבעלות זרה. בכל האמור להפרת ההסכם, הרי שעל המערערים הייתה חובת תשלום היטל ההשבחה, וכי הסכמה זו הושגה ביניהם בעל-פה, לאחר החתימה על ההסכם. גדר המחלוקת 8. ערעור זה מעלה שתי שאלות. האחת, האם יש מקום לסעד של אכיפה (או "אכיפה בקירוב") כפי שדורשים המערערים. השנייה, מקרה ויינתן סעד של אכיפה או ביצועו בקירוב של החוזה, הרי שיש להידרש לפעולות שעל הצדדים לבצע להשלמת ההסכם. מקרה ואין מקום לאכוף ההסכם, יש להידרש לגובה סכום ההשבה ושאלת מתן פיצויים. אכיפה 9. בהסכמה הדיונית נקבע, בין היתר, כי המשיב מוותר על טענתו לביטול ההסכם. מהסכמה זו יש ללמוד, ולכך גם מסכים המשיב, כי הצדדים היו מעוניינים לקיים את ההסכם, וכי עיקר המחלוקת ביניהם לא נגעה להפרת ההסכם, אלא לגובה הסכומים שהועברו ואלה שנותרו להשלמת העסקה. ההסכמה הדיונית לא זכתה להתייחסות בפסק דינו של בית משפט קמא. תחת זאת ציין בית המשפט, כי "הנתבע אינו מעוניין בקיום ההסכם". ספק אם היה בסיס למסקנה זו. גם בטיעוניהם בערעור עומדים הצדדים על נכונותם להשלים את העסקה, במידה והדבר אפשרי. אכן, תנאי לזכאותם של המערערים לאכיפה או לפיצויים הנו הפרה של ההסכם ביניהם (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; להלן – חוק התרופות). בענייננו, טוען כל צד להפרת הסכם על-ידי הצד השני. אליבא דמערערים, המשיב הפר את ההסכם בכך שלא שילם את היטל ההשבחה ולא המציא ייפוי-כוח בלתי חוזר למערערים, ואילו המשיב גורס כי המערערים הם אלו שהפרו ההסכם משלא שולמה מלוא התמורה. נראה לי, כי לפנינו חיובים מקבילים, אותם יש לקיים בו זמנית. סעיף 23 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 קובע: חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד. בעניין זה נקבע כי: החיובים המקבילים הם איפוא משום תנאים מקבילים מאחר וביצועו של החיוב על-ידי צד אחד הוא תנאי, מבחינת השלב והמועד, לביצועו של החיוב על-ידי הצד השני והיפוכו של דבר (ע"א 594/75 ג'רבי נ' הייבלום, פ"ד ל(2) 673, 680; להלן פרשת ג'רבי). כך למשל, מסירת הממכר נצרכה המצאת ייפוי-כוח בלתי חוזר. עם המצאתו הייתה אמורה להשתלם מלוא התמורה (סעיף 4.4 להסכם המכר). היפוכו של דבר גם נכון לענייננו. עם המצאת התשלום, היה על המשיב להמציא את ייפוי הכוח למערערים. אכן, כבר נפסק כי "מקום בו על שני צדדים או יותר, לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע את רעהו בשל הפרתו של החוזה אלא אם קיים - או לפחות היה נכון לקיים - את חלקו הוא בחיובים המקבילים" (פרשת ג'רבי, בעמוד 680; ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701, 710). מהשתלשלות העניינים עולה תמונה לפיה שני הצדדים היו נכונים לקיים ההסכם. המערערים פנו פעמים רבות למשיב בבקשה למתן האישורים הנדרשים. ואילו הוא, מצדו, פנה פעמים רבות למוסדות התכנון במטרה לקדם התוכנית. נראה כי העיכוב בהסכם לא נבע אפוא מהתנהגות הצדדים, אלא מגורם חיצוני – מוסדות התכנון שבגינן עוכבה הפשרת הקרקע משך 10 שנים. עד להפשרת הקרקע ממילא נדחה מועד קיום החיובים (סעיף 43(א)(3) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). עם הפשרת הקרקע, בחלוף 10 שנים, נקלעו הצדדים לסכסוך כאשר כל צד תולה באחר את האשם להפרת החוזה. לאמיתו של דבר, גם אם הפרו הצדדים את החוזה, הרי שהייתה זו הפרה הדדית, שכן עם הפשרת הקרקע ניתן היה לקיים החיובים. אולם, כל צד, מסיבותיו שלו, בחר שלא לקיימם. משכך, קמה לכל צד הזכות לאכיפת ההסכם. מטעם זה גם לא מצאנו מקום להענקת פיצויים, מה גם שקיומו של נזק כלשהו לא הוכח על-ידי מי מהצדדים, כפי שנקבע בבית משפט קמא. 10. כאמור, משהחליט בית המשפט קמא שלא לאכוף ההסכם, פנה לדון בשאלת ההפרה. לטענת המשיב, רשאי היה בית משפט קמא לדון בשאלות ההפרה, ההשבה והפיצויים, מכיוון שהמערערים לא שינו את כתב התביעה, בו תבעו את ביטול החוזה ופיצויים כסעד חלופי. טענה זו אין בידינו לקבל, וזאת משני טעמים. ראשית, הותרת כתב התביעה על כנו ללא תיקונו, אין משמעה כי בית המשפט יזקק לו ואך לו. אכן, בדרך כלל, המשפט מוגבל לכתבי הטענות של הצדדים, כל עוד אלה לא תוקנו. עם זאת, במקרים של שינוי חזית או ניהול המשפט בקווים אחרים ממה שקבעו הצדדים בכתבי הטענות, לא תישמע טענה שעל בית המשפט להיצמד לכתבי טענות (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי 329 (1995); ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378, 384). בענייננו, הצדדים הסכימו מפורשות במהלך המשפט כי המשיב מוותר על טענתו לביטול החוזה. זוהי אפוא הסכמה שמשליכה על כתבי הטענות. דא עקא, שבית משפט קמא לא ראה לנכון לסטות מכתבי הטענות ולא התייחס להסכמה זו. שנית, בית המשפט קבע כי לא ניתן להורות על אכיפת ההסכם משום שהזכויות בנכס כבר הועברו לאחרים. אכן, מחומר הראיות עולה כי המגרשים המקוריים שהועמדו למכירה היו מגרשים 2023 ו-2025. מגרשים אלה לא ניתן להעביר כיום למערערים. עם זאת, מחומר הראיות ומההסכמה הדיונית עולה כי הצדדים הסכימו לקבל מגרשים אחרים (2019 ו-2029). לפיכך, גם אם לא היה מקום להורות על אכיפת ההסכם באשר למגרשים המקוריים, הרי שהיה על בית המשפט לבחון האפשרות לאכיפת ההסכם בכל האמור לשני המגרשים החלופיים, בהתאם להסכמת הצדדים. 11. טעם נוסף לדחיית תביעת האכיפה היה כי הדבר יהווה מהלך סרק, לאור חבות המערערים בהיטל ההשבחה, היטל שאין בכוונתם לשלמו. אף טעם זה אינו יכול לעמוד. נכונותם של המערערים לתשלום ההיטל, במידה ויקבע כי עליהם לשלמו, כלל לא נדונה בבית משפט קמא. אכן, לבית המשפט הוגשו חוות דעת של שמאי מקרקעין מטעמם של שני הצדדים, אודות שווי המגרשים האמורים. אולם, לא נטען על-ידי מי מהצדדים כי אין בכוונתו או ביכולתו לשלם ההיטל כאשר זה יידרש ממנו. בנוסף להיבט הדיוני, לא הייתה מניעה משפטית להורות על אכיפת ההסכם, שכן ניתן היה להתנות את העברת הזכויות בתשלום ההיטל על-ידי המערערים. נמצא, כי טעמיו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על אכיפה, אינם מתקיימים במקרה שלפנינו. אף הטעם הכללי שציין, לפיו מעבר הזמן הרב מונע אכיפה, אינו רלבנטי, לאור נכונות הצדדים לקיים העסקה. מה גם, שבפועל, לא מדובר במעבר זמן רב מאוד, משום שהקרקע הופשרה לבנייה רק בשנת 2000, עקב עיכובים במוסדות התכנון. ממילא, רק בשנת 2000 ההסכם הגיע לכדי בשלות. 12. גם אם לא ניתן לאכוף החוזה המקורי ככתבו וכלשונו, עומדת לנו הסכמת הצדדים, לפיה ניתן להגשים את החוזה על שני מגרשים אחרים. הצדדים אינם מתכחשים להסכמה זו, ואף עומדים על נכונותם לקיימה. על כן, אין כל קושי לאכוף את ההסכם משנת 1991 על מגרשים 2019 ו-2029. הנה כי כן, נקבע כי הצדדים מעוניינים באכיפת החוזה. עוד נקבע, כי אין טעם באכיפת החוזה המקורי, שכן הוא מתייחס למגרשים שאינם בבעלות המשיב. עם זאת, ניתן להורות על ביצועו בקירוב של החוזה, תוך הגשמת כוונת הצדדים. ודוק: כוונת הצדדים במקרה דנן איננה כוונה נסתרת שיש להסיקה מהנסיבות. כוונת הצדדים מגולמת בהסכמה הדיונית לפיה המשיב מייחד כעת את מגרשים 2019 ו-2029 לטובת המערערים. למעלה מן הנדרש, אוסיף כי ניתן היה להגיע לתוצאה זו גם על-ידי שימוש בדוקטרינת הביצוע בקירוב (Cy-pres) מכוחו של עקרון תום הלב (א' ברק, פרשנות במשפט (כרך רביעי, פרשנות החוזה) 241 (2001); ע"א 1136/97 פרנסיס נ' מנואל (לא פורסם), אולם אין צורך להידרש לעניין במסגרת ערעור זה. חיובי הצדדים 13. משנמצא כי יש לאכוף את ההסכם, יש להידרש לפעולות שעל הצדדים לנקוט למען השלמתו. שתי סוגיות מתעוררות בעניין זה. האחת, חובת תשלום היטל השבחה. השנייה, סכום הכספים שכבר הועבר למשיב על חשבון התמורה. בית המשפט המחוזי קבע, כעניין של עובדה, כי חובת תשלום היטל השבחה היא על המערערים, בניגוד ללשון הסכם המכר, שם נקבע כי החיוב מוטל על המשיב. זאת הוא הסיק מעדותו של המערער, אשר לא הייתה חד-משמעית, ומשיק הביטחון שהועבר למשיב, אשר מועד פירעונו תאם את המועד הצפוי לתשלום המס. אין בידינו לקבל קביעה זו. הצדדים הסכימו במפורש (סעיף 4.6 להסכם המכר) כי חובת תשלום ההיטל תהיה על המוכר. הסכמה זו אף תואמת את הדין בעניין, לפיו, חובת תשלום ההיטל מוטלת על בעל המקרקעין (ראו סעיפים 1(א)(3), 2(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; ה' רוסטוביץ, היטל השבחה (1996) 150-151; להלן - רוסטוביץ). היו שאף הוסיפו, כי לעניין זהותו של הנישום אין נפקות להסכמה בין הצדדים לעסקה מי מהם ישא בחובת התשלום, שכן לוועדה המקומית מוקנית הזכות להטיל מס מכוח דין ולא מכוח הסכם (רוסטוביץ, בעמוד 151). בענייננו אין אנו נדרשים לשאלה זו. אכן, יכלו הצדדים, באופן עקרוני, להסכים ביניהם כי היטל ההשבחה ישולם על-ידי המערער. דא עקא, שהסכמה זו כלל איננה מעוגנת בחומר הראיות. לפיכך, מסקנתו של בית משפט קמא בשאלת החבות בהיטל, מוקשית. עצם העובדה כי שיק ביטחון הועבר למשיב, אינה גוזרת, מניה וביה, את המסקנה כי המדובר בהתחייבות לכיסויו של היטל ההשבחה אם וכאשר יוטל. אף הראיות בעניין זה אינן חד-משמעיות. אליבא דמערערים לא הייתה הסכמה כלשהי על שינוי החבות מכפי שהוסכם בהסכם. אף הנאמן, עו"ד בנישו, הכחיש קיומה של התחייבות כאמור. בנוסף, התכתבויות בין הצדדים מאותה עת, בה דרשו המערערים אישור על תשלום היטל השבחה, מלמדות על היפוכו של דבר. מהאמור לעיל עולה, כי החבות בהיטל ההשבחה אכן הייתה על המשיב ולא על המערערים. מכאן גם נובע כי הנמקת בית המשפט לפיה סעד האכיפה יהווה מהלך סרק, לא יכולה לעמוד. 14. נותרה אפוא השאלה האחרונה, אודות גובה הסכומים שכבר הועברו על חשבון התמורה. בית המשפט קמא קבע, כי הועברו 60,000$ בלבד במעמד החתימה על החוזה. המערערים טוענים כי בסך הכל הועברו 100,000$, מלבד שיק הביטחון שלבסוף לא הופקד על-ידי המשיב. לא מצאנו להתערב בממצאים אלה, המעוגנים היטב בחומר הראיות. בית משפט קמא הסתמך על הצהרתו של עורך הדין בנישו בפני רשויות מס השבח, לפיה במועד הדיווח טרם שולם מחצית מסכום הרכישה. מועד הדיווח היה לאחר החתימה על ההסכם. מכאן הסיק בית המשפט, כי לא יתכן שהועברו 100,000$, שהם מעל למחצית סכום הרכישה, במעמד החתימה. הראיות היחידות שהציגו המערערים לכך ששולמו 40,000$ נוספים היו שני דפי נייר עם חתימתו של המשיב. המשיב התכחש לתשלומים אלה. אכן, קשה להסביר את התנהגותם של המערערים בכל האמור לתשלום סכום זה. המערערים טוענים כי שילמו סכום נוסף במעמד החתימה על החוזה. אולם, אין לדבר זכר בתוכן ההסכם ומועד התשלום אינו תואם את המוסכם בחוזה. עדותו של המערער לפיה העביר סכום זה עקב נסיעתו לחו"ל של המשיב – תמוהה. לא זו אף זו, לא ברור מדוע צירפו המערערים שתי קבלות, כאשר לטענתם התשלום התרחש בבת אחת. גם בא-כוח המערערים לא ידע על תשלום סכום נוסף, מעבר ל-60,000 דולר ששולמו במועד החתימה. סיכום 15. התוצאה היא שהערעור מתקבל במובן זה שאנו מורים על אכיפת הסכם המכר לגבי המגרשים החדשים (2019 ו-2029). החיוב בהיטל ההשבחה, ככל שישנו, מוטל על המשיב. על המערערים להעביר למשיב את יתרת התמורה, מעבר ל-60,000 דולר ששולמו במועד החתימה. על סכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק. המשיב ישא בהוצאות המערערים בסך 10,000 ₪. ה נ ש י א השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, י' בשבט התשס"ה (20.1.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03040180_A05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il