גיורא גרינברג נ. עו"ד עדי שחר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 40173-02-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט חאלד כבוב המערער: עו"ד גיורא גרינברג נגד המשיב: עו"ד עדי שחר, כונס נכסים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת צ' גרדשטיין פפקין) בת"א 458-11-22 מיום 12.12.2024 בשם המערער: בעצמו פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת צ' גרדשטיין פפקין) בת"א 458-11-22 מיום 12.12.2024; בגדרו התקבלה תביעת המשיב, שעניינה אכיפת הסכם מכר לרכישת קרקע חקלאית, אשר נערך בין מר אילן שחר לבין המערער בשנת 2008. לשם שלמות התמונה יצוין, כי התביעה מושא הערעור דנן הוגשה על-ידי המשיב, הוא כונס הנכסים שמונה במסגרת תיק הוצאה לפועל למימוש משכון שהוטל על זכויותיו של מר שחר בקרקע. לצד הערעור הוגשה גם "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק הדין". וזו, בתמצית, השתלשלות העניינים הרלוונטית לעניין: כעולה מפסק הדין קמא, בשנת 2008 נחתם הסכם בין המערער לבין מר שחר, במסגרתו הוסכם כי מר שחר ירכוש מהמערער כחצי דונם של אדמה חקלאית (להלן: הסכם המכר ו-המקרקעין בהתאמה). ברם, מאז ועד היום, בחלוף למעלה מ-16 שנים, וחרף התחייבויותיו הברורות על-פי הסכם המכר – סירב המערער לחתום על המסמכים הנחוצים לשם השלמת רישום זכויותיו של מר שחר במקרקעין. זאת, תוך הצגת אמתלות שונות, שעניינן נעוץ בחשש שמא רישום הזכויות על-שם מר שחר יוביל למכירת המקרקעין לצדדים שלישיים; ובעוד שלטענת המערער, מכירת המקרקעין לצדדים שלישיים מותנית בהתקיימותם של תנאים פרטניים הקבועים בהסכם המכר. בנתון לאמור, הגיש המשיב תביעה לפני בית המשפט המחוזי בגדרה עתר, כאמור, לאכיפת הסכם המכר. בהתאם לכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי עסק אך בשאלה מצומצמת והיא "האם יש לחייב את [המערער] לחתום על מסמכים לשם אכיפת הסכם המכר משנת 2008 אם לאו". על שאלה זו השיב בית המשפט בחיוב, בקבעו כי: "אין מחלוקת בין הצדדים כי נחתם הסכם מכר זכויות בעלות במקרקעין בין ה[מערער] לבין [מר שחר]. אין גם מחלוקת כי על פי הסכם המכר היה על [המערער] לחתום על כל מסמך נדרש לצורך ביצועו של ההסכם, לרבות רישום הזכויות על שם [מר שחר] [...] וכי על פי הסכם המכר 'הקרקע תרשם על שם [מר שחר] [...] בלשכת רישום המקרקעין' [...] נוכח האמור, היה על הצדדים, ובכלל זאת על ה[מערער], לפעול לביצוע הוראות הסכם המכר בסמוך לחתימתו בשנת 2008, ולכל המאוחר זמן סביר לאחר חתימתו. עד היום, כ-16 שנים לאחר חתימת הסכם המכר, [מר שחר] לא רשום כבעלים במקרקעין אותם רכש, ועליהם שילם. ודוק, גם אליבא דה [מערער], אין מחלוקת ש[מר שחר] השלים את כלל התחייבויותיו על פי הסכם המכר, שהרי לדידו [מר שחר] שילם את התמורה הקבועה בהסכם המכר, וגם חתם על הסכם נאמנות [...] נוכח האמור, אין כל חולק כי הסכם המכר לא בוטל ולא הופר, בוודאי שלא על-ידי [מר שחר]. אשר על כן איני רואה כל מניעה, במסגרת הסכם המכר בין ה[מערער] לבין [מר שחר] לרשום את זכויותיו של [מר שחר] במקרקעין אותם רכש". ודוק, בית המשפט המחוזי היה ער לטענותיו של המערער, בדבר החשש כי העברת זכויותיו במקרקעין למר שחר עלולה להוביל להפרה עתידית של הסכם המכר, וכך ציין בהחלטתו כי "לא התעלמתי מטענותיו של ה[מערער] המתייחסות 'לשלב הבא', לאחר רישום הזכויות על שם [מר שחר]. הכוונה היא להעברת הזכויות מ[מר שחר] לקונים מה[משיב]". ואולם, לאחר שדן בית המשפט בטענות אלה, נקבע כי מקומן להתברר הוא במסגרת הליך אחר, "מאחר שלפתחי הונחה סוגיה צרה בלבד של רישום זכויות הבעלות של [מר שחר] על המקרקעין שרכש על בסיס הסכם המקרקעין. לפניי לא הונחו השאלות הנוגעות לשרשור הזכויות". במצב דברים זה, התקבלה תביעת המשיב וניתן צו המורה למערער לחתום על המסמכים הדרושים לשם רישום זכויותיו של מר שחר במקרקעין. המערער לא אמר נואש, והגיש לפני בית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע, על-מנת שיתאפשר לו להגיש ערעור לפני בית משפט זה. ביום 21.01.2025 התקבלה בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין עד המועד הקבוע בדין להגשת ערעור, אשר לשיטת המערער חל אתמול, קרי ביום 16.02.2025. מכאן הערעור שלפניי והבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בצידה. יצוין, כי הערעור והבקשה הוגשו לפני בית משפט זה אתמול, יום 16.02.2025, בשעות הערב המאוחרות. דהיינו, למעלה מ-60 ימים ממועד מתן פסק הדין, וכשעות ספורות בטרם פקע הצו לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על-ידי הערכאה הדיונית. מעבר לכך שמדובר בהתנהלות דיונית קלוקלת, במובן זה שיש בה כדי להציב את ערכאת הערעור בפני עובדה מוגמרת; הרי שעצם ההשתהות בהגשת הבקשה חותרת תחת טענת הדחיפות המועלית בה, ומטה במובן זה את הכף אל עבר דחיית הבקשה. עתה לגופם של דברים. בעיקרם של דברים, המערער שב על טענותיו כפי שנטענו לפני בית המשפט המחוזי, תוך שמודגש כי "אין מחלוקת ש[מר שחר] קיבל על עצמו בחוזה הרכישה מגבלות ברורות לגבי מכירת המקרקעין לצד שלישי. אין מחלוקת שהתחייבויות אלו הופרו ברגל גסה ולא חוקית ע"י [המשיב], ותוך התעלמות מהאמור לעיל מתכוון [המשיב] להעביר את המקרקעין לצד שלישי, תוך הפרה בוטה של תניות הסכם המכר". מכאן, שנטען כי "שגה בימ"ש קמא בכך שנתן סעד משפטי, כשהוא יודע בוודאות שאותו צד מפר תניה יסודית בחוזה הרכישה מהמערער". זאת ועוד, נטען כי בלאו-הכי "סוכם במפורש עם [מר שחר] [...] שהאדמה לא תירשם על [שם מר שחר] והמערער יחזיק בה בנאמנות" (ההדגשה במקור – ח' כ'). למקרא פסק הדין קמא ונימוקי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מכוח סמכותי לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף בלא צורך בתשובה, שכן השתכנעתי כי אין לערעור כל סיכוי להתקבל, אפילו בחלקו. כאמור, פסק דינו של בית משפט קמא עניינו בסוגיה מצומצמת והיא הסכם המכר, ובאופן ספציפי אכיפת הסכם המכר ורישום הזכויות במקרקעין על שמו של מר שחר, בהתאם לסעיף 4 להסכם המכר. כפי שצוין בפסק הדין, מר שחר עמד בכלל התחייבויותיו לפי הסכם המכר, ועל-כן הסכם זה לא בוטל ובוודאי שלא הופר על-ידו. יתרה מכך, אף המערער לא טען בבית המשפט המחוזי, כי הסכם המכר הופר על-ידי מר שחר, אלא שטענתו היא, שרישום הזכויות על-שם מר שחר עלולה להוביל להפרה עתידית של הסכם המכר על-ידי המשיב. משאלו הם פני הדברים, בדין הורה בית המשפט המחוזי על קבלת התביעה לאכיפת הסכם המכר, מאחר שטענותיו של המערער אינן נוגעות לשאלה שעמדה לפני בית המשפט המחוזי, והיא אך שאלת אכיפת הסכם המכר במובן של רישום הזכויות על-שם מר שחר. במילים אחרות, טענותיו של המערער מופנות כלפי אפשרויות עתידיות, לא ודאיות ולבטח לא רלוונטיות לענייננו, ובצדק קבע בית המשפט כי מקום בירורן של טענות אלה הוא לא במסגרת הדיון בתובענה שהוגשה לפניו. לבסוף, אשר לטענה שהעלה המערער בערעור שלפניי, לפיה סוכם בין מר שחר לבינו כי המקרקעין לא ירשמו על שמו של מר שחר, הרי לא רק שהמערער לא צירף כל אסמכתא התומכת בטענה זו, אלא שבסעיף 4 להסכם המכר צוין ב'רחל ביתך הקטנה', כי "הקרקע תירשם על שם הקונה [הוא מר שחר – ח' כ'] בלשכת רישום המקרקעין". במצב דברים זה, המערער לא יכול להיבנות גם מטענה זו. לצד האמור, אבהיר את המובן מאליו: כל טענותיו של המערער, בדבר תחולת הסכם המכר על מי שעשוי לבוא בנעליו של מר שחר, שמורות לו והוא רשאי לפעול כראות עיניו במסגרת הדיונית המתאימה ובהתאם להוראות הדין. סוף דבר: הערעור נדחה אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. לפני ולפנים משורת הדין, ולשם מתן שהות למערער לשקול נקיטת הליך משפטי אחר שימצא לנכון, ככל שיחפוץ לעשות כן, פסק הדין קמא יכנס לתוקפו ביום 25.02.2025. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ט שבט תשפ"ה (17 פברואר 2025). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט חאלד כבוב שופט