בבית המשפט העליון
רע"פ
4015/98
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט ח' אריאל
המערער: אלימלך
אליהו
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיוםף 11.6.98 בע"פ 532/98
שניתן
על ידי כבוד השופטים מ'
לינדנשטראוס,
מ' הס, ש' ברלינר
תאריך הישיבה: ט"ז
באלול התשנ"ח (7.9.98)
בשם
המערער: עו"ד כמאל זאכי
בשם המשיבה: עו"ד
אורלי מור-אל
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. נגד המערער הוגש לבית משפט
השלום בחיפה (ת.פ. 4295/96) כתב אישום בו יוחסה לו עבירת תקיפה נגד אשתו. המערער
הודה באשמתו, וביקש להודות ולצרף לענין גזר הדין עבירות נוספות של תקיפה ואיומים
שיוחסו לו בשבעה תיקי משטרה, כולן כלפי אשתו. בקשתו של המערער נענתה והוא הורשע
בכל העבירות שבהן הודה: שמונה עבירות תקיפה וחמש עבירות של איומים.
במסגרת הטיעון לעונש נתבקש בית המשפט - על רקע
האמור בשלושה תסקירים מפורטים שהגיש שירות המבחן - להימנע מהרשעת המערער; ולאמץ את
המלצת שירות המבחן להסתפק בהעמדת המערער במבחן ובחיובו ב- 300 שעות של עבודה
לתועלת הציבור.
בית המשפט נעתר למערער, ביטל את ההרשעה,
העמידו במבחן לשנה אחת וחייבו בשלוש מאות שעות שירות לתועלת הציבור. את החלטתו
לנהוג כך, ביסס בית משפט השלום: על השינוי שחל בהתיחסותו של המערער לאשתו והצפי
לעתיד, כמפורט בשלושת התסקירים האמורים; ועל דבריה של קצינת המבחן, אשר ציינה כי
"יש לנו מקרה של אדם שנמצא בתהליך טיפול ושינויים הוא משתף פעולה בצורה מלאה
עם היחידה", וכי מן הראוי להימנע מכליאתו "על מנת שהוא ימשיך לקבל את
הטיפול" שהשירות נותן לו.
למען השלימות יצויין כי בית משפט השלום הישהה
את מתן גזר הדין למשך למעלה משנה על מנת לעקוב אחר ההתפתחות; ורק משנראה לו כי זו
מתיישבת עם עמדת שירות המבחן, ביטל את ההרשעה וגזר את דינו של המערער כמפורט לעיל.
2. התביעה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי
בחיפה. הערעור התקבל, המערער הורשע ונגזר עליו עונש של 12 חודשים מאסר לריצוי
בפועל. כן הופעל לחובתו של המערער עונש מאסר מותנה בן עשרה חדשים; וזאת - באופן
שמחציתו תצטבר לעונש שנגזר בתיק הנוכחי והמחצית האחרת תהיה חופפת לעונש זה.
את
עמדתו נימק בית המשפט המחוזי בשניים: ראשית -
בכך, שלשיטתו, שגה בית משפט השלום כאשר פעל על פי הוראות סעיף 1(2) לפקודת המבחן,
על אף שכנגד המערער היה תלוי ועומד עונש מאסר מותנה בר-הפעלה; ושנית - בכך שהצעד
שנקט בו בית משפט השלום הינו "קיצוני מדי", ויש עמו "מסר
שלילי" לדומיו של המשיב. מסר כאמור, לשיטת בית המשפט המחוזי, "אל לו
להיות משוגר כלל ועל אחת כמה וכמה בימים אלו, בהם הכאת נשים על ידי בני זוגן הפכה
למכת מדינה...".
3. הערעור מופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט
המחוזי. לשיטתו של ב"כ המערער, שגה בית המשפט המחוזי בשניים: ראשית - בסברו
כי בנסיבות הענין לא היה בית משפט השלום רשאי להימנע מהרשעת המערער, בשל הסייג
הקבוע בסיפא של סעיף 1(2) לפקודת המבחן; ושנית - בקבעו כי הטעמים שהניעו את בית
משפט השלום לנהוג כפי שנהג, אינם טעמים ראויים.
בנסיבות הענין, כך סבור ב"כ המערער, היה
בית משפט השלום רשאי להאריך את תקופת התנאי של העונש המותנה; ומשהיה הדבר נתון
לשיקול דעתו - גם אם לא עשה כך פורמלית - אין לסייג האמור תחולה ובית המשפט היה
רשאי להורות על מבחן ללא הרשעה על פי הרישא של סעיף 1(2) הנ"ל כפי שעשה.
מאידך גיסא, עמדת התביעה היא: כי בית המשפט
המחוזי צדק כאשר קבע שבית משפט השלום לא היה רשאי להימנע מהרשעה; וזאת, משום
שבנסיבות העניין, היה זה מחובתו להפעיל את העונש המותנה.
4. המחלוקת בין בעלי הדין מתמקדת, בראש ובראשונה,
במשמעות הוראתו של סעיף 1(2) לפקודת המבחן. להלן נוסח ההוראה שבסעיף 1 הנ"ל
בשלמותה:
"1. סמכות
בית המשפט ליתן צו מבחן
הואשם
אדם בעבירה וראה בית המשפט שהאישום הוכח, אלא שבהתחשב בנסיבות הענין, ובכללן אופיו
של האדם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר
וכל נסיבה מקילה שבה נעברה העבירה, ראוי לפי דעתו, לשחרר את העבריין על מנת
להעמידו במבחן, רשאי בית המשפט, לעשות אחת מאלה:
(1) להרשיעו
וליתן צו מבחן.
(2) ליתן
צו מבחן בלי להרשיעו, אם אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי שבית המשפט רשאי לצוות על
ביצועו עקב הרשעתו בעבירה שהואשם עליה".
בפתיח לסעיף 1 הנ"ל קבוע התנאי הבסיסי
להטלת מבחן והוא: שבנסיבות הענין "ראוי", לפי דעתו של בית המשפט,
"לשחרר" את העבריין, לאמור - שלא להטיל עליו "עונש".
מקום שמתמלא התנאי הבסיסי האמור, רשאי בית המשפט: לפי ס"ק (1) - להרשיע
ולהסתפק במתן צו מבחן "במקום" עונש; ולפי ס"ק (2) - להימנע
מהרשעה וליתן צו מבחן ובלבד שלא חל הסייג הקבוע בסיפתו של ס"ק זה (להלן:
"הסייג"). על פי לשונו קם ועומד הסייג האמור, במקום שתלוי ועומד כנגד
הנאשם עונש מותנה, שבית המשפט "רשאי" לצוות על ביצועו (עקב הרשעתו
בעבירה שהואשם עליה). די, איפוא, בקיומו של עונש מותנה "בר הפעלה" - עקב
ההרשעה בעבירה נושא האישום - כדי לשלול את האפשרות של הטלת מבחן ללא הרשעה על פי
סעיף 1(2) הנ"ל.
עונש מותנה "בר-הפעלה" בהקשר זה
הינו עונש על תנאי שתנאו הופר ועל בית המשפט לצוות על הפעלתו, כאמור בסעיף 55
לחוק העונשין. עם זאת, עונש מותנה כאמור יחדל מלהיות "בר-הפעלה" - לענין
הנדון כאן - אם בית המשפט יחליט על הארכת תקופת התנאי, כאמור בסעיף 56 לחוק
העונשין. החלטת ההארכה - הפוטרת מחובת ההפעלה-פותחת, איפוא, את הדרך בפני עשיית
שימוש בהוראותיו של סעיף 1(2) לפקודת המבחן; וזאת - על אף שקודם להארכה עמד לחובת
הנאשם עונש מותנה שבית המשפט היה "מוסמך" להפעילו. אכן, השלב שבו מחליט
בית המשפט על הארכה כאמור הינו לאחר מתן הכרעת הדין. ברם, לנוכח הוראות סעיף 192א
לחסד"פ (נ"מ) רשאי בית המשפט לבטל את ההרשעה בשלב זה, אם "ייראה
שיש מקום לתת... צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה".
סיכומם של דברים: לשיטתי, מקום שתלוי כנגד
נאשם עונש מאסר על תנאי "בר הפעלה" ובית המשפט מבקש לפעול על פי
הוראותיו של סעיף 1(2) הנ"ל ולהימנע מהרשעה, יוכל לעשות כן על ידי הארכת
תקופת התנאי; ובלבד, כמובן, שבנסיבות הענין רשאי בית המשפט להורות על הארכה כאמור.
מקום שבית המשפט אינו רשאי להורות על הארכה כאמור, נותר העונש המותנה "בר
הפעלה"; והסייג שבסיפת סעיף 1(2) הנ"ל, חוסם את הדרך ליישום הוראותיו של
אותו סעיף.
5. במקרה דנא, לא הורה בית משפט השלום על הארכת
תקופת התנאי. ברם, יחד עם זאת, גילה בית המשפט את כוונתו הברורה ליישם את הוראות
ס"ק 1(2) הנ"ל; ואם בנסיבות העניין רשאי היה בית המשפט להאריך את תקופת
התנאי, מן הראוי יהיה להתייחס אל אי הארכת תקופת התנאי, כאל "כשל טכני"
שניתן וראוי לתקנו אפילו בשלב המאוחר של הדיון בפנינו.
במצב דברים זה, השאלה הדורשת הכרעה היא: ראשית
- האם על פי הדין, היה בית משפט השלום "מוסמך" להאריך את תקופת התנאי;
ושנית - האם הנסיבות "מצדיקות" הארכה כאמור. תשובה שלילית לאחת משתי
שאלות הללו, משמיטה את הבסיס מתחת להארכת תקופת התנאי של העונש המותנה ושוללת את
יישום הוראותיו של סעיף 1(2) לפקודת המבחן.
לשיטתי, בנסיבות העניין, לא היה בית המשפט
"רשאי" להאריך את תקופת התנאי; וזאת - הן משום שלא היה
"מוסמך" לעשות כן והן משום שלא היה זה "ראוי" לעשות כן. התנאי
הוטל על המערער ביום 17.3.96 בעקבות הרשעתו בתקיפת אשתו; והוא הופר בארבעה מעשי
תקיפה מאוחרים שביצע המערער - על פי הודאתו - כלפי אשתו: ביום 20.5.96 (פ.א.
90/96); ביום 10.7.96 (פ.א. 6795/96), ביום 24.8.96 (פ.א. 8508/96) ובתיק הנוכחי.
לגבי דידי, בנסיבות הענין אין העובדה שקרבן התקיפה בכל אחד מן המקרים הללו היתה
אשתו של המערער, כדי להפוך את ארבעת מעשי התקיפה ל"חוליות" של מסכת אחת
באופן שארבעת המקרים הופכים ל"מקרה אחד"; וכידוע סמכות ההארכה הקבועה
בסעיף 56(ב) לחוק העונשין מוגבלת ל"הרשעה הראשונה", לאמור: להרשעה
בעבירת תנאי אחת בלבד.
עם זאת, גם אילו היה בית המשפט
"מוסמך" להורות על הארכת התנאי; לשיטתי לא היה זה מן הראוי לעשות כן.
עונש המאסר על תנאי הוטל על המערער כאמצעי מרתיע, שיהא בכוחו לרסן אותו ולמנוע
ממנו מלתקוף את אשתו. פתיחת פתח ל"סלחנות" - שתבוא לידי ביטוי בהארכת
תקופת התנאי תוך השלמה עם הפרתו בארבע הזדמנויות נפרדות - עושה פלסתר את הטלת
המאסר על תנאי. ארבעה מקרים עוקבים של הפרת התנאי אינם מאפשרים, בנסיבות העניין,
מתן "הזדמנות נוספת" למערער.
6. ולא נעלמה ממני טענתו של הסניגור, לפיה: הודאתו
של המערער בעבירות שביקש לצרף לדיון בתיק זה - לאו "הודאה" היא ולא ניתן
על כן להרשיעו על פיה; וזאת - משום שהנאשם לא היה מיוצג בבית משפט השלום ואיש לא
בדק את תיקי החקירה על מנת לוודא שיש בחומר המצוי בהם כדי לבסס הרשעה. עמדה זו
אינה מקובלת עלי: המדובר בעבירת תקיפה "סתם", שיסודותיה פשוטים ידועים
ונהירים לכל בר-בי-רב; והמערער ידע היטב את פרטיו של כל אירוע שבגינו נפתח כל אחד
מתיקי החקירה שביקש לצרף ולהודות בעבירה שבו. הסניגור המלומד לא טרח לבדוק את
התיקים האמורים על מנת לברר אם יש בתלונה שבגינה נפתח כל אחד מהם בסיס לעבירת
התקיפה שבה הודה המערער; ודי בכך כדי להותיר את המערער בחזקתו, כי הודה בעבירות
נשוא החקירה בתיקים שאותם ביקש לצרף, משום שידע כי אכן ביצע עבירות אלו.
לאור האמור לעיל, אני מציע לחברי לדחות את
הערעור ולהותיר את העונש שהוטל על המערער בבית המשפט המחוזי על כנו.
ש ו פ ט
השופט ח' אריאל:
1. אני מסכים לתוצאה הסופית אליה הגיע חברי הנכבד,
השופט קדמי, אך ברצוני להביע מספר מילים בשתי הערות, באשר לטענות שהעלה בא-כוח
המערער וטוב שטענות אלה הועלו.
2. הארכת תקופת התנאי או חידושה של תקופת המאסר
המותנה, על פי סעיף 56(א) לחוק העונשין, יכול שתעשה מטעמים שירשמו "אם שוכנע
בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צורך להפעיל את המאסר על תנאי".
ההארכה או חידושה של תקופת התנאי מוגבלת גם,
על פי סעיף 56(ב), בכך שבית המשפט "לא ישתמש בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה
הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת".
הוראה זו של הארכת או חידוש תקופת התנאי באה
לעולם, מאחר ונוצרים מקרים בהם הפעלת המאסר על-תנאי, שנקבע קודם לכן, נוגד את
הצדק, במידה כזו שאף שנתמלאו תנאי ההפעלה, מן הראוי שלא להפעילו באותו מועד.
כדי להפעיל הוראה זו, בנסיבות כאלה, ראוי לתת
להוראה זו את הפירוש התכליתי הראוי לו ופירוש זה, לדעתי, צריך להיות פרוש
מרחיב במצוות הפרוש התכליתי.
אשר על כן לא הייתי נועל עתה, במקרה זה, את
האפשרות להפעיל הוראה זו, אם מדובר במספר עבירות שיש לראותן כמסכת אחת, אם
מן הצדק באותו מקרה להפעילה (לעניין זה בלבד ראה, השווה ואבחן עם ע"פ
86/89, 79, גריידי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 641). בא-כוח המערער סבר
כי האמור בפסק-דין גריידי הנ"ל ובמיוחד בעמ' 642 (מול האותיות ו-ז), בדבר
הארכת תקופת המאסר על תנאי פותר גם את המקרה שלפנינו ותלה את יהבו עליו. אך לא
היא. שם היה מדובר בעובדות שונות ובמסכת אחרת שאין בה כדי לשקול לעניננו.
אני מסכים עם חברי הנכבד, השופט קדמי כי
בנסיבות המקרה שלפנינו, כפי שהוא מציינן, דרישת הצדק, כאמור לעיל, אינה מכתיבה את
התנאים המיוחדים, להפעלת ההוראה בדבר הארכת תקופת התנאי.
3. "צרוף תיקים", נעשה על פי סעיף 39
לחוק הנ"ל, שענינו הודאה "בעבירות אחרות שהודה בהן הנאשם".
"עבירות אחרות" - מוגדרת בסעיף 39(ב) כעבירות "בין שהוגש עליהן כתב
אישום ובין שטרם הוגש, ובלבד שפריטי העבירות צויינו במידה הדרושה כדי לזהותן"
ושהנאשם (לפי סעיף 39(א) "מודה שעבר אותן".
משמע ש"צירוף התיקים" בהם מודה
הנאשם, צריך להעשות בדרך בהירה, בדומה להודאה בעבירה שבתיק העיקרי ולא בהגשת רשימת
תיקים, גרידא, בצורה פורמלית ושיגרתית סתמית, אלא רק לאחר שפריטי העבירות אכן
הובאו בפני בית המשפט והנאשם יכול לזהות את העובדות בהן הוא מואשם ואת העבירות
המיוחסות לו ולהודות.
לא היתה לפנינו הוכחה כי הדברים לא נעשו בדרך
האמורה ועל כן על פי הנסיבות שבתיק זה, לא ניתן לבטל הודאות אלה, בשלב זה.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעו חבריי השופטים י'
קדמי וח' אריאל. עם זאת, צדק, לדעתי, בית המשפט המחוזי בקביעתו כי במקרה ונגד
הנאשם תלוי ועומד מאסר על-תנאי בשל הרשעה קודמת, אין לבית המשפט סמכות ליתן צו
מבחן ללא הרשעה. לפי סעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש] תשכ"ט1969-, רשאי בית
המשפט ליתן צו מבחן מבלי להרשיע את הנאשם:
"אם
אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי שבית המשפט רשאי לצוות על ביצועו עקב הרשעתו
בעבירה שהואשם עליה".
פסקה זו הוספה לפקודה בשנת 1965, דרך סעיף 223 לחוק סדר
הדין הפלילי, תשכ"ה1965-, ונקלטה לנוסח החדש שנתקבל בשנת 1969.
לטעמי, הכוונה בביטוי "רשאי" בהקשר
זה היא לסמכותו העקרונית של בית המשפט לצוות על ביצועו של מאסר על-תנאי
ואין הכוונה להחלטתו של בית המשפט לבצעו בפועל. לכן איני מסכים לדעתו של חברי
השופט י' קדמי, כי הכוונה בסעיף 1(2) לפקודת המבחן היא לעונש מאסר על-תנאי
"בר הפעלה", מושג שהוגדר על ידו כעונש מותנה שלא הוארכה תקופתו. קשה לי
ליישב פירוש מעין זה עם לשונה של הוראת סעיף 1(2) לפקודת המבחן.
כפי שציין הנשיא מ' שמגר בר"ע 432/85 רומנו
נ' מדינת ישראל (לא פורסם), התנאי הנוסף הוא "עונשי-טכני"
דהיינו, לפי הבנתי, תנאי שאינו כפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. וראה גם את הערתו
של א' שרון במאמרו "מבחן ועונש", הפרקליט לא (תשל"ז) 92
בעמ' 115, לפיה אי-הרשעתו של הנאשם תשפיע גם על סמכותו של בית המשפט להאריך את
תקופת המאסר על-תנאי על רקע הוראת סעיף 56(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-.
כלומר, במקרה של ביצוע עבירה נוספת, הנאשם יימצא עדיין במצב של הרשעה יחידה, וזאת
בניגוד למטרתו של המחוקק שהתכוון לקבוע כי כוחו של מאסר על תנאי גובר בכל מקרה על
כוחו של המבחן.
בכפוף להערה זו אני מסכים לתוצאה אליה הגיעו
חבריי השופטים.
ש ו פ ט
הוחלט, כאמור, לדחות את הערעור, מן הטעמים
שפורטו לעיל.
ניתן היום, י"ב בכסלו תשנ"ט
(1.12.1998).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98040150.H04