פלוני נ. משרד הבינוי והשיכון - מדינת ישראל

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 4010/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. משרד הבינוי והשיכון - מדינת ישראל 2. עמידר החברה הלאומית לשיכון בע"מ 3. עליזה חיה לוי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים תל אביב-יפו בעת"מ 27397-12-22 מיום 23.4.2023 שניתן על ידי כב' השופט גלעד הס בשם המערער: בשם המשיב 1: בשם המשיבה 2: בעצמו עו"ד אסתי אוחנה עו"ד קרין דנון פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ג' הס), מיום 23.4.2023 בעת"מ 27397-12-22, במסגרתו נדחתה עתירת המערער כי המשיב, משרד הבינוי והשיכון (להלן: משרד השיכון), יקצה לו ולמשפחתו, הזכאים למדור ציבורי, דירה בקומת קרקע. 1. המערער ואשתו (להלן: האשה או אשת המערער) הם הורים לשישה ילדים, וזכאים לדיור ציבורי. המערער מאובחן עם אוטיזם ובעל נכות מוכרת, ואשת המערער מוכרת גם היא כבעלת נכות נפשית. לעמדת המערער, אותה הוא תמך בחוות דעת רפואית, מצבה הנפשי של אשתו מחייב את שיכונם בדירת קרקע. בתחילת שנת 2017 הגיש המערער בקשה למשרד השיכון להשתבץ בדירה בקומה נמוכה מזו לה הם זכאים, וביום 3.5.2017 התקבלה החלטת הוועדה המחוזית של מחוז השרון במשרד השיכון לאשר את הבקשה (להלן: ההחלטה מיום 3.5.2017). אין חולק כי ההחלטה מיום 3.5.2017 אישרה מגורים בקומה ראשונה, ואולם המערער טוען בנוסף כי נקבע במסגרתה שיש לאשר "שינוי קומה בתור ממתינים ל-עד 1". במהלך שנת 2017 משרד השיכון שיבץ את המערער ומשפחתו לדירה בקומת קרקע בעיר חולון (להלן: הנכס בחולון), אך זמן קצר לאחר מכן בוטל השיבוץ תוך שהוסבר כי מקורו בטעות אנוש, וכי אשת המערער זכאית למגורים בקומה ראשונה בלבד. בעקבות אירוע זה ניהל המערער הליכים שונים מול משרד השיכון, שלא נעמוד עליהם במסגרת זו, ובסופם נדחו בקשותיו לדיור בקומת קרקע. העתירה מושא הערעור הוגשה בעקבות אחת מהחלטות משרד השיכון בעניין זה, מיום 18.10.2022, שלא לראות באשת המערער כזכאית לדיור בקומת קרקע (להלן: ההחלטה מיום 18.10.2022). 2. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. בתמצית, נקבע כי משרד השיכון פעל בהתאם לנוהל 08/05 הקצאת דירות בשכירות בדיור הציבורי (18.7.2007 (עודכן לאחרונה ביום 23.1.2023); להלן: נוהל הקצאת דירות), שקל את השיקולים הרלוונטיים והחלטתו מיום 18.10.2022 כי אין להקצות דירת קרקע למערער ומשפחתו היא סבירה. יחד עם זאת, נקבע כי יש להחזיר את העניין למשרד השיכון על מנת שגם ועדה רפואית תדון בו. מכאן הערעור שלפנינו. 3. המערער טוען כי נפלו מספר פגמים בפסק דינו של בית משפט קמא. כך, נטען, כי הקביעה לפיה ההחלטה מיום 18.10.2022 היא סבירה ניתנה ללא נימוק. עוד נטען כי בית המשפט לא התייחס לטענתו לפיה ההחלטה מיום 3.5.2017 המאשרת את קבלת הדיור בקומת קרקע היא "החלטה מונצחת" ולפיכך הפניית המקרה לבחינה רפואית נוספת נעשתה בניגוד לנוהל הקצאת דירות. נטען בנוסף כי בית המשפט לא התייחס לטענתו לפיה אין משקל להחלטות שהתקבלו בעניינה של אשת המערער לאחר שנת 2018, שכן אלה התבססו על חוות דעת רפואיות בלתי מנומקות, שהחתומים עליהן כלל לא נפגשו עמה. המערער ממשיך וטוען כי שינוי העמדה של משרד השיכון מהווה חוסר תום לב, וכי בנסיבות העניין קיים צורך שבית המשפט יפעיל ביקורת שיפוטית משמעותית. לבסוף נטען כי המשיבה 2 (להלן: עמידר) מחזיקה נכסי מגורים שונים שלא נעשה בהם שימוש, וכי מן הראוי שהמערער ומשפחתו ישוכנו באחד מהם. יצוין, כי בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המערער בקשות לסעדים זמניים, במסגרתן התבקש כי משרד השיכון ועמידר לא יזקפו לחובתו את סירוביו להצעות לדיור בקומה שאינה קומת קרקע, וכי המשיבים יימנעו בשלב זה משיבוץ אחרים למגורים בנכס בחולון. משרד השיכון ועמידר הודיעו כי אינם מתנגדים לקבלת הבקשות, וביום 6.6.2023 בית המשפט נעתר להן (כב' השופטת ברק-ארז). בהמשך לכך הגיש המערער עוד מספר בקשות, אך אלה אינן רלוונטיות לדיון הנוכחי. 4. לאחר הגשת הערעור עדכנו הצדדים כי הוועדה הרפואית של משרד השיכון התכנסה לדון בעניינם של המערער ואשתו, בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא. כפי שהסביר משרד השיכון בהודעתו מיום 30.8.2023, הוועדה הרפואית החליטה לדחות את הבקשה לדיור בקומת קרקע. אולם, מכיוון שהוועדה הרפואית בוחנת נסיבות הנוגעות למגבלות ניידות בלבד, ונוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, הוחלט להעביר את המקרה להערכה נוספת על ידי פסיכיאטר. ביום 20.11.2023 התקבלה חוות דעתו של הפסיכיאטר מטעם משרד השיכון (להלן: חוות הדעת הפסיכיאטרית). חוות הדעת הפסיכיאטרית התבססה על מסמכים שונים, ובהם חוות דעת פסיכיאטרית מטעם המערער ואשתו משנת 2022. מסקנת הפסיכיאטר מטעם משרד השיכון הייתה כי "אין כל אינדיקציה פסיכיאטרית לקומת קרקע". מסקנה זו התבססה, בין היתר, על ממצאיו כי חרף מצבה הנפשי המורכב לכאורה של אשת המערער, מאז שנת 2017 לא התקבל כל תיעוד על בדיקה שנערכה לה במרפאה; כי אף בפני הפסיכיאטר מטעם המערער לא הוצגו חומרים עדכניים בעניינה של האשה; כי קשה לקבל שמי שמאובחנת כסובלת מהפרעה קשה המונעת ממנה לגור בקומה ראשונה, אינה פונה במשך שש שנים לעזרה; כי אי הפנייה לעזרה אף מלמדת על מידה של יציבות; כי אין בסיס עובדתי לקביעת הפסיכיאטר מטעם המערער לפיה דחיית הבקשה עלולה להחמיר את מצבה; כי חרף העובדה שהפסיכיאטר מטעם המערער ציין שבדק את האשה, אין בחוות הדעת כל ממצאים של בדיקה זו; כי לא הוצג כל הסבר רפואי לצורך של האשה לגור בקומת קרקע; כי אמנם האשה מאובחנת בין היתר כסובלת מקלאוסטרופוביה, אך אין מניעה שתתנייד לקומה הראשונה באמצעות המדרגות. הוועדה הרפואית התכנסה פעם נוספת ביום 5.12.2023, ובהתבסס על חוות הדעת הפסיכיאטרית החליטה לדחות את הבקשה לדיור בקומת קרקע (להלן: ההחלטה מיום 5.12.2023). 5. ביום 11.12.2023 הגיש משרד השיכון הודעת עדכון לבית המשפט ובה תיאר אירועים אחרונים אלה. לצד זאת הוא הוסיף את עמדתו כי הערעור אינו אקטואלי ודינו להימחק, וכי זכויותיו של המערער ביחס להחלטת הוועדה הרפואית מיום 5.12.2023 שמורות לו. המערער הודיע מנגד כי הוא עומד על ערעורו, וזאת מן הסיבה שלעמדתו ההחלטה מיום 3.5.2017 עומדת בעינה וכל ההחלטות שהתקבלו לאחר מכן, לרבות החלטת הוועדה הרפואית מיום 5.12.2023, אינן גורעות ממנה. על כך הוא הוסיף כי אין לייחס משקל לחוות הדעת הפסיכיאטרית, שכן מצוין בה כי לא עמד בפני הפסיכיאטר מלוא החומר הרפואי בעניין אשת המערער, וכי חוות הדעת המצורפת לערעור עדיפה עליה. לפיכך אין לנו אלא להכריע בערעור. 6. עסקינן בזוג ששגרת חייו אינה פשוטה כל עיקר, ואין חולק על זכאותם לדיור ציבורי. ואולם, רצונם הוא לקבל דירה בקומת הקרקע דווקא, כאשר משרד השיכון קבע פעמים מספר כי אין הם זכאים אלא לדיור בקומה ראשונה. לאחר עיון בטענותיו המפורטות של המערער, אין בידנו לקבל את הערעור. כפי שחזרה ושנתה הפסיקה, הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי מוגבל, עובדה המחייבת כי לא "כל דכפין ייתי וייכול" (עע"מ 823/12 קליסה נ' שמעון, פסקה ב (8.8.2013); עע"מ 4445/16 שטיין נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 31 (4.12.2017)). מסיבה זו נקבע כי על המדינה לחלק את הדירות המוצעות לציבור על פי קריטריונים ברורים ואחידים (ראו, לדוגמה, עע"מ 8588/21 נחום נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, פסקה 12 (29.3.2022) (להלן: עניין נחום); עע"מ 1663/09 עזבון ביטון נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון‏, פסקה י"א (25.11.2010)). לצורך זה נקבע נוהל הקצאת דירות, ובהתאם לו פועל משרד השיכון. היקפה של הביקורת השיפוטית ביחס להחלטות שהתקבלו מכוחו של הנוהל הוא מצומצם: "הקצאת דיור ציבורי מסורה לשיקול דעתו של המשיב, ולא לשיקול דעתנו. [...] ביקורת שיפוטית על החלטות המשיב, אשר מופעלת על ידי בתי המשפט המינהליים ועל ידינו, לא נועדה אלא להבטיח שהחלטותיו תקיימנה את כללי הצדק הטבעי ולא תפרנה את הכללים האוסרים על שקילת שיקולים זרים, על התעלמות משיקולים רלבנטיים, על הפלייה, על שרירות, על חוסר תום-לב ועל חוסר סבירות קיצוני" (עע"מ 4589/18 רובין נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, פסקה 14 (30.4.2019)). אכן, בתי המשפט לא ימהרו להתערב בשיקול דעתם של הגורמים המקצועיים הפועלים בהתאם לנוהל הקצאת דירות. התערבות שכזו עשויה להתרחש רק במקרים נדירים, שענייננו אינו בא ביניהם (עניין נחום, בפסקה 10). 7. הערעור מתבסס על הטענה כי החלטת הוועדה המחוזית מיום 3.5.2017 קבעה זכאות לדיור ציבורי בקומת קרקע, וכי לא ניתן לשנות מהחלטה זו. אולם, עיינתי ושבתי ועיינתי בהחלטה מיום 3.5.2017 (נספח 5 לערעור) ולא מצאתי את שהמערער טוען כי כתוב בה. עיון בהחלטה מלמד כי הנוסח שהתקבל במסגרתה הוא "לאשר שינוי קומה בתור ממתינים ל-1", ולא, כפי שטוען המערער "לאשר שינוי קומה בתור ממתינים ל-עד 1" (הדגשות הוספו – י"ע). לפיכך, לא ניתן להסיק ממנה כי המערער ואשתו זכאים למדור בקומת קרקע. פרשנותו של המערער מבוססת על כך שבהחלטה מיום 3.5.2017 נקבע כי היא מסתמכת על חוות דעת יועץ רפואי מיום 20.4.2017. חוות דעת זו, בתורה, מתייחסת לחוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם המערער ואשתו ומציינת כי "לפי המלצת פסיכיאטרית מטפלת קיימת התוויה רפואית למגורים בקומה נמוכה, עד 1". אולם, העובדה שהיועץ הרפואי של משרד השיכון הזכיר את עמדת הפסיכיאטרית מטעם המערער ואשתו אין משמעה כי המלצתה התקבלה. עינינו הרואות כי הוועדה המחוזית קיבלה החלטה להציע למערער ולאשתו דירות בקומה ראשונה בלבד (תוך אימוץ חלקי של המלצת הפסיכיאטרית מטעם המערער ואשתו), ולא דירות המצויות בקומת קרקע. יצוין בהקשר זה כי ההחלטה מיום 3.5.2017 מעולם לא נתקפה על ידי המערער. נוכח מסקנתי זו, לא מצאתי כי קיים צורך להתייחס לטענת המערער כי ההחלטה מיום 3.5.2017 גוברת על כל החלטה שבאה אחריה, וממילא כלל ההחלטות שבאו בהמשך שבו וקבעו כי המערער ואשתו זכאים למדור בקומה ראשונה. 8. הרושם המתקבל מקריאת הערעור הוא כי שיבוצם הזמני של המערער ומשפחתו בנכס בחולון יצרה אצלם ציפייה. ניתן להבין את מפח הנפש שנגרם להם כאשר התגלה כי השיבוץ מקורו בטעות אנוש, ואת ניסיונם לבטל את מה שהיה לראייתם גזרה בלתי צודקת. אולם, ציפייה לבדה אינה יכולה להקנות למערער ולאשתו זכות לקבלת דירת קרקע. עוד נראה שמשרד השיכון בחן את המקרה מכל צדדיו, לרבות התקשרות מיוחדת עם פסיכיאטר על מנת שיעריך את מצבה הנפשי של אשת המערער, ולאחר שקילה נוספת של הנושא לא מצא כי קיים הכרח לשכן אותם בדירה בקומת קרקע. כאמור, בית משפט זה אינו ממהר להתערב בהחלטות מסוג זה, וכפי שהוסבר לעיל, לא ניתן לייחס להחלטה מיום 3.5.2017 את שהמערער מבקש לייחס לה. במצב דברים זה, והגם שניתן להבין ללבו של המערער, לא קיים סעד שניתן להושיט לו. 9. אשר על כן, הערעור נדחה לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. למען הסר ספק, הסעדים הזמניים שניתנו בהחלטה מיום 6.6.2023 מבוטלים גם כן. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏י"ב בשבט התשפ"ד (‏22.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23040100_E20.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1