בן יהודה 5 תל אביב בע"מ נ. א.מ קל בניה בע"מ

5 1 בבית המשפט העליון רע"א 4010/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשים: 1. בן יהודה 5 תל אביב בע"מ 2. שמי עטר נ ג ד המשיבה: א.מ קל בניה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 7.4.2022 בע"א 62358-03-22 שניתנה על-ידי כבוד השופט י' אטדגי בשם המבקשים: עו"ד רנה שבולת בשם המשיבה: עו"ד גרשון בלקין פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.4.2022, בע"א 62358-03-22 (השופט י' אטדגי), שבה התקבלה, באופן חלקי, בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום מיום 27.1.2022, בת"א 64955-06-18 (השופטת ה' פלד). רקע עובדתי ופסקי הדין של בית המשפט המחוזי המבקשת 1 היא חברה יזמית, שהוקמה לצורך ביצוע פרויקט תמ"א 38, בבניין שברחוב בן יהודה 5 בתל אביב. המבקש 2, הוא בעל השליטה בחברה. בין המבקשת 1 לבין המשיבה, חברה העוסקת בענף הבניה כקבלן משנה, נכרת הסכם, שבמסגרתו הלוותה המשיבה למבקשת 1 סכום כסף של 2,100,000 ₪, לצורך מימון הפרויקט. משלא עמדה המבקשת 1 בתנאי ההלוואה, הגישה המשיבה לבית משפט השלום תביעה לפירעון ההלוואה. התביעה – התקבלה, ובית משפט השלום הורה למבקשים לשלם למשיבה, ביחד ולחוד, 2,100,000 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק. המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וצירפו לערעורם גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד להכרעה בערעור. המבקשים טענו כי סיכויי הערעור – גבוהים, ומאזן הנוחות נוטה לטובתם. זאת, משני טעמים: ראשית, טענו המבקשים כי קיים חשש שהמשיבה לא תוכל להשיב את הכספים, ככל שיתקבל הערעור; שנית, נטען כי חיובם בתשלום מלוא הסכום בשלב זה, יביא לנזקים בלתי-הפיכים, אשר יסכלו את הערעור. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה באופן חלקי. לגבי הטיעון הראשון, נקבע כי "לאור הפירוט שבבקשה, מצופה היה מהמשיבה כי יוגש תצהיר מטעמה להפרכת הטענות [ביחס למצבה הכלכלי] אולם המשיבה לא צירפה תצהיר לתשובתה והסתפקה באישור רואה החשבון שלה, לפיו 'החברה פעילה, עובדת ומדווחת ומשלמת לרשויות המס את כל המיסים החלים עליה על-פי החוק' [...] אין די באישור זה, חשוב כשלעצמו, כדי להפריך את החשש העולה מהאמור בבקשה, במיוחד כשמדובר בסכום כספי גדול (כ-2.5 מיליון ₪ על-פי המצוין בבקשה)". עוד ציין בית המשפט, כי ניתן ללמוד מתשובת המשיבה, כי לא תתנגד להפקדת הסכום בקופת בית המשפט. באשר לטיעון השני, קבע בית המשפט, כי "עם כל ההתחשבות המוגבלת שהפסיקה נתנה לטיעון כזה שנטען במסגרת בקשה כזו, אין בו כדי לפטור את המבקשים מכל תשלום או הפקדה, כשמנגד ניצבת זכותה של המשיבה ליהנות מפירות זכייתה". במכלול האמור, הורה בית המשפט המחוזי כי עד להכרעה בערעור, ישלמו המבקשים מחצית מסכום התביעה, דהיינו 1,050,000 ₪; 550,000 ₪ יועברו למשיבה באופן מיידי, ויתרת הסכום (500,000 ₪) תופקד בקופת בית המשפט. מכאן הבקשה שלפנַי. עיקרי טענות הצדדים המבקשים טוענים, כי "בית המשפט קמא הגיע למסקנה שיש ליתן צו עיכוב ביצוע, אך מצד שני הטיל על [המבקשים] תנאי שאינם יכולים לעמוד בו, לאור המצב הכלכלי והבריאותי הקשה שנקלעו אליו [...] להטיל על [המבקשים] לשלם 1,000,000 ₪ כתנאי למתן צו עיכוב ביצוע, כמוהו כסירוב למתן הצו. כלומר – למעשה, מדובר בהחלטה אשר היא דבר והיפוכו". לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי לנוכח קיומה של מקבילית כוחות בין סיכויי הערעור למאזן הנוחות, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו "שהשיקול של סיכויי הערעור הוא משני בחשיבותו", והיה עליו להעניק משקל מכריע לעובדה שקיימים "סיכויים כמעט ודאיים לביטול פסק הדין של בית משפט השלום". גם לגבי מאזן הנוחות, שבים המבקשים וטוענים כי קיים חשש ממשי שהמשיבה לא תוכל להשיב את הכספים, נוכח מצבה הכלכלי הרעוע. לטענתם, בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו – ובכל זאת הורה להעביר למשיבה, כבר כעת, 550,000 ₪. עוד טוענים המבקשים, כי למשיבה לא יגרם כל נזק מעיכוב הביצוע, "שכן המתנה לקבלת היתר הבניה בפרויקט, רק תגביר את סיכויי המשיבה לקבל כספים עבור ביצוע עבודות, בשל כניסת כספים לחשבון הנאמנות של הפרויקט מתשלומי רוכשי ובעלי דירות". לעומת זאת, חיוב המבקשים בתשלום שלמעלה ממיליון ₪ כעת, לפני חידוש הפרויקט בבניין, "יביא להתמוטטות [המבקשת] 1, שאין לה נכסים אחרים פרט לזכויותיה בפרויקט, והדבר אף יביא לקריסתו של הפרויקט עצמו". חיוב בסכום שכזה כעת, ימוטט כלכלית גם את המבקש 2, שנמצא במצב רפואי קשה, וכל הכנסתו היא "פנסיה שהוא מקבל ממשרד הביטחון וקצבת ביטוח לאומי". המשיבה מנגד, טוענת כי בית המשפט המחוזי גילה דעתו שלפיה סיכויי הערעור קלושים, "בהתחשב בכך שפסק הדין מבוסס על ממצאים עובדתיים שערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בהם". לגבי מאזן הנוחות, טוענת המשיבה, כי "הנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של חיוב כספי, שכן לרוב לא מדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, אלא במקרים חריגים", בהם "יעלה בידי המבקש להראות כי אם יזכה בערעור לא יוכל או יתקשה להשיב את כספו". בעניין זה, מבקשת המשיבה לדחות את טענות המבקשים באשר למצבה הכלכלי, ואף צירפה לתשובתה בקשה להגשת תצהיר בנוגע למצבה הכלכלי. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הצעתי שהסכום שקבע בית המשפט המחוזי (1,050,000 ₪), יופקד כולו בקופת בית המשפט. כך, סברתי, ניתן לאיין את החשש מפני חוסר יכולתה של המשיבה להשיב את הכסף, ככל שיתקבל הערעור. המשיבה הסכימה להצעה, אך המבקשים סירבו, בטענה כי אין בכך כדי לספק מענה לנימוקם הנוסף, שלפיו העברת סכום הכסף כעת, תגרום להם לנזק בלתי-הפיך. משכך, אכריע בבקשה. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (לאמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור על החלטה לגבי עיכוב ביצוע, ראו רע"א 1914/05 חאבני (הללי) נ' אטבליסמנט ניהול חברה זרה רשומה בישראל (21.8.2005)). לאחר שקראתי את החלטת בית המשפט המחוזי, ואת פסק הדין של בית משפט השלום ונתתי דעתי על נימוקיהם, ולאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל. כידוע, נקודת המוצא היא כי זכותו של הזוכה בדין – ליהנות מפירות זכייתו. בבואו לבחון בקשה לסטות מנקודת מוצא זו, יבחן בית המשפט שני שיקולים עיקריים: סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות. בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס הידוע כ'מקבילית כוחות', אך ככלל נתונה הבכורה לשיקולי מאזן הנוחות (רע"א 8716/15 מימון נ' רייטר, פסקה 23 (28.12.2015)). סבורני, שלא כמסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, ומצדיק עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המבקשים, שלפיה קיים חשש שמא לא תוכל המשיבה להשיב את הכספים. לכך הוסיף בית המשפט, כי מדברי המשיבה עולה שאין לה התנגדות לכך שהכספים יועברו לקופת בית המשפט. הווי אומר, חיוב המבקשים בתשלום כעת יכול שיגרום להם נזק, ואילו עיכוב ביצוע פסק הדין לא יגרום למשיבה נזק; לפיכך, דומה כי אין הצדקה להתניית עיכוב הביצוע בתשלום מחצית מהסכום, ועל פני הדברים אין טעם טוב להעברת חלק ניכר מסכום הכסף לידי המשיבה כבר עתה. כזכור, המבקשים טענו, כי ביצוע פסק הדין כעת יביא להתמוטטותם הכלכלית. לעניין זה, אמר בית המשפט המחוזי, כי "עם כל ההתחשבות המוגבלת שהפסיקה נתנה לטיעון כזה שנטען במסגרת בקשה כזו, אין בו כדי לפטור את המבקשים מכל תשלום או הפקדה, כשמנגד עומדת זכותה של המשיבה ליהנות מפירות זכייתה". דעתי שונה. השאלה האם לפטור את המבקשים מתשלום או הפקדה בשלב זה, תלויה בבחינת מאזן הנוחות, אשר כשמו כן הוא: בוחן 'זה לעומת זה' את הפגיעה שתיגרם למבקשים, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ואת הפגיעה שתיגרם למשיבה, אם יעוכב. אין די אפוא בשיקול בדבר העיכוב במימוש זכאותה של המשיבה ליהנות מפירות זכייתה. כאמור, המשיבה עצמה לא התנגדה לעיכוב ביצוע שכזה, ונתנה את הסכמתה להפקדת הסכום כולו בקופת בית המשפט. עיון בתשובת המשיבה, מעלה כי אכן אין כל טענה לנזק שכזה. המשיבה לא נתנה טעם טוב במה יגרע חלקה אם יעוכב ביצוע פסק הדין, עד לאחר ההכרעה בערעור. לא נטען מצדה, וממילא גם לא הוכח, כי עיכוב הביצוע יביא לכך שהמבקשים לא יוכלו לשלם את סכום הכסף שנפסק, לאחר שיוכרע הערעור; לא נטען גם כי המשיבה זקוקה לכסף במהירות, לצרכיה. כאמור, המשיבה איננה מתנגדת לכך שהסכום יופקד בקופת בית המשפט. כל שנטען אם כך הוא כי לא קיימת עילה לעכב את ביצוע פסק הדין, שכן מדובר בפסק דין כספי גרידא. אכן, במקרים שכאלה, "הנטייה היא בד"כ שלא להיעתר לבקשה, וביצועו של פסק הדין הכספי – יעוכב רק במקרים חריגים ונדירים שבהם יעלה בידי המבקש להוכיח כי הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו מהמשיב, אם ערעורו יתקבל, או כי ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך" (ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ, פסקה 13 (25.2.2014)). אלא שכאמור, לכלל זה חריגים; גם חיוב כספי, במיוחד כאשר מדובר בסכום כסף גבוה – יכול להטיל מעמסה ניכרת, אשר עלולה להביא לנזק בלתי-הפיך. בענייננו, נדמה כי כך יכול שיהיה. המבקשים תולים את יהבם בהשלמת פרויקט הבניין; בו מושקע כל כספם, בו טמונה יכולתם לפרוע את חובם. לטענתם, ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום כעת, יביא לקריסת הפרויקט. במקרה שיידחה הערעור, יתכן שלא יהיה מנוס מכך; אולם בשלב זה, כשעוד לא אפסה תקווה – מוטב להימנע מתוצאה קשה ואולי בלתי-הפיכה שכזו, שיכולה להביא לסיכול תכלית הערעור. עמדתי לאחרונה, על מאזן הנוחות הייחודי שבא לידי ביטוי לרוב במקרים שבהם מוגשת בקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי בשיעור ניכר: "יושם אל לב, כי מקום בו סכום החיוב הכספי שנפסק על-ידי הערכאה הדיונית הוא בשיעור גבוה יחסית, ויכולת ההחזר של הזוכה מוטלת בספק, הרי שמאזן הנוחות יוצר מעין 'פרדוקס': מחד גיסא, ככל שיכולת ההחזר נמוכה – ומטה את הכף לטובת החייב, המבקש לעכב את ביצוע התשלום – גוברת ההיתכנות לכך שהזוכה נמצא בקשיים כלכליים, וזקוק לכסף לצורך שמירה על רווחה אישית סבירה, ויש בכך כדי להטות את מאזן הנוחות דווקא לטובתו של הזוכה. מאידך גיסא, ככל שיכולת ההחזר של הזוכה גבוהה, יש בכך כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתו, אך במקביל, אם בעל נכסים הוא, הרי שהוא אינו זקוק לכסף בדחיפות, ויש בכך כדי להטות את מאזן הנוחות דווקא לטובת החייב. כך, כל אחד מן הצדדים, בבואו לבסס טענה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, אוחז במעין 'חרב פיפיות'. כל טענה עשויה למשוך לכיוונים מנוגדים, ועלולה להטות את הכף דווקא לכיוון ההפוך" (ע"א 2571/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (2.6.2022)). בענייננו, נדמה כי מתקיימות נסיבות חריגות, שבהן פרדוקס זה – איננו מתקיים; שני צידי המתרס – מוליכים אל אותה תוצאה. עסקינן במקרה בו קיים חשש מפני יכולת החזר נמוכה מצד הזוכה, אך חרף זאת, לזוכה אין צורך בקבלת הכסף כבר כעת. מנגד, אצל המערער דווקא יש צורך כלכלי ניכר בעיכוב ביצוע פסק הדין – אך לא עלתה טענה שלפיה קיים חשש שלא יוכל לשלם את חובו בעתיד, אם ידחה הערעור. מאזן הנוחות נוטה אפוא במידה ניכרת לטובת המבקשים; עיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום, בנסיבות הללו, מוצדק. הערעור מתקבל אפוא בזאת. ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום יעוכב במלואו עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד בתמוז התשפ"ב (‏13.7.2022). ש ו פ ט _________________________ 22040100_O03.docx יא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1