נעם כץ נ. שלי בן עטיה

23 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4009/22 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט י' כשר המערערת: נעם כץ נ ג ד המשיבה: שלי בן עטיה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.4.2022 בת"א 20451-08-20 שניתן על ידי כבוד השופט נפתלי שילה תאריך הישיבה: כ"ד באייר התשפ"ג (15.5.2023) בשם המערערת: עו"ד מיכאל נאור; עו"ד אלון אוסטרוביאק בשם המשיבה: עו"ד יורם זמיר; עו"ד עידן פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נפתלי שילה) מיום 6.4.2022 בת"א 20451-08-20, במסגרתו נקבעה בטלותו של הסכם אשר מכוחו הועבר נכס מקרקעין על שמה של המערערת במרשם המקרקעין, ולאור זאת נקבע כי נכס המקרקעין האמור שייך ליורשיה של מעבירת הנכס. במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת תוקפה של העברת בעלות בנכס שבחולון, הידוע גם כחלק מחלקה 105 בגוש 7174 (להלן: הנכס) מהגב' שרה מנחם (להלן: המנוחה) לגב' נעם כץ (להלן: המערערת). העברת הבעלות, אשר נרשמה במרשם המקרקעין, נעשתה, לכאורה, מכוח הסכם מכר שנכרת בין המנוחה לבין המערערת (להלן: הסכם המכר או ההסכם). לשיטת המערערת, רצונה של המנוחה, היה להקנות לה את הבעלות בנכס במתנה, ויש לקיים רצון זה. לעומת זאת, אחייניתה של המנוחה (להלן: המשיבה) טוענת כי להסכם המכר אין תוקף משפטי מטעמים שונים, ולכן, בתור היורשת החוקית של המנוחה, הבעלות בנכס עברה אליה לאחר פטירת המנוחה. בית המשפט המחוזי הגיע בסופו של דיון לתוצאה הרצויה למשיבה, הגם שהכיר בכך שרצון המנוחה היה להקנות את הנכס למערערת, ולא למשיבה. לדידי, צדק בית משפט קמא בעיקר ניתוחו, אך שגה בשלב האחרון של ההנמקה, וכתוצאה מכך בתוצאה הסופית. אם תשמע דעתי נקבל על כן את הערעור, ונורה על החזרת רישום המקרקעין על שם המערערת. זהו תורף הדברים; להלן פירוטם. רקע בשנות ה-50 החלו המנוחה ואחותה (להלן: האחות) לעבוד במפעל טקסטיל בחולון, בו עבד גם סבה של המערערת (להלן: הסב). על רקע עבודתם המשותפת נוצר ברבות השנים קשר הדוק בין המנוחה לבין הסב ומשפחתו (להלן: משפחת המערערת), ובפרט בין המנוחה לבין אורית ורונן – הוריה של המערערת (להלן: ההורים). במהלך שנות ה-90 עברו ההורים להתגורר בסמוך לביתה של המנוחה בחולון, ולאורך השנים הם סייעו לה בדרכים שונות, לרבות בליוויה למוסדות רפואיים. קשר הדוק זה המשיך להתקיים גם לאחר מות הסב. לעומת זאת, הקשר בין המנוחה ובין המשיבה היה רעוע. המנוחה סירבה במשך שנים ארוכות להכניס את המשיבה לביתה, והייתה מוכנה לפגוש אותה רק כאשר גדר ביתה הפרידה בין השתיים. כמו כן, ובניגוד למשפחת המערערת, המשיבה ומשפחתה לא סייעו למנוחה כאשר היא נזקקה לטיפולים רפואיים, ואף על פטירתה נודע להם רק כחודש לאחר מותה. ביום 5.12.2010, מעל לשמונה שנים טרם פטירתה, העבירה המנוחה סך של 300,000 ש"ח לחשבונה של המערערת, תוך שציינה כי מדובר ב"העברה לבן משפחה", וזאת למרות שסכום זה עלה לכדי כמעט מכלול חסכונותיה של המנוחה. בהמשך לכך, ביום 24.4.2012, כשבע שנים לפני לכתה לבית עולמה, נחתם בין המערערת ובין המנוחה הסכם המכר, אשר קבע כי הזכויות בנכס יועברו למערערת בתמורה למיליון ש"ח (להלן: התמורה). במקביל, נחתם בין המערערת לבין המנוחה חוזה שכירות, בו נקבע כי המנוחה תמשיך להתגורר בנכס בתמורה לתשלום שכר דירה בסך של 2,000 ש"ח בחודש (להלן: הסכם השכירות. הסכם המכר והסכם השכירות יכונו יחדיו להלן: ההסכמים). בהתאם להסכם המכר, ביום 17.1.2013 נרשמה המערערת כבעלים של הנכס במרשם המקרקעין. יצוין, כי למרות האמור בהסכמים, המערערת לא שילמה עבור הזכויות בנכס, ואילו המנוחה, שהוסיפה להתגורר בנכס גם לאחר רישומו על שם המשיבה, מעולם לא העבירה למערערת דמי שכירות (ויובהר, כי על כך אין חולק). ביום 20.2.2019 הלכה המנוחה לעולמה, והמשיבה ירשה את כל עיזבונה, כיורשת יחידה על פי דין, בהתאם לצו ירושה שניתן ביום 13.1.2020. על רקע האמור, הגישה המשיבה ביום 27.12.2020 תביעה לבית משפט קמא נגד המערערת, בה טענה כי יש להורות על בטלותו של הסכם המכר, וזאת ממספר טעמים. ראשית, נטען כי משפחת המערערת ניצלה את מצוקתה של המנוחה, ולכן נפל פגם בכריתתו. לשיטת המשיבה, משפחת המערערת ניצלה את בדידותה וחוסר הבנתה של המערערת על מנת להחתים אותה על ההסכם. שנית, המשיבה טענה כי הסכם המכר שנכרת בין המנוחה ובין המערערת נעשה למראית עין, ונועד לאפשר את העברת הזכויות למערערת ללא תמורה. בנסיבות אלו, לגישתה, לא ניתן לאכוף את העברת הזכויות בדרך האמורה, שכן כוונת המנוחה הייתה להעביר את הנכס לידי המערערת רק לאחר מותה שלא בדרך של צוואה, וזאת בניגוד להסדר הקבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). לבסוף, נטען כי גם אם הסכם המכר תקף, הרי שעצם העובדה שהמערערת מעולם לא העבירה את התמורה עבור הנכס, כפי שזו נקבעה בהסכם המכר (מיליון ש"ח), מהווה הפרה יסודית המקנה לה זכות לבטל את ההסכם. פסק דינו של בית משפט קמא ביום 6.4.2022 קיבל בית משפט קמא את התביעה, וקבע כי הסכם המכר בטל מחמת היותו הסכם למראית עין, וזאת בנסיבות בהן לא ניתן לאכוף את ההסכמה האמיתית שנתגבשה בין הצדדים, משהיא מנוגדת לדין (להלן: פסק הדין). בפתח פסק דינו בית המשפט הבהיר כי לגישתו המנוחה הייתה כשירה לחתום על ההסכם, ושלא הוכח כי היא לא הבינה את משמעותו. לעניין זה, הסתמך בית המשפט על עדותו של עו"ד דניאל ברדוגו (להלן: עו"ד ברדוגו), אשר ערך את הסכם המכר ואת הסכם השכירות, והעיד כי המנוחה הביעה בפניו את רצונה להעביר את הזכויות בנכס למערערת ללא תמורה. עוד נקבע כי אין לקבל את הטענה שהמערערת ומשפחתה ניצלו את מצב המנוחה. לגישתו, דווקא הוכח כי בין המערערת ומשפחתה לבין המנוחה התבסס קשר חם, בעוד שהקשר בין המשיבה לבין המנוחה היה רעוע. לעניין טיבו של הסכם המכר, בית המשפט ציין כי מעדותו של עו"ד ברדוגו ניתן ללמוד שלמנוחה לא הייתה כוונה לקבל כל תמורה עבור הנכס, והיא נכללה בהסכם המכר על מנת לאפשר לה, כל עוד היא בחיים, לבטל את ההסכם עם המערערת ובכך להבטיח את זכויותיה הקניינות בנכס במהלך תקופת חייה. לאור זאת, בית המשפט הסיק כי לא מדובר בעסקת מתנה אשר נועדה להסתיים במהלך חייה של המנוחה, אלא בהסכם מתנה שאמור לחול רק לאחר פטירתה. על רקע האמור, בית המשפט קבע כי ההסכם בין המנוחה למערערת הוא למעשה חוזה למראית עין שדינו בטלות לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). מעבר לכך, נקבע שלא ניתן לאכוף את ההסכמה האמיתית של הצדדים, קרי, הענקת הנכס למערערת רק לאחר מותה של המנוחה, שכן הסכמה זו נגועה באי-חוקיות לאור האמור בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. בית המשפט ציין כי לחלופין, ניתן להורות על בטלות הסכם המכר מאחר שאי-תשלום התמורה עבור הנכס מהווה הפרה יסודית של ההסכם, וכי המשיבה, שנכנסה בנעליה של המנוחה מכוח צו הירושה, ביטלה אותו כדין. לאור זאת, בית המשפט הורה על רישום הנכס על שם המנוחה, ולאחר מכן, בהתאם לצו הירושה, על שם המשיבה. טענות הצדדים בערעור שלפנינו טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בקביעתו כי ההסכמה בדבר העברת הנכס במתנה למערערת בלתי חוקית, ומשכך בטלה. לגישתה, עיון בפסיקת בית המשפט מלמד על כך שלאורך השנים סעיף 8(ב) לחוק הירושה פורש על דרך הצמצום, וכי יש להחילו רק כאשר ברור שכוונת הצדדים הייתה שהמתנה תעבור לרשות המקבל לאחר מותו של הנותן; ואילו בענייננו, הענקת המתנה הושלמה עם רישום הנכס על שמה של המערערת, משמע, עובר לפטירת המנוחה. כן נטען, כי אין בעובדה שהמנוחה נשארה לגור בנכס לאחר העברת הזכויות בנכס כדי ללמד על כך שכוונתה הייתה להשלים את עסקת המתנה רק לאחר מותה. לחלופין, המערערת סבורה כי יש לראות בהתנהגותה של המנוחה, ובכך שלא דרשה תשלום מהמערערת במשך שמונה שנים, משום מחילה על החיוב בהתאם לסעיף 1(ג) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה). לבסוף, המערערת טוענת כי מפסק דינו של בית משפט קמא עולה תמונה ברורה לפיה מטרת פעולותיה של המנוחה הייתה לעביר את הנכס לידי המערערת, ולא לידי המשיבה, ויש לכבד את רצונה האותנטי. לעומת זאת, המשיבה סבורה כי שגה בית משפט קמא בכך שלא קבע כי משפחת המערערת ניצלה את המנוחה, ומשכך נפל פגם בכריתת הסכם המכר המאפשר את ביטולו. לעניין זה המשיבה מציינת כי בתקופה בה נחתמו ההסכמים יכולותיה של המנוחה לקרוא ולכתוב היו מוגבלות, וכי זוהו אצלה קשיים נפשיים ודיכאון. לגישתה, קשיים אלו אפשרו למשפחת המערערת לנצל את מצבה של המנוחה כדי לגרום לה להתקשר בהסכמים, באופן שעולה כדי עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. לחלופין, המשיבה גורסת כי הסכם המכר שנכרת בין הצדדים הוא זה המשקף את רצונם האמיתי, וכי שגה בית משפט קמא שעה שניסה לייחס למנוחה כוונה נסתרת להעביר את הנכס למערערת במתנה. לבסוף, ואפילו אם ייקבע כי כוונת המנוחה הייתה להעביר את הנכס לידי המערערת במתנה, הרי שממכלול הראיות ניתן ללמוד שכוונתה של המנוחה לא הייתה להקנות את המתנה לאלתר אלא רק לאחר מותה, ועל כן מדובר בעסקה שלא ניתן לתת לה תוקף נוכח הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה. למען שלמות התמונה, יצוין כי כאשר נפטרה האחות ביום 18.1.2011 הועברו כלל זכויותיה בנכס לידי המנוחה, למרות שבאותה נקודת זמן גם האח של השתיים – אביה של המשיבה, היה בחיים (להלן: האח). על פי הנטען, במסגרת הבקשה למתן צו ירושה בעניינה של האחות, המנוחה לא ציינה את דבר קיומו של האח, וכתוצאה מכך הועברו לה כלל הזכויות בנכסי האחות כיורשת יחידה על פי דין. על רקע האמור, מתנהל בימים אלו הליך נפרד העוסק בשאלת זכויותיה של המשיבה בנכס, מכוח מעמדה כיורשת של האח (ת"ע 14173-04-22). מובן כי לא נדרש לסוגיה זו כחלק מהכרעתנו בערעור זה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בחומר הכתוב, ושמעתי את טיעוניהם בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור, וכך אציע לחבריי לעשות. בטרם אצלול למשמעות המשפטית של ההסכמים שנכרתו בין המנוחה ובין המערערת, אבקש להבהיר כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא באשר לנסיבות שהביאו לכריתתם, ולרצון המנוחה בעת עריכתם. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, שכן אלו מבוססות על ההתרשמות הישירה של בית המשפט מחומר הראיות שהונח לפתחו ומהעדויות שנשמעו לפניו (ראו מני רבים: ע"א 913/20 חלאילה נ' טאהא, פסקה 11 (9.6.2022); ע"א 4880/19 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' גזונטהייט, פסקה 78 (18.7.2022); ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקה 56 (26.7.2022)). בהתאם לעקרונות אלו ולקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, נקודת המוצא לדיוננו היא כי בין המנוחה ובין משפחת המערערת התגבש לאורך השנים קשר חם, וכי רצונה של המנוחה היה להימנע ממצב בו לאחר פטירתה יועברו נכסיה לידי המשיבה. על רקע זאת פעלה המנוחה, עוד במהלך חייה, על מנת להעביר ללא תמורה את נכסיה – חסכונותיה וזכויותיה בנכס – למשפחת המערערת, אותם ראתה כמשפחה האמיתית שלה. אציין כי בהינתן האמור, כבר עתה נשמטת הקרקע תחת טענת המשיבה כי ההסכמים נכרתו תוך ניצול מצבה של המנוחה ובניגוד לרצונה. מכאן, שהשאלה שעומדת לפתחינו היא האם ניתן לתת תוקף להעברת הזכויות בנכס מהמנוחה למערערת? כזכור, תשובתו של בית משפט קמא לכך הייתה שלילית. לגישתו ההסכמים שנכרתו בין המנוחה ובין המערערת היו חוזים למראית עין, ולכן דינם בטלות בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים. בנסיבות אלו פנה בית משפט קמא לבחון מה הייתה ההסכמה האמיתית שנערכה בין הצדדים, והוא קבע כי מטרת ההסכמים הייתה להעביר במתנה את הזכויות בנכס לידי המערערת לאחר פטירת המנוחה (פסקה 14 לפסק הדין). לאור זאת, ועל רקע הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה הקובעת כי אין ליתן תוקף למתנה המוקנית למקבל רק לאחר מותו של הנותן, נקבע כי לא ניתן לאכוף את ההסכמה האמיתית בין הצדדים. אציין, כי בעוד שתמים דעים אני עם בית משפט קמא בנוגע לכך שההסכמים שנכרתו בין המנוחה לבין המערערת היו חוזים למראית עין, לגישתי שגה בית המשפט בהחילו את הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה במקרה דנן. אפרט. חוזה למראית עין סעיף 13 לחוק החוזים קובע כי: חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה. כידוע, חוזה למראית עין הוא חוזה בו קיימת אי-התאמה מכוונת בין הרצון הגלוי של הצדדים, כפי שהוא משתקף מהחוזה שנכרת, ובין הרצון המשותף האמיתי שלהם, דהיינו ההסכמה הסובייקטיבית שביסוד ההתקשרות. בעוד שכלפי חוץ נוצר מצג לפיו כוונת הצדדים הייתה להתקשר בחוזה מחייב בהתאם לאמור בו, בפועל רצונם האמיתי הוא שונה (ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 301 (מהדורה רביעית 2019) (להלן: שלו וצמח); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 24 (3.2.2011) (להלן: עניין חזן); ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פסקה 20 לפסק הדין של השופט פוגלמן (9.5.2012) (להלן: עניין אילן)). להתקשרות בחוזה למראית עין יכולות להיות מספר תכליות – כך, בשורה ארוכה של מקרים עסק בית משפט זה במצבים בהם ההתקשרות בחוזה למראית עין נעשתה על מנת לקדם מטרה פלילית, למשל להונות את רשויות המס (עניין אילן, בפסקה 23 לפסק הדין של השופט פוגלמן; ואף לאחרונה, ע"א 3158/20 אחי תקומה בע"מ נ' דניאל (1.5.2023) (להלן: עניין אחי תקומה)). במקרים אחרים, נעשה שימוש בחוזים למראית עין על מנת למנוע מנושיו של בעל הנכס להיפרע ממנו (ע"א 810/17 באשה נ' גרדג'י, פסקה 38 (31.10.2018) (להלן: עניין באשה); ע"א 813/22 אריאל נ' חברת אי.בי.בי.ג'י בע"מ, פסקה 30 (10.3.2022) (להלן: עניין אריאל)). לצד מקרים אלו, חשוב להבהיר כי ייתכנו מצבים בהם תכליתה של ההתקשרות בחוזה למראית עין תהיה מותרת על פי הדין – לדוגמה, אב שמעוניין להעניק במתנה את ביתו לאחד מילדיו, ומתקשר עימו בחוזה מכר פיקטיבי במטרה למנוע קנאה בינו ובין יתר אחיו ואחיותיו (שלו וצמח, בעמ' 301). לעיתים, לצד החוזה למראית עין (הוא החוזה הגלוי) קיים חוזה נוסף ונסתר, אשר מבטא את ההסכמה האמיתית בין הצדדים. מצב זה מכונה בספרות "סימולציה יחסית" (בשונה מ"סימולציה מלאה", בה הצדדים אינם מעוניינים לשנות את מצבם המשפטי (ראו: עניין אילן, בפסקה 22 לפסק הדין של השופט פוגלמן; עניין באשה, בפסקה 35)). לעומת החוזה הגלוי, אשר סעיף 13 לחוק החוזים קובע מפורשות שהוא בטל, לאורך השנים הובעה העמדה כי ניתן לאכוף את ההסכמה האמיתית בין הצדדים, כאשר החוזה הנסתר עומד בדרישות הדין ומטרת ההתקשרות אינה בלתי חוקית (שלו וצמח, בעמ' 308-306; ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 582 (1979) (להלן: עניין ביטון); ע"א 440/14 וילאר נכסים 1985 בע"מ נ' קליין, פסקה 90 (1.11.2018). ביחס למחלוקת הקיימת בנוגע לאפשרות לאכוף את החוזה הנסתר כאשר מראית העין נועדה להשיג מטרה לא חוקית ראו את עמדות שלושת חברי המותב בעניין אילן; וכן, ע"א 7561/20 דראושה נ' דראושה, פסקה 6 (20.12.2021); איל זמיר ומיכאל כהן "חוזה פסול, חוזה למראית עין או חוזה פסול למראית עין" משפטים מה 251 (2015)). בהתאם לאמות מידה אלו, לגישתי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי ההסכמים שנכרתו בין המנוחה ובין המערערת הם הסכמים למראית עין. כפי שתואר במסגרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מעדותו של עו"ד ברדוגו ניתן ללמוד כי רצונה האמיתי של המנוחה היה להקנות את הזכויות בנכס במתנה למשפחת המערערת. כמו כן, עולה כי העברת הזכויות נעשתה בדרך של הסכם מכר מאחר שהמנוחה הוטעתה לסבור שחל איסור על העברת נכס במתנה לאדם שאינו קרוב משפחתה, ולא מתוך ציפייה כי המערערת תשלם לה את התמורה המוסכמת עבור הנכס (פסקאות 8-7 לפסק הדין). משאלו הם פני הדברים, ובשים לב לכך שלאורך השנים המנוחה לא שילמה שכר דירה בהתאם להסכם השכירות, ואילו המערערת לא שילמה את התמורה, סבורני כי הצדדים לא התכוונו לקיים את הוראות ההסכמים בשום שלב, וכי עיצוב החוזים בדרך הזו נעשה על מנת להתחמק מהוראות הדין שהמנוחה טעתה לחשוב שמגבילות את האפשרות להקנות את הזכויות בנכס למערערת ללא תמורה. על כן, בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים הסכם המכר, וכן הסכם השכירות, בטלים. ואולם, בכך לא סגי. כאמור, במצבים בהם מתחת לחוזה למראית עין קיימת בין הצדדים הסכמה אמיתית, הכירה הפסיקה בכך שניתן לתת לה תוקף כל עוד החוזה הנסתר עולה בקנה אחד עם הוראות הדין (וראו פסקה 12 לעיל). בענייננו ההסכם הנסתר, העומד מאחורי הסכמת הצדדים, לפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, הוא הסכם מתנה, על פיו הבעלות בנכס תעבור למערערת ללא תמורה (בכפוף לזכות שימוש למנוחה בחייה). ודוק, התחייבות למתן מתנה שכזו טעונה מסמך בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), ועל כן ספק גדול אם ניתן היה לאוכפה אילו הסכם המכר היה עומד לבדו (ראו והשוו: עניין אחי תקומה, בפסקה 5(ד)). אפס, בענייננו, הועברה הבעלות במקרקעין, ועניין זה מייתר את הצורך להיזקק לדרישת הכתב במקרקעין (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 477-476 כרך א (מהדורה שנייה 2008); ע"א 274/79 חורי נ' כנען, פ"ד לה(3) 337, 352 (1981)). מכאן, שהשילוב שבין שלושת אלה: קביעת בית המשפט כי הסכם המכר הוא חוזה למראית עין; הכרתו בכך שההסכמה האמיתית בין הצדדים הייתה להקניית הנכס במתנה למערערת (בכפוף לזכות שימוש למנוחה בחייה); והעברת הבעלות בנכס למערערת, אמור היה להביא לתוצאה של הכרה בזכות המערערת לבעלות במקרקעין. דהיינו, לקיום החוזה הנסתר. בית המשפט המחוזי היה ער לכך שבטלות החוזה למראית עין אמורה להביא לקיום ההסכמה האמיתית בין המנוחה ובין המערערת, אך קבע כי לא ניתן לעשות כן בנסיבות העניין, שכן לשיטתו החוזה הנסתר נוגד את הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה. לגישתו, מהעובדה שהסכם המכר נערך באופן שאִפשר למנוחה לחזור בה מהקניית המתנה עד ליום מותה על סמך הטענה כי המערערת הפרה את החוזה, ניתן להסיק כי כוונת המנוחה הייתה להעביר את הזכויות בנכס רק לאחר פטירתה. מסקנה זו ניתן היה ללמוד, לדידו של בית משפט קמא, גם מהעובדה שעד ליום מותה המשיכה המנוחה להתגורר בנכס ללא תמורה ונהגה בו מנהג בעלים. כפי שיפורט להלן, עמדתי בסוגיה זו, הנוגעת בעיקרה לפרשנות המשפטית שיש לתת לעובדות המקרה, שונה. אך תחילה נדרש לעמוד ביתר פירוט על ההסדר אשר קבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, והאופן שבו הוא פורש בפסיקה. מתנה מחמת מיתה סעיף 8(ב) לחוק הירושה קובע כי: מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה. בהתאם להוראות הסעיף, לא ניתן לתת תוקף לעסקת מתנה הקובעת כי הקניית המתנה תיעשה רק לאחר מותו של הנותן. ביסוד הוראה זו קיימים מספר רציונלים, ובראשם הרצון למנוע מצב בו ידיו של המוריש יהיו כבולות בירושתו לעסקת מתנה שאין הוא יכול לחזור בו ממנה (זאת בהינתן סעיף 5(ב) לחוק המתנה הקובע מגבלות מסוימות על הכלל לפיו ניתן לחזור ממתנה. לרציונל זה ראו: ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 677 (1974); ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, פסקה 12 לפסק הדין של השופטת ברון (5.5.2016) (להלן: עניין נחשון)). לצד טעם זה, תכלית נוספת של הסעיף היא למנוע מצב בו יעקפו הדרישות התוכניות והצורניות של חוק הירושה, אשר נועדו להבטיח את רצונו של המוריש (מרדכי ראבילו "על מתנות ויום המוות – סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ושאלת ההבחנה בין מתנות inter vivos לבין מתנות mortis causa" ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט האזרחי 581, 587-586 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי ראבילו וגבריאלה שלו עורכים 1995) (להלן: ראבילו); עניין נחשון, שם). כן הובע החשש כי בהיעדר האיסור על הקניית מתנה לאחר המוות, יגבר הסיכוי לנישולם של יורשים חוקיים וראויים מהזכות לרשת את נכסי המנוח, במיוחד במצבים בהם נפגע שיקול הדעת של המנוח או שההתחייבות ניתנה עקב ניצולו (ראבילו, בעמ' 589; ע"א 679/76 סלי נ' עיזבון שפר, פ"ד לב(2) 785, 795-794 (1978); ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן גוריון בנגב נ' בן בסט, פסקה 4 (7.7.2002) (להלן: עניין בן גוריון)). ואולם, לאורך השנים נמתחה ביקורת על סעיף 8(ב) לחוק הירושה ועל הרציונלים העומדים בבסיסו. כך, בעניין בן גוריון צוין שעל מנת למנוע את כבילתו של נותן המתנה, ניתן היה להורות על כך שהקניית מתנה לאחר המוות תהיה כפופה לזכותו של נותן המתנה לחזור בו עד ליום מותו (שם, בפסקה 3). באופן דומה, דרישת הכתב הקבועה בסעיף 5(א) לחוק המתנה, ובמקרים העוסקים בהקניית זכות במקרקעין, אף דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, מאפשרות להבטיח את הרצינות של נותן המתנה, ולהקטין את החשש מניצולו (ראבילו, בעמ' 588; עניין בן גוריון, שם; עניין נחשון, שם). על רקע זאת, ולאור העובדה כי הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה יוצרת מגבלה משמעותית על חופש ההתקשרות של הצדדים, במיוחד במצבים בהם ברור כי ההתחייבות נעשתה באופן חופשי, עלו הן בפסיקת בית משפט זה הן בספרות קולות הקוראים לפרש את הוראת הסעיף בצמצום (עניין בן גוריון, פסקה 5; עניין נחשון, בפסקה 15 לפסק הדין של השופטת ברון; אורי ידין "מבט מורחב על חשבון בנק משותף" הפרקליט לג 572 (1980); ראבילו, בעמ' 591-590; רונן קריטנשטיין "מתנה מחמת מיתה – עיון מחדש" הפרקליט מט 403, 431 (2007) (להלן: קריטנשטיין); והשוו: ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762 (1975)). לצד דרך הפרשנות של הוראות הסעיף, סוגיה נוספת שהעסיקה את בתי המשפט היא ההבחנה בין מצב בו כוונת נותן המתנה הייתה להקנות אותה למקבל רק לאחר מותו, ובין מצב בו כוונת נותן המתנה הייתה להקנות אותה לאלתר. בעוד שהמצב הראשון אסור לפי הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה (וליישום הסעיף במצב כגון דא ראו: ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה – סניף חיפה נ' קרן, פ"ד נג(1) 817 (1999) (להלן: עניין התאחדות עולי רומניה)), הקניית המתנה לאלתר אינה מעוררת כל קושי משפטי (סעיף 2 לחוק המתנה). ואומנם, לא תמיד ההבחנה בין שני המקרים פשוטה. ככלל, המורכבות נוצרת כאשר לצד הקניית המתנה, נותן המתנה משמר לעצמו זכויות מסוימות בנכס. על רקע מורכבות זו, נדמה כי נוצר לאורך השנים חוסר אחידות בהכרעותיו של בית משפט זה, ואף בהכרעותיהן של הערכאות של הדיוניות (להרחבה ראו: עניין נחשון, בפסקה 14 לפסק הדין של השופטת ברון; דנ"א 4109/16 נחשון נ' נחשון, פסקה 14 (16.8.2016); קריטנשטיין, בעמ' 423-419). כך, בעניין פילובסקי נדון מקרה בו אישה רכשה דירת מגורים עבור קרובי משפחתה והעבירה את הבעלות על שמם, בכפוף לכך שתוכל לגור בדירה עד ליום מותה, שתוכל לעשות בה כל שימוש שתראה לנכון, ובכלל זה שתוכל למכור את הדירה לצד שלישי וליהנות מהתמורה. בנסיבות אלו נקבע כי יש לראות את המגבלות שהוטלו על הזכויות של קרובי המשפחה ככאלו אשר למעשה הותירו את הבעלות בידי האישה, ושמכך ניתן ללמוד כי כוונתה הייתה להקנות את המתנה לקרובי משפחתה רק לאחר מותה, וזאת בניגוד להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה (ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4) 521, 526 (1991) (להלן: עניין פילובסקי)). באופן דומה, ועל סמך ההכרעה בעניין פילובסקי, נקבע בעניין התאחדות עולי רומניה כי ניתן ללמוד על רצונו של נותן המתנה להקנות אותה רק לאחר מותו מכך שהבעלות בדירה לא הועברה לידי מקבל המתנה, ומכך שהוא לא נהג בנכס כמנהג בעלים (שם, בעמ' 821). לעומת זאת, בעניין נחשון דעת הרוב סברה כי למרות שנותן המתנה שמר לעצמו את הזכות להמשיך להתגורר בדירה עד ליום מותו ולקבל עבורה שכר דירה, וכן הוגבלה האפשרות של מקבל המתנה להעביר את הזכויות שלו בנכס לידי צד שלישי, ניתן לתת תוקף להעברת הזכויות בדירה שכן מדובר במתנה לאלתר. קביעה זו הסתמכה, בין היתר, על העובדה כי להסכם המתנה צורף ייפוי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות בנכס על שמו של מקבל המתנה, וכן תצהיר בו צוין כי הענקת המתנה נעשתה באופן מלא וללא תמורה. כך גם ניתן משקל לעדותו של עורך הדין שערך את העסקה (שם, בפסקאות 18-17 לפסק הדין של השופטת ברון). יוער, כי בדעת המיעוט סבר השופט יצחק עמית כי הנסיבות שתוארו לעיל, לצד העובדה שלקראת מותו ניסה נותן המתנה לבטל את העסקה, מובילות למסקנה כי מדובר במתנה מחמת מיתה (שם, בפסקאות 13-11 לפסק דינו). יצוין, כי לצד ההכרעה הפרטנית בשאלת טיב העסקה שנערכה בין המנוח ובין מקבל המתנה, במסגרת עניין נחשון עמד בית המשפט על ההיבטים אותם נדרש לבחון כדי להבחין בין מתנה לאלתר ובין מתנה מחמת מיתה. לעניין זה נקבע כי: על כוונת הצדדים לעסקת המתנה – אם הענקה לאלתר או שמא רק לאחר מותו של הנותן – ניתן ללמוד בראש ובראשונה מתוך לשון הסכם המתנה ונסיבות כריתתו, כמו גם מהתנהגות הצדדים לפני ולאחר ההתקשרות ביניהם בעסקת המתנה. יש משמעות בהקשר זה אף למאפייניו המשפטיים של דבר המתנה (זכות במקרקעין, זכות אובליגטורית, זכות במיטלטלין, וכיוצא באלה); וכן לאופיין ולטיבן של המגבלות המוטלות על מקבל המתנה. מן הראוי ליתן את הדעת גם לשיקולים כלליים הנובעים מאופייה המיוחד של פעולת הענקת מתנה: יש שנותן המתנה אינו מעוניין לשאת בסיכונים עתידיים אפשריים הכרוכים בזכות שהעביר, מחד גיסא; ויש שנותן המתנה מעוניין להשהות את מועד ההקניה של דבר המתנה על מנת לשמר בידיו את האפשרות לחזור בו מהתחייבותו, מאידך גיסא (שם, בפסקה 15). כפי שיפורט להלן, לגישתי יישומם של היבטים אלו על נסיבות המקרה שלפנינו מוליך למסקנה כי המנוחה ביקשה להעביר את הנכס לידי המערערת לאלתר. הענקת המתנה בענייננו – לאלתר או רק לאחר המוות? כפי שנקבע בעניין נחשון, נקודת המוצא לבחינת כוונות הצדדים היא לשון הסכם המתנה שנכרת ביניהם ונסיבות כריתתו. ויובהר, בשונה מבית המשפט המחוזי, אינני סבור כי יש לייחס משקל משמעותי לאמור בהסכם המכר או לאמור בהסכם השכירות, שכן בית המשפט קמא קבע, וכאמור בצדק, שאלו חוזים למראית עין, ובאופן הגדרתי חוזים שכאלה אינם משקפים את רצון הצדדים (עניין ביטון, בעמ' 581; עניין חזן, שם). על כן, שומה עלינו לבחון את כוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת מהסכם המתנה הנסתר ונסיבות כריתתו. בדומה לבית משפט קמא, אף אני סבור כי הראיה המרכזית להבנת כוונות הצדדים היא עדותו של עו"ד ברדוגו. סבורני, כי מעיון בעדות זו עולה בבירור כי רצונה של המנוחה היה להעביר לאלתר את הנכס לידי המערערת ללא תמורה, וזאת על רקע הקשר המשפחתי העמוק שנרקם בינה ובין משפחת המערערת. עוד עולה כי בראייתה של המנוחה, סעיף התמורה, אשר לכאורה הוכנס להסכם המכר על מנת לאפשר לה לבטל את ההסכם עד יום מותה, היה מיותר. עדות לכך ניתן למצוא בתשובתו של עו"ד ברדוגו במסגרת עדותו לפני בית משפט קמא, כאשר נשאל אם הסביר למנוחה מה תכליתו של סעיף התמורה: "אני הסברתי למנוחה שהיא יכולה לבטל את העסקה והסברתי לה אתה הגנה נתתי לה [הטעות במקור. ע"ג]. היא אמרה לי 'בחיים לא יקרה דבר כזה עם משפחת כץ [משפחת המערערת. ע"ג] אנחנו עשרות שנים יחד. איך יקרה דבר כזה'" (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 13.9.2021). זאת ועוד, בעדותו של עו"ד ברדוגו אף לא ניתן למצוא אינדיקציה לכך שהמנוחה חששה כי העברת הזכויות בנכס לידי המערערת עלולה לפגוע במצבה, או כי היא ביקשה להכניס להסכם תנאים אשר יגבילו את הזכויות של משפחת המערערת בנכס. אינדיקציה משמעותית נוספת לכך שכוונת המנוחה הייתה להקנות את המתנה למערערת לאלתר, דהיינו עוד בחייה, היא העובדה שהבעלות הרשומה בנכס עברה לידי המערערת בסמוך לאחר ההתקשרות בהסכם, זמן ניכר (מעל לשש שנים) קודם לפטירתה של המנוחה. ויוזכר, סעיף 6 לחוק המתנה קובע כי: "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". כאשר עסקינן בהקניית זכות בעלות במקרקעין, נקבע על יסוד סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, כי הקניית הזכות מסתיימת עם רישום הבעלות במרשם המקרקעין על שמו של מקבל המתנה (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321, 324 (1986); עניין נחשון, בפסקה 16 לפסק הדין של השופטת ברון). כאשר מועברת בעלות בנכס מקרקעין בחייו של הנותן, יוצר הדבר חזקה כבדת משקל, לפיה כוונת הנותן היא להקנות את המתנה לאלתר, ולא במועד מאוחר יותר. ודוק, ניתן לסטות מחזקה זו במקרים מתאימים, אם מוכח כי להעברת הבעלות היה טעם מבורר, המלמד כי ההעברה נעשתה רק למראית עין, וללא שנלוותה לכך כוונה אמיתית מצד הצדדים. כך, למשל, כשמדובר בהעברה שמטרתה הברחת נכסים מנושים (עניין באשה, בפסקה 46; עניין אריאל, שם) ואולם, מקום בו הובהר כי רצון המעביר היה באמת ובתמים להעניק מתנה, והשאלה היא אם ביקש להעניקה לאלתר או רק עם פטירתו, העברת בעלות במרשם המקרקעין היא לרוב סוף פסוק להתלבטות. זאת, לאור היותה של העברת הבעלות אינדיקציה מובהקת לסופיות החלטת הנותן, שכן על דרך הכלל משלב זה נותן המתנה אינו רשאי לחזור בו מהקנייתה (ראו: סעיף 5(ב) לחוק המתנה; ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, פ"ד מט(5) 257, 261 (1996); אך השוו לעניין פילובסקי, בו נקבע כי מדובר במתנה מחמת מיתה לאחר שנמצא, על רקע מכלול הזכויות שהמעביר שימר לעצמו באותו עניין, כי העברת הבעלות במרשם הייתה למראית עין בלבד. שם, בעמ' 527-526). בהמשך לכך, אני סבור כי המגבלות אשר הוטלו על המערערת יחד עם העברת הבעלות במקרקעין אינן מצדיקות את המסקנה החריגה כי הפעולה של העברת הבעלות במקרקעין נעשתה למראית עין בלבד. כך, במיוחד, כאשר עורכים השוואה בין ענייננו לבין מקרים אחרים שעסקו בסוגיה זו. למעשה, המגבלה האופרטיבית היחידה שהוטלה על זכותה של המערערת בנכס היא מתן האפשרות למנוחה לגור בו במשך חייה, וזאת במטרה להבטיח את רווחתה עד ליום מותה (עניין נחשון, בפסקה 18 לפסק הדין של השופטת ברון). למעט מגבלה זו, ובשונה ממקרים אחרים בהם נפסק כי מדובר במתנה מחמת מיתה, לא הוגבלה האפשרות של המערערת לבצע עסקאות בנכס, לא הוגבלה האפשרות של המערערת ליהנות מהתמורה שתתקבל אם הנכס יימכר או יושכר לאחר וכיו"ב. למען האמת, אף לא ניתנה למנוחה זכות לחזור בה מן ההתחייבות (השוו ואבחנו: עניין פילובסקי, בעמ' 523; עניין התאחדות עולי רומניה, שם). כך, משום שבהינתן הקביעה שהסכם המכר הוא למעשה חוזה למראית עין, ושרצונה האמיתי של המנוחה היה להעביר את הזכויות בדירה למערערת ללא תמורה, הרי שבשום שלב המערערת לא חבה בתשלום התמורה למנוחה. מכאן, שהמערערת לא הפרה את החוזה האמיתי שנכרת בין הצדדים, וממילא למנוחה לא קמה זכות ביטול (סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' ברוריה, פ"ד לז(3) 393, 410 (1983); ע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן, פסקה 58 (11.10.2020)). לבסוף, ולא מבחינת החשיבות, כפי שהטעימה הפסיקה יש לפרש את הוראות סעיף 8(ב) לחוק הירושה על דרך הצמצום, וזאת על רקע חשיבותו של עיקרון חופש החוזים במשפט הישראלי והאינטרס שבהגשמת רצון המנוח (ע"א 3190/99 שוקר נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נד(3) 127, 138-137 (2000); ע"א 528/20 כהן נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה 24 (7.7.2022); עניין נחשון, בפסקה 15 לפסק הדין של השופטת ברון). משכך, כאשר ישנן ראיות משמעותיות המעידות על רצונו של המנוח להקנות את הנכס שבבעלותו במתנה למי שאינו יורשו החוקי, יש לשאוף לפרש את הוראות ההסכם בצורה מקיימת, משמע מתוך הנחה כי כוונתו של המנוח הייתה להקנות את המתנה עוד במהלך חייו באופן שעולה בקנה אחד עם סעיף 8(ב) לחוק הירושה (עניין בן גוריון, בפסקה 5. לעניין עיקרון הפרשנות המקיימת בדיני חוזים ראו: סעיף 25(ב) לחוק החוזים; אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי – פרשנות החוזה 603-600 (2000); ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2) 237, 256 (1984); ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ, פסקה 19 (8.11.2009)). סבורני, כי גם פרשנות לפי נקודת מוצא זו מחזקת את מסקנתי כי כוונתה של המנוחה הייתה ליתן את המתנה למערערת עוד בימי חייה. אשר על כן, אני סבור שממכלול הנסיבות ניתן להסיק כי כוונתה של המנוחה הייתה להעניק את הנכס במתנה למערערת עוד בימי חייה, ומשכך סעיף 8(ב) לחוק הירושה אינו חל בנסיבות העניין. במצב דברים זה, ובהינתן האפשרות לאכוף את החוזה הנסתר בין הצדדים כאשר ההסכמה אינה מנוגדת לדין, כבענייננו, התוצאה היא כי נדרש לתת תוקף להעברת הבעלות במקרקעין מכוח הסכם המתנה הנסתר בין המנוחה לבין המערערת. לאור זאת, לא היה מקום להורות על ביטול העברת הבעלות בדירה לידי המערערת, וקביעה זו של בית משפט קמא – בטלה. כנגזר מכך, יש להחזיר את רישום הבעלות בנכס על שם המערערת, ולשלול כל זכות של המשיבה במקרקעין מכוח מעמדה כיורשת של המנוחה. למען הסר ספק אבהיר כי אין בקביעות אלה כדי להשליך על ההכרעה בהתדיינות הנזכרת בפסקה 8 לעיל, ובכלל זה האפשרות לתת הוראות ביחס לנכס מכוח הטענות הנבחנות שם. סוף דבר: אם תשמע דעתי נורה על קבלת הערעור כאמור בפסקה 25 לעיל. המערערת תוכל להגיש בקשה למתן פסיקתה על מנת לממש את זכותה להשבת הרישום בנכס אל מול רשם המקרקעין. עוד אציע כי חיוב המערערת בהוצאות בבית המשפט המחוזי יבוטל, וכי המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסך של 75,000 ש"ח. אחר כתיבת הדברים הללו, הגיעו לידיי חוות דעת חברתי וחברי. לאור האמור בהן אבקש להוסיף את שני אלה: ראשית, חילוקי הדעות בתיק זה (כמו גם בעניין נחשון) נותנים בעיני משנה תוקף לצורך לקבוע בעניין זה חזקה פרשנית חדה לפיה בהעדר אינדיקציות ברורות וחד-משמעיות המלמדות אחרת, אין ליחס לנותן כוונה ליצור מתנה מחמת מיתה (קרי, אין לייחס לו כוונה לבצע פעולה משפטית שאין בכוחו לבצע). שנית, הגם שמקובל עלי כי במקרה דנן הקביעה שההסכם האמיתי לא שימר בידי המנוחה זכות חזרה מהמתנה היא רבת משמעות, ואולי אף מכרעת (כעמדת חברי, השופט יחיאל כשר), אבקש להבהיר כי מכך לא ניתן להסיק את ההפך, דהיינו, כי בכל מקרה בו הנותן שומר לעצמו זכות לחזור בו מהמתנה עד ליום פטירתו, משמעותה הדברים היא שעסקינן במתנה מחמת מיתה. שימור זכות החרטה עד לפטירה היא אינדיקציה אחת למהות עסקת המתנה, וגם אם היא בעלת חשיבות, אין היא קונקלוסיבית. ש ו פ ט השופטת ג' כנפי-שטייניץ: עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, ועיקר ניתוחו המשפטי העקרוני מקובל עליי. עם זאת, אין בידי להצטרף לתוצאה אליה הגיע בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפנינו. בתמצית אציין, כי לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי ולפיה כוונת המנוחה היתה להקנות את הנכס למערערת רק לאחר מותה, ולפיכך ענייננו במתנה שאינה בת תוקף לפי הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), משלא נעשתה בדרך של צוואה. כפועל יוצא ממסקנה זו, דעתי היא שדין הערעור להידחות. מוקד הדיון הוא באיתור אומד דעתה של המנוחה באשר למועד הקניית הנכס למערערת, כפי שהוא נלמד מנסיבות כריתת "הסכם המכר" ויתר נסיבות העניין, ולמעשה בשאלה, האם כוונת המנוחה היתה להקנות את הנכס למערערת עוד בחייה, כגרסת המערערת (מתנה לאלתר), או שמא היה בכוונתה להקנותו לה רק לאחר מותה (מתנה מחמת מיתה). בעוד שבמצב הראשון ענייננו במתנה שהושלמה עוד בחייה של המנוחה באופן המוציא את הנכס ממצבת עיזבונה של המנוחה, במצב השני נשלל תוקפה של המתנה מכוח סעיף 8(ב) לחוק הירושה, והנכס נותר חלק ממצבת עיזבונה של המנוחה. בית המשפט המחוזי הגיע, כאמור, למסקנה כי כוונת המנוחה היתה להקנות את הנכס למערערת, ולמעשה לבני משפחת כץ, רק לאחר מותה. למסקנתו זו נמצאו תימוכין ממשיים בראיות שהונחו לפניו: ראשית, עדותו של עו"ד ברדוגו ולפיה אימצה המנוחה את עצתו כי חלף הסכם למתן מתנה לאלתר, ייערך הסכם מכר אשר ישמר בידיה את האפשרות לחזור בה ממתנתה ולבטל את ההסכם בכל עת או לדרוש את אכיפתו בדרך של תשלום התמורה. זאת, על מנת להגן על בית מגוריה ככל שיורעו יחסיה עם בני משפחת כץ בעתיד. שנית, אישורה המפורש של אורית, אמה של המערערת, בעדותה, כי כוונת המנוחה היתה להעביר את הנכס למערערת רק לאחר מותה, וכי הסכם המכר נועד "לייצר" תוצאה זו. שלישית, האופן בו נהגו הצדדים לאחר כריתת ההסכם, כאשר המנוחה הוסיפה לנהוג בנכס מנהג בעלים עד יום מותה, ללא כל טענה מצד המערערת, באופן המעיד על כוונת הצדדים לשמר למנוחה את זכות הבעלות בנכס עד אחרית ימיה. ולבסוף, זקף בית המשפט המחוזי לחובת המערערת את הימנעותה מלהביא עדים, קרובי משפחתה של המנוחה, אשר לשיטתה היו תומכים בטענתה כי המנוחה ביקשה להעביר לה את הנכס לאלתר. יוער כי לעדים אלה עשויה היתה להיות חשיבות יתירה בשים לב לעובדה שלמעט עו"ד ברדוגו, כל העדים שהובאו כדי ללמד על כוונת המנוחה היו בני משפחת כץ, הנהנים הישירים מן המתנה. חברי השופט גרוסקופף סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בניתוח עדותו של עו"ד ברדוגו, מאחר שמעדותו עלה כי המנוחה לא ראתה צורך בסעיף התמורה שהוכנס להסכם המכר על מנת לאפשר לה לבטל את ההסכם בכל עת. בהקשר זה הפנה חברי לדבריו של עו"ד ברדוגו ולפיהם, כאשר הסביר למנוחה על טיב ההגנה שהעניק לה בהסכם המכר, תוך שמירת זכותה לבטל את ההסכם, השיבה לו כי "בחיים לא יקרה דבר כזה עם משפחת כץ אנחנו עשרות שנים יחד". לטעמי, אין באמרה זו כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי. חזקה על הצדדים שאילו התנגדו להסכם שהוצע על-ידי עו"ד ברדוגו ולאפשרות הביטול הנגזרת ממנו לשיטתו, היו בוחרים בדרך אחרת להעברת הזכויות בנכס – אך הדבר לא נעשה. בסופו של יום, נערך ההסכם בהתאם להמלצתו של עו"ד ברדוגו, אשר שב והדגיש בעדותו כי זה נועד להבטיח כי המנוחה תוכל לחזור בה ממתנתה בכל עת עד ליום מותה, וכך גם הסביר למנוחה. בית המשפט המחוזי ראה לאמץ את עדותו זו של עו"ד ברדוגו וקבע כי "מניתוח עדותו של עו"ד ברדוגו עולה שלמעשה, בניגוד גמור לגרסת [המערערת], לא היתה כוונה לבצע עסקת מתנה שתסתיים סופית עם חתימת ההסכם בחייה של [המנוחה]". ואמנם, שימור זכות החרטה של המנוחה באופן המאפשר לה לחזור בה ממתנתה בכל עת אינו מתיישב עם מתן מתנה מוגמרת לאלתר. כאמור, לא ראיתי לסטות ממסקנתו זו של בית המשפט המחוזי, המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותו של עו"ד ברדוגו. אף אין בידי להצטרף למסקנת חברי ולפיה יש בהעברת הבעלות בנכס במרשם המקרקעין כדי להוות אינדיקציה מובהקת לסופיותה של החלטת נותן המתנה שאין ממנה חזרה. כך בפרט בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפנינו. בעניין פילובסקי (ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4) 521 (1991) (להלן: עניין פילובסקי)), עליו נסמך גם בית המשפט המחוזי, נדון מקרה דומה בו העבירה המנוחה לבנה ולנכדיה דירה במתנה, תוך שנשמרה לה הזכות להתגורר בדירה כל חייה, למכור אותה ולקבל את תמורתה. אף שהדירה נרשמה על שמם של הבן והנכדים עוד בחיי המנוחה, קבע בית משפט זה כי אין ברישום האמור כדי לשנות מן המסקנה שמדובר במתנה שלא היתה עמה כוונת הענקה לאלתר, אלא רק עם מות המנוחה, שכן בהתאם לתנאי ההסכם שבין הצדדים "כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה, אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה" (לתוצאה דומה, ראו גם: ה"מ 327/79 בורשטיין נ' בורשטיין, פד"א לד(1) 388 (1979)). אף בענייננו, התכוונו הצדדים לשמר למנוחה את הזכות להתגורר בנכס במשך כל ימי חייה, וכן את הזכות לחזור בה מן המתנה בכל עת, באמצעות תניית התמורה שלא קוימה. במצב דברים זה, אין ברישום הנכס על שם המערערת, כדי לחתור תחת המסקנה כי זכות הבעלות המהותית נותרה בידי המנוחה, ונועדה לעבור למערערת רק לאחר מותה. יתר על כן, כפי שעולה מן הראיות, שטרות המכר נחתמו בסמוך לחתימת הסכם המכר, והעברת הבעלות בנכס נעשתה על-ידי עו"ד ברדוגו בידיעת רונן כץ. לא הובאה כל ראיה המעידה על כך שהמנוחה יזמה את העברת הנכס במרשם על שם המערערת, או ידעה כי זו נעשתה בפועל. בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר עניין פילובסקי, קבע בית משפט זה – בנסיבות בהן שייר נותן המתנה תכני בעלות משמעותיים בידיו – כי מדובר במתנה "שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", ולא במתנה לאלתר (ע"א 8622/06 פלוני נ' עזבון המנוחה פלונית ז"ל, פסקה כ"ה (3.3.2009) (הגם שבאותו עניין לא היה צורך לטעת מסמרות בעניין זה); ע"א 2555/98 אברג'ל נ' עזבון המנוח משה, פ"ד נג(5) 673, 686-684 (1999); ע"א 1016/12 כרמל נ' וולפמן תעשיות בע"מ, פסקה 4 (3.2.2014)‏). כך נקבע, למשל, כאשר הנותן שימר לעצמו את הזכות להשתמש בנכס ולעשות בו עסקאות; לקבל תמורה בעד מכירתו או השכרתו; או לחזור בו מהענקת הזכויות למקבל, כפי שנעשה בענייננו. בניגוד למקרים אחרים שתוארו בפסיקה, בהם נקבע כי מדובר במתנה לאלתר – וראו במיוחד ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון (5.5.2016) (להלן: עניין נחשון) – בענייננו אין אינדיקציה מפורשת בלשון ההסכם או בעדותו של עורך הדין שערך את ההסכם, לכך שכוונת המנוחה היתה להעביר את הזכויות הקנייניות בנכס לאלתר. למעשה, בעניין שלפנינו בו אין בנמצא כלל הסכם כתוב שניתן להיעזר בו, מקום שההסכם הגלוי נעשה למראית עין וה"חוזה הנסתר" לא מצא ביטויו בכתב, יש משנה חשיבות לעדותו של עו"ד ברדוגו – כעד היחיד שאינו מושפע ישירות מתוצאות ההליך – וכאמור, מעדותו עלה כי לא היה בכוונת המנוחה להעביר את הנכס לאלתר. אוסיף, כי בשעה שאנו מבקשים להתחקות אחר כוונת המנוחה, לא ניתן להתעלם מן הנסיבות יוצאות הדופן שאפפו את כריתת הסכם המכר, כפי שעלו בחקירתו של רונן כץ, אביה של המערערת, וכפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. מעדותו למדנו כי כבר בשנת 2010, כשמונה שנים לפני מותה של המנוחה, ובעוד אחותה מרים על ערש דווי, פעל רונן "לריקון" (כך על פי לשונו שלו) חשבונות הבנק של שתי האחיות מכל חסכונותיהן, בסך של כ-350,0000 ₪, והעברתם לחשבונה של בתו, המערערת, אז צעירה בת 23. זאת על פי טענתו, מאחר ששתי האחיות "רצו שהכסף הזה יעבור לרשות [המערערת]". בהמשך, ולאחר מותה של מרים, פעל רונן להוצאת צו לירושתה תוך "השמטת" שמו של אחיה בנין (אביה של המשיבה) שהיה עוד בין החיים, מן הבקשה, באופן שמלוא זכויות מרים בנכס הועברו למנוחה. ולבסוף, פעל רונן לעריכת "הסכם המכר" מושא הדיון בו הועבר נכסה היחיד עלי אדמות של המנוחה לבתו, המערערת (וראו את קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה המערערת "היתה למעשה 'כלי משחק' בידיו של אביה רונן ש'הפיק וביים' את ביצוע העסקה"). על רקע זיקת התלות שהתקיימה בין המנוחה, קשישה ערירית ואסירת תודה, לבין משפחת כץ, ובמצב דברים בו פועל רונן בשיטתיות להעברת מלוא נכסיה של המנוחה לבתו, באופן המותיר אותה בערוב ימיה ללא כל רכוש, גובר הנטל המוטל על המערערת להוכיח בראיות אובייקטיביות ובעלות משקל את כוונת המנוחה להיפרד מנכסה היחיד ולהקנותו לה במתנה גמורה, ולאלתר. ראיות כאלה לא הוצגו, ואלה שהוצגו, לרבות הודאתה המפורשת של אם המערערת, מורות אחרת. עוד אעיר, כי ההלכה לפיה יש לפרש את הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה בצורה מצמצמת, אינה יכולה לסייע למקבל המתנה מקום בו עולה בבירור כי רצונו של הנותן היה להקנות את המתנה רק לאחר מותו. הטעם להלכה זו נעוץ אמנם בכיבוד רצון הנותן, אך יש לזכור כי הוראת סעיף 8(ב) – הדורשת כי מתנות מעין אלה ייעשו בדרך של צוואה, באופן שיבטיח את רצינות הנותן ואת ביצוע ההענקה מתוך ישוב הדעת – באה אף היא להגן על רצון הנותן (ראו: רונן קריטנשטיין "מתנה מחמת מיתה – עיון מחדש" הפרקליט מט 403, 413 (2007); מרדכי ראבילו "על מתנות ויום המוות – סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ושאלת ההבחנה בין מתנות inter vivos לבין מתנות mortis causa" ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט האזרחי 581, 587-586 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי ראבילו וגבריאלה שלו עורכים 1995). בהיעדר הגנה כאמור, כך סבר המחוקק, נפתח פתח לניצול הנותן בערוב ימיו, לקיפוחו ולנישולם של יורשים חוקיים. לאור כל האמור, עמדתי היא, שמסקנתו של בית המשפט המחוזי נטועה היטב בתשתית הראייתית שהונחה לפניו, ולפיכך לו תישמע דעתי, נדחה את הערעור. ש ו פ ט ת השופט י' כשר: עיון בחוות הדעת של חבריי, השופט ע' גרוסקופף והשופטת ג' כנפי-שטייניץ, מלמד לדעתי כי המחלוקת ביניהם, שהביאה אותם גם למסקנות שונות לעניין גורלו של הערעור דנן, הינה מחלוקת עובדתית ממוקדת עד למאוד. כך, שני חבריי מסכימים עם קביעתו של בית המשפט קמא כי הסכם המכר שנכרת בין המנוחה (לכל המונחים בהם אשתמש להלן שמורה המשמעות שניתנה להם בפסק דינו של חברי השופט ע' גרוסקופף) לבין המערערת, הינו "חוזה למראית עין" במשמעות סעיף 13 לחוק החוזים. בהמשך לכך, שני חבריי מסכימים כי לצד הסכם המכר קיים גם הסכם "אמיתי" שכרתה המנוחה ביחס לדירה שבבעלותה (הנכס) והעברתה לבעלותה של המערערת (להלן: ההסכם האמיתי). נראה ששני חבריי מסכימים גם שנימוקו השני של בית המשפט קמא לקבלת תביעתה של המשיבה (הנימוק הראשון הינו זה הנסמך על הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה) – ביטול הסכם המכר, על ידי המשיבה, עקב הפרתו – אינו רלוונטי, משמקובל עליהם שהסכם המכר הינו הסכם למראית עין, ומכאן – בטל. עוד מסכימים שני חבריי כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא בדחותו את הטענות לעושק שבוצע כביכול כלפי המנוחה. המחלוקת בין חבריי נוגעת אפוא ליישום הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה על הנסיבות דנן, וליתר דיוק, כך להבנתי, לתוכנו של ההסכם האמיתי. וגם לעניין זה המחלוקת הינה, לדעתי, ממוקדת עד למאוד: מקובל על שני חבריי כי על פי ההסכם האמיתי הבעלות בנכס אמורה לעבור מהמנוחה למערערת, ללא תמורה. עוד מקובל על שני חבריי כי על פי ההסכם האמיתי המנוחה היתה זכאית להמשיך ולהתגורר בנכס, בלא כל תמורה, עד לתום אריכות ימיה. חבריי חלוקים על נקודה עובדתית אחת: האם, במסגרת אותו הסכם אמיתי, היתה המנוחה זכאית, עד לתום אריכות ימיה, לחזור בה מהענקתו של הנכס או אם לאו. כך, נראה כי גם לפי השקפתו של חברי השופט ע' גרוסקופף, לו ייקבע כי ההסכם האמיתי כלל הסכמה בדבר זכותה של המנוחה לחזור בה מהענקת הנכס, הרי שבפנינו "מתנה מחמת מיתה" שאינה תקפה לאור הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה והמסקנה היא שדין הערעור להידחות. באותו האופן, נראה כי גם לפי השקפתה של חברתי השופטת ג' כנפי-שטייניץ, לו ייקבע כי המגבלה היחידה שנקבעה בהסכם האמיתי, על זכויותיה של המערערת לאחר העברת הנכס לבעלותה, הינה זכותה של המנוחה להמשיך להתגורר בנכס, הרי שבפנינו מתנה לאלתר, כך שסעיף 8(ב) לחוק הירושה אינו חל, ודין הערעור להתקבל. מסכים אני לכל הנקודות שאזכרתי לעיל כמקובלות על שני חבריי. בהמשך לכך, הנני סבור שאכן המחלוקת העובדתית עליה עמדתי לעיל הינה בעלת חשיבות מכרעת, שכן הפסיקה הרלוונטית נתנה משקל רב להיקף המגבלות שהוטלו על זכות הבעלות של מקבל המתנה, לצורך ההכרעה האם מדובר במתנה לאלתר או שמא במתנה מחמת מיתה (וראו את הסקירה בפסקאות 13–15 בפסק דינה של השופטת ע' ברון, בע"א 879/14 נחשון נ' נחשון (5.5.2016), והשוו עם עובדות פסק הדין בע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4) 521 (1991)). במחלוקת הממוקדת שבין חבריי, הנני מצרף את דעתי לדעתו של חברי השופט ע' גרוסקופף. סבור אני שהתשובה לשאלה שבמחלוקת מצויה בהבחנה בין תוכנו של ההסכם למראית עין לבין תוכנו של ההסכם האמיתי. בית המשפט קמא סמך את הכרעתו בעניין תוכנו של ההסכם האמיתי בעיקר על מקור אחד – עדותו של עו"ד ברדוגו. לגישתי, עיון מדוקדק בעדותו של עו"ד ברדוגו מלמד שהעסקה, כפי שהוצגה לו על ידי אביה של המערערת, רונן כץ (להלן: רונן), היתה של הענקה מיידית של הנכס למערערת, בלא תמורה (עמ' 15 שורות 26–29 לפרוטוקול בית המשפט קמא מיום 13.9.2021 (להלן: הפרוטוקול)): "הגיע רונן אלי ואמר שיש גברת שאשתו מכירה אותה הרבה שנים מגיל ילדות, הם מטפלים בה היות והיא ערירית ואין לה לא בעל ילדים ומשפחה והוא נותן לה את כל הסיוע שצריך אדם שהוא ערירי. והיות והיא אישה מבוגרת, היא מבקשת לתת למשפחתו את הנכס היחיד שיש לה שזה ביתה." (ההדגשה הוספה – י' כ'). זה גם היה, לפי עדותו של עו"ד ברדוגו, רצונה של המנוחה (עמוד 15 שורות 33–34 לפרוטוקול): "[המנוחה] הגיעה אלי למשרד כמעט 3 פעמים, אני חושב. והיא אמרה שהיא מבקשת להעביר את הדירה למשפ' כץ". ובהמשך עדותו (עמוד 16 שורות 4–6 לפרוטוקול): "כל זה היא [המנוחה] אמרה לי אישית כשהוצאתי את רונן כץ וישבתי איתה לבד ואמרתי גבירתי את הולכת לתת את הנכס היחיד שיש לך, לאדם זר. היא אמרה לי במפורש זה לא אדם זר זו המשפחה שלי. אם היה לי מעבר לזה הייתי נותנת." וזאת עיקר (לענייננו): הזכות, בעקיפין, להביא לביטול המתנה, הינה, לפי עדותו של עו"ד ברדוגו, תוצאה של החלטתו לעצב את העסקה דווקא כעסקת מכר (זאת עקב דעתו המקצועית, המוטעית, לפיה לא ניתן להעביר נכס במתנה אלא לקרובים מדרגה ראשונה). עו"ד ברדוגו העיד כי סבר שבדרך זו יכולה היתה המנוחה לטעון שלא קיבלה את התמורה שקבועה בהסכם המכר, ועל יסוד טענה זו לבטל את הסכם המכר. עו"ד ברדוגו העיד כי לא רק שהמנוחה לא ביקשה ליצור לעצמה כלי לביטול המתנה, אלא שאף הביעה חוסר עניין בכך (עמוד 23 שורות 16–18 לפרוטוקול): "אני הסברתי למנוחה שהיא יכולה לבטל את העסקה והסברתי לה את [ה]הגנה [ש]נתתי לה. היא אמרה לי 'בחיים לא יקרה דבר כזה עם משפ' כץ אנחנו עשרות שנים ביחד. איך יקרה דבר כזה'." עו"ד ברדוגו הוסיף והבהיר כי מבחינתה של המנוחה לא היה כל צורך בהסכם מכר (וממילא גם לא באפשרות להסתמך על אי-תשלום התמורה הקבועה בו (עמוד 23 שורות 21–23 לפרוטוקול)): "המסגרת היא כזו שא[ם] הייתי כותב שקל בהסכם היא היתה אומרת אמ[ת]ן. היא רצתה לתת אותם במתנה. מה השאלה כאן? היא הייתה מוכנה לקחת את בגדיה ש[ע]ל עורה ולתת אותם למשפ' כץ." עדותו של עו"ד ברדוגו לא מותירה לדעתי כל ספק שעניין הזכות לחזור מהעברת הנכס קשור קשר הדוק ומובהק אך ורק להסכם למראית עין. למעשה, אותה "זכות" לחזור מההעברה, נוצרת, לדעת עו"ד ברדוגו, עקב התמורה הפיקטיבית שנכללה בהסכם למראית עין, והאפשרות שהייתה קיימת למנוחה, להשקפתו של עו"ד ברדוגו, לבטל את הסכם המכר בהסתמך על טענה בדבר אי-קבלת התמורה הפיקטיבית, וכתוצאה מכך לבטל את העברת הנכס למערערת. דהיינו, על פי עדותו של עו"ד ברדוגו, "זכות" המנוחה לחזור בה יכולה להתגבש באם המנוחה היתה בוחרת להיאחז באי-תשלום תמורה, שאין חולק כי הינה החלק הפיקטיבי המובהק בחוזה המכר. הכל, ממסד עד טפחות, תוצאה של החלק הפיקטיבי בחוזה מכר, שהינו חוזה למראית עין, וכשהעסקה האמיתית בין הצדדים הינה עסקת מתנה (כך שאותה טענה שלהשקפתו של עו"ד ברדוגו המנוחה יכלה, לו רצתה, להעלות, הינה טענת שווא). בנסיבות אלו לא ניתן ואין כל בסיס לראות ב-"זכות" לחזרה מההסכמה ככזו ש-"זלגה" מההסכם למראית עין אל תוך ההסכם האמיתי בין הצדדים. חברתי, השופטת ג' כנפי-שטייניץ, התייחסה, בפסקה 4 לחוות דעתה, לניתוח עדותו של עו"ד ברדוגו, כפי שנעשה בפסק דינו של חברי השופט ע' גרוסקופף, כבעל משקל נמוך שכן "בסופו של יום, נערך ההסכם בהתאם להמלצתו של עו"ד ברדוגו, אשר שב והדגיש בעדותו כי זה נועד להבטיח כי המנוחה תוכל לחזור בה ממתנתה בכל עת עד ליום מותה, וכך גם הסביר למנוחה." בעניין זה דעתי שונה: אותו הסכם שנערך "בסופו של יום", הינו הסכם מכר פיקטיבי – חוזה למראית עין – ולכן העובדה שנכתב או לא נכתב בו דבר מה (קל וחומר משאין מדובר בדבר שנכתב בו אלא בטיעון שווא שלדעת עו"ד ברדוגו יכלה המנוחה להעלות בשל החלק הפיקטיבי המובהק שבו – התחייבות כביכול בתשלום תמורה), אין בו כדי להכריע לעניין תוכן ההסכמה האמיתית בין הצדדים. לגישתי, התמונה העובדתית הינה שהמנוחה התקשרה בהסכם להעברה מיידית, במתנה, של זכויותיה בנכס בכפוף לכך שתוכל להמשיך ולהתגורר בו עד לתום אריכות ימיה. כך גם נעשה בפועל – הזכויות הועברו ונרשמו והמנוחה התגוררה בנכס, עד לפטירתה, בלא כל תשלום (ומסכים אני עם חברי השופט ע' גרוסקופף כי לאופן בו נהגו הצדדים בפועל שמורה חשיבות להסקת תוכן ההסכם האמיתי). משזה ההסכם שנעשה בין הצדדים, אין הוא מנוגד להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה. לפני סיום אבקש לציין ששותף אני לחוסר הנחת ממה שמגדירה חברתי, בפסקה 7 לחוות דעתה, כ-"נסיבות יוצאות הדופן שאפפו את כריתת הסכם המכר", לרבות מעורבותו של רונן בהעברת כל חסכונותיה של המנוחה למערערת (יותר משנה קודם לכריתת הסכם המכר), ובהוצאת צו ירושה לאחותה של המנוחה תוך התעלמות מאח נוסף שהיה באותה העת בחיים. גם המצב בו העדות המרכזית (אם כי לא היחידה) עליה נסמך בית המשפט קמא לקביעת רצונה של המנוחה בזמן אמת, הינה עדותו של עו"ד ברדוגו, מי שהיה עורך דינו של רונן, אשר עצתו המשפטית (המוטעית) היא שהביאה לכריתת עסקת המכר (עסקה שהוא שעיצב אותה), ואשר היה מעורב בהגשת תצהירים לרשויות על הסכם למראית עין, מעורר חוסר נוחות. אין ספק שטוב ייעשו צדדים ועורכי-דין, כאשר על הפרק עסקת מתנה מהסוג הנדון, אם ינהגו ביתר זהירות, וראוי שבתי המשפט יקפידו בבחינתן של עסקאות מתנה מסוג זה. ברם, משהחליט בית המשפט קמא לסמוך את הכרעתו על עדותו של עו"ד ברדוגו, ומשקבע את קביעותיו שבעובדה לעניין כשירותה של המנוחה, הבנתה את העסקה בה התקשרה, רצונה של המנוחה להעניק במתנה את הנכס למערערת והעדר כל עושק או ניצול של המנוחה על ידי המערערת ומשפחתה, מתגבשת תשתית עובדתית אשר אינה מאפשרת לתת ביטוי לתחושות אי הנוחות דלעיל. התוצאה היא שגם לדעתי דין הערעור להתקבל. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות השופטים ע' גרוסקופף ו- י' כשר, כנגד דעתה החולקת של השופטת ג' כנפי-שטייניץ, לקבל את הערעור, ולהורות כאמור בפסקאות 25 – 26 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף. ניתן היום, ‏ג' בחשון התשפ"ד (‏18.10.2023). ש ו פ ט     ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22040090_Y06.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1