מיכאל פיין נ. היועץ המשטי לממשלה

14 בבית המשפט העליון עה"ס 4001/24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב המערער: מיכאל פיין נגד המשיבות: 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. פרקליטות המדינה, המחלקה ליחסים בינלאומיים ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' גורדון) שניתן ביום 17.4.2024 בתה"ג 23890-07-23 תאריך ישיבה: י' בחשוון התשפ"ה (11 נובמבר 2024) בשם המערער: עו"ד איתן פינקלשטיין בשם המשיבות: עו"ד חנה ליב; עו"ד מתן עקיבא פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' גורדון) אשר ניתן ביום 17.4.2024 בתה"ג 23890-07-23, ובמסגרתו הוכרז כי המערער הינו בר-הסגרה לארצות הברית על-פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: ההכרזה). המערער מעלה השגות נגד הסגרתו ומבקש כי נבטל את ההכרזה בדבר היותו בר-הסגרה. למען הנוחות, משיבות המדינה תיקראנה להלן יחדיו המשיבה. רקע והליכים קודמים ביום 26.5.2021 ביקשה ממשלת ארצות הברית, באמצעות שגרירותה בישראל, להסגיר לידיה את המערער (להלן: בקשת ההסגרה או הבקשה). הבקשה הוגשה בהתבסס על אמנת הסגרה בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות הברית של אמריקה (כ"א 505, 795 (נחתמה ב-1962); תיקון לנוסח העברי פורסם בכ"א 639, 591 (להלן: אמנת ההסגרה)) לצורך העמדת המערער לדין פלילי בארצות הברית. למערער יוחסו העבירות הבאות: הונאה באמצעים אלקטרוניים (Wire Fraud), עבירה לפי 18 U.S.C. § 1343 שדינה עד 30 שנות מאסר; וכן הונאת בנקים, עבירה לפי 18 U.S.C. § 1344 שדינה גם-כן עד 30 שנות מאסר. עבירות אלו תיקראנה להלן יחדיו עבירות ההסגרה. ביום 11.7.2023 הגישה היועצת המשפטית לממשלה, בהתאם לסעיף 3 לחוק ההסגרה, עתירה לבית המשפט המחוזי ירושלים בה ביקשה להכריז על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית (תה"ג 23890-07-23) (להלן: העתירה). במסגרתה נתבקש מעצרו של המערער עד למתן החלטה בעתירה, בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההסגרה. לעתירה צורף תצהירו של מר האל גולדסמית', תובע פדרלי במחוז המזרחי של מדינת מיזורי, בו תואר חומר הראיות אשר תומך בבקשת ההסגרה (להלן: תצהיר התובע). תצהיר התובע מבוסס, בין היתר, על תצהירו של מר קורי ברינקמן, סוכן מיוחד של הרשות למימון דיור פדרלי (Federal Housing Finance Agency – Office of Inspector General (FHFA-OIG)), אשר צורף כנספח לתצהיר התובע (להלן, בהתאמה: תצהיר הסוכן הפדרלי והסוכן הפדרלי). כמו כן, לתצהיר התובע צורף כתב האישום שהוגש נגד המערער בארצות הברית וכן צו מעצר שהוצא נגדו שם. עוד יצוין כי ביום 24.4.2022 הוגש תצהיר משלים מטעם הסוכן הפדרלי, אשר כלל השלמות והבהרות ביחס לחומר הראיות שלכאורה מבסס את אשמת המערער בעבירות המיוחסות לו (להלן: התצהיר המשלים של הסוכן). כאמור בבקשת ההסגרה, ביום 20.8.2020, הוגש נגד המערער כתב אישום בבית המשפט הפדרלי של המחוז המזרחי במדינת מיזורי שבארצות הברית, בגין עבירות ההסגרה שפירטתי לעיל. זאת, על-פי החלטת חבר מושבעים גדול (Grand Jury) שהוציא מלפניו את כתב האישום. בכתב האישום, אשר צורף לבקשת ההסגרה, נטען כי בעת שהותו בארצות הברית, החזיק המערער, במשותף עם אחרים, חברה בשם KM-T.E.H. Management (להלן: החברה), וכן שימש כסגן נשיא שלה. כמו כן, החזיק המערער, במשותף עם אחרים, מניות שליטה במספר חברות-בת של אותה חברה (להלן: חברות הבת). צוין כי המערער הוא איש עסקים אשר השקיע ברכישת פרויקטים של בנייני דירות להשכרה למשפחות מועטות יכולת ברחבי ארצות הברית ובניהולם. על-פי עובדות כתב האישום, בין השנים 2019-2016 הונה המערער מספר בנקים ומוסדות פדרליים בארצות הברית למימון משכנתאות, על בסיס מצגי שווא שהציג בפניהם, בסכום הנאמד ב-28,225,000 דולר ארה"ב. כפי שנטען בכתב האישום, במטרה לקבל הלוואות משכנתא או הלוואות למחזור משכנתא, הגיש המערער לבנקים ולמוסדות פיננסיים אחרים, ביודעין, בקשות המכילות נתונים כוזבים בנוגע לרווחיות החברות שבבעלותו. אותם גופים אישרו את מתן ההלוואות על סמך הנתונים הכוזבים שסיפק להם המערער. כתב האישום מייחס למערער את עבירות ההסגרה על בסיס ארבעת המקרים הבאים: קבלת הלוואת משכנתא עבור מימון פרויקט דירות בשם Pinnacle Ridge. נטען כי לצורך קבלת ההלוואה, הגיש המערער לבנק Greystone ולסוכנות לתיווך משכנתאות Eastern Union, מסמכים אשר כללו נתונים כוזבים לפיהם תפוסת דירות הפרויקט על ידי שוכרים היתה גבוהה יותר מהתפוסה בפועל. נתונים אלה כללו רשימות דיירים פיקטיביים, וכן מידע אודות דמי שכירות חודשיים מופרזים שהתקבלו מן הדירות שבפרויקט. בהסתמך על הנתונים הללו, אושרה הלוואה בסך של 2.8 מיליון דולר ארה"ב, אשר שימשה בפועל את המערער לרכישת הפרויקט עבור אחת מחברות הבת. קבלת הלוואת מחזור משכנתא עבור מימון פרויקט דירות בשם Green Village. נטען כי לצורך קבלת הלוואת המחזור, הגיש המערער לבנק Greystone וכן לחברת המשכנתאות, הנתמכת ממשלתית, Fanny Mae, מסמכים בהם הוצגו נתוני האכלוס של הפרויקט והתקבולים הכספיים ממנו בערכים מופרזים – בדומה לשיטת ההטעיה שתוארה במקרה הראשון לעיל. בהסתמך על נתונים אלה, אושרה הלוואת מחזור בסך של 12.5 מיליון דולר ארה"ב לטובת אחת מחברות הבת, ולאחר פירעון הלוואות קודמות, הותירה ההלוואה בידי אותה חברה יותר מ-6 מיליון דולר ארה"ב. קבלת הלוואת מחזור משכנתא עבור מימון פרויקט דירות בשם Ivy Place. נטען כי לצורך קבלת הלוואת המחזור, נקט המערער באותה שיטת הטעיה המתוארת בשני המקרים הקודמים והגיש מסמכים אשר כללו נתוני אכלוס כוזבים ומופרזים לבנק Jones Lang LaSalle ולחברת המשכנתאות, הנתמכת ממשלתית, Freddie Mac. על יסוד נתונים אלה, אושרה הלוואת מחזור בסך של 7.7 מיליון דולר ארה"ב לטובת אחת מחברות הבת, ולאחר פירעון הלוואות קודמות, הותירה ההלוואה בידי אותה חברה יותר מ-970 אלף דולר ארה"ב. ניסיון לקבלת הלוואת משכנתא עבור מימון פרויקט דירות בשם Hanley Crossings. נטען כי לצורך קבלת ההלוואה, הגיש המערער למוסד הפיננסי Gershman ולסוכנות הדיור הפדרלית (Federal Housing Administration) מסמכים שכללו נתונים כוזבים ומופרזים אודות הכנסותיה של החברה ושל חברות הבת ממספר פרויקטים שהן מחזיקות. המוסדות הפיננסיים האמורים נסמכו על הנתונים הכוזבים שהוצגו בפניהם, אם כי לבסוף לא אושרה בקשת ההלוואה. כאמור, בית משפט קמא קיבל את העתירה והכריז בפסק דינו כי המערער הינו בר-הסגרה לארצות הברית בגין העבירות המיוחסות לו בבקשת ההסגרה. בית המשפט בחן את הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה ומצא כי הן קושרות את המערער לביצוע המעשים המיוחסים לו וממלאות אחר דרישת "האחיזה לאישום"; עוד נקבע כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה, לנוכח קיומה של אמנת הסגרה בין ישראל לבין ארצות הברית הקובעת הדדיות בהסגרת עבריינים; כי לא מתקיימים הסייגים להסגרה הקבועים בסעיפים 2ב, 16 ו-17 לחוק ההסגרה; וכן כי העבירות שבגינן מתבקשת הסגרת המערער הן עבירות בנות הסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה. בית משפט קמא ציין כי העובדה שהמערער לא נחקר בארצות הברית אינה מקשה על הסגרתו, שכן מקרים כגון דא שכיחים למדי בהליכים בהם מתבקשת הסגרתו של מבוקש שנמלט. זאת ועוד: בית המשפט קבע כי אין במצבו הרפואי של המערער – הסובל, לטענתו, מטרשת נפוצה וזקוק לטיפול תרופתי – כדי להביא לדחייתה של בקשת ההסגרה. בדיון המסכם בעתירה שהתקיים ביום 11.4.2024, מנע המערער מעורכת-דינו לטעון בשמו וביקש לדחות את הדיון. בית משפט קמא לא נעתר לבקשתו זו של המערער, והחליט לקיים את הדיון. בפסק דינו, בית המשפט עמד על התנהלותו הבעייתית של המערער לאורך ההליך, אשר כללה הגשות חוזרות ונשנות של בקשות דחייה; העצמת סוגיות שבשולי הדברים; וכן שימוש לרעה בזכות הייצוג. בית המשפט קבע כי התנהלות בלתי תקינה זו של המערער שימשה כאמצעי לסיכול הדיון בעתירה – ומשכך הוא, אין לאפשר לו לממש את זממו. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בפי המערער טענה עיקרית אחת. המערער ממקד את טיעונו בהוראות הפרוצדורליות שנתן בית משפט קמא לאורך שלבי הדיון בעתירה, ואשר לטענתו, פגעו באפשרותו להסדיר את ייצוגו המשפטי – וכפועל יוצא מכך, סיכלו את אפשרותו להתגונן כיאות ולמצות את זכויות הטיעון והייצוג הנתונות לו על-פי הדין. לנוכח זאת, המערער מבקש מאתנו לבטל את ההכרזה בדבר היותו בר-הסגרה ולהחזיר את הדיון בבקשה לבית המשפט המחוזי. מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו ונימוקיו של בית משפט קמא, ומבקשת מאתנו לדחות את הערעור. המשיבה מציינת כי לאורך ההליך והדיון בעתירה היה המערער מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית – זאת, למרות ההזדמנויות הרבות שניתנו לו להסדיר ייצוג משפטי פרטי, ואשר נוצלו על ידו לרעה. זאת ועוד: המשיבה מדגישה כי ההכרזה על המערער כבר-הסגרה ניתנה תוך יישום אמת מידה זהירה והקפדה יתרה על זכויותיו. דיון והכרעה סבורני כי דין הערעור להידחות; וכך גם אציע לחבריי לעשות מהנימוקים שאפרט להלן. ההליך המשפטי – סוגית הייצוג בהתחשב בכך שערעורו של המערער מתמקד אך ורק בייצוגו המשפטי, אפרט להלן את העובדות הרלבנטיות לעניין זה – כפי שעמד עליהן בית משפט קמא (ראו: פסק הדין קמא, בפסקאות 47-38). כאמור, העתירה הוגשה ביום 11.7.2023, ודיון בה נקבע ליום 20.9.2023. במקביל לכך, נוהל הליך מעצרו של המערער עד למתן החלטה בעתירה, שבסופו נקבע כי המערער ישהה במעצר בפיקוח אלקטרוני תחת תנאים מגבילים בביתו (מ"ת 23947-03-23) (להלן: הליך המעצר). לאורך הליך המעצר, היה המערער מיוצג על ידי בא-כוחו בהליך שלפנינו – עו"ד איתן פינקלשטיין (להלן: עו"ד פינקלשטיין). בהחלטה מיום 5.9.2023, משהתברר כי המערער אינו מיוצג בהליך העיקרי של בקשת ההסגרה, מינה בית משפט קמא את הסניגוריה הציבורית לייצגו – וביום 6.9.2023 הוקצה התיק לעו"ד ניר שניידרמן (להלן: עו"ד שניידרמן). ימים ספורים לפני הדיון הראשון שנקבע בעתירה, ביום 14.9.2023, ביקש המערער לדחות את הדיון בחמישה חודשים – וזאת לאור מצבו הרפואי; תקופת החגים; ורצונו לשכור עורך דין פרטי. לבקשה זו של המערער בית משפט קמא לא נעתר. בדיון שהתקיים ביום 20.9.2023, ציין המערער כי הוא לא נקט בשום צעד משמעותי להסדרת ייצוגו – בחלוף יותר מחודשיים מיום הגשת העתירה. עוד יצוין כי לאחר שבית משפט קמא הדגיש בפני המערער את הצורך לפעול בדחיפות בעניין זה, המערער השיב "אני רק יכול להשתדל" (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 20.9.2023, עמוד 2, שורות 19-11). בהחלטה שניתנה באותו יום, נדחה הדיון בעתירה ליום 30.10.2023, תוך שבית המשפט חוזר ומדגיש כי ככל שהמערער חפץ בייצוג פרטי, עליו לפעול בדחיפות לצורך הסדרת העניין – אחרת ייוצג על ידי הסניגוריה הציבורית. יצוין כי באותה החלטה – ולצורך ייעול הדיון בעתירה – הונחתה הסניגוריה הציבורית להגיש תמצית טיעון בת שלושה עמודים טרם הדיון העיקרי בעתירה (להלן: ההוראה להגיש תמצית טיעון). לקראת הדיון שנקבע ליום 30.10.2023, הגיש המערער ביום 19.10.2023 – באמצעות עו"ד פינקלשטיין – בקשה לדחייה נוספת של הדיון בחודשיים. בבקשה נטען כי המערער לא הספיק להסדיר את ייצוגו הפרטי, וכי יש קושי בהוראה להגיש תמצית טיעון טרם הדיון. בהחלטה שניתנה באותו יום, עמד בית משפט קמא על חלון הזמנים שעמד לרשותו של המערער לצורך הסדרת ייצוגו – יותר משלושה חודשים; הודגש שוב הצורך לפעול בדחיפות בעניין זה, וכן כי השתהות בהסדרת הייצוג אינה יכולה להצדיק דחיות נוספות של הדיון. יחד עם זאת, נוכח פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", הדיון נדחה ליום 27.11.2023. לקראת הדיון שנקבע ליום 27.11.2023, הגיש המערער ביום 20.11.2023 – גם הפעם, באמצעות עו"ד פינקלשטיין – בקשה לדחייה נוספת של הדיון לצורך הסדרת ייצוגו, וכן הלין פעם נוספת על ההוראה להגיש תמצית טיעון טרם הדיון. בהחלטה שניתנה למחרת, הודגש שוב כי היעדר פועלו של המערער להסדרת ייצוגו אין בו כדי להצדיק עיכוב של ההליך. כמו כן נאמר באותה החלטה כי ההוראה להגיש תמצית טיעון טרם הדיון מהווה חלק מהמתווה הדיוני שנקבע על-פי שיקול דעתו של בית המשפט במטרה למקד את הדיון ולייעלו. יחד עם זאת, נוכח התייצבותו של עו"ד שניידרמן לשירות מילואים, הדיון נדחה ליום 10.12.2023, ובהמשך ליום 8.2.2024. לקראת הדיון הקבוע ליום 8.2.2024, הגיש המערער, ביום 7.2.2024, בקשת דחייה נוספת לצורך הסדרת ייצוגו וכן להחלפת עו"ד שניידרמן. בבקשתו טען המערער כי אינו מסכים עם קו ההגנה שהציג בפניו עו"ד שניידרמן. מטעם זה, ביקש המערער להחליף את עו"ד שניידרמן בעורך דין אחר מהסניגוריה הציבורית, וכן ביקש לקבל ארכה של חודש וחצי לצורך הבאת מסמכים מארצות הברית אשר יסייעו לו בקו הגנתו. בהחלטתו מיום 8.2.2024 ציין בית משפט קמא כי לרשות המערער עמדו חודשים ארוכים לצורך הסדרת ייצוגו בידי עורך דין פרטי, אולם הוא בחר שלא לקדם זאת. יחד עם זאת, בית המשפט הורה לסניגוריה הציבורית למנות למערער סניגור אחר וקבע דיון בעתירה ליום 7.4.2024. ביום 19.2.2024 מונתה עו"ד עדן פולינה פוליטקין (להלן: עו"ד פוליטקין) מהסניגוריה הציבורית לייצוג המערער. ביום 12.3.2024 קבע בית משפט קמא כי נוכח סד הזמנים, עו"ד פוליטקין אינה מחויבת בהגשת תמצית טיעון טרם הדיון. ביום 3.4.2024 – ימים ספורים לפני הדיון הקבוע בעתירה – הגישה עו"ד פוליטקין בקשה לדחיית הדיון בטענה כי נדרש לה זמן נוסף להיערך למשפט, בין השאר בשל נסיבות אישיות. בקשה זו נדחתה לאחר שנקבע כי לא הוצגו טעמים חריגים המצדיקים את הדחייה המבוקשת. בדיון מיום 7.4.2024 מסרה עו"ד פוליטקין כי אינה ערוכה לדיון, וחזרה על בקשתה לדחותו. לפנים משורת הדין, בית המשפט דחה את הדיון ליום 11.4.2024 וקבע כי בדיון זה תוצג תגובה מלאה לעתירה, יישמעו כלל טענות הצדדים, והדיון בעתירה ימוצה במלואו. לקראת הדיון שנקבע ליום 11.4.2024, הגיש המערער ביום 10.4.2024 – כמנהגו – בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון. בבקשתו טען המערער כי פרוטוקול הדיון שנערך ביום 7.4.2024 אינו משקף את מה שנאמר בדיון; וכן הודיע לראשונה כי אינו מעוניין בייצוג על ידי הסניגוריה הציבורית מאחר שעו"ד פוליטקין לא נעתרה לבקשתו להגיש בקשה לפסלות שופט. בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו כי אין בנימוקיה כדי להצדיק את שחרור הסניגוריה הציבורית מייצוג המערער. ביום 11.4.2024 התקיים דיון לגופה של העתירה. בתחילתו של הדיון הצהירה עו"ד פוליטקין כי היא מוכנה לטיעון, אך ביקשה להשתחרר מהייצוג נוכח היעדר רצונו של המערער להיות מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית. בית המשפט שב וניסה לשכנע את המערער להסכים לייצוג מטעם הסניגוריה, אך האחרון התעקש כי ברצונו לטעון בעצמו (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 11.4.2024, עמודים 19-14). בית המשפט דחה את בקשת המערער לשחרור מייצוג. בהחלטתו מאותו יום ציין בית המשפט כי השחרור מייצוג לא יטיב עם המערער, וכן הדגיש, פעם נוספת, את התנהלותו הבעייתית של המערער בכל הנוגע לנושא הייצוג. בהמשך, המשיבה טענה לגופה של העתירה כאשר בית משפט קמא מפנה שאלות אליה ומעלה מיוזמתו טענות הגנה אפשריות (ראו, לדוגמא: פרוטוקול הדיון מיום 11.4.2024, עמוד 21, שורות 31-10; וכן עמוד 22, שורות 26-24). לאחר מכן, בית המשפט פנה למערער והציע לו לשקול שוב את עמדתו בנושא הייצוג, אך גם הפעם חזר והורה המערער לעו"ד פוליטקין לא לטעון בשמו. עקב כך, בית המשפט הסביר למערער כיצד נבחנת עתירת הסגרה – והמערער טען את טענותיו נגד העתירה. לבסוף, כאמור, קיבל בית המשפט את העתירה, והכריז על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית. מן האמור עולה כי ההכרזה בדבר היותו של המערער בר-הסגרה לארצות הברית נקבעה לבסוף בלא שטען עורך דין כלשהו בשמו של המערער טענות מהותיות נגד בקשת ההסגרה. הלכה היא עמנו כי הזכות לייצוג בהליך פלילי – הגם שבענייננו מדובר בהליך מינהלי – נחשבת לאחת מזכויות היסוד של הנאשם, ותכליתה להבטיח קיומו של משפט צדק וכן שמירה על השוויון בין המדינה לבין הנאשם במסגרת ההליך המשפטי (ראו, בהרחבה: ע"פ 8347/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 והאסמכתאות שם (11.2.2016)). דא עקא, הזכות לייצוג משפטי, ככל זכות, אינה זכות מוחלטת, אלא זכות יחסית אשר עשויה לסגת מפני אינטרסים אחרים (ראו: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461, 497 (2006); וכן ע"פ 7201/23 שרמן נ' כבוד השופט נתן זלוצ'ובר, פסקה 11 לפסק דינו של השופט י' עמית (5.12.2023)). בענייננו-שלנו, זכות זו עמדה למערער, אך הוא בחר שלא לממשה. מהשתלשלות ההליך המפורטת לעיל עולה כי לאורך משפטו, קיבל המערער ייצוג משפטי על ידי הסניגוריה הציבורית, וכי בית משפט קמא נתן למערער הזדמנויות רבות לצורך הסדרת ייצוג משפטי פרטי על-פי רצונו. אף על-פי כן, פעם אחר פעם – ובמשך כתשעה חודשים – לא קידם המערער באופן ממשי את נושא ייצוגו. זאת ועוד: הגם שעו"ד פוליטקין הצהירה בדיון המסכם מיום 11.4.2024 שהיא ערוכה לטיעון, אסר עליה המערער לטעון בשמו – זאת, מבלי שהביא צידוק לכך. לאור זאת, האחריות לכך שהמערער הוכרז כבר-הסגרה לארצות הברית מבלי שיטען בשמו עורך דין, רובצת לפתחו של המערער, ואין לו, בהקשר זה, אלא להלין על עצמו. איש לא עמד בדרכו של המערער למנות לעצמו סניגור פרטי, ועל כן זכות הייצוג שלו לא נפגעה כהוא זה. המערער מלין על הוראתו החוזרת של בית משפט קמא להגיש תמצית טיעון טרם הדיון בעתירה, וטוען כי הוראה זו סיכלה את האפשרות להסדיר את ייצוגו באמצעות עורך דין פרטי. סבורני כי אין בטענה זו ממש. ראשית, עסקינן בהחלטה דיונית מובהקת שנועדה לקדם ולייעל את בירור המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין – ובהחלטות כגון דא אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב (ראו: ער"פ 8481/21 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (11.9.2022); וכן רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 211-210 (1990)) – זאת בפרט כאשר עסקינן בהליך הסגרה שצריך להתנהל ביעילות ובתכליתיות (ראו: ע"פ 4694/20 לייפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 31 לפסק דינו של השופט עמית; וכן בש"פ 5491/11 בן חיים נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (3.8.2011)). שנית, טענותיו של המערער בהקשר זה חסרות כל היגיון. בית משפט קמא דרש מהמערער להגיש תמצית טיעון מספר ימים לפני מועד הדיון בעתירה, ולא היה בכך כדי למנוע מהמערער להסדיר לעצמו ייצוג פרטי. המערער טוען כי ההוראות הפרוצדורליות שנתן בית משפט קמא לא אפשרו לו לעיין בחומר הראיות הנוגע לעתירה או להגיש בקשת עיון לפי סעיף 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970. טענה זו של המערער, אף היא תלויה על בלימה. תקנה 5 לתקנות ההסגרה מורה לצרף לעתירה את כל המסמכים והמוצגים שהוגשו בתמיכה לבקשת ההסגרה מטעם המדינה המבקשת. במקרה שלפנינו, חומר הראיות הנוגע לבקשת ההסגרה והמצוי בידי המשיבה – ובכלל זה הראיות וההודעות המרכזיות הקושרות את המערער לעבירות ההסגרה – הועמד לעיונו של המערער ובאי-כוחו מבעוד מועד. במשך חודשים ארוכים – החל מיום הגשת העתירה ועד לדיון בעתירה גופה – נמנע המערער מלהגיש כל בקשה לעיון בחומרים נוספים לפי תקנה 8 לתקנות ההסגרה; וגם בעניין זה, אין למערער אלא להלין על עצמו. עינינו הרואות כי התנהלותו של המערער בפני בית משפט קמא מעלה חשש כבד כי יש לו אינטרס לגרור את הליך ההסגרה ככל שניתן. התנהלותו הבלתי תקינה של המערער באה לידי ביטוי בהגשת בקשות דחייה חוזרות ונשנות בסמוך למועד הדיונים ובשל אותן סיבות; וכן בהשגות אשר נסובו על סוגיות שבשולי הדברים – התנהלות שחזרה על עצמה גם בבית משפט זה. משכך הוא, נכון עשה בית משפט קמא בהחליטו לקיים את הדיון המסכם חרף ניסיונו של המערער למנוע זאת באמצעות חסימתה של עו"ד פוליטקין מלטעון בשמו. פשיטא הוא, כי הליכי משפט אינם בגדר "תכנית כבקשתך" (ראו והשוו: בש"פ 6026/18 רוסט נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (16.8.2018); בג"ץ 1882/21 וויס נ' שר הביטחון, פסקה 14 (17.6.2021); וכן ע"פ 740/12 מדינת ישראל נ' ברסקי, פסקה ב' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (21.7.2014)). כאן המקום להביא את התרשמותו של בית משפט קמא מהתנהלותו הקלוקלת של המערער, כפי שתוארה בפסקה 48 לפסק דינו: "תכני הבקשות המרובות, בחירת העיתוי להגשתן, והשיחות שנוהלו עם המשיב [המערער דכאן – א.ש.] בדיונים – כל אלה הותירו רושם חד, של מי שביקש למנוע את הדיון בעתירת ההסגרה" (ההדגשה הוספה – א.ש.). עוד יצוין כי בית משפט קמא נקט – כמתחייב בנסיבות העניין – בגישה זהירה וקפדנית כאשר בחן את התקיימותם של תנאי ההסגרה (ראו: ע"פ 8347/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (11.2.2016); וכן ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 446 (1980)). כאמור, בדיון המסכם מיום 11.4.2024, עמד המערער בנחרצות על רצונו למנוע מעו"ד פוליטקין לטעון בשמו חרף ניסיונות רבים שנעשו כדי להניאו מעמדתו זו. לצד זאת, הקפיד בית משפט קמא לסייע למערער בניהול הגנתו. במסגרת זו, הפנה בית המשפט, מיוזמתו-שלו, שאלות נוקבות למשיבה וכן העלה – ודן – בטענות הגנה שונות שעשוי היה המערער להעלות (ראו: פסק הדין קמא, בפסקאות 26-23; וכן פרוטוקול הדיון מיום 11.4.2024, עמוד 21, שורות 31-10 וכן עמוד 22, שורות 26-24). למקובץ עד כה אוסיף כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהכרזה על המערער כבר-הסגרה לארצות הברית. זאת, אחרי שנוכחתי לדעת כי התנאים הנדרשים להסגרתו מתקיימים. דיות הראיות קביעתו של בית משפט קמא לפיה הוצגה בפניו תשתית ראייתית המספקת את דרישותיו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, שעיקרן קיום ה"אחיזה לאישום", בדין יסודה. סעיף 9(א) לחוק ההסגרה מורנו כי על-מנת להכריז על אדם כבר-הסגרה "יוכח כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". בפסיקתנו נקבע כי דרישה ראייתית זו משמעה קיום האחיזה לאישום, הא ותו לא (ראו: עה"ס 5943/22 עוודאללה נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (27.3.2023); עה"ס 4315/21 טייב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 (14.2.2022); וכן עה"ס 8013/21 היועץ המשפטי לממשלה נ' כהן, פסקה 22 (27.4.2022)). הווה אומר: בית המשפט אינו נדרש לקבוע האם יש בתשתית הראייתית כדי להוביל להרשעתו של מבוקש ההסגרה. כל שעליו לבחון הוא האם קיים בסיס ראייתי ראשוני המצדיק את המשך בירור האשמה בהליך פלילי במדינה המבקשת (ראו: עה"ס 6896/20 עטיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (28.6.2021); וכן ע"פ 4416/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (8.12.2020)). בית משפט קמא פירט בהרחבה את התשתית הראייתית המצויה בבסיס בקשת ההסגרה. לבקשה צורף, כאמור, תצהיר התובע, אשר נסמך על תצהירי הסוכן הפדרלי שצורפו אליו כנספחים. תצהיר התובע מתאר את ההליכים שננקטו נגד המערער בארצות הברית, את רכיבי העבירות המיוחסות לו, ומסכם את העובדות העומדות בבסיס בקשת ההסגרה. הסוכן הפדרלי בתצהיריו מתאר את האירועים נושא כתב האישום, את מהלך החקירה, וכן מפרט חלק מחומר הראיות שמבסס לכאורה את אשמת המערער במיוחס לו. תואר כי החקירה בארצות הברית כללה קבלה של נתונים פיננסיים ועסקיים מגופים רלבנטיים, ובכלל זה, החברה וחברות הבת; הבנקים וחברות המשכנתא הנתמכות על ידי הממשל הפדרלי, שבקשר אליהן בוצעו לכאורה עבירות המרמה הנטענות; וכן גופי ממשל אחרים. כמו כן, צוינו חקירותיהם של עדים רבים אשר תיארו את נגיעתו הישירה והאישית של המערער לביצוע עבירות ההסגרה. בין עדים אלה היו עובדים בעבר ובהווה של החברה, אשר העידו כי ראו את המערער מזייף נתוני אכלוס במו ידיו; כי הלה הנחה את העובדים לרהט דירות ריקות כדי שייראו מאוכלסות; וכי ראו שמות אנשים שנכללו ברשימות הדיירים הפיקטיביים, למרות שמעולם לא התגוררו בדירות מושא הפרויקטים הרלבנטיים. לזאת מתווספות עדויותיהם של נציגי המוסדות הפיננסיים אשר הצהירו כי אלמלא הנתונים הכוזבים שהציג המערער בפני מוסדותיהם, אותן הלוואות שניתנו לחברות הבת לא היו מאושרות (להרחבה, ראו: פסק הדין קמא, בפסקאות 22-12; העתירה, בפסקאות 36-18; תצהיר התובע; תצהיר הסוכן הפדרלי; וכן התצהיר המשלים של הסוכן). לאחר שבחן את התשתית הראייתית דלעיל, בית משפט קמא קבע כי יש בה "אחיזה לאישום" שהוגש נגד המערער. בקביעה זו לא נפל פגם והיא מקובלת עלי לחלוטין. אוסיף ואבהיר כי גם עדויות מפי שמיעה – כדוגמת אלו שמפורטות בתצהיר המסכם את עיקרי הראיות אשר נאספו נגד מבוקש ההסגרה – עשויות להספיק כדי לבסס את דרישת ה"אחיזה לאישום" (ראו: ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 (3.9.2020); וכן ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (13.5.2009)). תצהיר הסוכן הפדרלי מהווה, יחד עם כתב האישום, סיכום אמין של מכלול הראיות אשר מתאר את שיטותיו של המערער ואת דרכי פועלו במיזם העברייני שהשתרע על פני תקופה ניכרת, התנהל באופן מתוכנן ושיטתי, והשיא רווחים נאים. סיכום זה מקיים את הדרישה של "אחיזה לאישום". פליליות כפולה סעיף 2(א) לחוק ההסגרה קובע כי "עבירת הסגרה" היא "עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". זוהי הדרישה המכונה "פליליות כפולה", שמשמעה כי המעשה בגינו מתבקשת ההסגרה מהווה עבירה פלילית הן לפי דיני המדינה מבקשת ההסגרה והן לפי דיני העונשין של ישראל (ראו: ע"פ 7742/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 2 (28.8.2016)). ההשוואה בין העבירות צריכה להיעשות בגמישות בכל הקשור להגדרותיהם של יסודות העבירה, תוך התמקדות בערכים החברתיים המוגנים באמצעות האיסורים הפליליים, ובאופן אשר יאפשר למדינת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה בהסכמי הסגרה ולמנוע ממבוקש ההסגרה את האפשרות לחמוק מבירור האישומים נגדו על בסיס טיעונים טכניים (ראו: ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 39 (6.12.2010)). הווה אומר: בכגון דא לא נדרשת חפיפה טכנית בין העבירות אלא זהות מושגית (ראו: ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33, 41-40 (2005)). במקרה דנן, אין מחלוקת כי כל המעשים המיוחסים למערער מגבשים עבירות פליליות בנות-הסגרה לפי הדין הישראלי. מחומר הראיות שהוצג בבקשת ההסגרה עולה כי המיזם העברייני אשר מיוחס למערער כלל, כאמור, הונאה של מוסדות פיננסיים לצורך הפקת רווחים כספיים. שלושת המקרים הראשונים שתיארתי בפסקה 6 לעיל מגבשים עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לנוכח היקף המרמה ושיטתיותה (ראו: ע"פ 394/20 חן נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-22 (2.11.2021); ע"פ 399/88 בלאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 705, 742 (1990)‏‏; וכן ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 542-541 (1997)). זאת ועוד: המקרה הרביעי שתיארתי באותה פסקה מגבש עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין יחד עם סעיף 25 לאותו חוק. עבירות אלו דינן עד 5 שנות מאסר; ומשכך הוא, המעשים המיוחסים למערער בכתב האישום מגבשים עבירות פליליות בנות-הסגרה לפי הדין הישראלי. סוף דבר אחרי שמצאנו כי מתקיימים תנאי הסף הדרושים להסגרת המערער לארצות הברית; ואחרי שדחינו את טענתו היחידה של המערער באשר לפגיעה בזכותו להסדיר ייצוג משפטי פרטי – אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהשאיר על כנה את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער הינו בר-הסגרה לארצות הברית בגין העבירות שיוחסו לו בבקשת ההסגרה. אלכס שטיין שופט השופט יוסף אלרון: אני מסכים. יוסף אלרון שופט השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏כ"ז בטבת התשפ"ה (‏27.1.2025). יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט