מוחמד שלעאטה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 400/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 400/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.12.08 בתפ"ח 5023/08 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' שיף – סג"נ, ח' הורוביץ וצ' קינן תאריך הישיבה: י"ז באדר התש"ע (3.3.2010) בשם המערער: עו"ד באסל פלאח בשם המשיבה: עו"ד רחל זוארץ-לוי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.12.2008 בתפ"ח 5023/08 (כבוד השופטים א' שיף – סג"נ, ח' הורוביץ וצ' קינן). המערער הורשע, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של ניסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ותקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379, ו-382(ב) לחוק העונשין. בתחילה כפר המערער במיוחס לו ולפיכך החלה שמיעת ההוכחות. לאחר שהתקיימו שלושה דיונים, במהלכם העידו 12 עדי תביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון. במסגרתו של הסדר זה, תוקן כתב האישום באופן שבעניינו של הקטין ב.ש, הומר סעיף האישום, שייחס למערער עבירה של ניסיון לרצח, לעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. עוד תוקן סעיף 3 לעובדות, באשר לכמות הכדורים שנתן המערער לב.ש, בכך שבמקום "10 טבליות" נכתב "מספר טבליות בכמות שאינה ידועה לתביעה". ביחס לקטין ד.ש. נותר בעינו כתב האישום המייחס למערער עבירה של ניסיון לרצח. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 27.4.2008 בשעות הבוקר, השגיח המערער על שני בניו, תאומים ילידי 1998, בעת שאימם יצאה לעבודה. הילדים הפריעו את מנוחתו וכדי להשתיקם אילץ אותם ליטול תרופות לשיכוך כאבים במינון גבוה. לאחר נטילת התרופות נרדם אחד הילדים, אולם משהבחין המערער כי הבן השני, עודו ער, ניגש למיטתו, כרך את ידיו סביב צווארו והחל חונק אותו בכוונה להמיתו. הילד התנגד וניסה לצעוק, אך המערער הכה אותו בפניו והמשיך בפעולת החניקה עד אשר איבד הילד את הכרתו. משסבר המערער כי הילד מת, עזב את הבית ונעל אחריו את דלת הכניסה, וזאת מבלי להזעיק עזרה. כתוצאה ממעשיו, אושפזו הילדים בבית חולים למשך שלושה ימים. ביום 24.12.2008 גזר בית המשפט המחוזי על המערער 16 שנות מאסר, מתוכן 14 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. נקבע כי חובה להחמיר בעונשו של המערער, שכן מעשיו הקשים בשני ילדיו הקטינים, הם מעשי אלימות מחרידים, עד כי הדעת אינה תופסת והלב ממאן להאמין כי אב יכול לעשותם כלפי ילדיו. נקבע כי המסר העונשי הנדרש לגבי עבירות אלימות כה קשות המתבצעות בידי הורים כלפי ילדיהם חייב להיות ברור ונוקב, ומדיניות ענישה זו הובהרה לאורך שנים בידי בתי המשפט. כמו כן נקבע כי חומרה לא מבוטלת טמונה בעבירת התקיפה שבוצעה כלפי הקטין ב.ש, שלא היתה תקיפה פיזית במובנה ה"רגיל", כגון הכאה שילד יכול לנסות להתגונן מפניה, אלא במתן כדורים במינון גבוה, בעל פוטנציאל לנזק חמור, מעשה שהילד לא הבין את משמעותו ולכן כלל לא ניסה להתגונן מפניו. לא כל שכן בעניינו של הקטין ד.ש, לגביו לא הסתפק המערער באילוצו ליטול את התרופות ומשסבר כי מתן התרופות אינו מביא לתוצאה לה ציפה, ביקש להשלים את מעשיו בחניקה ולא נתקררה דעתו עד שאיבד הילד את הכרתו ונדמה בעיני אביו למת. בכל הנוגע למצבו הנפשי של המערער נקבע כי: "ככל שבחנו את טיעוניו של הסנגור, שטען את כל שניתן לטובת מרשו, לא מצאנו בהם נימוק שיש בו כדי להצדיק הקלה של ממש בעונש. במצבו הנפשי של הנאשם אין כדי להצדיק סטייה ממגמת הענישה המחמירה. ממצאי הבדיקה הפסיכאטרית שללו קיומה של מחלת נפש אצל הנאשם. לא נצפו אצלו סימנים פסיכוטיים פעילים, בוחן המציאות שלו תקין, הוא אינו סובל מדכאון מג'ורי והוא מודע לכך שאלימות היא אסורה ... הנה כי כן, מסקנות חוות הדעת לא רק שאינן מספקות נימוק להקלה בעונש, אלא מצביעות על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו כלפי ילדיו וכלפי החברה בכללותה, בשל הקושי בויסות רגשי". בנוסף ציין בית המשפט המחוזי כי לאורך הדרך ועל אף הודאתו של המערער, שבאה לאחר ששמיעת הראיות עמדה בעיצומה, הוא לא הביע חרטה על מעשיו ולא ניכרו בו צער, חמלה ואמפטיה כלפי ילדיו. יחד עם זאת, ניתן משקל להודייתו, אם כי בשלב מאוחר, במיוחס לו בכתב האישום המתוקן וכן התייצבותו בתחנת המשטרה ולקיחת אחריות על מעשיו. לאור כל זאת נגזר על המערער עונש המאסר כפי שפורט לעיל. מכאן הערעור שבפנינו. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר את עונשו לחומרה יתרה. לטענתו לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות ולמצבו הנפשי בעת ביצוע העבירות. בעניין זה טוען המערער כי יש להקיש מסעיף 300א לחוק העונשין, להתחשב במצבו הנפשי ולגזור עליו עונש מאסר מופחת. עוד הוא טוען כי מהתנהגותו לפני האירוע נשוא כתב האישום ניתן ללמוד על הפרעות נפשיות שיש בהן כדי להוות שיקול משמעותי בגזירת עונשו. כמו כן, לטענתו יש לתת משקל יתר לעובדה כי זהו מאסרו הראשון, וכי אין הוא בעל דפוסי התנהגות המאפיינים עברייני אלימות. בסיכומו של דבר הוא מבקש כי נפחית באופן משמעותי את תקופת מאסרו, כך שענישתו תאזן בצורה ראויה את כל האינטרסים, ולא תיתן בכורה לאינטרס הציבורי. המשיבה טוענת כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק ואין מקום כי בית משפט זה יתערב בעונש שנגזר על המערער. לטענתה העבירות שביצע המערער הינן חמורות ביותר ואין מקום להקלה בעונשו, וזאת בייחוד כאשר העונש נגזר על בסיס איזון ראוי בין כלל השיקולים לחומרה ולקולה. כמו כן, לטענתה אין מקום לשימוש באנלוגיה מסעיף 300א לחוק העונשין במקרה הנדון, שכן בכל מקרה בית המשפט יכול להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם בשלב גזירת העונש, שהרי לא קיים עונש חובה בצד העבירות הנדונות. לאחר עיון בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב, והוא הביא בחשבון את כלל השיקולים לחומרה ולקולה. "כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים רִחַם ה' עַל-יְרֵאָיו" (תהילים, קג, יג). הנפש מזדעזעת כאשר הורה מתאכזר לילדיו "ותחושתנו המוסרית מתקוממת נגד האכזריות שבהתנהגות מתנכרת זו" (ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג(5) 69, 77 (1999)). מעשי התעללות ואלימות בקטינים חסרי ישע העלולים לגרום למותם – כפי שמיוחסים למערער – יש בהם מימד חמור במיוחד. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשים קשים אלו. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה. במקרה בו הורה נוקט באלימות כנגד יוצא חלציו ואף מנסה לגרום למותו, יש משום פגיעה קשה ביסודות עליהם מושתת חברתנו, שהרי הקשר בין ילד לבין הוריו מולידיו הוא מן היסודות שעליהם בנויה החברה האנושית (בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 156(2005); בע"מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד ס(3) 201, 216 (2005)). על כן, מעשים שכאלו הפוגעים בקדושת החיים (ראו ע"פ 4688/09 ראב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.12.2009)) צריכים לגרור תגובה עונשית קשה ביותר, וחובה על בתי המשפט להכביד את ידיהם במקרים מעין אלו. ידוע הוא שככל שחומרת העבירה והצורך בהרתעה גוברים, פוחת משקלם של השיקולים האישיים. כאשר אותו הורה עומד בפני בית המשפט ומבקש בלשון תחינה הקלה בעונשו, חייבים אנו לשוות לנגד עינינו את מעשיו האכזריים של אותו הורה. זה העומד עתה בבית המשפט בראש מורכן ומושפל ומבקש את מידת הרחמים, הוא אותו אדם אשר הפגין לפני זמן לא רב "גבורה" כלפי ילדיו הקטינים ונהג באלימות מעוררת סלידה, ואף ניסה לגרום למותו של אחד מילדיו (ע"פ 8554/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.1.2010)). אשר על כן, נסיבותיו האישיות של מי שמורשע בעבירות כה קשות מסוג זה, מאבדות את משקלן לנוכח העניין הציבורי שבמתן הגנה מלאה לקטינים חסרי ישע מפני אכזריות מצד הוריהם, המופקדים על שלומם ושלמות גופם ונפשם (ע"פ 6599/94 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 13.2.1995)). כמו כן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, יש לראות את המקרה הנדון בחומרה יתרה, שכן בחלק ממעשיו של המערער לא היתה תקיפה פיזית אלימה, כגון הכאה שילד יכול לנסות להתגונן מפניה, אלא במתן כדורים במינון גבוה, בעל פוטנציאל לנזק חמור, מעשה שהילד לא הבין את משמעותו ולכן כלל לא ניסה להתגונן מפניו. בהמשך, כאשר אחד מילדיו לא נרדם כתוצאה מן התרופות ביקש הוא להשלים את מעשיו בחניקה, והוא המשיך במעשיו האכזריים עד אשר הילד איבד את הכרתו. לאחר כל אלה המערער הגדיל לעשות, וכפי שציין בית המשפט המחוזי הוא לא הביע חרטה על מעשיו ולא ניכרו בו צער, חמלה ואמפטיה כלפי ילדיו. כאמור, התנהגותו חמורה מעין זו של אב הנוהג באכזריות כלפיו ילדיו צריכה לגרור תגובה עונשית קשה ביותר. באשר לטיעונו של המערער כי יש להקיש לעניינו מסעיף 300א לחוק העונשין, איננו סבורים כי היקש זה נדרש במקרה הנדון. כפי שציינה המשיבה בענייננו, בית המשפט יכול להביא בחשבון את כלל השיקולים בשלב גזירת העונש, והוא איננו כבול לעונש חובה כמו בעבירת הרצח (סעיף 300(א) לחוק העונשין). אכן במקרה הנדון בית המשפט בחן את ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית ששללו קיומה של מחלת נפש אצל המערער, ולא מצא בה גורם משמעותי לקולה. לא מצאנו כל נימוק לשנות את האיזון שערך בית המשפט המחוזי, שכן "חובה עלינו למנוע את הסכנה שגם עתידם של ילדיו יהיה דומה, וכדי שהם לא יפתחו ליקויים נפשיים משל עצמם, נראה לנו כי אין מנוס מלהרחיקו מהם הן כדי למנוע את נזקו, והן כדי לשגר בדרך זו מסר מרתיע לרבים, לאמור, גופם של קטינים וחסרי ישע אינו הפקר, והנוטל לעצמו את החרות לפגוע בהם, טוב שיידע כי הוא עלול לשלם על כך בחרותו, גם אם נסיבותיו האישיות קשות הן" (ע"פ 1342/06 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 4.5.2006)). אשר על כן, איני סבור כי המקרה דנן מצדיק את התערבותנו בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית. העונש שהושת על המערער משקף את האיזון הנכון בין כלל השיקולים. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ט באדר התש"ע (15.3.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09004000_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il