ראוסוב קונסטנטין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 40/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 40/10 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ראוסוב קונסטנטין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה טל והשופטים סטולר ולורך) מיום 30.11.09 בת"פ 5199-12-08 תאריך הישיבה: י"א באדר ב התשע"א (17.3.11) בשם המערער: עו"ד ערן צלניקר בשם המשיב: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על חומרת העונש שגזר בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה טל והשופטים סטולר ולורך) על המערער ביום 30.11.09 בת"פ 5199-12-08, והוא עשרים ושלוש שנות מאסר. עניינו של התיק עבירות הריגה ונסיון הריגה, על רקע פרידתם של המערער ואשתו, כפי שיפורט להלן. על עבירת ההריגה הושתו 18 שנות מאסר ועל נסיון ההריגה – חמש, במצטבר. הוטלה שנת מאסר על תנאי. רקע ב. המערער (יליד 1982) הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובעבירת נסיון הריגה, לפי סעיף 298 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום המתוקן בשנית, כשלושה חודשים עובר לביצוע העבירות, הודיעה לו אשת המערער (להלן נסטיה) כי ברצונה להיפרד ממנו. המערער התקשה להשלים עם הפרידה, ואיים שיתאבד אם תממש נסטיה את רצונה. כחודש וחצי בטרם העבירות, עברו בני הזוג להתגורר בנפרד. ג. ביום 1.12.08 הגיע המערער לדירתה של נסטיה וביקש במשך שעות אחדות לשכנעה שלא תעזבנו. לאחר שנסיונותיו לא צלחו, הכניס המערער אקדח לפיו ואיים להתאבד. נסטיה הצליחה למנוע זאת, אולם בטרם הספיקה להתקשר למשטרה שבר המערער את מכשיר הטלפון הנייד שהיה שברשותה. כשניסתה להזעיק עזרה דרך חלון הבית, משך אותה המערער ואיים עליה שיהרוג אותה ואת חברה אם תדווח על המקרה למשטרה. ד. למחרת היום ביקש המערער להגיע לדירתה של נסטיה, לדבריו כדי לקחת חפצים השייכים לו. נסטיה סיפרה על כך לשניים מחבריה, אנדרי מטוסוב (להלן המנוח) ואשתו אנה (להלן אנה), והם הציעו להגיע כדי להגן עליה. בסמוך לשעה 23:00, הגיע המערער לדירתה של נסטיה וביקש לשוחח עמה, אך נסטיה סירבה ובקשה שיעזוב, אולם המערער המשיך להתעקש על כך, מה שהביא את נסטיה לומר לו שהיא תלך לישון אצל המנוח ואנה. למערער היה אקדח שהחזיק ברישיון כמאבטח. כשעמדו נסטיה, המנוח ואנה לצאת מהדירה, איים עליהם המערער כי אם יצאו יהרוג אותם. כאשר יצאו השלושה מהדירה, ירה עליהם המערער באקדח דרך דלת עץ שהפרידה בינם לבינו ופגע במנוח ובנסטיה. המנוח מת במקום, ואילו נסטיה נזקקה לטיפול רפואי. מיד לאחר מכן ירה המערער בעצמו (בפנים) במטרה ליטול את חייו שלו, אולם כשל בעשותו כן, אך נפצע קשה ולימים החלים. הליכים קודמים ה. ראשיתו של ההליך בכתב אישום שהוגש בעבירת רצח ונסיון רצח, ואולם לאחר שנשמעו הראיות ובסופו של הליך גישור בין הצדדים, הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית כפי שתוארו מעלה (המחלוקת בין הצדדים היתה מתחילה באשר לקיומה של הכוונה הנדרשת להרשעה בעבירת הרצח, ולא באשר למסכת העובדתית). במסגרת הראיות לעונש, הוגשו לבית המשפט מכתבי נפגעי עבירה של אנה ונסטיה. אנה תיארה כיצד קרס חלומה שלה ושל המנוח להקים בית בישראל, וכיצד בעקבות האירוע שבה למוסקבה, ואף שם היא מתקשה להתאושש מהאירוע. כן התייחסה אנה למצבה הקשה של אמו של המנוח בעקבות האירוע. נסטיה כתבה, כי היא מתקשה להמשיך בחייה, שכן היא נתמלאה פחדים בשל מה שקרה וכן חשה געגועים למנוח. ו. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם, כי המדינה תעתור לעונש מירבי של 27 שנות מאסר בפועל, וההגנה תטען לעונש כראות עיניה. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 23 שנות מאסר בפועל, מתוכן כאמור 18 שנים בגין הריגת המנוח ועוד 5 שנים בגין הנסיון להריגת נסטיה, וכן שנת מאסר על תנאי. בית המשפט נתן דעתו לנסיבות שקדמו לביצוע העבירות, המצביעות על מידה של אובססיביות מצד המערער. כן שקל בית המשפט את מכתבי אנה ונסטיה, את תוצאות הירי ואדישות המערער כלפיהן וכן את הערך העליון של קדושת החיים. עוד ציין בית המשפט את החשיבות בהרתעת הציבור מעבירות דומות, שעה שנגע האלימות פושה בחברה. מנגד, שקל בית המשפט את הודאתו של המערער בביצוע העבירה, הבעת הצער, עברו הנקי והעובדה שפציעתה של נסטיה לא היתה חמורה. בית המשפט ציין, כי עסקינן בשתי עבירות שונות - ההריגה ונסיון ההריגה - שכן המערער יכול היה להפסיק את הירי ולמנוע פגיעה נוספת בכל רגע נתון; על כן נקבע, כי יש להשית על המערער עונש נפרד בגין כל אחת מן העבירות. הערעור ז. בנימוקי הערעור ובפנינו נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי שלא העניק חשיבות מספקת לנסיבותיו לקולה של המערער, לרבות הודאתו בכתב האישום מיד לאחר שתוקן, עברו הנורמטיבי והעובדה שהפגיעה בנסטיה לא היתה משמעותית. כן טוען המערער, כי יש לשקול לקולה את העובדה שעולמו חרב עליו כאשר נסטיה הודיעה לו שברצונה לעזוב אותו, ועל כך מעיד נסיונו להתאבד מיד לאחר האירוע. עוד מטעים המערער, כי הוא עובר הליך שיקום של ממש במרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר, בו הוא מטפל מזה שנתיים וחצי באסירים נכים; אסיר אחד תיאר לבית המשפט במכתב עד כמה מסור המערער בטיפול בו ובאחרים. על אלה מוסיף המערער, שבא כוחו טען כל הניתן, כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סוטה מרף הענישה בעבירות דומות ואף חמורות יותר. עוד נטען, כי את העונש בגין שתי העבירות יש מקום לריצוי חופף, שכן נסיבות ביצוען של העבירות זהות. לבסוף מציין המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי משהתייחס לעונש לו טענה התביעה כאל עונש מירבי המוסכם על הצדדים, שכן הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לרף הענישה אלא להרשעה בלבד. ח. המשיבה טענה מנגד, כי אף שהמערער הורשע בעבירות של הריגה ונסיון הריגה, נושקים מעשיו לרצח ולנסיון רצח - בעקבות כוונתו לפגוע בנסטיה ונשיאת האקדח; על כן, אך ראוי שעונשו ייגזר מן הרף הגבוה שנקבע בפסיקה בעבירות הריגה ונסיון הריגה. הוגש לבית המשפט מכתב עדכני של נסטיה, בו היא מבקשת שלא להקל בעונש המערער. המשיבה טענה, כי המערער היה מודע למעשיו ולא היה זה טירוף רגעי, אלא התנהגות אובססיבית מזה זמן. באשר לענישה באופן חופף טענה המשיבה, כי מדובר במקרה בו יש לתת ביטוי נפרד לכל אחת מן העבירות השונות שנעשו בקרבנות שונים. באשר לטענת המערער לפיה לא היה העונש המירבי חלק מהסדר הטיעון, נאמר כי טענה זו שגויה, שכן הסדר הטיעון לרבות העונש המירבי הוא פרי גישור שנערך בין הצדדים (בפני סגן נשיא בית המשפט), ובו הסכימו גם על רכיב זה. הכרעה ט. לאחר העיון אין בידינו להיעתר לערעור. המערער הורשע בעבירות מן החמורות בספר החוקים, אשר בנסיבות המקרה כפסע בינן לבין עבירות הרצח ונסיון הרצח. האירוע נשוא ענייננו התרחש יום אחד לאחר נסיון קודם של המערער להשיב את נסטיה לביתם, שבמהלכו שבר המערער את הטלפון הנייד שהחזיקה נסטיה ברשותה, ואיים עליה פן תזעיק את המשטרה. ביום האירוע עצמו עשה המערער את מעשיו הקשים, שעל חומרתם היתרה אין הוא חולק ואין איש יכול לחלוק. לאחר שאיים על נסטיה, המנוח ואנה, כי אם ייצאו מהבית יהרוג אותם, אכן עמד, גם אם באופן חלקי, באיומיו. כל אלה אינם מצביעים על אבדן עשתונות רגעי. שנים רבות היו למערער לשלל בכך שעבירותיו הומרו מרצח וניסיון לרצח להריגה וניסיון להריגה, והקרבה היתה רבה, כאמור. י. בית משפט זה כבר קבע במקרים רבים, כי ישנו צורך של ממש בהעברת מסר מרתיע, לפיו על הנוטל את חיי הזולת יושת עונש מאסר כבד. כך נאמר בין היתר: "על בית המשפט להעביר בפסיקותיו מסר כי מי שעושה דין לעצמו ונוטל חיי אדם באכזריות ... עתיד לשלם מחיר כבד על התנהגותו. העברת המסר נושאת חשיבות רבה משיקולים של הרתעה אישית של העבריין הנדון ושל עבריינים בכוח, הטומנים בחובם, מעבר לשיקול התועלתני בדבר מניעת עבירות, גם את השיקול בדבר השמירה על אמון הציבור במנגנון המשפט הפלילי (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 589 (1989)). העברת המסר נושאת חשיבות גם משיקולי תגמול שתכליתם הבעת מחאה ושאט נפש ממעשה העבירה, שמפאת חומרתו ותוצאתו הקשה חותר תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית (ע"פ 156/80 בנימין נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 744 (1981))" (ע"פ 8227/05 גרשנקוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) השופטת ארבל). בנוסף, ראו והשוו ע"פ 3892/09 אופצ'ינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3547/04 מון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 11039/04 מדינת ישראל נ' לילאי (לא פורסם); ע"פ 10832/07 סטצ'נקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם). באלה הושתו בעבירת הריגה עונשים בני שתי ספרות, אף כי פחות מאשר בענייננו; יצוין כי הנשק בתיקים אלה היה קר, דבר שדומה – בלי לטעת מסמרות – כי הוא עלול להקשות על סיווג העבירה בין רצח להריגה יותר מאשר נשק חם כבענייננו. יא. עבירת ההריגה משתרעת על קשת מקרים, בין תאונות דרכים קשות בפזיזות ורשלנות גבוהות, תגרות רבות משתתפות שבהן מופעל נשק קר או חם, סכסוכים אינדיבידואליים אלימים ועוד. בנידון דידן עסקינן ברף הגבוה של העבירה. ואכן, העונש שהושת על המערער נמצא - בהתאם - במקום גבוה במנעד הענישה בגין עבירה זו, אם גם לא הגבוה ביותר; לא אחת הושתו בגינה גם עשרים שנות מאסר (ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1) 409; ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); 1448/05 קלמנטייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה דנא הוטל עונש של שמונה עשרה שנה, אלא שנצבר לו כנאמר עונש של חמש שנים על עבירת נסיון ההריגה. כאן המקום לציין, כי מן ההודעה לבית המשפט קמא על הסדר הטיעון לאחר הגישור ברי, שהרף העליון המוסכם היה 27 שנים (פרוטוקול מ-14.10.10 עמ' 194), ועל כן הענישה שהושתה מצויה בגדרי ההסדר. שוב, אי אפשר שלא להטעים כי לא בכדי הענישה הושתה כאשר הושתה; המעשה הוא בשפל המדרגה האנושי. יב. אין לקבל את טענת המערער לפיה יש להטיל את העונשים באופן חופף ולא במצטבר, המתבססת על סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ("... אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה"). בהיקש נזכיר מן הפסיקה באשר לרציונלים הכלליים נגד הטלת עונש זהה על מי שביצע עבירה יחידה ועל מי שחזר על אותה עבירה מספר פעמים. נאמר לעניין זה כך: "אכן, יהיה זה בניגוד למדיניות הענישה אם מי שסחר בסם מסוכן פעמים מספר בגדרי עבירת שרשרת יהיה כפוף לעונש מקסימלי הזהה לזה שסחר בסם מסוכן פעם אחת בלבד... אך מעבר לכך: תוצאותיה של עבירת השרשרת נוגדות את מטרות המשפט הפלילי אשר באמצעות עבירות ועונשים ביקש להגן על החיים, על החירות, על הקנין ועל ערכים אחרים של הפרט והציבור. ריבוי עבירות גורר אחריו אפשרות של ריבוי עונשים. רק ריבוי זה עשוי להעניק, בנסיבות מתאימות, הגנה ראויה על הערכים שהמשפט הפלילי נועד להגן עליהם. קיבוצם המחייב לשרשרת אחת, פוגע ביעילות המשפט הפלילי, ובמטרות אשר עליו להגשים. אין זה מתקבל כלל על הדעת כי רוצח סידרתי ייתפס תמיד, וללא כל אפשרות של שיקול דעת, כמבצע עבירה אחת של רצח ולא כמה עבירות רצח כמספר הקורבנות שבהם פגע. האינטרס של הקיום האנושי עומד מעל הטכניקה של עבירת השרשרת" (דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160, 170 - הנשיא ברק). ובאשר לרציונלים הקונקרטיים לענין הצטברות עבירות חבלה חמורות בנסיבות מקרה בודד, נאמר כך: "טעם הדבר הוא, שלכל אדם ואדם זכות משלו לחיים ולשלמות הגוף, והמקפח חיים או הפוגע בגופו של אדם בניגוד לדין מתחייב במעשיו וצפוי לעונש. כך הוא בפגיעה באדם אחד. ואילו במקום בו פוגע פלוני בניגוד לדין באנשים אחדים - ולו במעשה פיזי אחד - חייב הוא פלוני בפלילים וצפוי הוא לעונש בגין כל אחת ואחת מן הפגיעות" (ע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, מ' חשין; וראו גם: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 289, 303). מקום שעסקינן בעבירות אלימות חמורות בכלל ובעבירת הריגה ונסיון הריגה בפרט, אין לבוא בטרוניה עם בית המשפט שכדי לבטא את ההסתייגות מן העבירות בחר שלא להשית עונשים חופפים על נאשם אשר בחר ביודעין לבצע, בנוסף לעבירה הראשונה של הריגה, עבירה קשה נוספת של נסיון הריגה, וברי כי זו אינה "אותו מעשה" לפי סעיף 186. המערער דנא, לאחר שירה באקדחו (בו בא מצויד) פעם אחת, שב וירה בו שוב ושוב, עד שירה שישה או שבעה כדורים. שני כדורים מתוכם גרמו למותו של המנוח, ואחרים לפציעתה של נסטיה. הטלת העונשים במקרה זה בגין ההריגה ונסיון ההריגה באופן חופף, עלולה היתה לחטוא הן למטרת הגמול והן למטרת ההרתעה. ערך חיי האדם חייב ענישה נפרדת לכל אחת מן העבירות, כגמול ראוי, וזאת גם אם אין בידנו להושיע את אמו השכולה של אנדריי ואת אנה רעייתו, ולא לחלץ את נסטיה מן הטראומה. באשר להרתעה, הטלת העונשים באופן חופף עלולה היתה לשדר מסר שגוי, לפיו מרגע שירה אדם באחד יש באפשרותו להמשיך ולירות באחר, מבלי שייענש על מעשהו האחרון, ולא היא; יד קלה על ההדק (או על קת הסכין) תביא לענישה מחמירה. יג. באשר לשיקומו של המערער, פעילותו של המערער במסגרת המרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר וטיפולו המסור באסירים הנכים, שהובאו במכתב אחד האסירים ולא נסתרו, אין לבטלם, ויש לראות בהם, כך יש לקוות, מאמץ חיובי וראוי לכפרה על מעשים נוראים, על-ידי סיוע לזולת. אלה – מבלי שניטע מסמרות – עשויים לעמוד למערער בבוא העת, כגון שעה שיישקל שחרורו על תנאי. יתר השיקולים לקולה להם טוען המערער, לרבות הודאתו בביצוע העבירה, הבעת החרטה, עברו הנקי וכן פציעתה הלא חמורה, באופן יחסי, של נסטיה - הובאו כולם בחשבון בגזר דינו המנומק של בית המשפט המחוזי. יד. איננו נעתרים איפוא לערעור. ניתן היום, כ"ד באדר ב' תשע"א (30.3.2011). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10000400_T04.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il