היתם גלאגל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 16.11.06, בתיק פ.ח. 1108/05, שניתן על ידי סגן הנשיא ס' רוטלוי והשופטים ע' צ'רניאק וק' ורדי תאריך הישיבה: א' בטבת התשס"ח (10.12.07) בשם המערער: עו"ד ניל סיימון בשם המשיבה: בשם שרות המבחן למבוגרים עו"ד אושרה פטל גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, בעקבות הודאתו בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו, בעבירות של בעילת קטינה מתחת לגיל 14 על ידי בן משפחה, ומעשים מגונים בקטינה מתחת לגיל 14 ומתחת לגיל 16. תמציתן של העובדות אשר עמדו בבסיס ההרשעה היא זו: המערער הנו אביה של המתלוננת, ילידת חודש יולי 1988. במהלך השנים 2000 ועד 2005 עשה לו המערער נוהג - להתייחד עם המתלוננת, להפשיטה מבגדיה, לגעת באיבריה האינטימיים, להחדיר אצבעותיו לאיבר מינה ולחכך בו את איבר מינו. המתלוננת התנגדה למעשיו והתחננה על נפשה, אולם המערער אטם את לבו ואוזניו לתחנוניה, וכפה את עצמו עליה בכוח ותוך שהוא אומר לה "תשתקי, אני אונס אותך". רק בעקבות חשיפת פרשת ההתעללות על ידי המתלוננת בפני אמה, חדל המערער ממעשיו. בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, עתרה המשיבה לגזור למערער 12 שנות מאסר, מאסר על-תנאי ופיצוי, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה. בסופו של יום גזר בית המשפט המחוזי למערער 12 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 50 אלף ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש. נטען, כי לא ניתן משקל של ממש להודאת המערער בעובדות, במיוחד על רקע הקשיים הראייתיים בפניהם עמדה המשיבה בעקבות חזרתה של המתלוננת מגרסתה המפלילה. ועוד נטען, כי המערער הוא בבחינת אדם חולה שלא המאסר הממושך הנו תרופתו, אלא זקוק הוא לטיפול כדי לגמול אותו מסטייתו כדי להכשיר אותו לחזור כאדם מתוקן לחברה. אין בידנו להיעתר לערעור. במשך חמש שנים תמימות, ומאז היתה המתלוננת בת 12, נהג המערער בגופה כבתוך שלו, משל היתה שפחת מין שכל יעודה הוא לספק את יצרו. במעשיו המתמשכים קיפח המערער את ילדותה ונערותה של בתו, ומתוך עיון בתסקיר הנפגע עולה כי הנזק הנפשי שהסב לה הוא כה מרחיק לכת, עד שספק בעינינו אם יימצא לו אי-פעם מזור. בגזר דין מפורט ומנומק היטב בחן בית המשפט המחוזי את נסיבותיה של פרשה זו ונתן את דעתו לכל השיקולים הצריכים לעניין, ודעתנו היא כי התוצאה אליה הגיע הנה ראויה ומאוזנת. נראה כי יש ממש בטיעון בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד נ' סיימון, לפיו שולחו הנו אדם חולה שטובת החברה אליה הוא עתיד לשוב, מחייבת ליתן לו טיפול לסטייתו. מקובלת עלינו גם ההשקפה לפיה ראוי להעניק למערער את הטיפול במועד מוקדם ככל שניתן. ברם, ריבוי האסירים אשר חטאו בעבירות מין, גורם לכך שבפועל הם משולבים בתהליך טיפולי רק לקראת מועד שחרורם. זו כמובן תוצאה לא רצויה, שעל הרשויות לתת עליה את דעתם כדי למצוא לה פתרון, אולם מכאן ועד למסקנה כי עקב השיהוי בטיפול יש לקצר את עונשם של עברייני מין – הדרך ארוכה. נהפוך הוא, המערער שהיה מודע כל העת לפסול שבמעשיו, היה מצווה להקדים ולמצוא לעצמו מזור, ולא לעשות זאת רק כאשר חרב הדין הונפה מעל לראשו. לו נהג כדרכם של אנשים המבקשים לעצמם, באמת ובתמים, תרופה למחלתם, אפשר שהנזק שנגרם למתלוננת היה נמנע, ולמצער היה היקפו קטן יותר. משהמערער לא נהג כך, ראוי הוא לעונש שהושת עליו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. ניתן היום, א' בטבת התשס"ח (10.12.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07000040_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il