בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3999/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער: כהן
שלום
נגד
המשיבים: 1.
צור שמיר חברה לביטוח בע"מ
2.
פישמן איציק
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב
בת.א. 584/91 מיום 14.5.97 שניתן
על
ידי כבוד השופטת א' קובו
בשם המערער: עו"ד ניסן גיצה
בשם המשיבים: עו"ד אהוד שטיין
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
ערעור זה נוגע לסוגייה "הנצחית" של
פרשנות המושג תאונת דרכים במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
תשל"ה1975-, וזאת לגבי אירוע שהתרחש לפני תיקון מספר 8 לחוק.
1. מעשה בהקמת אנדרטה בסמוך לבית הקברות בחולון.
בהתאם לנוהג יפה, ביקשו יוצאי פרוז'אני להנציח את זכרם של קורבנות השואה יוצאי
העיירה וסביבתה באמצעות אנדרטה, סמוך לבית הקברות. דא עקא, במהלך הקמת האנדרטה
קרתה תאונה, אשר לדעת המערער היא בבחינת תאונת דרכים. אפרט בקצרה את נסיבות
התאונה.
2. האנדרטה תוכננה כך שבבסיסה יהיו מונחות שמונה
פלטות מאבן בזלת בגודל של מטר על מטר ובעובי 15 ס"מ, כשמשקלה של כל אחת מאבני
הבזלת הוא כ- 400 ק"ג. על בסיס זה תוכנן להניח אבן בזלת גדולה, שמשקלה למעלה
משני טון ולצידה עמוד עגול, בעל משקל רב. אבני האנדרטה הובלו למקום הצבתן על ידי
משאית, אשר על גבי הארגז שלה היה מותקן מנוף, שהופעל, כך נראה, על-ידי מנוע הרכב.
הפלטות הורדו באמצעות המנוף והונחו על משטח בטון יצוק, שהוכן מבעוד מועד. בעת הנחת
הפלטה האחרונה התברר כי זו בולטת במידת מה מעל הפלטות האחרות.
3. לשם יישור הפלטה היה צורך בהרמתה, כדי ללטש את
משטח הבטון שהיה מצוי מתחתה. הפלטה הורמה, המשטח הוכן, ובעת השבתה נשמטה הפלטה
המורמת. בנפילתה היא כרתה שתי אצבעות מידו של שלום כהן, המערער שלפנינו (להלן:
"המערער"). המערער הוא בעל עסק, חרט אבן במקצועו, שאצלו הוזמנה האנדרטה.
4. המחלוקת נוסבת סביב פרטי נפילתה של הפלטה, אשר
גרמה לפציעתו של המערער. לפי גרסתו, הפלטה הורמה באמצעות המנוף, והיא נשמטה
מרצועות ההרמה של המנוף בזמן שאלה נאחזו על ידי המנוף. הטענה היא כי התרחשות זו של
התאונה היא בבחינת תאונת דרכים. הפעלת המנוף לשם הנחה חוזרת של הפלטה, לא זו בלבד
שהיא הליך של פריקה, אלא גם שימוש לוואי של הרכב לפי ייעודו. וזאת לזכור, התאונה
ארעה לפני תיקון מספר 8, דהיינו, שעה שפריקה וטעינה נחשבו כשימוש ברכב מנועי.
5. לעומת גרסה זו עומד תיאור התאונה מפי המשיבים,
שהם חברת הביטוח של המשאית ונהג המשאית שהפעיל את המנוף (להלן:
"המשיבים"). לדברי הנהג, הרמת הפלטה לא בוצעה כלל באמצעות המנוף, אלא
באופן ידני. לפי גרסה זו, אחרי ההנחה הראשונית של הפלטה קופלו זרועות המנוף על גבי
המשאית. כן נטען כי הנחת הפלטה חייבה את התרת הרצועות שבהן אחז המנוף. כתוצאה מכך,
לא ניתן היה כלל להרים את הפלטה מחדש באמצעות רצועות אלה. לכן, ההרמה לא יכלה
להתבצע על-ידי המנוף וכאמור היא בוצעה בפועל באופן ידני.
6. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופטת א'
קובו, קיבל, עקרונית, את גרסת המשיבים, לפיה ההרמה החוזרת של הפלטה בוצעה באופן
ידני. כולם מסכימים כי, בנסיבות אלה, אין המדובר בתאונת דרכים. אולם בית המשפט
הוסיף בפסק דינו וציין כי גם לו התאונה הייתה מתרחשת כתוצאה מהרמת הפלטה באמצעות
המנוף, התוצאה לא היתה משתנית. הנימוק הוא כי "מרגע ההנחה של הפלטה ואילך
נסתיים שלב הפריקה מן המשאית. השלב השני הוא שלב של שימוש במנוף לצורך ביצוע עבודה
של הרכבת האנדרטה ולא לצורך עצם הפריקה" (עמ' 7 לפסק הדין). את מסקנתו זו
ביסס בית המשפט על כך שלפי ע"א 358/83 שולמן נ' ציון, פ"ד מב(2)
844, בעמ' 859, שימוש לוואי כמו טעינה ופריקה מסתיים עם סיום הפריקה והפעולות לאחר
הפריקה אינן בגדר שימוש לוואי. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה הנדון:
הוצאה
הפלטה מן המשאית והונחה על משטח הבטון, בכך הושלמה הפריקה מן המשאית. כל מה
שנתקיים ונעשה אחר כך הרי נתקיים כאשר כבר נותק הקשר הסיבתי המשפטי בין הפלטה לבין
המשאית, ונותר קשר לפעולת המנוף בלבד לצורך התקנת האנדרטה ולא לצורך הובלת הפלטות.
כך הדברים משקיבלתי את גרסת [המשיבים] כי הפלטה שוחררה מן הרצועות של המנוף והורמה
בכח ידי הנוכחים במקום. כך הדברים, גם אם אקבל את גירסת התביעה שהיה צורך בשינוי
רצועות המנוף שתפסו את הפלטה, לצורך העמדתה בחוזר. במילים אחרות, משמעה של עמדת
התביעה היא השלמת הפריקה, שחרור מרצועות המנוף וחיבור מחדש של רצועות המנוף באופן
שונה לשם עבודות בניית האנדרטה ולשמן בלבד. לענין זה כאמור נותק הקשר הפיזי שבין
המשאית לבין התאונה. (עמ' 10-9 לפסק הדין).
7. לפני שאגע בקביעות העובדתיות, ברצוני להעיר כי
בית המשפט קמא לא דק פורתא בהנחותיו המשפטיות. כי גם בהנחה ששלב הפריקה הסתיים,
עדיין קיימת אפשרות כי עצם הפעלת המנוף היא בבחינת שימוש ברכב מנועי. ראה ברוח זו
את ההלכה שנפסקה בפרשת ע"א 326/80 פ' סואעד ואח' נ' טאהא ואח',
פ"ד לה(3) 197, הלכה שקיבלה גיבוי חקיקתי בתיקון מספר 8 לחוק הפיצויים
("מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב"). נכון אמנם, כי בפרשת
ע"א 149/89, 370 עיזבון המנוח הרצל בורנשטיין ז"ל ואח' נ' יעקבי ואח',
פ"ד מז(2) 630, הובעה הדעה כי השימוש במנוף, שעה שהרכב נייח, אינו שימוש ברכב
מנועי. לפי גישה זו, יש בסיס משפטי למסקנתו של בית המשפט המחוזי. גם דעתי נטתה
לטובת עמדתם של השופטים ג' בך ומ' אלון בפרשת בורנשטיין. אולם, אין להכחיש
כי גישה זו אינה תואמת את ההלכה שנפסקה בבית משפט זה בפרשות סואעד ושולמן.
ראה ברוח זו את ההערה של חברי הנשיא א' ברק בפרשת רע"א 8061/95 עוזר נ'
אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532, 570-569. לאור הסכמתם של
שופטי ההרכב המורחב לפסק-דין עוזר, אשר כלל את ההערה הביקורתית של הנשיא א'
ברק, המסתייגת כאמור מן האמרות שבפרשת בורנשטיין, איני רואה עוד מקום לחלוק
על הגישה הפרשנית שנתקבלה בבית משפט זה לגבי המושג "שימוש ברכב מנועי",
במתכונתו לפני תיקון מספר 8. עמדתי זו מבוססת על כך, שבפרשנותו של חוק, שהוא בעל
אופן טכני, מן הראוי כי תתגבש עמדה אחידה בפסיקה למען ערך הוודאות המשפטית.
8. לאור מסקנתי זו, מן ההכרח לשוב ולבחון את
הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא. באופן עקרוני, אין בית משפט זה מתערב בקביעות
העובדתיות של בית המשפט קמא, אשר התרשם ישירות מן הראיות. והנה, בית המשפט קמא קבע
כי ההרמה החוזרת של הפלטה בוצעה באופן ידני, בציינו כי "ההגיון, השכל הישר,
התרשמותי מהעדים ותאור הנסיבות בדבר אופן הנחת האבנים מביאים אותי למסקנה כי גרסת
[המשיב] נכונה יותר" (עמ' 6 לפסק הדין).
9. נגד קביעה זו יצא המערער בנימוק, כי ההגיון
דווקא מחייב את המסקנה שההרמה בוצעה על-ידי המנוף, מאחר שהפלטה שקלה כ- 400
ק"ג. לא השתכנעתי מטענה זו, משום שעל פי הסבר המשיבים, המדובר לא היה בהרמה
ממושכת ושלמה אלא בהרמה חלקית, לשם העמדה של הפלטה על משטח הבטון במצב אנכי. לכן
איני רואה מקום להתערב בקביעה הראשונית של בית משפט קמא, כי הרמת הפלטה בוצעה
ידנית.
10. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם נקבל את גרסתו
של המערער, כפי שהיא משתקפת בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, המאורע אינו בבחינת תאונת
דרכים. לפי גרסת המערער, לאחר שהורמה הפלטה באמצעות המנוף "ניסינו אני
והמנופאי לשחרר אותה קלות בכוח לאחר שהייתה תקועה אנכית עם החגורות בין 2 הפלטות
וזאת לצורך הצבתה במשבצת. לפתע נשמטה הפלטה מרצועות ההרמה של המנוף ונפלה על יד
שמאל שלי" (סעיף 6 לתצהיר המערער). ובעדותו בבית המשפט העיד המערער:
"בשלב שבו האבן עמדה 45 מעלות נתקלה בין שתי האבנים הצמודות לה משני הצדדים.
[הנהג] ואני ניגשנו לאבן וניסינו הוא בצורה אחת ואני בצד שני לנענע אותה קלות כדי
שתכנס לתוך המרווח. בשלב זה הרצועה השתחררה והאבן נפלה" (עמ' 15 לפרוטוקול).
מתיאור זה עולה כי שמיטת הפלטה מן הרצועות היא תוצאה של פעולה ידנית. נענוע הפלטה
על ידי המערער והנהג הן פעולות שאין בהן ניצול כוחו המכאני של הרכב. בכך ניתק הקשר
הסיבתי העובדתי בין פעולת המנוף להתרחשות התאונה. עיין ודוק ע"א 4469/95 דראושה
נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 483-482.
11. בפי המערער טענה חלופית, והיא כי גם בהנחה שלא
מדובר בתאונת דרכים, במובן חוק הפיצויים, הרי הכיסוי הביטוחי בפוליסת הביטוח על-פי
דרישות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל1970- משתרע על חבות מחוץ לחוק
הפיצויים. טענה חלופית זו, חסרת יסוד היא. אמנם נכון כי הכיסוי הביטוחי עשוי
להשתרע על חבות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], אך תנאי הוא כי קיים קשר סיבתי בין
השימוש ברכב לבין התאונה. לכן, אם נקבע כי התאונה אינה תוצאה של שימוש ברכב מנועי,
אין תחולה לכיסוי הביטוחי. זאת ועוד אחרת, בכתב תביעתו לא הזכיר המערער עילה מחוץ
לחוק הפיצויים. אין להתיר לבעל דין להסתמך על עילות חדשות בשלב הערעור.
אי לכך, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים
הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, כ' באלול תשנ"ט (1.9.99).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97039990.Q05 /שב