אלצר בע"מ נ. LINAK A/S

פסק-דין בתיק ע"א 3999/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3999/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: אלצר בע"מ נ ג ד המשיבה: LINAK A/S ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הרשמת א' נחליאלי-חיאט) מיום 26.2.12 בת"א 2502/07 תאריך הישיבה: י' בחשון התשע"ד (14.10.13) בשם המערערת: עו"ד שי שרביט; עו"ד זוהר לנדה בשם המשיבה: עו"ד גיל עטר; עו"ד שי דיל; עו"ד חן טאובר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (הרשמת השופטת נחליאלי חיאט) מיום 26.2.12 בת"א 2502-07. ענייננו בבקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לישראל נוכח הליך בוררות שהתנהל בין הצדדים בפני המוסד לבוררות בדנמרק, אשר בגדרו נדונה גם שאלת סמכותו של המוסד לבוררות להכריע בסכסוך. רקע ב. המערערת (להלן אלצר) היא חברה ישראלית וכאן מושבה. המשיבה (להלן לינאק) היא חברה המאוגדת בדנמרק, ומקום מושבה שם. בין הצדדים נחתם ביום 23.9.03 הסכם הפצה, שבו הוסכם כי אלצר תהיה המפיצה והמשווקת הבלעדית בישראל של מוצרי לינאק, שעיסוקה בייצור מערכות בוכנה אלקטרו-מכניות. ג. לטענת אלצר, לינאק ביטלה את ההסכם באופן חד צדדי, עקפה את היתר הבלעדיות שניתן לה ללא הסכמת אלצר וכן שיכנעה עובדים של אלצר לעבוד בעבורה. כנטען, נקבע תחילה בהסכם כי הדין החל עליו הוא הדין הדני ונכללה תנית בוררות (סעיפים 22-21), שלפיה ככל שיתגלעו מחלוקות בין הצדדים, אלה יובאו לבירור במוסד לבוררות בדנמרק. סעיפים אלה הוחלפו כנטען בתניה שלפיה במקרה של סכסוך בין הצדדים ימונה בורר מטעם לשכת המסחר ישראל-דנמרק בישראל (להלן התיקון להסכם). התיקון להסכם נחתם כנטען ביום 30.9.03. לטענת אלצר, משהתגלעה מחלוקת בין הצדדים, פנתה לינאק ביום 11.10.07 למוסד לבוררות בדנמרק (להלן המוסד לבוררות) תחת פניה ללשכת המסחר של ישראל-דנמרק, זאת בניגוד לתיקון להסכם. ד. ביום 14.10.07 הגישה אלצר תובענה לבית המשפט קמא; כן הגישה בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום שבגדרו טענה כי נוכח התיקון להסכם לא היה מקום לפנות למוסד לבוררות בדנמרק. ביום 21.11.07 ניתן היתר המצאה על ידי הרשם השופט זמיר. ה. לינאק הגישה בקשה לביטול ההיתר בטענה כי לא היא, ואף לא אחר מטעמה, חתמו על התיקון להסכם, וכי המסמכים זויפו. לטענת לינאק, במהלך המשא ומתן לקראת חתימת ההסכם, ביקשה אלצר לשנות את הסעיפים שהתייחסו לתנית הבוררות (סעיפים 22-21), אך לינאק הבהירה כי תנאי להתקשרות בהסכם הוא כי סמכות השיפוט תהיה בדנמרק. כן נטען, שלא התקיימו תנאי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לעניין המצאה מחוץ לתחום. התבקש גם עיכוב הליכים, בנימוק שבין הצדדים נחתם הסדר שיפוט ייחודי כאמור; בשל קיומו של הליך תלוי ועומד בדנמרק; ובנימוק שהפורום הישראלי אינו נאות. במסגרת תגובתה מיום 9.3.08 לתגובת אלצר הודיעה לינאק, כי היא חוזרת בה מן הטענה לעניין ביטול ההמצאה מחוץ לתחום ככל שזו מתיחסת לתקנה 500, שכן ביום 7.1.08 הומצאה התובענה לעובד שלה שעה שביקר בארץ; אך עומדת היא על טענותיה לעניין עיכוב ההליכים בשל תניית שיפוט ייחודית וזרה, או בשל פורום לא נאות או הליך תלוי ועומד. ו. רשם בית המשפט המחוזי (כתארו אז) השופט זמיר, קבע בהחלטתו מיום 18.3.08 כי יש להשהות את הדיון בבקשה לביטול היתר ההמצאה נוכח ההליך התלוי ועומד בדנמרק, שבגדרו תידון באופן מקדמי שאלת תחולתם של סעיפים 21 ו-22 להסכם ההפצה ותוקפו של התיקון הנטען; בהתאם להכרעה בהליך הבוררות שבדנמרק, ניתן יהיה להכריע בשאלה האם קיימת תנית שיפוט ייחודית המקנה סמכות למוסד לבוררות בדנמרק. ככל שהתשובה לכך תהא חיובית, ידון המוסד לבוררות בתביעה לגופו של עניין, וככל שהתשובה לא תהא חיובית, יהא מקום לדון בשאלת היתר ההמצאה. בהחלטה מיום 9.5.08 הורה הרשם השופט זמיר כי הליך התביעה שנפתח בארץ יעוכב עד להכרעת המוסד לבוררות הדני בשאלת הסמכות. ערעור על החלטה זו נדחה ביום 28.6.09 (מפי השופטת ברוש), שכן בינתיים ניתנה החלטת המוסד לבוררות בדנמרק, והשופטת ברוש סברה כי בידי בעלי הדין לשוב ולהתדיין בבקשות שהוגשו. ז. במסגרת הליכי הבוררות שהתנהלו בדנמרק נקבע ביום 2.2.09, כי תנית הבוררות תקפה, וכי המוסד לבוררות בדנמרק מוסמך לדון בתביעה שהגישה לינאק נגד אלצר. נאמר, כי סעיפים 22-21 להסכם הם חלק הימנו, וכי אלצר לא המציאה למוסד לבוררות בדנמרק את התיקון המקורי של ההסכם. סוף דבר, ביום 22.9.09 ניתן פסק בוררות שחייב את אלצר לשלם ללינאק 59,402 אירו בצירוף הוצאות משפט (להלן פסק הבוררות). פסק הבוררות אימץ את ההחלטה מיום 2.2.09. ח. בעקבות פסק הבוררות חודש הדיון בבקשה לביטול היתר ההמצאה שבמוקד הערעור שלפנינו. החלטתו של בית המשפט המחוזי ט. בית המשפט המחוזי קבע, כי התנהלותה של אלצר "אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה, עם ההגיון ועם כללי הנימוס הבינלאומי" (עמ' 12); משהתקיים דיון בדנמרק בשאלת סמכות המוסד לבוררות לנהל את הליך הבוררות, היה על אלצר לפנות לבית המשפט במקום שבו נטענה טענת חוסר הסמכות, בפרט משהתנהל שם הליך, שבו ניתן לצדדים יומם. נאמר, כי לאחר מתן ההחלטה מיום 2.2.09 היתה לאלצר אפשרות לפנות לבית המשפט בדנמרק תוך 30 יום מעת המצאת ההחלטה, וזאת לא עשתה. י. משלא הוצגה קביעה כי ההחלטה מיום 2.2.09 אינה תקפה, ולא הוצגה כל החלטה המבטלת את החלטת המוסד לבוררות, נפסק כי סעיפים 22-21 להסכם הם הרלבנטיים והמחייבים את הצדדים להסכם; כל עוד לא בוטל פסק הבוררות שאימץ את ההחלטה מיום 2.2.09 על ידי ערכאה שיפוטית רלבנטית בהליך מתאים, הריהו תקף, ומחלוקות הצדדים יידונו לפני הדין הדני במוסד לבוררות בדנמרק. צוין, כי "תחת מיצוי זכויותיה כמתחייב... ולאור העובדה כי בהחלטתו מיום 2.2.09 לא קיבל המוסד לבוררות את עמדתה, החליטה אלצר, לדעתי כהחלטה אסטרטגית, פשוט להתעלם מההחלטה! ותחת זאת לנסות את מזלה בבית המשפט בישראל והכל תוך יצירת קונסטרוקציה, נטולת כל בסיס לטעמי לפיה דווקא בית המשפט בישראל , הוא המוסמך לדון בשאלה האם המוסד לבוררות בדנמרק מוסמך להכריע בעניין סמכותו שלו... מדברים אלה עולה תחושה כי התנהלות אלצר משקפת למעשה פעולות של Forum' Shopping'- שיכול לתת מענה נוח לטענות אלצר אף אם הדבר כרוך בהעלאת טענות שונות ונטולות בסיס משפטי" (עמ' 14, הדגשות במקור – א"ר). ועוד נקבע (עמ' 20) כי "משלא עמדה אלצר בנטל ההוכחה (באשר לטענתה כי ראוי לקיים את ההליך בישראל – א"ר)... ומשלא שוכנעתי שעומדת לאלצר עילת תביעה לגופו של עניין... הרי אני קובעת שיש לבטל את היתר ההמצאה...". י"א. נקבע איפוא, כי אין לאלצר תביעה הראויה לבירור בישראל, וכי יש לבטל את היתר ההמצאה. טענות המערערת י"ב. לטענת אלצר בערעורה, שגה בית המשפט שעה שהכריע בשאלת ביטול היתר ההמצאה, שכן לינאק חזרה מבקשתה לביטול ההיתר לאחר שכתב התביעה הומצא לה כדין בישראל. עוד נטען, כי ככל שהחלטתו של בית המשפט קמא מהוה למעשה החלטה בבקשה לעיכוב הליכים, בקשה כגון דא כלל לא הוגשה על ידי לינאק, ומכל מקום רשם אינו מוסמך להורות על עיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. הוסף, כי שגה בית המשפט משבחר ליתן תוקף להחלטת המוסד לבוררות בדנמרק בשאלת סמכותו מבלי שהוגשה בישראל בקשה לאכיפה של אותה החלטה, ומבלי שנבחנו התנאים שנקבעו לכך. נטען, כי שגה בית המשפט כאשר קבע שעל אלצר היה לפנות לבית המשפט בדנמרק לשם ביטול החלטת המוסד לבוררות, שכן כל עוד אין צד לבוררות זרה מבקש להסתמך על פסק הבוררות הזר בישראל, אין כל הכרח להגיש בקשה לביטולו במדינה שבה ניתן; יוצא, שהחלטת בית המשפט קמא מחייבת את הצד המבקש לתקוף את החלטת הבוררות לפנות לבית המשפט הזר בבקשה לביטולו עוד בטרם הוגשה בקשה מתאימה לאישור ולאכיפה. אילו הגישה לינאק בקשה לאישור החלטת המוסד לבוררות או פסק הבוררות, ממילא רשאית היתה אלצר להתנגד לאישור, ובית המשפט היה עורך דיון מחדש (De-Novo) בשאלת נפקותו של ההסכם. הוסף, כי משעה שכפרה אלצר בסמכות המוסד לבוררות לדון בסכסוך, אין היא מחויבת לפנות לבית המשפט כדי לתקוף את החלטת הבוררות, ולא ניתן לראותה כמי שמסכימה לה; והחלטת בית המשפט המחוזי שוללת ממנה את זכות הגישה לערכאות. לבסוף נטען, כי סוגיית הזיוף הנטען כלל לא נדונה. טענות המשיבה י"ג. לטענת לינאק עושה אלצר שימוש לרעה בהליכי משפט, והיא חסרת תום לב. נטען, כי היעתרות לבקשת אלצר לדון פעם נוספת בכל הטענות אשר הועלו על ידיה בעבר בפני המוסד לבוררות, ואשר נדונו לגופן והוכרעו, על בסיס אותן ראיות והעדת אותם עדים, אינה מתיישבת עם עקרונות היושר, הצדק, היעילות ותום הלב. עוד נאמר, כי הימנעותה של אלצר מפעולה כנגד החלטת הבוררות מיום 2.2.09 יוצרת מניעות והשתק כלפי אלצר; משבחרה אלצר שלא לנצל את הכלים המשפטיים שעמדו לרשותה להשיג על החלטת המוסד לבוררות, אין לה להלין אלא על עצמה. נטען, כי פסק הבוררות שניתן בדנמרק תקף בהעדר בקשה לאישורו בישראל, וכי לאלצר אין תביעה שראוי שתתברר בישראל. לבסוף הוסבר, כי לינאק אכן חזרה בה מהבקשה לביטול היתר ההמצאה, אך זאת ככל שהבקשה התייחסה לתקנה 500, וכי היא עומדת על טענותיה לעיכוב הליכים מחמת תנית שיפוט ייחודית זרה; לחלופין מחמת הליך תלוי ועומד; ולחלופי חלופין מחמת פורום לא נאות. הדיון בפנינו ובעקבותיו י"ד. בדיון שנערך ביום 14.10.13 שבו הצדדים על טענותיהם שבכתובים. בסיומו ולאחר שיג ושיח התקבלה החלטה זו: "לאחר שמיעת הצדדים הצענו למערערת למשוך את ערעורה, בנתון לכך שיירשם כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו מהוה אכיפה של פסק הבוררות הקיים מדנמרק, וכי המשיבה לא תטען במסגרת הליך בוררות לגבי תביעה של המערערת כלפיה – שטרם נתבררה – כי פסק הבוררות מהוה דחיית תביעה זו. בהמשך, ובשיג ושיח נוסף, רשמנו לפנינו נכונות המשיבה לציין כי אין היא עומדת על טענת תרמית מצד המערערת, וכן כי בהליך בוררות חדש בפני המוסד הדני לבוררות יהיה הרכב בוררים חדש, וכמובן לא יכלול את העומד בראש המוסד שייצג את המשיבה בהליך הקודם. כיון שבא כוח המערערת הביע דאגה הקשורה להיות עורך דין זה בראש מוסד הבוררות, הציע כי הצדדים יסכימו על בורר דני אחר שמחוץ למוסד זה. נתבקשה דחיה של 14 יום, בתומה יודיעו הצדדים אם הגיעו להסכמה בעניין הבורר". ביום 28.10.13 הודיעה אלצר, כי לינאק חזרה בה מן ההסכמות אשר הגיעו אליהם הצדדים במהלך הדיון וניסתה להוסיף "הסכמה חדשה", שלפיה אלצר לא תעלה כל טענה ביחס לתוקפו של התיקון להסכם. לינאק מסרה בתגובה, כי מאז מתן ההחלטה מיום 14.10.13 לא נערכה פניה כלשהי מצד המשיבה בעניין זהות הבוררים, וכי אלצר ניצלה את ההודעה שנועדה לעדכן בעניין בחירת בורר לשם העלאת טענות נוספות. בעקבות האמור קיבלנו החלטה זו (החלטה מיום 30.10.13): "...החלטתנו שניתנה על יסוד הסכמת הצדדים, לעניין התנאים, מדברת בעדה, והחלטות בית המשפט אינן תכנית כבקשתך. כל שנותר לצדדים, על פי החלטה זו, להודיע את עמדתם לעניין זהות הבורר. המערערת תבוא בדברים עם המשיבה ביחס לשמות הבוררים שהוצעו. הודעה משותפת לעניין זה תוגש ...". ט"ו. אחר הדברים האלה הודיעונו הצדדים כי לא הגיעו להסכמה. צר לנו מאוד שכך התגלגלו הדברים, ושחרף פניות בית המשפט, לא השכילו הצדדים ביניהם להביא לסיומו של התיק, דבר שהיה לטעמנו בהישג יד. אין מנוס מהכרעה. הכרעה ט"ז. נפתח ונאמר, כי משחזרה בה לינאק מן הטענה לעניין ביטול ההמצאה מחוץ לתחום ככל שזו מתיחסת לתקנה 500, נתיתרה ההכרעה בנקודה זו. על כך אין מחלוקת של ממש לעת הזאת, ועל כן ביטול היתר ההמצאה על-ידי בית המשפט קמא ניתן לפרשו במהות כצעד טכני, שהרי היה בו כדי להסיר אי הבנות בהמשך. במישור המהותי נטען מטעם אלצר, כי סעיפים 22-21 להסכם הבוררות אינם תקפים, והמוסד לבוררות חסר סמכות לדון בתביעת לינאק. לינאק מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט קמא וטוענת לחוסר תום לב מצד אלצר. לאחר שבחנו את המכלול שהובא בפנינו, לא מצאנו בסופו של יום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא בשורה התחתונה, קרי, הותרת הדיון בדנמרק. י"ז. כאשר מתבקש היתר המצאה מחוץ לתחום, הסמכות לתתו מסורה לשיקול דעת בית המשפט (ט' קונפינו-שר, סמכות שיפוט על נתבע זר (תש"ס) עמ' 42-41 (להלן קונפינו-שר)), ועל התובע להראות כי מתקיימת אחת מעילות תקנה 500, המגדירה עילות המצאה אשר מאפשרות להרחיב את סמכות השיפוט של בית משפט ישראלי על נתבעים שמחוץ לגבולות המדינה; עד כאן אין הדברים מענייננו כאמור בהכרעה הנוכחית. ואולם, התדיינות עם גורם שאינו ישראלי מעלה את השאלה האם בית המשפט המקומי הוא הפורום המתאים. י"ח. בעצם הפעלתה של סמכות שיפוט על נתבעים בטריטוריה זרה להם, בין אם בהמצאה "רגילה" כבענייננו ובין בהמצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500, יש משום הרחבת סמכותו של בית המשפט בישראל מעבר לתחומה של המדינה, והתערבות בתחום הנתון בשליטת ריבון זר (קונפינו-שר, עמ' 42). הרחבה זו עלולה להביא לידי "התנגשות של סמכויות ולפגוע בכלל הנימוס שבין ערכאות שיפוט" (רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS LTD (2012) (השופט הנדל), פסקה 4; ע"א 74/83 ראד נ' חי, פ"ד מ(2) 141, 146 (1986)). על כן נדרש בית המשפט לזהירות רבה, ואף כאשר מתקיימת אחת מעילות תקנה 500, נדרש הוא איפוא לשאלת נאותותו של הפורום בישראל לדיון בתובענה; זאת גם במבחני השכל הישר, קרי, היכן על פי ציוויו של זה נכון ונאות לקיים את המשפט. י"ט. טענות בדבר נאותות הפורום ותנית שיפוט, אפשר שתעלינה איפוא לא רק במקרים שבהם התבקש בית המשפט להתיר המצאה מחוץ לתחום, אלא אף במקרה של המצאה כדין בישראל. כך ייתכן, שכתב בי-דין שהוגש בארץ יומצא לנתבע בישראל, ומכוחה של ההמצאה תוקנה סמכות לבית המשפט (ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' BODSTRAY COMPANY LTD, פ"ד נח(2), 465, 472-471 (2004) (להלן עניין ראדא)), ואף על פי כן תעלה טענה שהפורום אינו נאות. כך אירע כאן. כ. אכן, ישנו הבדל: כשהדיון הוא בתחולתה של תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי מוטל נטל ההוכחה על התובע המבקש היתר, ואילו כשהמדובר בהמצאה כדין בארץ, נטל ההוכחה הוא על הנתבע הטוען לאי נאותות הפורום (ראו עניין ראדא, 472-471; רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר (2012), פסקה 7). זהו בעיני תורף העניין גם בנדון דידן -נאותות הפורום בישראל לדון בתובענת אלצר. יודגש, כי גם לאחר שחזרה בה לינאק מן הבקשה לביטול היתר ההמצאה, עמדה על טענתה כי מדובר בפורום לא נאות. כ"א. לצורך בחינת תחולתה של דוקטרינת הפורום הלא נאות יש לבחון האם הפורום המקומי הוא "הפורום הטבעי" או שקיים פורום טבעי זר בעל סמכות לדון בתובענה. במסגרת דוקטרינה זו מבקש בית המשפט לצמצם את התופעה של "Forum Shopping" – בחירה של בעלי דין במקום ההתדיינות בהתאם לנוחותם, ואשר לתפיסתם ייטיב עם סיכוייהם, זאת תחת פניה לפורום שהוא "טבעי" לתביעה (ראו מ' קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף השני ומעבר לו" מחקרי משפט יט 67 (2002); לעניין השתכללותם של אמצעי התקשורת המודרנית והשפעתם על תופעת ה-Forum Shopping ועל הפיחות במעמדה של דוקטרינה זו בעידן הגלובליזציה, ראו בע"מ 9914/09 פלונית נ' פלונית (2010)). מבחן זה מוכרע בהתחשב ב"מירב הזיקות" הרלבנטיות. יש אף לבחון מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך, ולשקול שיקולים ציבוריים, לרבות מהו הפורום שיש לו "עניין אמיתי" לדון בתובענה ((רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO raiffeisenbank (2010); ע"א 3908/08 תיקו בע"מ נ' FOREM BAGCO INC (2010)). בית המשפט יתחשב בטיבו של הסכסוך, במקום הימצאו של הפורום החלופי ובקשר בין הצדדים או עילת התביעה לבין פורום זה, בדין החל על הסכסוך, ביעילות ההליך, באפשרות שבידי התובע לזכות בדיון נאות במדינה זרה, במהות ההליך ובתכליתו (קונפינו-שר, 49-48); ראו לעניין זה מאמרו מאיר העיניים של ע' באום "חופשה בטורקיה, תביעה בישראל: שיקולים ציבוריים בדוקטרינת הפורום הלא נאות" משפטים מב (תשע"ב), 309, בו מתוארת, בין היתר התפתחות הפסיקה בעניין טענת פורום לא נאות, והמעבר מזיקות "פרטיות" הנוגעות לבעלי הדין ובראשן שיקולי נוחות, לשיקולים "ציבוריים" הכוללים, בין היתר שיקולי יעילות, לרבות העומס המוטל על בית המשפט. במסגרת בחינתה של נאותות הפורום כאשר נערכה המצאה כדין בארץ, "בחינת מכלול הזיקות לאור מכלול הנסיבות תכריע בכל עניין ועניין אם הסוגיה רחוקה מדי מהפורום- וקרובה מספיק לפורום אחר- כדי להצדיק סירוב להפעיל סמכות שכבר הוקנתה מכוח מעשה ההמצאה" (ס' וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי (כרך א') תשע"ד, 57 (להלן וסרשטיין פסברג)); ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 11, תשע"ג-2013, 80-77, המציין כי גם לאחר שפחת כוחה של הדוקטרינה בעידן הגלובליזציה, לא אבד עליה הכלח. כ"ב. דומה כי בנדון דידן בחינת נאותות הפורום מטה את הכף לעבר לינאק. כאמור, לינאק היא חברה דנית שמושבה בדנמרק. בין הצדדים נחתם הסכם באשר להפצת מוצריה של החברה הדנית בישראל על ידי אלצר – חברה ישראלית. ההסכם נוסח בדנמרק, ובדנמרק נערך אף המשא ומתן לחתימתו (ראו לעניין הזיקה של מקום כריתת החוזה וסרשטיין פסברג, עמ' 34). ההסכם כולל, כנטען, תנית שיפוט בלעדית למוסד לבוררות בדנמרק. אכן, אלצר טוענת כי תניה זו הוחלפה על ידי התיקון להסכם, ואילו לינאק טוענת כי מסמכי התיקון להסכם זויפו. ואולם, ביום 16.12.08 התקיים דיון בפני המוסד לבוררות בדנמרק, שבגדרו קוים דיון עובדתי בסוגיה. לאלצר, כמו גם ללינאק, ניתן יומה בפני המוסד לבוררות, והיא הביאה עדיה ומומחיה וטענה טענותיה. עמדתה של אלצר לעניין תקפות סעיפים 22-21 להסכם לא התקבלה, ונקבע שלמוסד לבוררות סמכות. יצוין לשלמות התמונה ולשם ההגינות, שאלצר טענה מתחילה להעדר סמכות של המוסד לבוררות. מכל מקום, לאחר שניתנה ההחלטה, בחרה אלצר מטעמיה שלה שלא לתקוף אותה ולא למצות את ההליכים החוקיים לביטול ההחלטה בדמות פניה לבית המשפט בדנמרק בהשגה (ראו החלטת המוסד לבוררות מיום 24.3.09). יוזכר גם כי אלצר לא השיגה על החלטת הרשם השופט זמיר מיום 18.3.2008, שלפיה הושהה הדיון בבקשה לביטול ההיתר עד להכרעת המוסד לבוררות בדנמרק בשאלת הסמכות. בהשתלשלות זאת נוטה הכף בבירור לעבר הפורום הדני (ראו והשוו ע"א 1383/05 הר טוב נ' בוגומילסקי (2005), שם נקבע, כי במצב דברים שבו נוהלו כבר הליכים בין בעלי הדין, וקיימות השגות שונות בעניינם, המקום הטבעי להעלאת הטענות הוא במסגרת הליך לאכיפת פסק הבוררות, ככל שיינקט, או בפורום הזר). אציין, כי התקשיתי להלום את הטענה, כי משלא הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות או ההחלטה, אין בית המשפט בישראל יכול לתת דעתו עליהם. ענייננו בבחינת שאלת הפורום; דעת לנבון נקל שלקיומו של הליך מקביל משקל במסגרת כלל השיקולים ("הזיקות"), אף אם לא קם מעשה בית דין (במסגרת בקשה לאישור ולאכיפה); ראו בהקשר זה וסרשטיין פסברג בעמ' 58-57, אשר מטעימה את הצורך בהתחשבות בכך שהליך מתנהל בפועל במדינה אחרת, ומצביעה על ההבחנה בין שיטת המשפט הקונטיננטלי לבין שיטת המשפט המקובל בהיבט זה. בראשונה, בית המשפט מחויב לעכב את ההליך שבא לפניו, אם התברר לו שהליך באותו עניין מתנהל בארץ אחרת; בשניה, מסורה ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט המפעיל שיקולים של פורום לא נאות. לינאק טענה, ואיני רואה טעם מבורר לכפור בכך, כי כחברה בינלאומית הפועלת במדינות רבות מעוניינת היא שלא "לפזר התדיינויות" אלא לרכזן בארצה. כמובן יכלה אלצר שלא להסכים לכך מעיקרא, ומבלי להידרש לנושא הזיוף הנטען, אבל לא כך אירע. כ"ג. יוטעם, כי משדן המוסד לבוררות בשאלת תחולת הדין הדני ותנית הבוררות שבהסכם כמו גם בתביעת לינאק גופה, וקבעו ממצאים עובדתיים, דיון מחודש, אף אם יהא זה אך בחלק מן הסוגיות שבמחלוקת, אינו משרת את עקרון היעילות, ומשמעו השחתת זמן שיפוטי יקר באשר כבר הוכרע, והדבר אף עלול להוביל לפסקי דין סותרים. לא זו אף זו, דיון מחודש, כפי שהצביע בית המשפט קמא, אינו עולה בקנה אחד עם כללי הנימוס הבינלאומיים ועם הכיבוד ההדדי בין מדינות ובתי משפט. כ"ד. במובן מסוים דומה, כי אלצר התקשתה להכריע כיצד לנהוג ומה ייטיב עמה, ופסחה על שני הסעיפים, ועל כן ביקשה לאחוז את החבל בשני קצותיו: היא הביעה מתחילה התנגדותה לסמכות המוסד לבוררות בדנמרק, אך ניהלה הליך לעניין התיקון להסכם. אולם, לאחר שהמוסד לבוררות לא קיבל דעתה, וקבע בהחלטתו כי סעיפים 22-21 להסכם תקפים, החליטה אלצר שלא להמשיך ולהגיע לדיונים בפניו. אלצר התבקשה להגיש כתב הגנה בדנמרק עד ליום 16.3.09; זה לא הוגש, ואלצר ביקשה ביום 10.3.09 לעכב את הליכי הבוררות עד להכרעת בית המשפט בישראל בשאלת ההיתר, ולחלופין להאריך את המועד להגשת כתב הגנה ב-120 יום. ביום 24.3.09 קבע המוסד לבוררות כי כל עוד לא הוגשה השגה על ההחלטה בעניין הסמכות בפני בתי המשפט בדנמרק, ההחלטה שרירה וקיימת. כן איפשר המוסד לבוררות לאלצר להגיש כתב הגנה עד ליום 31.5.09. אלצר פנתה ביום 27.5.09 למוסד לבוררות טענה לעניין הסמכות, והוסיפה כי לא תוכל להגיש כתב הגנה לפני יום 28.6.09. ניתנה לה ארכה להגשתו עד ליום 31.7.09, אולם היא לא הגישה כתב הגנה גם במועד זה. ביום 19.8.09, במענה להודעת המוסד לבוררות בדבר ישיבות לדיון, הודיעה אלצר ליושב ראש הבוררים טלפונית שלא תיטול חלק בהליך הבוררות (ולאחר מכן הודיעה זאת במכתב מיום 20.8.09). קשה להלום התנהלות זאת, שכן נדמה שאלצר ניסתה לתמרן ברצותה לראות איזה פורום ייטיב עמה, ולפעול בהתאם. לא אכחד, קיים קושי בכך שהמוסד לבוררות הדני מכריע בעניין סמכותו, שלו, מה שאין כן בישראל. ואולם, אין חולק שכך לפי הדין הדני, ומשהוכרעה סמכותו, הוכרע גם עניין זה. כ"ה. בסופו של יום. השכל הישר והגיונם של דברים מחייבים, כי במצב דברים שבו נוהל הליך בדנמרק לעניין הסמכות, כמו גם בתביעה לעיצומה, לא יידרש בית המשפט בישראל לתביעה זו מבראשית. אלצר לא הסבירה מדוע לא פנתה לבית המשפט בדנמרק למצות את טענותיה כנגד החלטת המוסד לבוררות, ולא הובאו טעמים מניחים את הדעת מדוע שלא לכבד את פסק הבוררות שניתן. תביעתה של לינאק לגופו של עניין התבררה במלואה תוך מתן הזדמנות לאלצר להעלות את טענותיה מנגד (להן טענה בתביעתה) ולהביא ראיותיה; יקשה לומר כי נגרם לה עוול מניהול התביעה במוסד הדני או כי נפגעו זכויותיה, ואיננו יכולים כמובן לצאת מן ההנחה כי דנמרק אינה מדינת חוק. כ"ו. אשר לטענה כי בית המשפט קמא ישב לדין בכובעו כרשם והחליט על עיכוב הליכים, מה שאינו בסמכותו לפי סעיף 37 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, יצוין – ראשית – כי משפטית-פורמלית ביטל בית המשפט היתר המצאה, דבר שהיה בסמכותו. ואולם, חשוב מזה, ככל שטענת אלצר כי החלטת הרשמת היתה בבקשה לעיכוב הליכים, היה עליה לכאורה להגיש בקשת רשות ערעור לפי סעיף 38 לחוק הבוררות, תחת ערעור בזכות. יתר על כן -במהות, והיא העיקר, הגיע בית המשפט למסקנה כי אין לאלצר עילת תביעה; לפי תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי רשם לצוות על מחיקת כתב התביעה, אם "אין הכתב מראה עילת תביעה". על כן אין להלום את הטענה. כ"ז. כללם של דברים: גם אם – כאמור – אין עסקינן עוד בתקנה 500 ובביטול היתר ההמצאה שאליו נדרש בית המשפט קמא, תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין קמא מקובלת עלינו. אין מקום לפתוח הליכים מייגעים מחדש בישראל; הדבר יהא מלאכותי ולא יעיל. בית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים לדון בתובענה שהגישה אלצר. אוסיף ואציע, כי מטעמי הגינות ישקלו הצדדים לכבד את ההסכמות הטנטטיביות שנרשמו מפיהם בהחלטה הנזכרת (פסקה י"ד) מיום 14.10.13. כ"ח. אין בידינו איפוא להיעתר לערעור. בנסיבות יושתו הוצאות על הצד הנמוך; אלצר תשלם ללינאק שכר טרחה בסך 10,000 ₪. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏י"ט בשבט התשע"ד (‏20.1.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12039990_T09.doc רח+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il