פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3998/24 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן העותרים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי 2. בית הדין הרבני הגדול 3. האפוטרופוס הכללי עתירה למתן צו על תנאי בעניין פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1437441/1 מיום 11.4.2024 בשם העותרים: עו"ד שי זהר פסק-דין השופטת ר' רונן: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 11.4.2024 (תיק 1437441/1) במסגרתו נדחה בחלקו ערעור שהגישו העותרים על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה מיום 7.8.2023 (תיק 215026/3). רקע והשתלשלות העניינים עניינו של ההליך נושא העתירה הוא בעיקרו בשאלה האם יכול העותר 1 להסתלק מעיזבון אמו המנוחה לטובת העותרת 2 – שהיא אחותו (להלן בהתאמה: העותר; המנוחה; והעותרת). במרכז ההליך עומדת צוואתה של המנוחה, אשר נחתמה ביום 26.12.1982. על-פי האמור בצוואה, כלל הרכוש והזכויות של המנוחה יחולקו בחלקים שווים בין ילדיה – הם העותרים. המנוחה נפטרה בחודש מרץ 1983, כאשר היו העותרים קטינים. בשנת 1997, לאחר שהעותרים בגרו, וככל הנראה בעקבות דיון בקיום צוואת אימה של המנוחה, נפתח בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (להלן: בית הדין האזורי) תיק בבקשה לקיום הצוואה של המנוחה. ביום 22.12.1996 התקיים דיון בבקשה לצו קיום צוואה בו נכחו בין היתר בעלה של המנוחה – הוא אביהם של העותרים, העותרים ואחותה של המנוחה. בהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון, נמסר כי "כולם מקבלים סמכותו ושיפוטו של ביה"ד למתן צו ירושה/צו קיום צוואה על עיזבון המנוחה". כמו כן, בהתאם לפרוטוקול, האב מסר כי הוא מוכן לוותר על כל המגיע לו מעיזבון המנוחה לטובת שני ילדיו; והעותר מסר כי הוא מסכים לתת לעותרת מחצית ממה שמגיע לו. על אף זאת, בסמוך לאחר הדיון, ביום 1.1.1997 ניתן על ידי בית הדין צו שהוכתר בכותרת "צו ירושה". בצו נקבע כי שני האחים העותרים יורשים בחלקים שווים. ביום 26.7.2023 הגיש העותר בקשה לתיקון טעות סופר בכותרת הצו כך שהוא יוכתר כ"צו קיום צוואה" ולא צו ירושה; והודעה על הסתלקות מעיזבון. בבקשה נטען כי העיזבון לא חולק מעולם, וכי בעקבות פרויקט פינוי בינוי בדירת המנוחה התעורר הצורך בהסדרת העניין. העותר הצהיר כי אינו מעוניין בעיזבון והוא מסתלק מכל חלקו לטובת העותרת. בהחלטת בית הדין האזורי מיום 31.7.2023 נקבע כי הצו משנת 1997 הוא אכן צו קיום צוואה ולא צו ירושה. יחד עם זאת, בקשתו של העותר להסתלק מהעיזבון כולו נדחתה. נקבע כי "הואיל ומדובר בצוואה שקוימה מזה שנים רבות, חלקו של המבקש (קרי; העותר – ר.ר) בעיזבון אמו (קרי; המנוחה – ר.ר) כבר נמצא ברשותו מהבחינה ההלכתית והחוקית" ומשניתן צו קיום הצוואה – לא ניתן להסתלק מהעיזבון. יתרה מכך, עובר למתן הצו, לא ניתנה הסכמתו של העותר להקנות את כל חלקו בעיזבון לאחותו אלא רק את מחציתו, וגם משום כך דין בקשתו להידחות. בקשה שהגיש העותר לקביעת מועד לדיון בבקשתו נדחתה גם היא בהחלטת בית הדין האזורי מיום 20.7.2023. בהחלטה זו הוסיף בית הדין האזורי, בין היתר, כי בהתאם לסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 תיקון צו ירושה או צו קיום צוואה יכול שייעשה רק על סמך עובדות שלא היו בפני בית הדין בזמן מתן הצו. במקרה הנדון, לא התרחשה עובדה נוספת רלוונטית לעניין ואין לכן הצדקה לביטול הצו בשל הסתלקות העותר מהעיזבון. מעבר לכך, העותר אף הגיש את בקשתו בשיהוי ניכר. בנוסף, נקבע כי עיזבון המנוחה כלל גם כספים אשר חולקו לפני שנים. לכן הצו לגביהם כבר בוצע למעשה, ואולי הוא גם בוצע ביחס לנכסי נדל"ן נוספים שהיו בבעלות המנוחה. העותר הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול ופסק דין בערעור ניתן ביום 11.4.2024. ראשית, קבע בית הדין הרבני הגדול כי הגם שהיה צריך להוציא צו קיום צוואה ולמנות מנהל עיזבון, הדבר לא נעשה והוצא חלף כך צו ירושה. עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין, ובהתאם לדין תורה, צו הירושה תואם את רוח הצוואה וגם נראה כי בנסיבות העניין, הדרך הנכונה לפעול בעיזבון הייתה להוציא צו ירושה ולא צו קיום צוואה. באשר לאפשרות העותר להסתלק מהעיזבון – בית הדין הרבני הגדול עמד על כך כי בהתאם לדין, ניתן להסתלק מעיזבון גם בחלוף שנים רבות, ואף אם הטעמים בבסיס ההסתלקות הם כלכליים. ביחס לעיזבון המנוחה נושא ההליך דנן, נקבע כי הוא כולל חסכונות בבנקים, זכויות ממקום עבודה, מחצית מהזכויות בדירה בפתח תקווה, חלקים נוספים בדירות ובמגרש ברחובות ושליש מחנות ברמת גן. נקבע כי בנסיבות אלה, אדם סביר היה מממש את זכויותיו בצו הירושה ולא משתהה שנים רבות כל כך. לכן, חובה היה על העותר להביא ראיה לכך שהעיזבון לא חולק, אף לא במקצת. ככל שיוצגו ראיות שכאלה, ניתן יהיה להוציא צו ירושה חדש שיחליף את הצו הקודם. עוד נקבע כי העותר יבהיר האם הוא מסכים להעביר את כלל הנכסים בעיזבון – ולא רק את הזכויות בנכס בפתח תקווה – על שם אחותו; וכן כי אם הוא מבקש שבית הדין ימנה מנהל עיזבון לצורך בירור כל הזכויות הרשומות על שם המנוחה – עליו להגיש פסיקתאות מתאימות ובית הדין יחתום עליהן. על רקע האמור הוגשה העתירה שלפנינו. הטענות בעתירה העתירה דנן מבוססת על שתי טענות עיקריות. ראשית, טוענים העותרים כנגד הקביעה לפיה עליהם להביא ראיות לכך שהעיזבון לא חולק. הם הבהירו כי אין ביניהם מחלוקת שהעיזבון לא חולק, וגם המשיב 3 לא כפר בכך. משאין מחלוקת בין הצדדים, היה מקום לשיטתם לקבל טענה זו כעובדה ולא לדרוש כי יוכיחו אותה בראיות. יתרה מכך, מדובר ב"ראיות על דרך השלילה" אשר קשה להביאן. שנית ולחילופין, העותרים טענו כי אם תידחה טענתם הראשונה, יש לקבוע כי העותר הסתלק זה מכבר במסגרת הדיון מיום 22.12.1996 ממחצית מהעיזבון, כך שהוא יורש 1/4 מכלל העיזבון של המנוחה והעותרת את היתר. בהקשר זה הם טענו בין היתר כי בניגוד לקביעת בית הדין הרבני הגדול, דין תורה אינו רלוונטי, ודיני ירושה ודיני ראיות כפופים גם בבית דין רבני לחוק האזרחי ולפסיקת בית המשפט העליון. בהתבסס על כל האמור טענו העותרים כי יש לבטל את פסקי הדין שניתנו על-ידי המשיבים 2-1 ולהורות להם ליתן צו קיום צוואה או צו ירושה לפיו העותרת היא היורשת היחידה של המנוחה; ולחילופין, צו כאמור לפיו העותרת היא היורשת של 3/4 מעיזבון המנוחה והעותר הוא היורש של 1/4 מהעיזבון. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה, ובפרט בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי דין דתיים, ובתי דין רבניים בפרט. התערבות בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בלבד, כדוגמת חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו מני רבים: בג"ץ 2642/08 פלונית נ' בית הדין הרבני גדול לערעורים בירושלים, פסקה 9 (8.4.2008); בג"ץ 8244/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (נבו 26.12.2019); בג"ץ 1154/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 15 (14.3.2022)). אינני סבורה כי העתירה שלפנינו נמנית עם מקרים חריגים אלה. אף לגוף הדברים, לטעמי, בנסיבות שבנדון, משניתן זה מכבר צו ירושה ובוודאי לנוכח הזמן הרב שחלף מאז שניתן – לא נפלה בהקשר זה טעות בקביעת בית הדין הרבני הגדול המצדיקה את התערבותנו בפסק דינו. אכן, ככלל, הסתלקות נכנסת לתוקף עם הגשת תצהיר הסתלקות (ע"א 639/69 שלכטר נ' חרש (26.8.1970)), וככלל אף אין צורך לקבל אישור מבית המשפט כדי להסתלק מעיזבון (אף שבית המשפט עשוי לבטל את ההסתלקות במקרים מסוימים – להרחבה ראו: שאול שוחט, נחום פינברג, יחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון, בעמודים 51-50 (2014) (להלן: דיני ירושה ועיזבון)). כמו כן, סעיף 6 לחוק הירושה הקובע את זכות היורש להסתלק מהעיזבון, אינו מגביל את מועד ההסתלקות למועד מתן צו הירושה או צו קיום הצוואה, אלא רק למועד חלוקת העיזבון. בין המועדים הללו עשוי להיות פער, שכן היקף העיזבון הנותר לחלוקה (נכסי העיזבון לאחר סילוק חובות העיזבון) מתברר לעתים בשלב המאוחר למתן הצווים. אולם כאשר – כמו במקרה דנן - ההסתלקות מהעיזבון נעשית פרק זמן ממושך מאוד לאחר שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, מסקנת בית הדין הרבני הגדול לפיה המבקש להסתלק חייב להוכיח כי העיזבון טרם חולק, היא מסקנה שאינני סבורה שיש מקום שנתערב בה (ואינני מחווה דעה ביחס לשאלה מה דינה של הסתלקות מהעיזבון שנעשית בסמוך לאחר מועד צו הירושה או צו קיום הצוואה). הדבר נובע, בין היתר, מהחשש כי הצורך בתיקונם של הצווים שניתנו זה מכבר (צו ירושה או צו קיום צוואה) יפגע בציפיותיהם של הצדדים השלישיים שהסתמכו על הצווים בטרם התיקון. מעבר לכך, הזמן הרב שחלף מאז ניתן הצו ועד אשר הוגשה בקשת ההסתלקות עשוי גם להקשות על בירור העובדות לאשורן ובכלל זה על בירור השאלה האם העיזבון או חלקו חולק כבר אם לאו. הקביעה לפיה על המבקש להסתלק מהעיזבון לאחר שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה בנסיבות בהן חלף זמן רב מאז ניתנו צווים כאמור, מוטל הנטל להוכיח כי העיזבון טרם חולק – מאזנת כראוי בין כלל השיקולים הללו. לנוכח טענות העותרים בהקשר זה, יש להוסיף כי ביכולתם של העותרים להציג ראיות שעל פיהן הנכסים הללו עדיין רשומים על שם המנוחה וכי הם לא חולקו. לא זו אף זו, העותרים יכולים לפעול כפי שהציע בית הדין הרבני הגדול ולבקש מבית הדין שימנה מנהל עיזבון לצורך בירור כל הזכויות הרשומות על שם המנוחה. לבסוף אין לקבל גם את הטענה שהעלו העותרים ביחס לקביעתו של בית הדין הרבני הגדול שלפיה בהתאם לדין תורה אין לראות בעותר כמי שהסתלק מהעיזבון. זאת, לנוכח הוראתו של סעיף 155(א) לחוק הירושה שלפיו מוסמך בית דין דתי לתת צו ירושה וצו קיום צוואה "אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך"; וסעיף 155(ג) לפיו במקרה שכזה רשאי בית הדין הדתי "לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו" בכפוף לשמירת זכויותיהם של קטין ופסול דין. בענייננו, כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 22.12.1996, הצדדים הרלוונטיים אכן נתנו את הסכמתם לכך שבית הדין הרבני ידון בצו ירושה וצו קיום צוואה של המנוחה. משהגענו לכלל מסקנה כי דין תורה אכן רלוונטי, ומשמדובר במסקנה עובדתית לפיה, העותר ויתר על זכויותיו בדין תורה על מנת לקיים את צוואת המנוחה – קרי חלוקה שווה בין האחים; ולא הסתלק ממחצית מהעיזבון – אין להתערב גם בהיבט זה של פסק הדין. סוף דבר: העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ט באייר התשפ"ד (‏27.5.2024). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24039980_P01.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1