יורם אביקזר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3998/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3998/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המערער: יורם אביקזר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 30.4.2013, בתפ"ח 48150-09-12, שניתן על ידי כב' השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ור' בן-יוסף תאריך הישיבה: י"ב בכסלו התשע"ה (4.12.2014) בשם המערער: עו"ד גיורא זילברשטיין; עו"ד דניאל סולן בשם המשיבה: עו"ד עילית מידן בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' אסתי שדה פסק-דין השופט א' שהם: 1. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 48150-09-12, שניתן על-ידי כב' הרכב השופטים: נ' אחיטוב; מ' דיסקין; ו-ר' בן יוסף. 2. המערער הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן כמפורט להלן: מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ומעשה מגונה בכוח (ריבוי עבירות), לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו בדין נגזרו על המערער, ביום 30.4.2013, העונשים הבאים: 10 שנות מאסר לריצוי בפועל, שמניינן מיום מעצרו 13.9.2012; 18 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת פשע לפי סימנים ה' ו-ח' לפרק י' של חוק העונשין; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת עוון לפי סימנים ה' ו-ח' לפרק י', וכן לפי סעיף 192 לחוק העונשין; כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים בשיעור של 60,000 ₪ למתלוננת. המערער אינו משלים עם עונש המאסר שהושת עליו ומכאן הערעור שלפנינו. עובדות כתב האישום המתוקן 4. בכתב האישום המתוקן שהוגש במסגרת הסדר טיעון, נטען כי ביום 9.2.2012 בסמוך לשעה 01:30, צעדה ח.כ. (להלן: המתלוננת) בשד' ירושלים ביפו לכיוון בת ים. אותה עת נהג המערער ברכב מסוג יונדאי, ומשהבחין במתלוננת הוא עצר לידה ואמר לה כי הוא מכיר אותה. בהמשך, הציע המערער למתלוננת הסעה לבת ים, והיא נענתה להצעה. המתלוננת עלתה לרכבו של המערער והתיישבה במושב הקדמי ליד הנהג. המערער החל בנסיעה, וכפי שנטען בכתב האישום, הוא סטה לפתע ממסלול הנסיעה לכיוון סמטה חשוכה, ושם עצר את רכבו. לאחר זאת, יצא המערער מהרכב, פתח את הדלת הקדמית בצד ישיבתה של המתלוננת, והורה לה להתפשט. בתחילה סירבה המתלוננת לעשות כן והזיזה את ידיו של המערער, אך הלה תקף אותה "בכך שהכה אותה בסטירות ומשך בשיערה". המתלוננת, אשר פחדה מהמערער, החליטה לעשות כדבריו והורידה את מכנסיה ואת תחתוניה. בשלב זה, הוריד גם המערער את מכנסיו ותחתוניו והורה למתלוננת לשכב על בטנה. בתגובה לסירובה של המתלוננת לדרישה זו, הכה אותה המערער באמצעות ידיו "וסובב אותה בכוח". מיד לאחר מכן, נשכב המערער על גבה של המתלוננת שפשף את איבר מינו בישבנה למשך מספר דקות "וזאת ללא הסכמתה החופשית ולשם גירוי, סיפוק, או ביזוי מיני". בהמשך, הורה המערער למתלוננת להסתובב על גבה ולהסיר את חולצתה. המתלוננת הסתובבה על גבה אך סירבה להסיר את חולצתה, ובתגובה לכך המערער סטר לה, ומיד לאחר מכן "הרים את חולצתה וחזייתה בכוח ונגע בחזה ללא הסכמתה החופשית". המערער החל לשפשף את איבר מינו ברגלה של המתלוננת במטרה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, ללא הסכמתה החופשית. המתלוננת, אשר קיוותה למנוע מהמערער לעשות כן, אמרה לו כי היא במחזור, ואו אז הורה המערער למתלוננת כי תמצוץ את איבר מינו, אך היא שוב סירבה. בתגובה לכך, אחז המערער בחוזקה בשיערה של המתלוננת, הזיז את ראשה לכיוון איבר מינו והחדירו בכוח לפיה של המתלוננת ללא הסכמתה החופשית "עד שהגיע לסיפוק מיני בפיה". בהמשך, אחז המערער בחוזקה בפיה של המתלוננת ואיים עליה בפגיעה בגופה, באומרו לה: "אם את לא בולעת אני שובר לך כאן את המפרקת וזורק אותך כאן". מיד לאחר מכן, חזר המערער למושב הנהג ונסע מהמקום ביחד עם המתלוננת, אך "כעבור מספר שניות הורה למתלוננת לרדת מהרכב והמשיך בנסיעה". נטען בכתב האישום, כי כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו למתלוננת חבלות. גזר דינו של בית משפט קמא 5. בפתח גזר דינו, עמד בית משפט קמא בקצרה על האמור בתסקיר נפגעת העבירה, שהוגש בעניינה של המתלוננת. המתלוננת היא צעירה באמצע שנות העשרים לחייה, אשר גדלה במערכת משפחתית בעייתית, ללא דמויות הוריות תומכות. במהלך השנים, כילדה וכבגירה, היא נחשפה לאלימות, הן בתוך התא המשפחתי והן במסגרת יחסים זוגיים שהיו לה. כיום, המתלוננת היא רווקה ואם חד הורית לילד. מהתסקיר מצטיירת תמונה קשה שנגרמה עקב האירוע הטראומתי שהיה מנת חלקה של המתלוננת. היא סובלת מתופעות פוסט-טראומתיות, הבאות לידי ביטוי בקשיי שינה, סיוטי לילה, "פלאשבקים" מאירוע התקיפה, וחרדה הנובעת מהחשש כי היא עלולה להיות קורבן לנקמה מצידו של המערער או של מי מבני משפחתו. הפגיעה החלישה את כוחותיה המועטים של המתלוננת, דבר שפגע בביטחון העצמי שלה, ובאמון שהיה לה באנשים בכלל ובגברים בפרט. בעקבות הפגיעה, נמנעת המתלוננת מקשרים עם גברים, היא הפסיקה לעבוד, והיא תלויה "כלכלית ורגשית" באמה. על רקע תחושת חוסר האונים, ביצעה המתלוננת, כחודש וחצי לאחר האירוע, ניסיון אובדני, בעקבותיו היא אושפזה בבית חולים ושוחררה משם עם המלצה למעקב פסיכיאטרי. להערכת עורכת התסקיר, המתלוננת מועֶדֶת לפגיעה חוזרת ולהתדרדרות נוספת במצבה "בעת חשיפה מחדש למשבר או פגיעה". המתלוננת זקוקה להליך טיפולי ועומדת בפניה דרך שיקומית מורכבת וארוכה. 6. מטעמו של המערער העיד מר רחמים רובין (להלן: רחמים), שהציג את עצמו כחבר המשפחה. רחמים סיפר כי הוא מכיר את המערער מילדות, ולדבריו משפחת המערער הינה משפחה חיובית, חמה ומכניסת אורחים. חרף בעיותיה הכלכליות, השכילו ההורים ליתן לילדיהם, ולמערער בכלל זאת, חינוך ראוי והשקיעו בהם את מירב מאמציהם. רחמים סבור כי באמצעות טיפול נכון, יוכל המערער להשתקם ובכך יוותרו המעשים המתוארים בכתב האישום בגדר מעידה חד פעמית. המערער עצמו תיאר בבכי את הקושי והבושה המלווים אותו במהלך ההליך המשפטי. הוא הדגיש את התפרקות התא המשפחתי שלו, אך הוסיף כי הדבר מגיע לו, משום שכאזרח הוא היה אמור לשמור על החוק. בהמשך, התייחס המערער לאירוע, באומרו "לא התכוונתי, באמת שלא התכוונתי. זה פשוט יצא מכלל שליטה". הוא ביקש את סליחתה של המתלוננת והביע את נכונותו להשתלב בתהליך טיפולי. 7. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, ציין בית משפט קמא באשר לערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, כי עבירות מהסוג שבו הורשע המערער "פוגעות פגיעה קשה בגופה, כבודה ונפשה של המתלוננת ובחברה כולה". לאחר זאת, הציג בית משפט קמא מספר דוגמאות הנוגעות למדיניות הענישה הנוהגת, ובכלל זאת: ע"פ 5851/09 עמירה נ' מדינת ישראל (1.3.2011) (להלן: עניין עמירה) (שם נגזרו על הנאשם, לאחר שערעורו על חומרת העונש התקבל, 10 שנות מאסר לריצוי בפועל); ו-ע"פ 2370/06 אונויאטוב נ' מדינת ישראל (14.11.2007) (להלן: עניין אונויאטוב) (בו אושר עונש של 14 שנות מאסר לריצוי בפועל). בשים לב לחומרת מעשיו של המערער, שכללו שימוש בכוח ובאיומים, תוך ניצול פערי הכוחות הפיזיים בינו לבין המתלוננת, ולנוכח הנזקים הקשים שנגרמו לה, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ההולם נע בין 7 ל-12 שנות מאסר לריצוי בפועל. בעת קביעת עונשו של המערער בתוך המתחם, נתן בית משפט קמא משקל לקולה, לעובדה כי המערער הוא נטול עבר פלילי; הוא נשוי ואב לילד רך בשנים; והוא עשה שירות מלא בצה"ל ולא הסתבך עם החוק, קודם לכן. כמו כן, התחשב בית משפט קמא בהודאתו של המערער באשמה, תוך שהוא "חסך" בכך את ניהול המשפט ואת עדותה של המתלוננת. בנוסף, הובאו במניין השיקולים לקולה הנזקים שנגרמו למערער כתוצאה מהרשעתו, ובכלל זה הפגיעה בתא המשפחתי. לאחר זאת, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים שפורטו בפיסקה 3 לעיל. הערעור על חומרת העונש 8. בהודעת ערעור, שהוגשה על-ידי עו"ד גיורא זילברשטיין, בא כוחו של המערער, נטען כי בית משפט קמא טעה, הן בקביעת מתחם העונש ההולם והן בקביעת העונש בתוך המתחם. עו"ד זילברשטיין הפנה את חיציו בנושא המתחם, בעיקר לרכיב הנוגע למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות שבהן הורשע המערער. להודעת הערעור צירף עו"ד זילברשטיין טבלת פסיקה, ממנה עולה, כך לטענת הסנגור, כי מדיניות הענישה הנוהגת במקרים אלו "נמוכה משמעותית בכל הנוגע לרכיב המאסר בפועל מהעונש אשר הושת על המערער". בהסתמך על פסיקה זו, נטען כי מתחם העונש ההולם צריך לנוע בין 4 ל-7 שנות מאסר לריצוי בפועל. אשר להצבת עונשו של המערער בתוך המתחם שנקבע על-ידי בית משפט קמא, סבור הסנגור כי יש להציב את העונש ברף התחתון של המתחם שנקבע כאמור, ולהעמידו על 7 שנות מאסר, לכל היותר. עוד נטען על-ידי המערער, כי לא ניתן משקל ראוי להודאתו של המערער באשמה, הודאה אשר "מנעה מהמתלוננת הליך קשה ביותר של עדות וחקירה נגדית בבית המשפט". נטען בנוסף, כי בדברו האחרון של המערער בבית המשפט הוא הביע חרטה מלאה על הפגיעה במתלוננת, והבהיר כי הוא בוש ונכלם עקב מעשיו, ומוכן להשתלב בכל הליך טיפולי. בניגוד לאמור בגזר הדין, הוסיף המערער וטען, הוא הביע אמפתיה למצבה של המתלוננת, הוא ביקש את סליחתה, והבהיר כי הוא מעוניין לכפר על מעשיו. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זאת: לפגיעה בתא המשפחתי; לניתוק שנכפה עליו מבנו; וכן להתנכלויות שהוא חווה מכלואים אחרים, במסגרת בית הסוהר בו הוא מרצה את עונשו. בנוסף, לא נלקחו בחשבון, די הצורך, עברו הנקי של המערער, והיותו בן למשפחה נורמטיבית המעורה בקהילה. לפיכך, התבקשנו לקבל את הערעור ולהקל באורח משמעותי ברכיב המאסר שבגזר הדין. דו"ח הערכת מסוכנות ותסקיר מבחן בעניינו של המערער 9. לקראת הדיון בערעור, ביקשנו לקבל מהמרכז להערכת מסוכנות, חוות דעת בדבר מסוכנותו המינית של המערער. בנוסף, התבקש שירות המבחן למבוגרים להמציא לעיוננו תסקיר מבחן בעניינו של המערער. מהערכת המסוכנות עולה, כי מדובר בבן הבכור מבין ששה ילדים במשפחה. האב, כבן 52 שנים עובד כמאבטח, והאם כבת 46 שנים היא עקרת בית. המערער סיים 12 שנות לימוד עם בגרות חלקית, כאשר בחלק מהזמן הוא למד בבית ספר חרדי ולאחר מכן עבר לתיכון דתי. המערער התגייס לצה"ל ושירת בחיל הצנחנים, ובהמשך הוא הוריד פרופיל ועבר לשרת כנהג בצריפין. המערער סיים שירות צבאי מלא אך קיבל פטור משירות מילואים, עקב הורדת הפרופיל, ולדבריו גם עקב בעיות הסתגלות. המערער נישא בגיל צעיר, ולעורכת התסקיר מסר המערער כי כאשר אשתו היתה בהריון, וגם כאשר עבד בלילות כמאבטח במועדונים, הוא נמנע מלחזור הביתה לאחר העבודה. בתקופה זו צרך המערער מין בתשלום, אך הוא שלל קיום יחסי מין עם נשים אחרות. בהתייחסו לאירוע המתואר בכתב האישום, טען המערער כי באותה תקופה נתגלעו ויכוחים ומריבות בלתי פוסקים עם אשתו, אשר שהתה בבית החולים לאחר לידת בנם. לדבריו, הוא נסע מהמועדון בו עבד בדרכו הביתה, ותוך כדי נסיעה הוא אסף לרכבו את המתלוננת שהיתה "שתויה קצת", ולא הפסיקה לצחוק. המערער חשב "שיהיה ביננו משהו" וכאשר המתלוננת סירבה לקיים עמו יחסי מין, הוא כפה את עצמו עליה, לאחר שהרגיש את עצמו "בטוח באוטו", שכן לדבריו, "בחוץ לא הייתי מסוגל". המערער אישר כי היה אגרסיבי כלפי המתלוננת וסטר לה, אך לדבריו "חבלות לא היו". המערער הביע את רצונו לעבור טיפול לעברייני מין, והוא ממתין "שיגיע הזמן שלי כדי שאני אכנס לטיפול". המערער התייחס להשלכות מעשיו על קורבן העבירה באומרו כי הוא הרס למתלוננת את החיים, והוסיף כי היו לו מחשבות אובדניות, אך במועד הבדיקה הוא שלל כל כוונה אובדנית. המערער הביע את רצונו לכתוב מכתב למתלוננת, כדי שתדע כי הוא "יום יום מצטער על זה". התרשמות עורכת התסקיר היא, כי המערער הינו בעל דימוי גברי נמוך, הנוטה לעיסוק יתר במין, והוא מגיע לידי מצב של תסכול עקב העובדה שדחפיו המיניים אינם נענים על ידי דמויות נשיות בסביבתו. אובחנו אצל המערער קווים נרקיסיסטיים וכן קווי אישיות תוקפניים ואלימים "אשר מתפרצים ביחד עם דחפיו המיניים". קווי אישיות אלה היוו את הרקע לביצוע עבירות המין במתלוננת. אשר להבעת חרטתו של המערער ורצונו לכתוב מכתב למתלוננת, התרשמה עורכת התסקיר, כי "דברים אלה נובעים יותר מהצורך לספק את צרכיו ולקבל מחילה מהקורבן ולא מתוך אמפתיה ותובנה רגשית אמיתית למה שעבר עליה". לאחר שקלול כלל הנתונים, ושילובם של גורמי סיכון סטאטיים ודינאמיים בנוסף להתרשמות הקלינית, הגיעה עורכת התסקיר למסקנה כי רמת המסוכנות המינית של המערער היא בינונית-גבוהה. 10. מתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המערער עולה, כי לאחר תקופה של נתק מרעייתו, חודש הקשר ביניהם והיא, וכן בנו בן השנתיים וחצי, מגיעים לבקרו בכלא ואף אושרו לו ביקורי התייחדות עם אשתו. לדבריו, למרות תחושות הכעס והאכזבה של אשתו, היא מהווה עבורו, כיום, גורם תמיכה משמעותי בחייו. בהתייחסו לעבירות שביצע, שב המערער וטען כי הרקע לכך נעוץ ביחסים המתוחים שהיו בינו לבין אשתו, בעקבות סכסוך בין משפחת מוצאו למשפחתה של האשה. הדבר פגע, לדבריו, בתפקודו המיני וביחסים האינטימיים בינו לבין אשתו, והמפגש עם המתלוננת התרחש על רקע מריבה קשה שפרצה עם אשתו, שבעקבותיה הוא היה "מתוסכל, פגוע וכעוס". המערער טען, כי המתלוננת ידועה "כבעלת התנהגות מתירנית ובלתי מבוקרת עם גברים", ועל רקע זה הוא פיתח ציפייה לקיים עמה יחסי מין. המערער הוסיף עוד, כי המתלוננת היתה שתויה "ופלרטטה עמו במהלך נסיעתם המשותפת ברכבו". לדברי המערער, הוא פירש התנהגות זו כהסכמה לקשר מיני עמו, וכאשר הבין משפת גופה כי המתלוננת אינה מעוניינת בכך, הוא בחר להתעלם מסירובה. את התנהלותו כלפי המתלוננת, הסביר המערער על רקע תחושות עלבון, תסכול וכעס שחש כלפיה, עקב דחייתה אותו. לדבריו, הוא ביקש לתת פורקן לתחושותיו השליליות באמצעות התנהלות כוחנית ותוקפנית כלפי המתלוננת, תוך שהוא מתאר את מעשיו כאקט אלים פיזי, "שאינו מיני". כיום, מבין המערער, לטענתו, כי הוא פעל באופן אלים, נצלני ופוגעני כלפי המתלוננת. המערער ביטא אמפתיה מילולית כלפיה, וביטא תחושות של חרטה, צער, ובושה על מעשיו. עם זאת, נאמר בתסקיר כי המערער מתקשה לבטא אמפתיה אמיתית כלפי המתלוננת, ולהכיר בחומרת מעשיו ובאחריותו למעשים, ותעיד על כך העובדה שהוא טרם שילם את הפיצוי שהוטל עליו, לטובת המתלוננת. המערער זקוק להתערבות טיפולית במסגרת מאסרו, ולאחר שהוא הביע את רצונו להשתלב בהליך כזה, תיבדק בחודשים הקרובים התאמתו לטיפול. עוד נאמר בתסקיר, כי להתערבות טיפולית במצבו של המערער, "שתיתן מענה גם בתחום ניהול ושליטה בכעסים והן בתחום עבריינות מין, עשויה להיות השפעה מפחיתה מרמת הסיכון להישנות ביצוע עבירות דומות בעתיד". הדיון בערעור 11. במסגרת הדיון בערעור, חזר עו"ד זילברשטיין על עיקרי הטענות שנטענו בהודעת הערעור, והוסיף כי גם אם נלך לשיטתו של בית משפט קמא בקביעת המתחם, היה ראוי, בנסיבות העניין, להטיל על המערער עונש המצוי ברף התחתון של המתחם שנקבע, היינו 7 שנות מאסר. עוד נטען, כי בית משפט קמא פירט, אמנם, את כלל השיקולים לקולה אך לא נתן להם את המשקל הראוי, ובין היתר לא היתה התחשבות מספקת בהודאתו של המערער באשמה, דבר ש"חסך" את העדתה של המתלוננת. עו"ד זילברשטיין הציג בפנינו טבלת פסיקה שממנה עולה, לשיטתו, כי במקרים חמורים אף יותר נגזרו על נאשמים בעבירות דומות עונשים קלים הרבה, מאלה שהושתו על המערער. בהתייחס להערכת המסוכנות המינית העומדת, כיום, על רמה בינונית-גבוהה, טען עו"ד זילברשטיין כי רמת מסוכנות זו תפחת לאחר שהמערער ישתלב בטיפול ייעודי לעברייני מין, והדבר גם עולה מהאמור בתסקיר שירות המבחן. נטען בנוסף, כי המערער הביע חרטה כנה וצער אמיתי על מעשיו, והבעת האמפתיה לקורבן העבירה לא נעשתה מהשפה אל החוץ, אלא שהיא באה מעומק ליבו של המערער. 12. באת כוח המשיבה, עו"ד עילית מידן, ביקשה לדחות את הערעור, משום שלגישתה אין בעונש שהושת על המערער כל סטייה מרמת הענישה המקובלת, ובוודאי שאין מדובר בסטייה חריגה. המשיבה עמדה על חומרת התנהגותו של המערער, אשר פגע באכזריות רבה במתלוננת, לאחר שעלתה לרכבו מבלי לחשוד בכוונותיו, "והנסיעה הזו שינתה את חייה". מדובר ברצף של מעשים מיניים ואלימים שלא פסקו, גם לאחר שהמערער בא על סיפוקו, ובמעשיו אלה הוא גרם נזק בל ישוער למתלוננת. עו"ד מידן הוסיפה וטענה, כי המתלוננת מטופלת כיום על-ידי גורמים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים, ומשיחה שהתקיימה עמה עולה כי היא עדיין חיה בפחד ונתונה בחרדה רבה. המשיבה הוסיפה, כי המתלוננת היתה חשופה לאיומים מצד בת דודתו של המערער, אשר דרשה ממנה שלא להעיד נגדו, ואותה קרובת משפחה נתנה את הדין בגין השמעת איומים אלה. המשיבה הזכירה את רמת מסוכנותו של המערער שהיא בינונית-גבוהה, לנוכח עבירות המין שביצע ורמת האלימות שגילה המערער כלפי המתלוננת. לגישת המשיבה, בית משפט קמא הלך לקראת המערער בקביעת מתחם הנע בין 7 ל-12 שנות מאסר, כאשר המאשימה טענה בבית משפט קמא למתחם גבוה יותר. נטען בנוסף, כי העונש שנקבע בתוך המתחם הינו ראוי ומאוזן ואין מקום להתערב בו. אשר לפיצויים שנפסקו למתלוננת, נטען על-ידי המשיבה כי אלה לא שולמו עדיין. בנקודה זו הבהיר עו"ד זילברשטיין כי, בעקבות פנייה אל המרכז לגביית קנסות, הוחלט לפרוס את תשלום הפיצויים בהם חויב המערער כך שעד סוף חודש דצמבר 2014 ישולם סכום של 30,000 ₪, והיתרה תשולם בפריסה לתשלומים חודשיים. בהודעת עדכון מיום 8.12.2014 נמסר, על-ידי עו"ד זילברשטיין, כי המערער שילם, ביום 7.12.2014, סכום של 30,304 ₪ על חשבון הפיצויים שנפסקו למתלוננת. 13. להשלמת התמונה נציין, כי גב' אסתי שדה, נציגת שירות המבחן למבוגרים, מסרה כי המערער אינו משולב עדיין בתהליך טיפולי, וצפוי כי בחודש מרץ 2015 יתקיימו בדיקות ההתאמה של המערער לטיפול הייעודי, כשאז הוא ישולב בתהליך. כיום, מצוי המערער בטיפול פרטני הניתן לו על-ידי עובדת סוציאלית במסגרת הכלא. הטיפול הייעודי לעברייני מין אמור להימשך בין שנה לשנה וחצי, ולעיתים מדובר בתקופה ארוכה יותר. הצלחת הטיפול תשליך, מן הסתם, על הערכת מסוכנותו המינית של המערער. דיון והכרעה 14. בפתח הדיון בערעור, נזכיר את ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם מדובר בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר עסקינן בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013)). לאחר בחינת החומר שהונח לפנינו, והאזנה לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי, גם אם עונשו של המערער עומד על הצד הגבוה, אין מדובר בסטייה מהותית מרמת הענישה הראויה במקרים דומים. לפיכך, אין בסיס להתערבותנו במידת העונש שהושת על המערער. להלן יפורטו הטעמים העומדים ביסוד עמדתי זו. 15. המערער הורשע בביצוע מעשה סדום ובריבוי מעשים מגונים תוך שימוש בכוח, כפועל יוצא מתקיפתה המינית הקשה והאכזרית של המתלוננת. המערער ניצל את היכרותו עם המתלוננת ואת האמון שנתנה בו, כי יסיעה למחוז חפצה, ופגע בה בדרך מרושעת וחסרת רחמים, על מנת לספק את יצריו המיניים. המערער התעלל במתלוננת חסרת האונים, תוך שהוא עושה שימוש באלימות קשה כלפיה, דבר אשר גרם לה לחבלות. מעבר לפגיעה הפיזית שגרם המערער למתלוננת, הוא רמס את כבודה, תוך כדי ביזוייה, השפלתה, והשמעת איומים שונים לעברה. מתסקיר קורבן העבירה מצטיירת תמונה קשה ביותר לגבי מצבה של המתלוננת, ודומה כי הצלקות שהותיר בה המערער ילוו אותה עוד שנים רבות, ואין לדעת אם היא תדע למצוא ארוכה לנפשה הפגועה והמיוסרת. המערער הודה, אמנם, במיוחס לו ו"חסך" בכך את עדותה של המתלוננת, אך ניכר מתסקיר הערכת המסוכנות וכן מתסקיר המבחן, כי המערער עודנו מרוכז בעצמו ובהשלכות ההליך המשפטי עליו ועל משפחתו, כאשר האמפתיה שהביע כלפי המתלוננת הוגדרה כ"מילולית", וספק אם היא משקפת חרטה וצער כנים מצידו של המערער, על מעשיו. בבדיקתו הקלינית של המערער נתגלו עיוותי חשיבה מדאיגים, בעיקר בהקשר לסיפוק צרכיו המיניים, ולהתרשמות עורכת תסקיר המסוכנות, המערער הוא בעל קווי אישיות נרקיסיסטיים, תוקפניים ואלימים "אשר מתפרצים ביחד עם דחפיו המיניים". רמת מסוכנותו המינית של המערער הוגדרה כבינונית-גבוהה, הגם שיש להניח כי במידה שהמערער ישלים בהצלחה טיפול ייעודי לעברייני מין, תפחת רמת מסוכנות זו. 16. עבירת מעשה הסדום, לפי סעיף 147(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, נושאת עמה עונש מירבי של 20 שנות מאסר. ואילו, העונש הקבוע בצד העבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, הינו 7 שנות מאסר, ויש להזכיר כי בענייננו מדובר בריבוי עבירות מסוג זה. עיון בפסיקה הרלבנטית לעבירות אלה, מגלה מנעד רחב של עונשים, בהתאם לנסיבותיו של העבריין ולעובדות הקונקרטיות של האירוע. זה המקום לציין, כי בכל פסקי הדין שניתנו על-ידי בית משפט זה, ואשר אוזכרו על-ידי המערער כמייצגים רמת ענישה קלה יותר, מדובר בערעורים שהוגשו על-ידי נאשמים שהורשעו בביצוע עבירות מין שונות, וערעורם נדחה. לפיכך, אין לראות בפסקי דין אלה כמייצגים, בהכרח, את רמת הענישה הראויה, מה גם שבמרבית המקרים מדובר בנסיבות קלות יותר, מאלו שהוכחו במקרה דנן (ראו, מבין פסקי הדין שהוגשו על-ידי הסנגור: ע"פ 3155/12 חמאמרה נ' מדינת ישראל (14.2.2013), שם אושר עונש של 7 שנות מאסר לריצוי בפועל, תוך שנאמר בפסק הדין כי "ייתכן שהגיעה העת להחמיר ברף הענישה במקרים כגון דא"; ו-ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (30.7.2012), בו אושר עונש של 6 שנות מאסר לריצוי בפועל שהוטל על המערער, הגם שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, כי "המתלוננת שיתפה פעולה עם המערער" וכי "מעשה הסדום החל בהסכמת המתלוננת לקיים יחסי מין"). לעומת זאת, בע"פ 1555/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.6.2014), אושר עונש של 10 שנות מאסר לריצוי בפועל שהוטל על שוהה בלתי חוקי, אשר תקף מינית נערה כבת 16 שנים, תוך שימוש בכוח ובאלימות. בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה הנע בין 8 ל-14 שנות מאסר לריצוי בפועל, ובהתחשב בנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, השית עליו 10 שנות מאסר לריצוי בפועל. כאמור, הערעור נדחה, ובית משפט זה חזר וקבע, כי "עבירות המין, ובראשן עבירת האינוס, הן עבירות קשות ואכזריות הפוגעות הן בגופם והן בנפשם של קורבנותיהן ומותירה בהם צלקות". יצוין, כי באותו מקרה דובר בנסיבות אישיות קשות במיוחד, וצוין בפסק הדין כי "חייו של המערער היו רצופי מהמורות". בעניין עמירה הופחת, אמנם, עונשו של המערער מ-12 שנות מאסר ל-10 שנות מאסר לריצוי בפועל, לאחר שנקבע כי העונש המקורי חורג מרף הענישה המקובל. המדובר, באותו עניין, בביצוע מעשה סדום בעובדת זרה מן הפיליפינים, אשר נסעה ברכבו של המערער לבקשתו של חבֵרה, לבית מגוריה בירושלים. לטעמי, נסיבות ביצוע העבירה בעניין עמירה אינן מגיעות לדרגת חומרה, כפי הנסיבות בענייננו. כך, בעניין עמירה לא היה ניצול כה בוטה וציני של האמון שנתנה המתלוננת במערער, כפי שהיה בנידון דידן, ומעבר לכך – האלימות שהופעלה במקרה דנן וריבוי עבירות המין שביצע המערער, תוך השפלתה וביזוייה של המתלוננת, מצדיקים הטלת עונש כפי שנקבע בעניין עמירה, אם לא למעלה מכך. ולא למותר הוא להזכיר את עניין אונויאטוב, שבו אושר עונש של 14 שנות מאסר על מערער, אשר גרר את המתלוננת לסמטה חשוכה, הפליא בה את מכותיו וביצע בה מעשי אינוס ומעשה סדום, אשר הסבו למתלוננת נזקים קשים. זה המקום לציין, כי לנוכח פסיקתו של בית משפט זה, המתחם שנקבע על-ידי בית משפט קמא, הנע בין 7 ל-12 שנות מאסר, הינו ראוי ומאוזן. המסקנה המתבקשת היא, כי עונש המאסר אשר הושת על המערער עולה בקנה אחד עם רמת הענישה שאושרה במקרים דומים. 17. לאור האמור, ומאחר שלא נמצא כל בסיס להתערבות במידת העונש, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער. שופט השופט ח' מלצר אני מסכים. שופט השופט מ' מזוז אני מסכים. שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏ט"ו בשבט התשע"ה (‏4.2.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13039980_I03.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il