הרב אריה זכריה ז"ל נ. מיכאל עמרן

פסק-דין בתיק ע"א 3997/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3997/12 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: הרב אריה זכריה ז"ל נ ג ד המשיבים: 1. מיכאל עמרן 2. אשר אליה 3. יורם עמרן 4. עו"ד מנשה קמפלר 5. בנק ירושלים בע"מ ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.3.2012 בת"א 2641/05, שניתן על ידי כבוד השופט ע' בנימיני בשם המערער: עו"ד אבנר קדם; עו"ד דורית מגן בשם המשיבים 3-1: עו"ד אליהו בר-עוז פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט ע' בנימיני) מיום 26.3.2012. 2. הרב אריה זכריה ז"ל (להלן – המנוח) שהמערער הוא עזבונו, חתם ביום 13.3.2001 על הסכם למכירת שליש מזכויותיו במקרקעין למשיב 1 (להלן – ההסכם הראשון). המשיב 5, בנק ירושלים בע"מ (להלן – הבנק), העמיד לרשות המשיב 1 הלוואה למימון הרכישה. להבטחת ההלוואה, קיבל הבנק משכון על זכויותיו של המשיב 1 לפי ההסכם, ואישור מטעם המנוח לרישום משכנתה על הדירה. באמצעות הלוואה זו, העביר המשיב 1 למנוח כשני שלישים מן התמורה עבור רכישת הדירה, והערות אזהרה נרשמו על שמם של המשיב 1 ושל הבנק. לפי הסכם זה, היה על המנוח לשלם מס שבח על העסקה עובר לתשלום יתרת התמורה, אולם זו לא דווחה לרשויות והעסקה לא הושלמה. המשיב 1 מחק את הערת האזהרה שנרשמה על שמו, על אף שהכספים ששולמו נותרו בידי המנוח. ביום 31.12.2003 חתם בנו של המנוח, כמיופה כוחו, על הסכם נוסף למכירת אותם המקרקעין למשיבים 3-2, אחיו ומקורבו של המשיב 1 (להלן – ההסכם השני). התמורה עבור הנכס בהסכם זה הייתה נמוכה יותר, וההסכם דווח לרשויות המס. 3. לבנק לא הוּדע על אי השלמת ההסכם הראשון ועל חתימתו של ההסכם השני. מאחר שהמשיב 1 הפסיק את התשלומים להחזר ההלוואה, פעל הבנק למימוש המשכון, ומונה לנכס כונס נכסים. ביום 15.12.2005 הגישו המשיבים 3-1 תביעה לאכיפת ההסכם השני ולפיצויים בשל הפרתו. המנוח הגיש תביעה שכנגד, לביטולו של ההסכם הראשון בשל הפרתו, לביטולו של ההסכם השני, שנחתם לדבריו בלא ידיעתו, ולפיצויים בשל הנזקים שנגרמו לו. עוד תבע המנוח את ביטול הערות האזהרה שנרשמו על הנכס והפסקתו של הליך כינוס הנכסים. 4. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי ההסכם הראשון מעולם לא בוטל, וכי ההסכם השני היה הסכם בלתי חוקי ולמראית עין בלבד. עוד נקבע כי מטרת ההסכם השני הייתה להונות את רשויות המס, וייתכן אף נושים נוספים, ולהפחית מתשלומי מס השבח אותם נדרש המנוח לשלם מכוח ההסכם הראשון. לשם כך, נחתם ההסכם מול מקורביו של המשיב 1, אשר שימשו כאנשי קש בעסקה אותה מימן המשיב 1. בנוסף, נקבעה בהסכם השני תמורה נמוכה יותר, שלא תאמה את הסכומים ששולמו בפועל. סכומים אלה תאמו למעשה את יתרת התשלום מכוח ההסכם הראשון. בית המשפט קבע כי במקרה זה, בסמכותו לאכוף את ההסכם האמיתי שנחתם בין הצדדים ושאותו התכוונו לממש בפועל. לאור קביעות אלה, פסק בית המשפט כי על עיזבון המנוח לשלם את תשלומי המס הנותרים מכוח ההסכם הראשון, ולאחר מכן, על המשיב 1 לשלם את יתרת התמורה שנקבעה בהסכם זה. נקבע כי עם העברת התשלומים, יירשם הנכס על שמו של המשיב 1. בנוסף, בית המשפט קבע כי על המשיב 1 להחזיר את ההלוואה לבנק. אם ההלוואה לא תיפרע, הרי שכל זכויותיו של המשיב 1 ממושכנות לבנק, אשר יכול לבוא בנעליו ולפעול למימוש המשכון. 5. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי אין לאכוף את ההסכם הראשון, שכן סעד זה כלל לא נתבקש על ידי מי מהצדדים, וההסכם בוטל. בנוסף, טוען המערער, במסגרת בקשה להוספת ראייה, כי לאחר מתן פסק הדין המשיב 1 לא עמד בתשלומיו להחזר ההלוואה לבנק. נוכח זאת, המשיך הבנק בהליכים למימוש המשכון על הנכס. בכדי להפסיק את הליכי המימוש שיפגעו בערך הנכס, הגיע המערער להסדר עם הבנק והוא נשא בתשלום חובו של המשיב 1, בתמורה להסרת השעבודים שהוטלו מטעם הבנק על הנכס. בתשובתו, מסתמך המשיב 1 על פסק דינו של בית משפט קמא, וטוען כי יש לאכוף את ההסכם. המשיב 1 עדכן כי הוא נקט הליכים בהוצאה לפועל למימוש פסק הדין ולחייב את המערער לשאת בתשלומי מס השבח. 6. לא מצאנו לנכון להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט והכרעתו בהתאם להן. עם זאת, לאחר מתן פסק הדין ארעה התפתחות משמעותית, עת שילם המערער את חובו של המשיב 1 לבנק. כאמור, זכויותיו של המשיב 1 מושכנו לטובת הבנק. נוכח התפתחות זו, השלימו בעלי הדין את טיעוניהם, והצענו להם לפנות להליך של גישור. ביום 12.5.2014 הודיע המערער כי לא עלה בידי בעלי הדין להגיע להבנות שייתרו את ההכרעה בערעור. ברור, כי פירעון החוב לבנק יצר מצב חדש ועל כן לא ניתן להכריע באשר לזכויות של המעורבים במסגרת הערעור דנא. 7. לפיכך, אנחנו קובעים כדלהלן: א. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נכון ליום נתינתו. ב. המערער רשאי להגיש תובענה חדשה תוך 60 ימים מעת שיומצא לו פסק דין זה, בהסתמך על הנסיבות החדשות שארעו לאחר מתן פסק הדין. ג. בתקופה זו של 60 הימים יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל (אותם ככל הנראה נקט המשיב 1). ד. היה ותוגש תובענה על ידי המערער, רשאי הוא לבקש סעד זמני ביחס להמשך הליכי ההוצאה לפועל. כמובן, שאין בדברינו משום הבעת עמדה בשאלה האם יש ליתן סעד כאמור. ה. היה ולא תוגש תובענה תוך 60 יום, ניתן להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל. 8. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו באייר התשע"ד (26.5.2014). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12039970_S16.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il