בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3991/96
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער: בנימין
וילוז'ני
נגד
המשיבים: 1.
מעלה השרון (הרצליה) בנין והשקעות
93 בע"מ
2.
אילן וילוז'ני
3.
אליעזר וילוז'ני (פורמלי)
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 18.4.96 בה"פ 2084/94
שניתן
על ידי כבוד השופט א' גורן
תאריך
הישיבה: יג' בכסלו תשנ"ט (2.12.98)
בשם
המערער: עו"ד איתן מודן, עו"ד איריס ארקין
בשם
המשיבה 1: עו"ד זכריה קורוליק
בשם
המשיבה 2: עו"ד יצחק בן מנחם
פ
ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא א' גורן), שקיבל את תובענת המשיבה 1 והורה על מחיקת הערת
אזהרה שנרשמה לטובת המערער על שמינית מחלקו של המשיב 2 בנכס מקרקעין.
2. המערער והמשיבים 2 ו3- הם אחים. בשנת 1966 רכש
אביהם, ביחד עם המערער (האח הבכור), נכס מקרקעין בהרצליה. האב העתיק אל הנכס את
עסק הנגריה שלו. זכות הבעלות בנכס נרשמה על-שם האב ושלושת בניו בחלקים שווים. עם
פטירת האב (בשנת 1967) ירשה אלמנתו, אם בניו, מחצית מזכויותיו (קרי: שמינית מן
הזכויות בנכס) ושלושת הבנים ירשו, בחלקים שווים, את המחצית האחרת. בכך ניתווסף לכל
אחד משלושתם 1/24 מהזכויות וחלקו של כל אח הסתכם ב7/24- מן הנכס. על-פי חוזה מיום
18/9/69 רכש המערער מן המשיב 3 (האח אליעזר) את חלקו של האחרון בנכס ובנגריה; ואולם
עיסקת המקרקעין שהשתכללה בחוזה זה מעולם לא נרשמה.
בחוזה מיום 10/3/70 הסכימו האם, המערער והמשיב
2 (להלן: אילן), לייסד חברה פרטית ולהעביר לה את כל זכויותיהם בעסק הנגרות
המשפחתי. כן התחייבו, אהדדי, להעביר לבעלות החברה שתוקם גם את כל זכויותיהם בנכס,
על מנת שהתמורה עבור הזכויות "תיקבע בהסכם בין הצדדים לבין החברה
שתקום". מקץ שמונה ימים בלבד (ביום 18/3/70) נרשמה החברה (וילוז'ני פרופילים
בע"מ) ומכאן ואילך נוהל עסק הנגריה במסגרתה. אולם איש מן הצדדים להסכם (האם,
המערער ואילן) לא העביר לבעלות החברה את זכויותיו בנכס. ביום 17/11/74 חתמה האם,
לפני נוטריון ציבורי, על ייפוי-כוח בלתי חוזר לטובת המערער, לפיו ייפתה את כוחו של
המערער להעביר את הזכויות בנכס הרשומות בבעלותה לשמו (של המערער) או לשמה של החברה
(וילוז'ני פרופילים בע"מ). אך המערער לא עשה שימוש בייפוי הכוח שקיבל מאימו
וזכויות האם בנכס נותרו רשומות על שמה. ביום 13/6/79 נפטרה האם; ובצו-ירושה שניתן
ביחס לעיזבונה (ביום 18/4/80) נקבע, כי שלושת בניה הם יורשיה היחידים, בחלקים
שווים. צו הירושה לא הוגש לרישום. הנכס נותר בחזקתה של החברה, שנוהלה בידי המערער
ואילן, בעוד הזכויות הרשומות בו נותרו כשהיו בעקבות רישום צו הירושה שהתייחס
לירושת אבי המשפחה.
ביום 26/2/92 התפטר אילן מעבודתו בחברה. כיון
שביקש למכור את חלקו בנכס גרם (ביום 10/10/93) לרישום זכויותיה של האם בנכס על
שמות שלושת יורשיה, בהתאם לצו הירושה. חלוקת זכויות האם (שהסתכמו, כאמור, בשמינית)
הוסיפה לכל אחד מבניה 1/24 מן הזכויות בנכס; כך שחלקו של כל אחד מהם, על-פי
הרישום, הסתכם עתה בשליש. ביום 13/10/93, משנודע למערער כי אילן גרם לרישום
הזכויות בנכס בהתאם לצו הירושה, טען בפני אילן כי הרישום אינו כדין באשר אילן
העלים מרשם המקרקעין את דבר קיומו של ייפוי-כוח לטובתו בנוגע לזכויותיה של האם
בנכס.
ביום 4/11/93 התקשר אילן בחוזה מכר עם המשיבה
1 (להלן: מעלה השרון), לפיו מכר והתחייב להעביר למעלה השרון את חלקו בנכס. ביום
16/12/93 הודיע המערער למעלה השרון, כי יש לו השגה על בעלותו של אילן ביחס ל1/24-
מהזכויות בנכס (שמינית מן החלק הרשום בבעלותו של אילן, אותו מכר והתחייב להעביר
למעלה השרון). ביום 2/3/94 פנה המערער לרשם המקרקעין; ובהסתמך על ייפוי הכוח שקיבל
מאימו המנוחה, נרשמה לטובתו הערת-אזהרה על חלקו השנוי במחלוקת של אילן בנכס. מעלה
השרון שילמה לאילן את מלוא התמורה המוסכמת, בגין שליש הנכס, אך לנוכח הערת האזהרה
שנרשמה לזכות המערער, קיבלה מידו העברה של 7/24 חלקים בלבד.
בעקבות זאת פנתה מעלה השרון בהמרצת פתיחה,
לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ועתרה למתן צו המורה למחוק את הערת האזהרה הרשומה
לטובת המערער. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של מעלה השרון וציווה על מחיקת
הערת האזהרה. מכאן הערעור שלפנינו.
3. הצדדים למחלוקת הם המערער מחד ומעלה השרון
ואילן מנגד. האח אליעזר (המשיב 3), שכנראה אינו חולק על זכותו של המערער ליטול את
מלוא חלקו בנכס, לא נקט כל עמדה בהתדיינות נשוא הערעור.
עיקר מחלוקתם של הצדדים היריבים, לפני בית
המשפט המחוזי ולפנינו, התמקד בשאלה אם ייפוי הכוח, שניתן למערער על-ידי אימו
המנוחה, היקנה לו זכות שהוסיפה להתקיים גם לאחר פטירת האם, שעודנה שרירה וקיימת
ובידו לאכפה על אילן כיורשה של האם. טענת המערער היתה, כי אימו התחייבה להעביר לו
את מלוא חלקה בנכס וכי ייפוי הכוח מגלם התחייבות זאת. אילן, שכפר בגירסת המערער,
טען כי ייפוי הכוח ניתן למערער רק על-מנת שישמש בידו כמכשיר לביצוע חלקה של האם
בהסכם שנכרת בין שלושתם בשנת 1970, בו הוסכם שכל אחד מהמתקשרים יעביר את חלקו בנכס
לבעלות החברה שיקימו לניהול עסק הנגריה המשותף. אלא שהצדדים, שאיש מהם לא העביר את
חלקו בנכס לחברה, זנחו הסכם זה. בכך, ועקב זניחתו, פקע ההסכם; ומשההסכם פקע, אף
ייפוי הכוח פקע. מעלה השרון טענה, כי ייפוי הכוח הינו חסר נפקות. על-פי תוכנו אין
ייפוי הכוח מעיד על קיום התחייבות חוזית של האם כלפי המערער, ואין בו אלא הרשאה למערער
לעשות פעולות משפטיות בשמה של האם. ומשהלכה האם לעולמה פקעה ההרשאה. לחלופין טענה,
כי גם אם נוצרה בייפוי הכוח התחייבות חוזית כלשהי, הרי שהמערער התרשל בכך שבמשך
כעשרים שנה לא רשם הערת אזהרה להבטחתה; ומדיניות משפטית ראויה מחייבת לקבוע
שבמקרים מסוימים, כאשר אי-רישום הערת אזהרה מהווה התנהגות רשלנית, תישלל עדיפותו
של בעל ההתחייבות הראשונה שהתרשל בהגנה על זכותו.
4. בפסק-דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי זכותו
הנטענת של המערער נובעת מייפוי הכוח, שניתן לו על-ידי אימו; וכי ייפוי הכוח,
המתייחס לנכס מסוים (חלקה של האם בזכות הבעלות על הנכס), הוא ברור ומפורש. בית
המשפט הוסיף, כי
"ייפוי
הכוח, בצירוף כוונת האם כפי שעלתה מההסכם לייסוד החברה ומדברי בנימין (המערער - א'
מ') שלא נסתרו, יכולים להעיד על התחייבות האם לעיסקה במקרקעין, אף שהסכם כזה לא
הוצג בפני בית המשפט".
עם זאת קבע בית המשפט, כי אפילו מעידים ההסכם לייסוד החברה
(משנת 1970) וייפוי הכוח (משנת 1974) על גמירות דעת ומסוימות, אין ביסודות אלה, גם
בהתמלא דרישת הכתב, כדי להקנות למערער את זכויותיה של האם בנכס. זאת משום שעל אף
התחייבות האם בייפוי הכוח, לא נרשמו זכויותיה על שם המערער או על שם החברה, ולא
נעשה כל שימוש בייפוי הכוח. בין שהתחייבותה של האם כלפי המערער היתה בגדר מתנה,
ובין שהיתה זאת התחייבות להעברה בתמורה, היא הקימה למערער, לכל היותר, זכות חוזית
בלבד. בית המשפט העריך כי, ככל הנראה, לא השתכללה ההתחייבות לכלל עיסקה קניינית
משיקולי מס.
להלן בחן בית המשפט את שאלת התחרות בין
"זכותו האובליגטורית" של המערער, שקמה מכוח ייפוי הכוח, לבין
"זכותם הקניינית" של שלושת האחים מכוח ירושת אימם. בית המשפט ציין, כי
זכויותיהם הקנייניות של האחים, כיורשים, התגבשו עם פטירת המורישה - משמע עוד בשנת
1979 - ולא רק בעת רישום הזכויות, לפי צו הירושה, בשנת 1993. בית המשפט קבע, כי
משלא הפעיל המערער את ייפוי הכוח בעוד אימו בחיים, לא הוצאו זכויותיה בנכס מכלל
נכסי האם, והן נותרו שלה. כדברי פסק הדין:
"במות
האם, קמה זכותם של יורשיה. זכות זו מקיפה את כלל נכסיה. ייפוי הכוח שלא הופעל -
הותיר את החלק הנדון בין נכסי האם, ולפיכך זכות יורשיה מקיפה גם את החלק הזה.
יוצא,
שאפילו ייפוי הכוח לא נתבטל במות האם (על-פי סעיף 14(א) לחוק השליחות), הרי הוא
נתרוקן מתוכן".
מסקנת בית המשפט היתה, כי עם מות האם פקע
תוקפו של ייפוי הכוח, ומכל מקום, כי "עם מות האם, אין עוד אובייקט שניתן
להפעיל את הכוח כלפיו". במות האם קמה זכותם של היורשים, ובתחרות בין זכותו
החוזית של המערער לפי ייפוי הכוח, לבין זכויותיהם הקנייניות של היורשים, גוברות
זכויותיהם של היורשים. חלקו של אילן בירושת אימו לא נגרע ומעלה השרון, שרכשה מאילן
את חלקו, זכאית לרשמו במלואו בבעלותה.
5. בא-כוח המערער טען לפנינו, כי משקיבל בית
המשפט את עמדת המערער, שאימו התחייבה כלפיו לעשיית עיסקה במקרקעין, ושהתחייבות זו
גלומה בייפוי הכוח, טעה בקבעו שייפוי הכוח פקע במות האם. בייפוי הכוח - טען -
גלומות הן התחייבות חוזית והן הרשאה לבצע את ההתחייבות. העובדה שזכויות האם לא
נרשמו על-שמו בחיי האם היא חסרת משמעות. שניהם התכוונו להשאיר לשיקול-דעתו הבלעדי
את מועד רישום הזכויות על שמו, וייפוי הכוח הבלתי-חוזר, שנועד להבטיח את זכותו,
נותר בתוקף גם לאחר מות האם. אך גם אם תוקף הרשאתה של האם פג עם מותה, תוקף
התחייבותה החוזית כלפיו לא פג ובידו הזכות לתבוע את אכיפתה. שני אחיו, כיורשיה של
האם, כפופים להתחייבות הגלומה בייפוי הכוח שערכה האם לטובתו, ומחויבים על-פיה.
מכאן שזכותו גוברת על זכותם.
6. מקריאת פסק-דינו של סגן הנשיא המלומד אכן ניתן
להתרשם, כי בשאלה העיקרית שנשנתה במחלוקת בין הצדדים - כלום, לבד
מהרשאה, יש בייפוי הכוח גם משום התחייבות חוזית עצמאית ונפרדת של האם כלפי המערער
- מגלים מימצאיו של בית המשפט המחוזי פנים לכאן ולכאן. ממה נפשך: אם ייפוי הכוח
הקים התחייבות חוזית של האם כלפי המערער, מות האם אינו מעביר מן העולם את
התחייבותה, וזו מוסיפה לחול על עיזבונה. ואם ייפוי הכוח אינו אלא מכשיר לביצוע
התחייבות חוזית, שאינה גלומה בייפוי הכוח עצמו והיא גופה לא הוכחה, הרי שלמערער לא
קמה "זכות אובליגטורית" כלפי עיזבון האם, שיש להעמידה במבחן התחרות עם
זכותו, מכוח ירושה, של אילן. כמה מהתבטאויות פסק הדין בנושאים הללו מתקשות לדור
בכפיפה אחת ויוצרות מידה מסוימת של אי-בהירות; ובכך ניתלה בא-כוח המערער בטיעונו.
אך חרף ההתרשמות האמורה הגעתי לכלל מסקנה, כי
בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי אין קביעה פוזיטיווית, מפורשת ומיוסדת, בדבר קיומה
של התחייבות חוזית של האם כלפי המערער, הגלומה בייפוי הכוח עצמו. על-כל-פנים, אין
להעלות ממנו קביעה לקיום התחייבות חוזית כזאת שאיננה כרוכה בהתחייבות ההדדית שנטלו
האם ושני בניה, במסגרת החוזה שכרתו ביניהם בשנת 1970, להעביר את חלקיהם בנכס
לבעלות החברה.
7. כפי שכבר הזכרתי, בית המשפט קיבל את טענת
המערער כי "ייפוי הכוח, בצירוף כוונת האם כפי שעלתה מההסכם לייסוד החברה
ומדברי בנימין [המערער] שלא נסתרו, יכולים להעיד על התחייבות האם לעיסקה במקרקעין,
אף שהסכם כזה לא הוצג בפני בית המשפט" (ההדגשים שלי - א' מ'). אכן,
אודות "כוונת האם" נכון היה בית המשפט ללמוד, לא רק "מההסכם לייסוד
החברה", אלא גם "מדברי [המערער] שלא נסתרו". אך בית המשפט אינו
קובע, כי התחייבותה החוזית של האם, בה ביקש המערער לעגן את זכותו, גלומה בייפוי
הכוח גופו. בית המשפט הלוא אומר, כי "הסכם כזה לא הוצג", משמע שהסכם כזה
לא הוכח. להלן הרחיב בית המשפט בדבר התרשמותו מן המסמכים שהוצגו ומדברי
המערער, אך מה שנקבע בפסק הדין אינו חורג מגדר הערכה גרידא בדבר רצונה המשוער של
האם להקנות למערער את השליטה בנכס: להלן דברי בית המשפט:
"בשני
מסמכים נתנה האם ביטוי חיצוני לרצונה שהמקרקעין יהיו בשליטת בנימין [המערער - א'
מ'], או בשליטת החברה, שבנימין שולט בה: האחד, הוא ההסכם לייסוד החברה משנת 1970,
בו מצהירים בנימין, אילן ואימם על רצונם להעביר את חלקיהם במקרקעין לחברה. האחר
הוא ייפוי הכוח משנת 1974.
ביטויים
אלה, טוען בנימין, מעידים על התחייבות האם להעביר לו את המקרקעין. מוכן אני לקבל
את טענותיו, שייפוי הכוח מלמד על גמירות דעת ומסוימות. המסמכים מעידים על רצונה של
האם שבנימין יהא השולט במקרקעין. הנסיבות המשפחתיות שתוארו על-ידי בנימין, ולא
נסתרו, מסייעות באיתור אומד דעתה של האם. כוונתי לכך שבנימין הפך לאחר מות אביו
לראש המשפחה. הוא הבכור באחים, המנהל את העסק המשפחתי, הנמצא במקרקעין.
אלא
שלא די ביסודות אלה, ואפילו נתמלאה דרישת הכתב, השנויה במחלוקת בין הצדדים. בשני
המקרים, הן לאחר ההסכם לייסוד החברה, והן לאחר מתן יפוי הכוח, לא נרשמו חלקיה של
האם על שם בנימין ו/או החברה. כוונתה של האם לא עלתה למעלת עיסקה, ונותרה לכל
היותר התחייבות".
האמירה "כוונתה של האם לא עלתה למעלת
עיסקה, ונותרה לכל היותר התחייבות" אינה נקיה מקושי. אך העולה מקריאת הדברים
בשלימותם הוא, כי בית המשפט נכון היה לקבל כי הנסיבות המשפחתיות, שתוארו לפניו
על-ידי המערער, תומכות באפשרות שהאם אכן רצתה שהמערער, כבנה הבכור, שלאחר פטירת
בעלה הפך לראש המשפחה ולמנהל העסק המשפחתי, יהיה גם בעל השליטה בנכס בו מנוהל
העסק. אלא שכוונת האם - שכלשון השופט "נותרה לכל היותר התחייבות" - לא
השתכללה להתחייבות חוזית לעשיית עיסקה במקרקעין. על רקע זה נקל להבין ולקבל את
קביעת בית המשפט, כי מות האם הפקיע את תוקפו של ייפוי הכוח. ייפוי הכוח יכול אמנם
להעיד על קיום התחייבות חוזית, אלא שההתחייבות החוזית גופה - שאינה מפורשת בייפוי
הכוח - לא הוכחה. ובהיעדר ראיה להתחייבות, אין בייפוי הכוח עצמו כדי להצמיח למערער
כל זכות. יפים לכאן דברי השופטת שטרסברג-כהן בדנ"א 1522/94 נייגר נ'
מיטלברג, פ"ד מט(5) 314, בעמ' 325:
"ייפוי
הכוח שנמסר על-ידי האב לבן, יצר שליחות שהייתה מיועדת - בין השאר - לממש את
ההתחייבות על-ידי העברת הנכס נושא המתנה על שם הבן. ההתחייבות שהיא המסמך המקנה את
הזכות וייפוי הכוח שהוא המכשיר לביצוע ההתחייבות, הם שני מסמכים משפטיים נפרדים
הנשלטים על-ידי מערכות דינים שונות, ואין הם בהכרח תלויים זה בזה. תוקף ההתחייבות
אינו תלוי בתוקפו של ייפוי הכוח, אולם תוקף ייפוי הכוח תלוי בתוקפה של ההתחייבות.
נופלת הזכות, נופל עמה ייפוי הכוח שניתן לשם מימושה. ממשיכה הזכות להתקיים, עדיין
ניתן לבטל את ייפוי הכוח אם הוא איננו מיועד להבטחת זכותו של אחר, ושל השלוח בכלל
זה. --- ייפוי הכוח אינו יוצר את הזכות (חוץ מאשר במקרים חריגים שאינם לענייננו).
הזכות עצמה היא חיצונית לו ---".
המערער הוכיח כי אימו נתנה לו ייפוי-כוח שנועד
למימוש התחייבותה כלפיו, אך לא הוכיח את ההתחייבות גופה. בין שההתחייבות היתה
לעשיית עיסקה במקרקעין, ובין שהיתה להעניק למערער במתנה את חלקה של האם בנכס, היתה
היא טעונה מסמך בכתב. משלא הציג המערער את המסמך, לא הוכיח את מהות הזכות שההתחייבות
הקימה לו, ואף לא את התנאים בהם יהיה רשאי להשתמש בייפוי הכוח למימושה. בכך שהניח
את דעת בית המשפט, כי האם אכן רצתה שהשליטה בנכס תעבור לידיו, לא יצא ידי חובה.
8. די באמור עד כאן כדי להוביל לדחיית הערעור.
לפנים מצורכי ההכרעה אוסיף כי מקובלת עליי טענתה החלופית של מעלה השרון, כי גם אם
יונח שייפוי הכוח גופו הקים התחייבות חוזית כלפי המערער, יש לראות את המערער כמי
שזנח את זכותו לאכוף התחייבות זאת.
פסיקתנו כבר הכירה באפשרות לפקיעת חוזה מחמת
זניחתו. בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות
התעופה הפועלות בישראל, תקדין-עליון כרך 94(2) 641, בהתייחסו לשאלה אימתי
יסתיים חוזה שתקופתו לא נקצבה, אמר השופט זמיר:
"ראשית
תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות
לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה
כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כעין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך
סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך
שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב
כזה עבר זמנו ובטל קרבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב
כזה ייווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה
כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים
לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי" (בפיסקה 14 לפסק הדין).
במקרה אחר קבעה השופטת שטרסברג-כהן:
"חלפו
להן כ12- שנה מאז חתימת החוזה ואין באופק סנונית המבשרת את בוא אביב ביצועו, ולא
חלה התקדמות של ממש לקראת בצוע החוזה בעוד השנים על כל תהפוכותיהן חלפו נקפו להן.
במצב דברים זה, נוטה אני לראות בחוזה חוזה שפקע בהסכמת הצדדים לפקיעתו, על ידי
חוסר מעש ושתיקה, אם לא מיד לאחר חלוף 7 השנים הנזכרות בסעיף 21 לחוזה, הרי בחלוף
עוד שנים ארוכות לאחר מכן. ניתן לקבוע שבמציאות זו חדל ההסכם להתקיים - - -"
(ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חברת חלקה 51 בגוש 7060
בע"מ, תקדין-עליון, כרך 97(2) 556, בפיסקה 7 לפסק-דינה של השופטת
שטרסברג-כהן. וראו גם את דברי השופט טירקל ברע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה,
תקדין-עליון, כרך 96(3) 421).
גם בפרשתנו מתחייבת מסקנה - הנלמדת מן הנסיבות
הידועות והגלויות לעין - שההתחייבות נשוא ייפוי הכוח חדלה להתקיים; אם בשל שינוי
הנסיבות ששררו במועד נתינתה ואם מחמת זניחתה במשך שנים הרבה. חומר הראיות שבכתב
אינו מבסס את האפשרות שייפוי הכוח ניתן למערער לצורך ביצוע התחייבותה של האם על-פי
ההסכם משנת 1970. הלוא התחייבות האם על-פי ההסכם, כהתחייבויותיהם המקבילות של
המערער ושל אילן, היתה להעביר את חלקה בנכס לבעלות החברה; והרשאת המערער,
בגדר ייפוי הכוח, לרשום את זכותה על שמו או על שם החברה, אינה מתיישבת עם
התחייבותה. אך חומר הראיות תומך באפשרות שההתחייבות נשוא ייפוי הכוח נוצרה על רקע
ההסכם משנת 1970; שאילו היה מדובר בהתחייבות כלפי המערער בלבד, שאינה כרוכה
כל-עיקר בהסכם האמור, מתקבל על הדעת שייפוי הכוח לא היה מניח קיום אפשרות להעברת
הזכות בנכס לחברה. אין זאת אלא שבמועד עריכת ייפוי הכוח - יותר מארבע שנים וחצי
לאחר כריתת ההסכם - טרם גובשו עמדות המתקשרים ביחס לקיום או זניחת התחייבויותיהם
להעביר לחברה את זכויותיהם בנכס. על רקע זה, כך ניתן לשער, הניחה האם למערער את
הברירה, להעביר את זכותה לחברה במקרה שהוא ואילן יחליטו לקיים את ההסכם, או להעביר
לבעלותו את חלקה בנכס במקרה שההסכם ייזנח. ואולם המערער, שנמנע מעשיית שימוש
בייפוי הכוח בחיי אימו, חדל מלעשות כן גם שנים הרבה לאחר מותה. כן חדל מרישום
הערת-אזהרה גבי זכותו הנטענת, ורק בשנת 1993 - כתשע-עשרה שנים לאחר המועד בו קיבל
מאימו את ייפוי הכוח - טען לראשונה כי עומדת לו זכות כלפי עיזבון אימו, הקודמת
לזכויות שהורישה לו ולאחיו. העובדה שבמשך שנות דור (כמעט שילוש תקופת ההתיישנות
החלה על תביעה חוזית) נמנע המערער מכל פעולה למימוש זכותו, או להגנה עליה, מעידה
כי ההתחייבות, ממנה ביקש עתה להיבנות, זה מכבר נזנחה על-ידיו. בכך פקעה וחדלה
מלהתקיים.
9. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם
לכל אחד מן המשיבים 1 ו2- שכר-טירחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, ב' בטבת תשנ"ט
(21.12.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96039910.F04