מאהרן רגבי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3991/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3991/04 בפני: כבוד השופט (בדימ') י' טירקל כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' עדיאל המערער: מאהרן רגבי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת-דין וגזר-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 243/03 מיום 29.03.04 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' רביד תאריך הישיבה: א' בטבת תשס"ה (13.12.04) בשם המערער: עו"ד מנחם בלום בשם המשיבה: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, על-פי הודייתו במסגרת הסדר טיעון, בת"פ 243/03 (השופט מ' רביד) בעבירות הבאות: גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - החוק); נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - הפקודה); נהיגה בחוסר זהירות שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם וניזוק רכוש לפי סעיף 38 לפקודה ותקנה 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה); נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה; אי עצירה לאחר תאונה לפי סעיף 62(7) לפקודה; סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3) לחוק; ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) בצירוף סעיף 25 לחוק; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק; סירוב לבצע בדיקת שכרות לפי סעיף 64ב(ב) לפקודה בצירוף תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה. 2. מעובדות כתב האישום, בהן הודה המערער, עולה כי המערער פרץ לרכב בתל-אביב, הניע את הרכב באמצעות מברג ונסע ברכב הגנוב, בהיותו שיכור ופסול מלהחזיק רישיון נהיגה. במהלך נסיעתו פגע המערער ברכב שעמד בצד הדרך. כתוצאה מהפגיעה הרכב האחר ניזוק, והנהג שישב בתוך הרכב נזקק לטיפול רפואי בבית החולים. לאחר הפגיעה, המערער איבד שליטה על הרכב, אך המשיך בנסיעה תוך שהוא חוצה צומת ברמזור אדום. שוטרים שהבחינו במערער החלו רודפים אחריו. הצטרף אליהם נהג הרכב שנפגע. במהלך המרדף המערער לא נשמע לפניות השוטרים לעצור, ואף הסיט את הרכב מצד לצד על מנת לגרום לרכב המשטרה לאבד שליטה ולמנוע את עקיפתו ומעצרו. השוטרים דיווחו בקשר על המרדף, והמשטרה הניחה בהמשך הכביש מחסומים קשיחים. בהתקרבו למחסום, המערער הסיט את הרכב לעבר שוטר שסימן לו לעצור בניסיון לדרוס אותו, והשוטר נאלץ לירות שלוש יריות לעבר הרכב. המערער המשיך בנהיגתו עם הרכב הגנוב עד שפגע במכוניות שחסמו את הכביש ונעצר. לאחר שנעצר ירד המערער מהרכב וניסה להימלט מהשוטרים שניגשו לעצרו, תוך שהוא מכה אותם ובועט בהם. השוטרים ביקשו לערוך למערער בדיקת שכרות, אך הוא סירב. ההליך בבית המשפט המחוזי 3. בבית המשפט המחוזי הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו נמחקה מכתב האישום עבירת אי ציות לתמרור, והמערער הודה בכתב האישום המתוקן. המערער ביקש, כמו כן, לצרף מספר תיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו בבית משפט השלום ולהודות גם בהם. במסגרת תיקים אלו הורשע המערער גם בעבירות הבאות: פריצה לרכב לפי סעיף 413ו לחוק, גניבה מרכב לפי סעיף 413ד(א) לחוק, החזקת מכשירי פריצה לפי סעיף 413ז לחוק, שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק, ואחזקה של סם מסוכן לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973. 4. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו, במסגרת שיקולי הענישה, את חומרת העבירות בהן המערער הורשע ואת האינטרס הציבורי בגמול, הרתעה והגנה על קורבנות פוטנציאליים. בגזר הדין נקבע, כי מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהגיש המערער עצמו ומתסקיר שירות המבחן עולה כי המערער מסוכן לציבור, חסר גבולות, אינו מבחין בין רכושו לרכוש הציבור, ואף עלול לפגוע בחפים מפשע. נהיגתו של המערער חרף הרשעותיו הקודמות ולמרות שלילת רישיון הנהיגה שלו, מלמדת כי הוא לא למד את הלקח, וההרשעות הרבות שצבר, אף שרובן אינן חמורות, מצביעות על זלזולו בחוקי התעבורה. מנגד, בית המשפט קמא זקף לזכותו של המערער את החיסכון בזמן עקב הודייתו, הבעת החרטה ואת הפגיעה הנפשית שנגרמה לו כתוצאה מפציעה בפיגוע חבלני ותאונה שעבר בה נהרג חברו. דינו של המערער נגזר ל – 5 שנות מאסר לריצוי בפועל; מאסר על תנאי לשנה; ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 12 שנה. טענות הצדדים בערעור 5. בא-כוחו הנוכחי של המערער, עו"ד בלום, אשר לא ייצג את המערער בפני בית המשפט המחוזי, ביקש במסגרת הערעור להתיר למערער לחזור בו מהודייתו בחלק מהאישומים בפני בית המשפט המחוזי. הבקשה נומקה בעיקר בייצוג רשלני על-ידי בא כוחו הקודם של המערער. במסגרת בקשה זו העלה עו"ד בלום טענות קשות נגד בא כוחו הקודם של המערער. בכלל זה נטען, שהייצוג המשפטי שניתן למערער היה "ייצוג מחפיר ורשלני", כי עורך הדין הביא את המערער ב"כפיה להודות בדבר שהוא לא ביצע", תוך ש"גייס את אחיו של המבקש, ויחדיו הפעילו עליו מכבש לחצים שבסופו של דבר הכניע אותו וגרם לו להודות בעבירות רבות, שביניהן עבירות שלא ניתן היה להוכיח או שהיה קיים לגביהן ספק גדול שיוכחו". בין העבירות האחרונות, מונה המערער בעיקר את אלו שעניינן בניסיון לדרוס שוטר, ניסיון לגרום לנהג ניידת המשטרה לאבד את השליטה ברכבו, תקיפת השוטרים בנסיבות מחמירות, וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כוונתו של המערער, נטען, הייתה לברוח מהשוטרים ולא הייתה לו כוונה זדונית לסכן את חייהם של השוטרים. הייצוג הרשלני, טוען המערער, התבטא גם בהגשת חוות הדעת הפסיכיאטרית, שכפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין, רק הזיקה למערער. לחילופין טוען המערער כי העונש שהוטל עליו חמור, הן מבחינת משך תקופת המאסר שנגזרה עליו והן לעניין שלילת רישיון הנהיגה. נטען, כי בית המשפט המחוזי גם לא התייחס לתסקיר שירות המבחן הממליץ לקצוב למערער תקופת מאסר קצרה. דיון 6. כפי שציינו בהחלטתנו מיום 13.12.04, ראוי היה כי בטרם יועלו השגות אלו בדבר ייצוגו של המערער בפני בית המשפט, יפנה בא כוחו הנוכחי של המערער לבא כוחו הקודם ויבקש את תגובתו. משהדבר לא נעשה, ביקשנו אנו מבא כוחו הקודם של המערער להמציא תגובה בכתב להשגות אלו כלפי הייצוג. תגובה כזאת לא הומצאה לפנינו, למרות שלדברי עו"ד בלום, ההחלטה בנושא זה הומצאה לבא כוחו הקודם של המערער במועד בו ניתנה. יחד עם זאת, הבנו מעורך דין בלום שבא כוחו הקודם של המערער שלח אליו מכתב בנושא זה, שאת תוכנו עו"ד בלום לא הביא לידיעתנו. לא ברור לנו אם מכתב זה כלל תגובה לטענות המערער בעניין הייצוג. בהיעדר תגובה מפי בא כוחו הקודם של המערער, נדון בערעור על-פי החומר שלפנינו. חזרת נאשם מהודיה 7. סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". המחוקק לא פירש בסעיף זה מהם אותם "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודיה. הפסיקה שדנה בסוגיה זו קבעה מספר קווים מנחים, גם אם לא ממצים, למתן היתר לנאשם לחזור בו מן ההודיה. ככלל, נפסק, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות (ראו: ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579; ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 616-621; ע"פ 763/03 שמואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 145, 152); י' קדמי על סדר הדין הפלילי (חלק שני, תשס"ג) 996-1002). נסיבות חריגות כאלו, אשר מצדיקות חזרה מן ההודיה, מתקיימות כאשר נופל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו (ע"פ 1958/98 הנ"ל, בעמוד 621; ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 152). קיומו של חשש ממשי לכך שההודיה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם ייבחן על-פי מכלול הנסיבות הנלוות להודיה (ע"פ 763/03 הנ"ל). טענות נגד הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם, יכול שיצדיקו, בעיקרון, חזרה מן ההודיה. הצדקה לכך תמצא, למשל, במקום שבו בא כוחו של הנאשם פועל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו (ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 153). אולם, המלצתו של סנגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מן ההודיה. בהמלצה כזאת אין פסול, כל עוד אין בה כדי לשלול את הרצון החופשי של הנאשם וכל עוד ההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם (ע"פ 945/98 הנ"ל, בעמודים 577-578). בבחינת הנסיבות הנלוות להודיה תבחן גם השאלה האם הודיית הנאשם נעשתה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו (ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 153; ע"פ 763/03 הנ"ל). שיקול נוסף בעניין זה עניינו במידת העוול שיגרם לנאשם באם לא יתאפשר לו לחזור בו מהודייתו וההשלכות של ההרשעה על שמו הטוב ומקצועו (ראו: דעת הרוב בע"פ 3754/91 סמחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 798, 802-803 (להלן – פסק דין סמחאת); ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 153). עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת הבקשה. כאן יש להבחין בין בקשה לחזור מההודיה טרם מתן גזר הדין, ובין בקשה כזאת המוגשת לאחר שהדין נגזר. היתר לנאשם לחזור בו מן ההודיה לאחר שניתן גזר דין בעניינו, יינתן רק בנסיבות נדירות, "שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד" (ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 152). "'אפשרות תמרון' זו אינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק" (ע"פ 945/98 הנ"ל, בעמוד 579). גישה מקילה כלפי נאשמים בנושא זה הובעה בפסק-דין סמחאת. דעת הרוב, מפי השופטים א' גולדברג ו-ש' נתניהו קבעה, כי גם אם התברר שהנאשם נתן את הודייתו מתוך רצון חופשי וללא כפייה, אין להכביד עם נאשם אשר מבקש לחזור בו מהודייתו, ובלבד שבבסיס הבקשה עומדת כוונה כנה ואמיתית כי תינתן לו הזדמנות להוכיח את חפותו והיא אינה נובעת מתכססנות פסולה (שם, בעמודים 802-803; י' קדמי בספרו הנ"ל, בעמוד 999). אולם, גישה מקילה זאת, יוחדה בפסיקה לנאשמים שהודו בטרם נגזר דינם (וראה גם בע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 152). לסיום הדיון בנושא זה ראוי לציין, שהכללים בנושא זה אינם נוקשים, אין רשימה סגורה של מקרים שרק בהם יינתן היתר לחזור מן ההודיה, והבקשה תישקל, בכל מקרה, על-פי נסיבותיו, לגופה. מן הכלל אל הפרט 8. במקרה שלפנינו לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות חזרה מן ההודיה, במיוחד כאשר הדבר מתבקש לאחר גזירת הדין, בשלב הערעור. מפרוטוקול הדיון עולה כי הודית המערער נמסרה לא רק מפי הסנגור אלא גם מפי המערער עצמו, שאישר כי הוא "מבין את הסדר הטיעון ומסכים לו". כל זאת נעשה, לאחר שבית המשפט הודיע לצדדים כי הוא אינו קשור בהסדר הטיעון ובנוכחות מתורגמן לשפה הערבית. משמע, המערער הבין היטב את משמעות ההודיה. גם המערער אינו טוען אחרת. טענתו של המערער כי הופעל עליו "מכבש לחצים" על-ידי בא כוחו ובני משפחות, אשר בסופו של דבר "הכניע אותו", אינה נתמכת בתצהירו. בני משפחתו של המערער כלל אינם נזכרים בהקשר זה בתצהיר. אשר לבא כוחו, כל שנטען בתצהיר הוא כי זה, במענה לטענות המערער "שיש הרבה דברים לא נכונים [בכתב האישום]", אמר "שיש עדים" "שלא יעזור לי שום דבר" ו"שצריך להודות". החלטתו של המערער הייתה, לדבריו: "קיבלתי עמדתו". בדברים אלו אין כדי לשלול את רצונו החופשי של המערער, והם ודאי אינם עולים כדי כפייה או השפעה לא הוגנת. המערער היה רשאי שלא לקבל את עצת בא כוחו, לעמוד על חפותו ולנהל את המשפט. מהבקשה ומהתצהיר התומך בה גם קשה להבחין ב"זעקת החפות" של המערער. בתצהירו טוען המערער כי זיכרונותיו מאותו יום "מטושטשים" וכי לא היה "בטוח במאת האחוזים מה כן קרה". משמע, טענת החפות, יותר משהיא מבוססת על גרסתו של המערער, נסמכת היא על הערכת בא כוחו הנוכחי, אשר אמר לו, לדבריו, "שהוא קרא את החומר בתיק, ושיש הרבה דברים לא נכונים בכתב האישום". חומר החקירה שבידי המשיבה לא הועמד לעיוננו, אך מהדברים שצוטטו על-ידי המערער עצמו עולה שיש בחומר זה כדי לתמוך באישומים. כך, לגבי האישום בניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, הקשור לניסיון דריסת השוטר קובי אגמון, מעיד השוטר דוד עזרא, כי "הטרנזיט הגיע במהירות לכיוון קובי בצורה שנדמה היה כי הוא מנסה לדרוס את קובי". השוטר אהרון אהרון מעיד בהקשר זה כי "הטרנזיט ניסתה להתחמק .... תוך שהיא כמעט ודורסת את השוטר קובי אגמון". העובדה שהשוטר קובי אגמון ירה לעבר הרכב מחשש כי מדובר באירוע חבלני, תומכת אף היא באישום זה. לגבי האישום בדבר סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, מעידים (על-פי הנטען בבקשה) השוטר אהרון אהרון שנהג בניידת, והעדים יצחק רוקח וליליאן סגס, כי הנאשם הסיט את הרכב הגנוב לעבר הניידת על מנת לגרום לנהג הניידת לאבד שליטה ולהתחמק ממנו. טענתו של בא-כוח המערער בהקשר זה הנה, כי השוטרים פירשו את התנהגות המבקש לחומרה, ו"תתכן בהחלט האפשרות כי המבקש רק ניסה למנוע מן השוטרים לעקוף אותו ולנסוע לפניו, ובכך להביא לחסימתו". אשר לאישום בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עולה מהבקשה, כי השוטר יורם עוז אכן טען כי קיבל מכות מן החשוד. טענת בא כוחו של המערער לעניין זה היא, ש"תיאור דרמטי" זה אינו עולה בקנה אחד עם עדויות אחרות. מכל אלו עולה, שטענת המערער כי בא כוחו הקודם כפה עליו "להודות בדברים שהוא לא ביצע", אינה עומדת בקנה אחד עם חומר החקירה. לכל היותר, ניתן לומר, כפי שטוען המערער בתצהירו, "שיש חומר בתיק שניתן להסבר, לכאן או לכאן" (סעיף 15 לתצהיר). בטענה זו אין כדי להצדיק חזרה מן ההודיה בשלב הערעור ולאחר שנגזר דינו של המערער. כפי שציינתי לעיל, לא הומצאו לנו הסבריו של בא כוחו הקודם של המערער לעסקת הטיעון. אולם, גם אם נפלה טעות בשיקול הדעת של בא-כוח המערער דאז כאשר ייעץ למערער להודות, ועל כך איננו מחווים דעה, עצתו למערער וודאי שאינה עולה, בנסיבות אלו, כדי הפרת אמונים או התנהגות לא הוגנת, אשר מצדיקה מתן היתר לחזרה מן ההודיה (ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 153). מהטעמים הללו, אין מקום להתיר למערער לחזור בו מהודייתו. חומרת העונש 9. הערעור על העונש מבוסס, בעיקר, על הטענות בנושא ההודיה ועל כך "שחלק מן העבירות לא בוצעו על-ידי המערער בכלל". משנדחתה הבקשה לחזור מן ההודיה, אין מקום להביא טענות אלו בחשבון גם לעניין העונש. מעבר לכך, מלין המערער על כך שבית המשפט המחוזי התעלם מהמלצת שירות המבחן לגזור עליו תקופת מאסר קצרה ואף לא ייחס משקל מספיק לגילו הצעיר ולעברו הנקי. 10. אכן, העונש שנגזר על המערער אינו עונש קל. אולם, בהתחשב במספר העבירות, בחומרתן ובעברו הפלילי של המערער בתחום התעבורה, איננו סבורים שהעונש חורג מרף הענישה הראוי במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. 11. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הבקשה להתיר חזרה מן ההודיה, וכן לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ') השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, כ"ג בניסן תשס"ה (2.5.2005). ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04039910_I04.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il