תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל נ. ועדת הכנסת לביקורת המדינה

פסק-דין בתיק בג"ץ 3989/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3989/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם העותרת: תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל נ ג ד המשיבים: 1. ועדת הכנסת לביקורת המדינה 2. מבקר המדינה - מיכה לינדשטראוס עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ו בחשון תשע"ג (11.11.12) בשם העותרת: עו"ד נ' ורצברגר בשם המשיבה 1: עו"ד א' ינון בשם המשיב 2: עו"ד ת' עציון פסק-דין השופט י' דנציגר: עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת להורות למשיבים לפרסם את חוות דעתו המלאה של מבקר המדינה בנושא הפיקוח על העבודות בהר הבית. רקע עובדתי 1. ביום 22.10.2007 קיימה ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה דיון בנושא "חפירות הווקף בהר הבית", במהלכו החליטה להפעיל את סמכותה על פי סעיף 21 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (להלן: חוק מבקר המדינה או החוק), ולבקש ממבקר המדינה להכין חוות דעת בסוגיה זו (להלן: חוות הדעת). לצורך הכנת חוות הדעת בדק משרד מבקר המדינה את התנהלות הרשויות הנוגעות לנעשה בהר הבית במהלך השנים 2007-2001 ובדיקות השלמה נערכו בשנת 2010. הבדיקות נעשו בשורה ארוכה של רשויות הכוללת את משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, משרד החוץ, המשרד לביטחון פנים, משטרת ישראל, רשות העתיקות, עיריית ירושלים והוועד הישראלי לאונסק"ו הפועל במשרד החינוך. כמו כן התקיימו פגישות עם גופים שונים, לרבות ארכיאולוגים ואנשי מקצוע נוספים העוסקים בנושא. לאחר השלמת חוות הדעת ולאור רגישות הנושאים המועלים בה פנה מבקר המדינה לועדת המשנה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, לביטחון, יחסי חוץ וקשרי מסחר בינלאומיים (להלן: ועדת המשנה או הועדה), בבקשה לקיים דיון בשאלה אם להניח את חוות הדעת על שולחן הכנסת ולהתיר את פרסומה, וזאת בהתאם לסעיף 17(א) לחוק מבקר המדינה. ועדת המשנה קיימה שלושה דיונים בעניין פרסום חוות הדעת, בהם השתתפו כלל הגורמים הצריכים לעניין, לרבות מבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, וכן מזכיר הממשלה ונציגי משרד ראש הממשלה, המשרד לביטחון פנים, משרד המשפטים, משרד החוץ, שירות הביטחון הכללי, משטרת ישראל, רשות העתיקות ועיריית ירושלים. בסופם של דיונים אלו הביעו רוב המשתתפים, ובכלל זה נציגי משרד החוץ והמשרד לביטחון פנים, את התנגדותם לפרסום חוות הדעת, וזאת מטעמים של שמירה על בטחון המדינה וכדי למנוע פגיעה ביחסי החוץ שלה. עם זאת, שירות הבטחון הכללי סבר כי אין מניעה בטחונית מלפרסם את חוות הדעת. בסופו של דבר, החליטו חברי הועדה שלא לפרסם את חוות הדעת המלאה, למעט המבוא לחוות הדעת ותמציתה. בתמצית זו צוין בין היתר כי במשך השנים נמצאו "ליקויים משמעותיים" בביצוע הפיקוח על רוב העבודות שנעשו על ידי הווקף המוסלמי בהר הבית בין השנים 2007-2001. בהתאם לתמצית חוות הדעת, עבודות אלה נעשו ללא תיאום עם רשויות אכיפת החוק וללא קבלת אישורים והיתרים כנדרש והביאו בחלקן לפגיעה בממצאים ארכיאולוגיים. על כן, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לפיהן יש לקיים פיקוח שוטף על הר הבית לא קוימו במלואן. בעקבות הגשת העתירה דנן, קיימה ועדת המשנה ביום 1.11.2011 דיון נוסף בסוגיה, בהשתתפות כל הגורמים המנויים לעיל. בסופו של הדיון, החליטה הועדה שלא לשנות מהחלטתה הקודמת שלא לפרסם את חוות הדעת למעט תמצית קצרה. בדיון שנערך לפנינו בעתירה ביום 28.6.2012 הועלתה האפשרות שועדת המשנה תבקש להתכנס פעם נוספת לצורך הדיון בסוגיית פרסום חוות הדעת והורינו למשיבים להגיש הודעות עדכון לאחר קיומו של דיון זה. התכנסות זו אכן התקיימה ביום 23.7.2012. בדיון זה השתתפו בין היתר נציגיה של העותרת ונציגי הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, אשר שטחו את עמדתם באשר לחשיבות של פרסום חוות הדעת לפני הועדה. לאחר מכן, התקיים דיון סגור בו חיוו נציגי הגורמים הרלבנטיים את עמדתם המקצועית בשאלת פרסום חוות הדעת. מבין אלו, דרשו את הטלת החיסיון משרד ראש הממשלה, המשרד לביטחון פנים, משטרת ישראל ומשרד החוץ וכן רשות העתיקות. שירות הביטחון הכללי שב על עמדתו לפיה אין מניעה ביטחונית מלפרסם את חוות הדעת. בתום הדיון, החליטה הועדה - יושב הראש, חבר הכנסת אורי אריאל, וחברי הכנסת אופיר אקוניס ואמנון כהן - ברוב דעות שלא לשנות מהחלטתה הקודמת ושלא להתיר את פרסום חוות הדעת, למעט תמצית קצרה. נימוקי העתירה 2. העותרת - באמצעות בא כוחה, עו"ד נפתלי ורצברגר - מבקשת להורות על פרסומה המלא של חוות הדעת. לטענת העותרת, במערכת האיזונים בין זכות הציבור לדעת וחובת הביקורת הציבורית והפרלמנטרית על פעולות הממשל, לבין שמירה על ביטחון המדינה ועל יחסי החוץ שלה, ראוי כי זכותו של הציבור תיסוג רק מקום בו קיים חשש ממשי ברמה של "ודאות קרובה" לפגיעה קשה בביטחון המדינה. העותרת טוענת כי בנסיבות העניין מבחן זה לא מתקיים, וזאת נוכח עמדת שירות הביטחון הכללי לפיה אין מניעה ביטחונית מפרסום חוות הדעת. עוד נטען כי החיסיון הגורף שהוטל על חוות הדעת אינו מידתי. כמו כן, טוענת העותרת כי הטלת החיסיון לא נבעה משיקולי ביטחון ויחסי חוץ, אלא בשל מניעים פוליטיים שנועדו להסתיר את מחדלי הרשויות. בנוסף, טוענת העותרת כי ועדת המשנה בהרכבה הנוכחי לא התייעצה עם מבקר המדינה החדש, מר יוסף שפירא, כנדרש, לגישתה, לפי חוק מבקר המדינה. תגובת המשיבים 3. ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה (להלן: המשיבה) - באמצעות היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד איל ינון - טוענת כי ההחלטה שלא לפרסם את חוות הדעת במלואה עומדת במבחני הסבירות והמידתיות. לטענת המשיבה, החלטה זו התבססה בעיקרה על הרגישות המיוחדת שמעוררת סוגיית הר הבית והחשש מפני פגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. המשיבה מדגישה כי ועדת המשנה לא הטילה חיסיון מלא על חוות הדעת, אלא התירה לפרסם את הרקע לעריכתה וכן תמצית הכוללת התייחסות לעיקרי הממצאים בחוות הדעת. יתר על כן, טוענת המשיבה כי הגם שקיימת בשיטתנו עדיפות מובנית לעיקרון הפרסום והגילוי של דוחות וחוות דעת של מבקר המדינה, אין לקבל את נוסחת האיזון המחמירה המוצעת על ידי העותרת, ויש להסתפק במבחן מקל יותר, דוגמת התרת אי פרסום כאשר הפרסום "עלול" לפגוע בביטחון המדינה או כאשר קיימת "אפשרות סבירה" של פגיעה בביטחון המדינה. לטענת המשיבה, התכלית המרכזית של עבודת מבקר המדינה - להוביל לתיקון ליקויים בפעולת הרשות - מוגשמת במידה רבה גם כאשר מוטל חיסיון על חוות הדעת. לבסוף, מדגישה המשיבה כי ההחלטה בדבר הטלת החיסיון התקבלה על ידי ועדה של הכנסת ולפיכך יש לנקוט בריסון רב במסגרת ההתערבות בהחלטה זו. 4. מבקר המדינה (להלן: המשיב) - באמצעות בא כוחו, עו"ד תדמור עציון - טוען כי השימוש בסעיף 17(א) לחוק מבקר המדינה הינו עניין שבשגרה ביחס לדוחות רגישים. בד בבד, בהתאם לדין ולפי הפרקטיקה הקיימת, מתפרסמות תמציות או חלקים מדוחות אלו, כאשר הדגש הוא על איזון ראוי בין הפרסום ואינטרסים חשובים אחרים. במקרה דנן, נטען כי בבסיס עמדת משרדי הממשלה ומשטרת ישראל לפיה יש לחסות את חוות הדעת, ניצבו המורכבות והרגישות הרבה הכרוכה בהר הבית. הודגש, כי הגופים המבוקרים קיבלו את מלוא חוות הדעת על מנת לפעול לתיקון הליקויים. כך, נשמרת יכולת הועדה לפקח על הממשלה בהיבט הנדון, חרף הטלת החיסיון. דיון והכרעה 5. סעיף 17(א) לחוק מבקר המדינה מעניק לועדת המשנה סמכות להטיל חיסיון על דוח או חוות דעת של מבקר המדינה מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה, יחסי החוץ של המדינה או קשרי מסחר בין-לאומיים. הוראה זו הינה בבחינת החריג לעיקרון הקבוע בסעיף 12(ב) לחוק יסוד: מבקר המדינה, על-פיו ככלל ממצאי ביקורת המדינה יוגשו לכנסת ויפורסמו ברבים. מהו טיבו של שיקול הדעת שעל ועדת המשנה להפעיל בבואה להפעיל את סמכותה לפי סעיף 17(א) לחוק? בטרם נידרש לשאלה זו, אעמוד על התכליות העומדות ביסודן של הוראות החוק שהוזכרו זה עתה. חופש המידע, זכות הציבור לדעת ועקרון השקיפות 6. זכות הציבור למידע הינה מאושיות היסוד של משטר דמוקרטי תקין. עמד על כך הנשיא שמגר בבג"ץ 1601/90 שליט נ' ח"כ שמעון פרס, פ"ד מד(3) 353, 360 (1990) (להלן: עניין שליט): "התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות העומדות על סדר יומה של המדינה ולהחליף דעות עליהן באופן חופשי. ההמשכיות של הזיקה בין הנבחר לבין הבוחר אמנם מאבדת אחרי הליך הבחירות מאופייה של הפעולה הישירה ומן האינטנסיביות שבה, אך הבחירה אינה מסיימת את הקשר בין הציבור לנבחריו עד לבחירות הבאות. התהליך הפוליטי כולו נצפה על-ידי הציבור הרחב באופן מתמשך, והוא מלווה אירועיו בתשומת לב, לשם הבעת דעה שוטפת ולשם גיבוש מסקנות לגבי ההווה והעתיד. דעת קהל חופשית ומודעות הציבור לנעשה במערכות השלטון הן חלק אינטגרלי מן המבנה של המשטר הדמוקרטי. משטר דמוקרטי בנוי על שיתוף מתמשך של הציבור במידע על המתהווה בחיים הציבוריים. החיסוי של מידע מוצדק רק בשל הטעמים יוצאי הדופן של ביטחון המדינה או יחסי חוץ או מחשש של פגיעה בעניין ציבורי חשוב." (ההדגשות לא במקור – י.ד.). 7. בפסיקתו של בית משפט זה הותוו שלושה רציונלים עיקריים העומדים ביסודם של חופש המידע וזכות הציבור לדעת [ראו: עע"מ 9341/05 התנועה לחופש מידע נ' רשות החברות הממשלתיות פיסקה 15 (טרם פורסם, 19.5.2009) (להלן: עניין רשות החברות); עע"מ 7024/03 גבע נ' ראש העירייה הרצליה פיסקה 12 (טרם פורסם, 6.9.2006) (להלן: עניין גבע); עע"מ 6013/04 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ פיסקה 13-11 (טרם פורסם, 2.1.2006) (להלן: עניין משרד התחבורה)], כדלקמן: ראשית, חופש המידע מהווה תנאי מקדים להגשמתה של הזכות החוקתית לחופש ביטוי. זרימת מידע מהרשויות לפרט נחוצה על מנת ליצור שוק דעות ורעיונות חופשי, וכך תורמת לקיומו של שיח ציבורי ופוליטי ער ופורה בעניינים המצויים על סדר היום. אכן, בפרפראזה על דבריו של הנשיא א' ברק, בלא מידע - אין דעה ובלא דעה - אין ביטוי. "החופש לדבר, אם אין יודעים על מה לדבר, עשוי להתגלות כחופש עקר" [אהרן ברק "חופש המידע ובית-המשפט" קרית המשפט ג 95, 98-97 (2003) (להלן: ברק)]. על-כן נפסק בבג"ץ 5771/93 ציטרין נ' שר המשפטים, פ"ד מח(1) 661, 673 (1993) כי: "זכות הציבור לדעת הינה אחד מנגזריו המרכזיים והחשובים של חופש הביטוי, שכמאמרו של השופט אגרנט... מהווה "זכות עילאית" בשיטתנו. אכן, בלא היכולת להחליף דעות, להפיץ ידיעות ולקבלן, אין חופש הביטוי יכול להתממש... וכשם שהשמירה על חופש הביטוי מהווה ערובה ראשונה במעלה לקיומו של התהליך הדמוקרטי ולהבטחתן של זכויות יסוד אחרות... כך אף כיבודה של זכות הציבור לדעת מהווה תנאי להגשמתו של חופש הביטוי." [ראו גם:עניין משרד התחבורה, בפיסקה 13; עניין גבע, בפיסקה 12; עניין רשות החברות, בפיסקה 15]. שנית, זכותו של הציבור למידע המוחזק על ידי הרשות מושתתת על תפיסה הרואה בשלטון כנאמן הציבור ובמידע המוחזק על ידו כקניינו של הציבור. כדבריו של השופט מ' חשין "מידע שרשות הציבור מחזיקה בו אין הוא קניינה של הרשות. קניינו של הציבור הוא. הרשות מחזיקה בו אך בנאמנות עבור הציבור - עבור הציבור ולמען הציבור - וממילא אסורה היא לנהוג בו דרך בעלים מָשָל ירשה אותו מאבותיה" [עע"מ 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד מבקר המדינה (טרם פורסם, 23.11.2003) (להלן: עניין הארץ), בפיסקה 6 לפסק דינו של השופט חשין; עניין משרד התחבורה, בפיסקה 13; עניין גבע, בפיסקה 12; ברק, בעמ' 99-98; יצחק זמיר הסמכות המינהלית 1235, 1237 (2011) (להלן: זמיר)]. שלישית, וחשוב ביותר לענייננו, חופש המידע חיוני על מנת לקיים ביקורת ציבורית אפקטיבית על רשויות השלטון. הזרמת מידע מהרשות הציבורית אודות אורחותיו של השלטון נדרשת על מנת שיוכל הציבור לגבש דעה מושכלת - ובעקבותיה לערוך בחירה דמוקרטית מושכלת - בנושאים המצויים על סדר היום הציבורי. אכן, "שלילתו של יסוד הגילוי ברבים יש בו כדי לדלל את יכולתו של הציבור ליטול חלק בחיים הפוליטיים" [עניין שליט, בעמ' 361]. זאת ועוד. ניתן להניח כי עצם ידיעתן של רשויות השלטון כי הן חשופות לביקורת תשמש כגורם מרסן בפעילותן. אכן, כמימרתו של השופט ברנדיס "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר" [Louis D. Brandeis Other People's Money and How the Bankers Use It 92 (1914), בתרגומו של השופט א' ברק בעניין שליט, בעמ' 364]. באופן זה, חופש המידע תורם אף להגברת אמון הציבור בשלטון, הוא מאפשר לציבור מעורבות בעשייה השלטונית ומקדם תרבות שלטונית ראויה [ראו: עע"מ 9738/04 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4) 217 פיסקאות 9-8 (2006). ראו גם: עניין הארץ, בפיסקה 7; עניין משרד התחבורה, בפיסקה 12; עניין גבע, בפיסקה 12; עניין רשות החברות, בפיסקה 15; זאב סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע 102-101, 106 (2000) (להלן: סגל)]. 8. בשל טעמים אלו הכיר בית משפט זה בזכות לקבל מידע, אשר לימים זכתה לעיגון חקיקתי במסגרת חוק חופש המידע, התשנ"ח-1988 (להלן: חוק חופש המידע). הולדתה של הזכות למידע הינה בפסיקה אשר הכירה בזכותו של הפרט לקבל מידע הנוגע לו באופן אישי כנגזרת של זכות העיון. ואולם, בהמשך התרחבה הכרה זו, כך שהשתרעה גם על זכותו של הציבור לקבל מידע בנושאים ציבוריים, לרבות מידע בדבר אופן התנהלותן של רשויות השלטון [לסקירת ההלכה, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 582-570 (2010) וההפניות שם (להלן: ברק-ארז); סגל, בעמ' 64-41 וההפניות שם]. 9. הנה כי כן, כיום ברור לכל כי קיימת בשיטתנו המשפטית זכות למידע אודות אופן פעולתן של רשויות השלטון. כנגד זכותו של הציבור למידע, ניצבת חובתן של הרשויות לפעול בשקיפות. אכן, כדברי חברתי השופטת ארבל, "המשטר הדמוקרטי חפץ בקיומו של שיח ציבורי, בהחלפת דעות, בכך שהפרט יגבש לו תפישת עולם בסוגיות שונות, יפעל למימושן באמצעים המקובלים ויגלה מעורבות ציבורית. כל אלה לא ייתכנו מבלי שתתאפשר לציבור גישה למידע" [עניין גבע, בפיסקה 12]. משעמדתי על עקרונות אלו, אמשיך ואבחן את טיבה של זכות הציבור למידע בכל האמור לחוות דעתו של מבקר המדינה. ביקורת המדינה ועקרון הפומביות 10. ביקורת המדינה היא אחד מאמצעי הפיקוח שמפעילה הכנסת על הממשלה. חוק יסוד: מבקר המדינה קובע כי מבקר המדינה אחראי על עריכת ביקורת המדינה וכי במילוי תפקידו אחראי המבקר לפני הכנסת בלבד (סעיפים 1 ו-6 לחוק יסוד: מבקר המדינה). ביקורת המדינה מאופיינת בכך שהיקפה משתרע על פני תחומים רחבים, וכי אמות המידה הנהוגות בה, אינן משפטיות בלבד, אלא נוגעות גם ל"טוהר המידות, הניהול התקין, היעילות והחסכון של הגופים המבוקרים" (סעיף 2 לחוק יסוד: מבקר המדינה). כמו כן, מוסד ביקורת המדינה נהנה ממעמד עצמאי ובלתי תלוי בחיים הפוליטיים (ראו גם: סעיף 7 לחוק מבקר המדינה). הגם שביקורת המדינה הינה בראש ובראשונה "זרועה הארוכה" של הכנסת, בשל מעמדה בקרב הציבור הישראלי יש שהתייחסו למוסד זה משל היה רשות שלטונית "רביעית" [דבריו של חבר הכנסת אברהם בורג, ד"כ התשנ"ד 3903, הנזכרים בספרם של אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (1996) בעמ' 682]. 11. בעבר, נשמעה העמדה לפיה מוסד ביקורת המדינה הינו גוף "חסר שיניים", במובן זה שהוא נטול סמכות לאכוף המלצותיו באמצעות הטלת סנקציות [לביא שלומית "ביקורת המדינה ברשויות המקומיות בראי התקשורת" בתוך הביקורת ברשויות המקומיות בישראל 275 (אשר פרידברג עורך, 1999); דורון בל, חנה יזרעלוביץ וכרמית פנטון "מדיניות האנונימיות בדוחות מבקר המדינה" עיונים בביקורת המדינה חוברת מס' 57, 29 (1997)]. אכן, להמלצותיו של מבקר המדינה אין תוקף מחייב וחוות דעתו אינה בבחינת פסק דין או הליך שיפוטי. כמו כן, פרסומי מבקר המדינה אינם יכולים לשמש כראיה בהליך משפטי או משמעתי [סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה. ראו גם: סעיף 13(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. כן ראו: בג"ץ 4870/10 בלום-דוד נ' מבקר המדינה פיסקה 22 (טרם פורסם, 23.6.2011) (להלן: עניין בלום-דוד); בג"ץ 9223/10 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה פיסקה 21 (טרם פורסם, 19.11.2012)]. ודוק, אין המדובר בנקודת תורפה, כי אם במקור כוחה של ביקורת המדינה. אכן, "העדר סמכות הכפייה היא המחיר שעל המבקר לשלם תמורת הסמכות המוסרית העצומה שממנה הוא נהנה" [יצחק א' נבנצל "פיקוח הפרלמנט על המינהל הממשלתי, תפקידם של מוסדות ביקורת עליונים" ביקורת המדינה בישראל הלכה למעשה, קובץ מאמרים ומקורות 72, 77 (אשר פרידברג עורך, 1990)]. עם זאת, את האמירה דלעיל יש לסייג. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע זה מכבר כי המלצות ביקורת המדינה מחייבות התייחסות והפעלת שיקול דעת סביר מצד הגוף המבוקר [ראו למשל, בג"ץ 766/87 צוקר נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 610, 619-618 (1988). כן ראו: אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל: רשויות השלטון ואזרחות 754 (2005) (להלן: רובינשטיין ומדינה); מיכל טמיר "מבט ביקורתי על ביקורת המדינה" מחקרי מדיניות 81, 43-42, 106-104 (מרדכי קרמניצר מנחה, 2009) (להלן: טמיר)]. כמו כן, בשנים האחרונות נערכו מספר תיקונים לחוק מבקר המדינה, אשר יצקו להלכות אלה תוכן אופרטיבי [חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 33), התשס"א-2001; חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 44), התשע"א-2011]. כך, נוספו לחוק הוראות המחייבות כל גוף מבוקר למנות צוות אשר ידון בדרכים לתיקון הליקויים ויקבל החלטות בדבר תיקונם, וכן לדווח על אלו למבקר המדינה או לראש הממשלה (סעיפים 21א-21ב לחוק מבקר המדינה). כן נקבע כי הפרה של חובות אלה, ללא הצדק סביר, תהווה עבירת משמעת (סעיף 21ג לחוק מבקר המדינה). לקביעות מבקר המדינה נודעת משמעות מחייבת גם לעניין הוראות חוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973 וחוק הרשויות המקומיות (מימון בחירות), התשנ"ג-1983 [ראו גם: רובינשטיין ומדינה, בעמ' 754; טמיר, בעמ' 43]. יתרה מכך, בשנים האחרונות ניכרת מגמת שינוי בעקרונות המנחים את ביקורת המדינה. בהתאם למגמה זו, החלה להתבצע במסגרת ביקורת המדינה ביקורת ב"זמן אמת" ולא אך "לאחר מעשה". כמו כן, חלף מדיניות האנונימיות שאפיינה את ביקורת המדינה, תפסה את מקומה מדיניות הדוגלת בפרסום שמות המבוקרים, בהסקת מסקנות אישיות ובהטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים [טמיר, בעמ' 102, 145-115; עניין בלום-דוד, בפיסקה 22]. חרף האמור, מעמדו המהותי והחוקתי של מוסד ביקורת המדינה נותר מעמד של גוף מבקר ולא של רשות אכיפתית (סעיף 1 לחוק יסוד: מבקר המדינה). פרסום ממצאי הביקורת ומסקנותיה ברבים מהווה איפוא סנקציה מרכזית בידיו של מבקר המדינה, אשר יש בה כדי להניע את הגופים המבוקרים לפעול ליישום המלצותיו [ראו גם: רובינשטיין ומדינה, בעמ' 753 וההפניות שם]. 12. כאשר עסקינן בממצאי ביקורת המדינה ומסקנותיה נודעת איפוא לזכות הציבור לדעת חשיבות יתרה. פרסום ממצאי הביקורת מגשים את הרציונלים העומדים ביסודה של זכות הציבור לדעת. הפרסום חושף לפני הציבור את אופן התנהלות הרשות, על כשליה ומחדליה, וכך מאפשר דיון ציבורי והפעלה של ביקורת אפקטיבית על הרשות המינהלית. באופן זה תורמת חשיפת המידע להגברת אמון הציבור בשלטון ולקיומה של תרבות שלטונית ראויה. חשיפת ממצאי הביקורת עולה בקנה אחד גם עם העיקרון לפיו הרשות פועלת כנאמן הציבור. מעבר לכל אלו, לחשיפת דוחות הביקורת ערך נוסף - היא יוצרת תמריץ חשוב להפנמת ממצאי הביקורת וליישום מסקנותיה בקרב הרשות המינהלית [ראו גם: עניין משרד התחבורה, בפיסקה 14]. לעניין זה יפים דבריה של השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ 7805/00 רוני אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים (טרם פורסם, 11.5.2003): "פרסומם בציבור של ממצאי ביקורת המתבצעת בגוף שלטוני הוא ענין חיוני כחלק מזכות הציבור לדעת וכנגזר מזכותו לקבל דין וחשבון אודות מהלכי תיפקודו של מוסד ציבורי. ערובה לקיומו של ממשל תקין היא בהעמדתו לביקורת, וכדי שהביקורת תהיה יעילה, על ממצאיה להיות גלוים וחשופים לעיני הציבור ולביקורתו. פרסום דו"ח הביקורת הוא, על כן, תנאי הכרחי לאימון הציבור במוסדות השלטון וליעילות הפיקוח הציבורי עליו." [פיסקה 21; ההדגשות לא במקור - י.ד.]. 13. מפאת החשיבות הנודעת לפרסומם ולפומביותם של ממצאי ביקורת המדינה זכה עיקרון זה לעיגון חוקתי סטטוטורי. סעיף 12(ב) לחוק יסוד: מבקר המדינה קובע כי "מבקר המדינה יגיש לכנסת דינים וחשבונות וחוות דעת בתחום תפקידיו ויפרסם אותם ברבים, והכל בדרך ובסייגים שייקבעו בחוק" (ההדגשה שלי - י.ד.). בהתאם, קובע חוק מבקר המדינה כי דוח הביקורת השנתי וחוות דעת של המבקר יונחו על שולחנה של הכנסת ויפורסמו (סעיפים 16(א)(2), 20(ו) ו-21 לחוק מבקר המדינה). בכל האמור לממצאי ביקורת המדינה, אם כן, נהנית הזכות למידע ממעמד חוקתי על-חוקי, וזאת בשונה ממעמדה בהקשרים אחרים, דוגמת חוק חופש המידע. כפי שנראה להלן, מעמד חוקתי זה של עקרון הפומביות של ממצאי ביקורת המדינה, מקרין על שיקול הדעת שעל הועדה להפעיל בהחלטתה שלא לפרסם את ממצאי הביקורת. 14. יחד עם זאת, עקרון הפומביות של ממצאי הביקורת אינו מוחלט ויש שהוא נסוג מפני אינטרסים מנוגדים. בענייננו, סעיף 17(א) לחוק מבקר המדינה קובע כי ועדת משנה של הועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת רשאית להחליט, בהתייעצות עם מבקר המדינה, כי דוח או חוות דעת של מבקר המדינה, או חלקים מהם, לא יונחו על שולחן הכנסת ולא יפורסמו, "אם הדבר נראה לה דרוש לשם שמירה על בטחון המדינה או כדי למנוע פגיעה ביחסי חוץ או בקשרי מסחר בין-לאומיים שלה". הוראה דומה מצויה בסעיף 9(א)(1) לחוק חופש המידע אשר קובע איסור בדבר פרסום מידע "אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם". יצויין, כי הוראה זו אינה חלה בעניינו מפאת ההסדר הספציפי הקבוע כאמור בסעיף 17(א) לחוק מבקר המדינה. 15. מהי אפוא נוסחת האיזון אותה יש להחיל בהחלטה על אי פרסום דוח או חוות דעת לפי סעיף 17(א) לחוק מבקר המדינה? לטענת העותרת, המבחן הראוי הינו מבחן "הודאות הקרובה" לפגיעה קשה בביטחון המדינה. מנגד טוענים המשיבים כי יש להחיל מבחן מקל יותר, על פיו ניתן למנוע את הפרסום אף כאשר הוא "עלול לפגוע" בערכים המתנגשים ולמצער כאשר קיימת "אפשרות סבירה" לפגיעה בערכים אלו. סבורני כי בנקודה זו הצדק עם העותרת. הלכה ידועה ומושרשת היא כי "בהתנגשות בין זכות חוקתית מוגנת לבין אינטרס ציבורי, גובר האחרון על הראשונה רק במקום בו קיימת הסתברות ראויה - לרוב, "ודאות קרובה" - לפגיעה ממשית באותו אינטרס ציבורי" [ראו: עניין משרד התחבורה, בפיסקה 22 וההפניות שם]. מבחן זה הוחל בין היתר על התנגשות בין הזכות לחופש ביטוי לבין האינטרס הציבורי בביטחון המדינה [ראו למשל: בג"ץ 75/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871 (1953); בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, מ"ב 4 617 (1989)]. מבחן זה יושם גם בהקשר לזכות האסיפה והתפילה של יהודים בהר הבית, מקום בו נמצא כי מימושה עלול להביא במידת ודאות קרובה להתפרצות מהומות בארץ ומחוצה לה [ראו למשל: בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, פ"ד לח(2) 449 (1984)]. מבחן ה"ודאות הקרובה" יפה אף לעניין שלפנינו. לטעמי, מן הראוי להחיל מבחן זה לאור החיוניות של הזכות למידע לתקינות ההליך הדמוקרטי והקשר ההדוק שבינה לבין חופש הביטוי. אם לא די בכך, הרי שנוסחת איזון זו בוודאי שהינה ראויה לאור המעמד החוקתי של עקרון הפרסום של דוחות וחוות דעתו של מבקר המדינה [ראו והשוו: בג"ץ 2007/11 שני נ' המשרד להגנת הסביבה (טרם פורסם, 5.2.2012) (בו נקבע לעניין סעיף 9(א) לחוק חופש המידע מבחן "החשש" לפגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה). ראו גם: בג"ץ 258/07 גלאון נ' וועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת ארועי המערכה בלבנון 2006 פיסקה 8 (טרם פורסם, 6.2.2007)]. הנה כי כן, במסגרת האיזון הנדרש לפי סעיף 17(א) לחוק מבקר המדינה בין עקרון הפומביות החוקתי מחד, לבין שיקולי חוץ וביטחון מאידך, על הועדה ככלל ליתן את הבכורה לעקרון הפומביות. אולם, במקרים חריגים בהם פרסום ממצאי ביקורת המדינה יביאו ברמת הסתברות של "ודאות קרובה" לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה או ביחסי מסחר בין-לאומיים, תהא ידם של אלו על העליונה. מן הכלל אל הפרט - האם החלטת הועדה סבירה ומידתית? 16. כידוע, במסגרת עילת הסבירות יש לבחון אם שקלה ועדת המשנה את כלל השיקולים הרלבנטיים להחלטתה תוך מתן משקל ראוי לכל אחד משיקולים אלו [ראו למשל, בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 315 (1990); בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 907 (2004); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי - עילות ההתערבות 220 (2008) (להלן: שרגא ושחר); ברק-ארז, בעמ' 726-725, 736-735]. בפרט, עלינו לבחון אם החלטת הועדה עומדת באמות המידה שהותוו לעיל לעניין האיזון בין עקרון הפומביות של ממצאי הביקורת וזכות הציבור לדעת, לבין האינטרס הציבורי בהגנה על ביטחון המדינה ועל יחסי החוץ שלה. בבחינת עילת הסבירות אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה הרשות המינהלית בשיקול דעתו. בית משפט זה יתערב בהחלטת הרשות אך אם החלטה זו חורגת ממתחם שיקול הדעת הנתון לה [ראו למשל: בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 445 (1980); ברק-ארז, בעמ' 621-620]. באשר לעילת המידתיות, יש לבחון בגדרה אם האמצעי בו נקטה הועדה - הטלת חיסיון על חוות הדעת, למעט המבוא להחלטה ותמציתה - אינו חורג מן המידה הנדרשת לצורך הגשמת התכלית שביסוד החלטת הועדה [בג"ץ 3477/95 בן-עטייה נ' שר החינוך התרבות, פ"ד מט(5) 1, 12-11 (1996); שרגא ושחר, בעמ' 261; ברק-ארז, בעמ' 771, 780-776]. 17. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובפרוטוקולים החסויים של ישיבות הועדה, התרשמתי כי החלטת הועדה שלא לפרסם את חוות הדעת, למעט תמציתה, הינה סבירה ומידתית בנסיבות העניין. בפרט, נחה דעתי כי גילוי חוות הדעת מקים חשש ברמה של ודאות קרובה לפגיעה ממשית ביחסי החוץ של המדינה ובביטחונה. 18. כזכור, ועדת המשנה קיבלה את החלטתה בהתייעצות עם מבקר המדינה ולאחר עריכת מספר דיונים בהם נשמעו ונדונו עמדותיהם של כלל הגופים הנוגעים לדבר, ובכלל זה: ממשלת ישראל, משרד ראש הממשלה, המשרד לביטחון פנים, משרד המשפטים, משרד החוץ, שירות הביטחון הכללי, משטרת ישראל, רשות העתיקות ועיריית ירושלים. בתום הדיונים הביעו מרבית הגופים המנויים לעיל התנגדות לפרסום חוות הדעת, חלקה או כולה. בפרט, הובעה התנגדות לפרסום מצד משרד החוץ והמשרד לביטחון פנים אשר ייצג את עמדתה של משטרת ישראל. בבסיס התנגדות זו עמד החשש כי פרסום חוות הדעת יביא לפגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה, וזאת בשים לב למורכבותה ולרגישותה של הסוגיה הנדונה בחוות הדעת. לצד זאת, הודגש כי הלכה למעשה חוות הדעת נשאה פרי באשר היא הובילה לבדק בית בגופים המבוקרים ולשיפור משמעותי בהתנהלותם. על רקע שיקולים אלה, החליטה הועדה שלא לפרסם את חוות הדעת המלאה ולהסתפק בפרסום תמצית קצרה. לאחר הגשת העתירה נערכו כאמור שני דיונים נוספים בסוגיית פרסום חוות הדעת, בהם נשמעה בין היתר עמדת העותרת והועד למניעת הרס ועתיקות. אך בסופו של דבר בתום דיונים אלו החליטה הועדה שלא לשנות מהחלטתה המקורית. מדיונים אלו עולה, אם כן, כי חברי הועדה אכן ייחסו חשיבות מרובה לזכות הציבור לדעת ולצורך בביקורת אפקטיבית על הרשויות המופקדות על אכיפת החוק ועל שמירה על עתיקות בהר הבית. ואולם, על רקע עמדותיהם המנומקות של משרדי הממשלה הנוגעים לדבר, הגיעו חברי הועדה לכלל מסקנה כי המחיר הכבד של פרסום זה אינו מצדיק את התועלת שבפרסום חוות הדעת במלואה. 19. ביסודה של החלטת הועדה שלא לפרסם את חוות הדעת במלואה עמד אם כן החשש אשר הובע על ידי משרדי הממשלה הרלבנטיים, ובפרט משרד החוץ והמשרד לביטחון פנים, כי פרסום חוות הדעת יביא לפגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. עמדה זו התבססה על הרגישות הנודעת לעניינים הקשורים להר הבית; רגישות שבעטיה כל סוגיה הקשורה להר הבית כרוכה בשיקולים מדיניים ופוליטיים כבדי משקל. 20. אכן, הר הבית הינו אתר מיוחד במינו אשר צופן בחובו רגישות ומורכבות רבה. כפי שמוסבר במבוא לחוות הדעת של מבקר המדינה: "הטיפול בהר הבית אינו יכול להיות מעצם טיבו נושא המנותק מבעיות של יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל ובאזורי יהודה והשומרון וחבל עזה; ולא ניתן לנתקו משאלות הכרוכות ביחסי המדינה עם מדינות ערב, עם העולם המוסלמי ואלו הנוגעות ליחסי החוץ של ישראל בכלל." בית משפט זה עמד אף הוא לא אחת על המעמד המיוחד של הר הבית ועל ההשלכות שיש למתרחש בו על יחסי החוץ של המדינה ועל ביטחונה. כך למשל נאמר בבג"ץ 8988/06 משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים פיסקה 11 (טרם פורסם, 27.12.2006) על ידי הנשיאה ד' ביניש: "... הר הבית הינו יחיד ומיוחד שאין בו כדי להעיד על הכלל... נוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית גם לבני דתות אחרות, הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות שם אינה בגדר סכנה מקומית בלבד והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופיה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. לכך יש להוסיף כי למתרחש בהר הבית השפעה על שיקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב בכל אלה, מהווה הר-הבית מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת-דופן, ולפיכך השמירה על הסדר הציבורי בו מחייבת זהירות מרבית... יפים בעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) חשין לפיהם "ירושלים אינה כשאר ערים שבעולם, והר הבית אינו כשאר מקומות שבירושלים" (בג"ץ 2431/95 גרשון סלומון נ' משטרת ישראל, פ"ד נא(5) 781)." 21. רגישות מיוחדת נודעת לסוגיית הפיקוח על העבודות בהר הבית, בה עוסקת חוות הדעת מושא עתירה זו. סוגיה זו הובאה לפתחו של בית משפט זה על ידי העותרת ועל ידי גורמים נוספים לא אחת. בעתירות אלה, רובן ככולן, נקבע כי נוכח אופיה של סוגיה זו, אשר מערבת שיקולים מדיניים ופוליטיים לבר-משפטיים, יש להותיר לרשויות הנוגעות בדבר מרחב שיקול דעת רחב בפתרונה [ראו: בג"ץ 4185/90 נאמני הר הבית - עמותה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 221, 287-283 (1993); בג"ץ 6403/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד נ(4) 241, 247-246 (1996); בג"ץ 4957/08 שורת הדין - Israel Law Center נ' היועץ המשפטי לממשלה פיסקאות 25-24 (טרם פורסם, 17.10.2010)]. כך למשל, קבע השופט י' זמיר בבג"ץ 8666/99 תנועת נאמני הר-הבית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 199, 203 (2000): "אכן, כל הכרעה בשאלה זאת כרוכה בשיקולים מדיניים, והיא חייבת להעריך את התוצאות הצפויות של כל החלטה, ואת הסיכונים הכרוכים בה, לא רק לאור עקרונות משפטיים, אלא גם לאור ערכים ואינטרסים חוץ-משפטיים, שיש בהם כדי להשפיע על שלום הציבור ועל טובת הכלל. בדרך-כלל, בית-המשפט אינו ערכאה מתאימה או ראויה לעשות מאזן של שיקולים כאלה ולשאת באחריות לתוצאות ההחלטה. זהו תפקיד מובהק של הדרג המדיני, בראש ובראשונה של הממשלה. חלוקת התפקידים בין הרשויות השונות במדינה, והערכה נכונה של הסמכות והאחריות של כל רשות, מחייבות שבדרך-כלל בית-המשפט יניח לדרג המדיני למלא את תפקידו, במקרה מעין זה, ללא התערבות של בית-המשפט." 22. סבורני כי אף בנסיבות העניין שלפנינו לאור טיבה של הסוגיה הנדונה, אשר מערבת שיקולים פוליטיים ומדיניים, היתה רשאית הועדה להעניק משקל רב להמלצותיהם של משרדי הממשלה הרלבנטיים, ובפרט לעמדתם של משרד החוץ והמשרד לביטחון פנים. ודוק, מן העיון בפרוטוקולים של הועדה עולה כי החשש שהביעו גורמים אלו מפני פגיעה ביחסי החוץ של המדינה ובביטחונה איננו חשש בעלמא. התנגדותם של משרדי הממשלה התבססה על עמדה מנומקת ומפורטת אשר הגיונה בצידה. כך למשל, הובע חשש מפני חשיפת שיטות פעולה של משטרת ישראל באופן שיקשה על פעילותה. בשים לב לטיבה של הסוגיה הנדונה ולרגישות הכרוכה בה, השתכנעתי כי על סמך עמדות אלה ניתן היה להסיק כי קיים חשש מפני פגיעה ממשית ביחסי החוץ של המדינה ובביטחונה ברמת הסתברות שעולה כדי "ודאות קרובה". על כן, החלטת הועדה שלא לפרסם את חוות הדעת במלואה משיקולי חוץ וביטחון הינה החלטה סבירה. 23. האם יש בעמדת שירות הביטחון הכללי כדי לשנות ממסקנה זו? לטעמי, התשובה לשאלה זו שלילית. תחילה, במהלך הדיונים לפני הועדה הבהיר נציג שירות הביטחון הכללי, כי מי שנושא באחריות הכוללת לסדר הציבורי הינה משטרת ישראל ועל כן מן הראוי להתייחס בכובד ראש לעמדתה. כמו כן, במהלך הדיונים עלה החשש לחשיפה של שיטות עבודה של משטרת ישראל אשר יש בהן כדי לפגוע ביכולת הפעולה שלה. מעבר לכך, עמדת שירות הביטחון הכללי אינה עוסקת בהשלכות האפשריות של פרסום חוות הדעת על יחסי החוץ של המדינה. בסוגיה זו הביע משרד החוץ עמדה מנומקת המתנגדת לכל פרסום של חוות הדעת, אשר כאמור נתקבלה על ידי הועדה. 24. עוד התרשמתי כי החלטת הועדה אינה פוגעת במידה העולה על הנדרש בזכות הציבור לדעת ובעקרון הפרסום של ממצאי ביקורת המדינה. במסגרת דיוני הועדה נבחנה סוגיית הפרסום של חוות הדעת הן באופן פרטני, ביחס לכל סעיף וסעיף בחוות הדעת, והן ביחס לחוות הדעת כמכלול. בסופם של שני דיונים בועדה הביעו מרבית הגורמים המשתתפים התנגדות לפרסום חוות הדעת, כולה או חלקה. ואולם, חרף התנגדות זו, החליטה ועדת המשנה על פרסום תמצית חוות הדעת. תמצית זו אמנם קצרה, אך היא כוללת את עיקר חוות הדעת - וזאת כי נמצאו "ליקויים משמעותיים" בביצוע הפיקוח על רוב העבודות שביצע הווקף המוסלמי בהר הבית בשנים שבהן התמקדה הביקורת (2007-2001). עוד צוין בתמצית חוות הדעת כי עבודות אלה - אשר בוצעו בחלקן באמצעות כלים מכניים ותוך פגיעה בממצאים ארכיאולוגיים - נעשו ללא תיאום עם הרשויות, ללא קבלת אישורים והיתרים כנדרש ומבלי שהנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 1988, לפיהן יש לקיים פיקוח שוטף על הר הבית, קוימו במלואן. כן צוין כי מאז שנת 2007 נעשו פעולות לתיקון חלק מהליקויים שעלו בחוות הדעת. על רקע האמור, סבורני כי החלטת הועדה שלא לפרסם את חוות הדעת במלואה, למעט תמצית קצרה, מאזנת נכונה בין ההגנה על זכות הציבור לדעת ועקרון הפרסום של ממצאי הביקורת לבין שיקולי חוץ וביטחון, וכי היא אינה פוגעת בעקרונות אלו במידה העולה על הנדרש. 25. זאת ועוד. השתכנעתי כי החלטת הועדה התבססה על שיקולים ענייניים בלבד ולא הושפעה מן החשש מפני ביקורת ציבורית. ראשית, מפרוטוקולי ישיבות הועדה עולה כי במהלך הדיונים הודגש כי שיקולים שעניינם החשש מפני ביקורת אפשרית כלפי הגופים המבוקרים אינם יכולים לשמש יסוד להחלטה על אי פרסום חוות הדעת, באשר זוהי "מהות הדוח". שנית, ההתנגדות לפרסום חוות הדעת נשמעה גם מצד גופים אשר לא היו יעד לביקורת במסגרת חוות הדעת, דוגמת משרד החוץ והממשלה. לבסוף, במסגרת תמצית חוות הדעת אותה בחרה הועדה לפרסם לא נחסך שבט הביקורת מפני הרשויות העוסקות באכיפת החוק בהר הבית, באופן שמלמד אף הוא כי לא החשש מפני ביקורת הוא שהביא להחלטה בדבר אי פרסום חוות הדעת. משכך, לא נראה כי ביסוד ההחלטה עמדו שיקולים זרים. 26. כמו כן, שלא כטענת העותרת, מן האמור לעיל עולה כי הועדה אכן קיימה את חובתה להיוועץ במבקר המדינה כנדרש, אלא שבהיעדר כל שינוי בעמדתו ממילא לא היה בכך כדי לשנות מהחלטתה. 27. ועוד יש להדגיש, ההחלטה בדבר פרסום חוות הדעת נתקבלה לאחר שנדונה באופן מקיף ומעמיק על ידי ועדת הכנסת המוסמכת לכך. ועדת המשנה כאמור קיימה מספר דיונים בסוגיה, האחרון בהם לאחר הדיון שהתקיים לפנינו, בהם נערכה היוועצות עם מבקר המדינה ונשמעו עמדותיהם של כלל המשרדים הממשלתיים והרשויות הנוגעים לדבר. הועדה אף האזינה לעמדתה של העותרת עצמה כמו גם לעמדת הועד למניעת הרס העתיקות בהר הבית. עם זאת, החליטה הועדה שלא לפרסם את חוות הדעת במלואה. החלטה זו אושררה בשתי הצבעות שונות שנערכו בהרכבים שונים בכל פעם. בנסיבות אלה, בהן נתקבלה החלטת ועדת הכנסת בהליך ראוי מבחינה פרוצדוראלית, ובהן אושררה החלטת הועדה לא פעם כי פעמיים, מתחזק הרושם כי לא נפל פגם בהחלטת הועדה ועל כן לא בנקל יתערב בה בית משפט זה. 28. נוכח כל האמור, סבורני כי החלטת הועדה הינה סבירה ומידתית בנסיבות העניין ואינה מקימה עילה להתערבותנו. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את העתירה ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ד בטבת תשע"ג (27.12.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11039890_W14.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il