יאיר זוהר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3988/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3988/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: יאיר זוהר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 30.3.09 בת"פ 4003-03-08 שניתן על ידי כבוד השופט ז' כספי תאריך הישיבה: כ"ח בכסלו התש"ע (15.12.09) בשם המערער: עו"ד שי נודל בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש פסק דין השופט נ' הנדל: 1. המערער הורשע, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 4003-03-08 מפי השופט ז' כספי) גזר עליו 36 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, חויב המערער בפיצוי המתלונן בסך 50,000 ₪. הערעור שבפנינו מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין. העובדות הנדרשות לעניין 2. מכתב האישום עולה כי בין השנים 2005 – 2008 סחט המערער כספים מהמתלונן, בעל חברה לתיווך ביבנה שקיבל את המערער לעבודה כשכיר כדי לסייע בשיקומו. בתקופה האמורה איים המערער על המתלונן במספר הזדמנויות, תוך שהוא גורם לו לפחד ולחשש "באופן חריף וקשה", שהביאו למסור כספים לידי המערער. עוד נקבע כי המערער נקט פעולות מאיימות כלפי המתלונן, כגון מעקב אחריו ואיומים מפורשים לפגוע בחייו. כך, הצליח לסחוט מהמתלונן סכום כולל של 404,877 ₪, מרבית שוויו של רכב מסוג הונדה שהיה רשום על שם בתו של המתלונן, סכום של 10,000 $ במזומן וכן עלות החזקת הדירה בה התגורר המערער. בית המשפט המחוזי אימץ את המסכת העובדתית המפורטת בכתב האישום נגד המערער וקבע בהכרעת הדין שעדויות המתלונן ואשתו נמצאו מהימנות ואילו עדות המערער אינה אמינה בעיניו. בגזר הדין התחשב בית משפט קמא בחומרת העבירה ובאינטרס הציבורי בנקיטת יד קשה כלפי סחטנים. צוין כי למערער הרשעות קודמות בעבירות אלימות, סמים ורכוש, בגינן ריצה עונשי מאסר בפועל. טענות הצדדים 3. לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את גרסתו, לפיה הכספים נמסרו לידיו על רקע יחסי שותפות וחברות קרובה בינו לבין המתלונן. לדבריו, הטענה כי המתלונן היה יוזם השותפות אף הוכחה בפני בית משפט קמא. הוא תוקף ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי וכן קביעות מהימנות. כך, הצביע על סתירות העולות לטענתו מעדות המתלונן. עוד נטען שיש ליתן משקל לעדויות שמסרו 8 עדי הגנה במשפטו, אשר נדחו בידי בית משפט קמא כעדויות מטעם. לשיטתו של המערער, גרסתו עקבית בעוד שלמתלונן ולאשתו מניע להעליל עליו עלילות. משכך, סבור המערער שאשמתו לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר ועל כן יש לזכותו. באשר לגזר הדין, טען בפנינו בא כוח המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר עם מרשו יתר על המידה. לטענתו, היה מקום להתחשב בכך שהאיומים לא לוו באלימות ושהמערער לא נקט בהם מדי יום ביומו. הודגש כי בית משפט קמא התעלם מהימצאותם של נימוקים לקולא, דוגמת מצבו הכלכלי הקשה של המערער וקיומם של קשרי משפחה בין משפחת המערער לבין משפחת המתלונן. מהעבר האחר, מאמצת המשיבה את פסק דינו של בית משפט קמא. לתפישתה, מופנה הערעור כלפי ממצאי עובדה ומהימנות ולפיכך אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה המבררת. באשר לגזר הדין, צוין בפנינו כי העונש אינו סוטה מרמת הענישה הקיימת. עסקינן במסכת ארוכה וחמורה של סחיטה באיומים, אשר השפעתה על המתלונן ומשפחתו הייתה קשה מנשוא. עוד נטען כי יש להתחשב בעברו הפלילי של המערער ובכך שבמקרה כגון דא ראוי לשגר מסר מרתיע נגד תופעת הסחטנות. דיון 4. בית המשפט המחוזי תחם את המחלוקת בין הצדדים באופן הבא: האם שימש המערער שותפו של המתלונן במשרד תיווך, כגרסת ההגנה, או שמא העסיק המתלונן את המערער כעובד במשרד? לשאלה זו, נודעת השלכה ישירה באשר לכספים שהועברו מהמתלונן למערער. קיומה של שותפות עשוי, לגרסת המערער, להסביר את ההסדרים הכספיים בין הצדדים. מנגד, היעדר שותפות וקיומה של מערכת יחסי עובד-מעביד אינם מתיישבים עם העובדה שכספים בהיקף משמעותי הועברו מהמעסיק, הוא המתלונן, לעובד, הוא המערער. אם זוהי המחלוקת, אין תמה שההכרעה במקרה דנא עובדתית באופייה. בית המשפט המחוזי כאמור נתן אמון בעדות המתלונן ואשתו. כך תיאר את התרשמותו מעדות המתלונן: "במצב זה של חשיפת היריעה כולה, מתוך החלטה נחושה לומר את הדברים, גם לנוכח מבטיו היוקדים ומזרי האימה של הנאשם ... הדברים נשמעו כנים באוזני. חזיתי באדם שהתגבר על פחדיו ובצורה נחושה החליט לחשוף את כל האמת, גם אם עדיין קינן חשש בליבו, כי הנאשם יפגע בו בשל כך. אינני סבור כי הוא הפריז בדברים" (עמוד 24 להכרעת הדין). עוד מצא בית משפט קמא חיזוקים לעדותם של המתלונן ואשתו בדמות עדויות של עדי תביעה שונים. לעומת זאת, התרשמותו של בית המשפט המחוזי מהמערער הייתה שלילית. בית משפט קמא בא בטרוניה כלפי המערער, כיוון שבהודאתו הראשונה במהלך החקירה נמנע מלטעון לקיומה של שותפות בינו לבין המתלונן. היגיון הדברים תומך במסקנה שלו היה המערער שותפו העסקי של המתלונן ונחקר במשטרה בגין עבירת סחיטה – כי אז היה מודיע מייד לחוקריו על דבר השותפות. מה פשוט מכך להסבר הנתונים? היגיון הדברים גם מקשה על קבלת גרסת המערער מהטעם שלא הוצג הסכם שותפות בינו לבין המתלונן. בא כוח המערער אומנם ציין שחסר זה ניתן להסבר משום שלא כל השותפים עורכים הסכם ביניהם. אולם, גם אם הדבר נכון יש בו כדי להחזיר את כלי ההכרעה להתרשמותה של הערכאה המבררת. המערער טען שיש להעניק משקל רב למסמך ת/19 כדי לבסס את קו הגנתו. ברם, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהעניין אלא קבע: "המדובר במסמך שהוכן על ידי קורבן הסחיטה לפי דרישת הסחטן, המבקש לדעת כמה כספים נטל. תוכן המסמך, הסברי המתלונן ודרך כתיבתו, מאששים זאת". בית המשפט המחוזי לא מצא גם מקום להעניק אמון בעדי ההגנה. ברי כי משקל של עדים מצד זה או אחר אינו נמדד במספרם אלא בהתרשמותו הכללית של בית המשפט המברר מהם. הנה כי כן, ההכרעה הינה עובדתית. כידוע, אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור להביע עמדה ראשונית בדבר מהימנותם של עדים. אין לה הכלים לבצע זאת. שהרי, ערכאה זו אינה שומעת את העדים ואינה מתרשמת מהם ישירות. זוהי מלאכה מובהקת של הערכאה המבררת. לכן, רק במצב – שאינו קיים כאן – בו החומר מצביע על כך שנפלה טעות שאינה מתיישבת עם המסקנות העובדתיות של בית המשפט המברר, יש מקום לקבל ערעור המופנה נגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו מכוח התרשמות. כפי שנקבע בעניין סיטרין (ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' שמשון סיטרין (11.6.08)): "בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא יתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה (ראו: ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 28.11.2007); ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 21.2.2008); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 19.7.2007); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 16.1.2006)). קביעת ממצאים עובדתיים ראוי שתהיה נתונה לערכאה שבפניה נשמעו העדויות ובפניה הוצגו הראיות (ראו: ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 25.10.2007)). בית המשפט יסטה מהלכה זו רק במקרים חריגים בהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית לא היו מעוגנות בחומר הראיות או במקרים בהם נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה, לגורמים רלוונטיים (ראו: ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.11.2007); וכן עניין אלרז, לעיל)". במקרה דנא, מילא בית המשפט המחוזי מלאכתו כראוי, שמע את הצדדים, התרשם מהם ישירות ובחן את העניין גם על פי הגיונם הפנימי של הדברים. ברובד המשפטי, אף אם התקיים סוג של שותפות בין המערער לבין המתלונן, אין ביחסים אלה מתן היתר לאחד לסחוט את האחר. משכך, איני מוצא כל עילה המצדיקה התערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. גזר הדין 5. הסחטנות היא תופעה מכוערת. יש בה לערער על אושיות הסדר הציבורי. הסוחט, בהתנהגותו, מודיע שהוא תומך בעשיית דין עצמי ובשלילת זכות הקניין של האחר תוך פגיעה באוטונומיה שלו. ליתר דיוק, הסוחט אינו עושה דין עצמי לאחר שיקול האינטרסים המנוגדים של הצדדים, אלא עוסק בעשיית חוק עצמי. רוצה לומר, הוא יוצר סדר חברתי חדש לפיו מגיע לו כסף משום שהוא אלים יותר מהנסחט. הבריון הוא השליט בשכונה. הפסיקה גורסת כי יש להחמיר בענישה כלפי מבצע עבירה זו גם על ידי שלילת חירותו של הסוחט. כפי שכתב חברי השופט ג'ובראן בעניין אדבייב (ע"פ 3330/06 אזר אדבייב נ' מדינת ישראל (28.1.07)) : "שקלנו את נושא העונש שהוטל על המערער על כל צדדיו. בעבירות שביצע המערער יש כיעור רב, זאת בנוסף לחומרה הנודעת להן. וכך נאמר בע"פ 602/02 רפי אוחנינה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) על העבירה של סחיטה באיומים:"עבירה של סחיטה באיומים פוגעת באושיות סדרי החברה. ניצול חולשתו של אדם באיומים על בטחונו ושלומו, והטלת אימה כדי להשיג דבר מהקורבן מחייבת תגובה עונשית קשה". להיבטים אחרים של העניין התייחס גם חברי השופט דנציגר בעניין שגיב (ע"פ 6960/09 מדינת ישראל נ' עודד שגיב (8.11.09)) : "מבית המשפט המחוזי לא נעלמה הקביעה כי עבירות הסחיטה באיומים הינן עבירות קשות ביותר שכן רק לעיתים רחוקות מעז קורבן העבירה להסתייע ברשויות החוק [ראו: ע"פ 10036/06 ,10685/06 פחימה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 26.4.2007)]. כאמור, המחוקק אף נתן דעתו לחומרתה של עבירה זו עת קבע בגינה עונש מאסר מירבי של שבע שנים. יתרה מכך, בית משפט זה קבע כי יש להטיל על המורשעים בעבירה זו עונשי מאסר משמעותיים שיהיה בהם להרתיעם מחד גיסא ולעודד את קורבנות העבירה לשתף פעולה עם המשטרה מאידך גיסא [ראו: ע"פ 9489/06, 9553/06, 9577/06 אבו עסא נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 25.10.2007)]." כמובן, הפסיקה קובעת כללים מנחים בדבר סטנדרט הענישה הראוי בעבירות מסוימות. אולם, טרם סיום מלאכת גזירת הדין, על השופט הדן במקרה שבפניו להתייחס לנסיבות העושה והמעשה. כאן, ביצע המערער את העבירות בתקופה של כשלוש שנים, תוך סחיטת סכום כסף בשווי כולל של למעלה מ-500,000 ₪. באשר לעושה, מדובר באדם בעל עבר פלילי. המערער הורשע 7 פעמים בגין עבירות אלימות, סמים ורכוש ונדון בהזדמנויות שונות לעונשי מאסר בפועל של בין שנתיים לארבע שנים. בכל אלה לא היה די כדי שהמערער ייטיב את דרכו, יפנים נורמות ראויות ויחדל לפגוע בציבור כפי שפגע במתלונן ובמשפחתו בתיק הנדון. בראייה הכוללת, איני סבור כי גזירת עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים הינה חמורה באופן המצדיק התערבות על ידי בית משפט זה. 6. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ז בשבט התש"ע (11.2.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09039880_Z06.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il