יבגני קוליקוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3988/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3988/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: יבגני קוליקוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פ"ח 1078/06 שניתן ביום 18.4.07 על-ידי השופטים טל, אמסטרדם ולבהר-שרון תאריך הישיבה: י"א בכסלו תשס"ט (8.12.08) בשם המערער: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד ירין שגב גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, יליד 1983, והוא חמש עשרה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לשלוש שנים בעבירת אלימות מסוג פשע, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטים טל, אמסטרדם ולבהר-שרון) בתפ"ח 1078/06, ביום 18.4.07. גזר הדין ניתן בעקבות הודאת המערער במסגרת הסדר טיעון בעבירת הריגה (סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). ב. כתב האישום המתוקן, שבו הודה המערער, מגולל פרשה עגומה בת פרקים אחדים, שסופם מותו של אדם מידיו. המערער והמנוח הכירו ב-2004 בגן החשמל בתל-אביב, והמערער נהג לספק למנוח שירותי מין ולנקות את דירתו, ואף התגורר עמו במשך שבועיים בראשית 2005. בראשית מאי 2005 הגיעו המערער וחברתו לדירת המנוח לבקש כסף לשם רכישת סמים, והמנוח השיב פניהם ריקם. הם נשארו ללון בדירת המנוח, וכשהתעוררה החברה קרא לה המנוח לחדר השינה והציע לה כסף בתמורה לקיום יחסי מין עמו, והיא סירבה. היא סיפרה על כך למערער, והוא כעס על כך. ב-23.9.05 הגיע המערער לדירת המנוח, וביקש הימנו להודות כי הציע – כאמור – לחברתו קיום יחסי מין תמורת תשלום. המנוח סירב לדרישת המערער להתנצלות, והמערער דקרו בסכין שתי דקירות עמוקות בבית החזה, חתך מספר חתכים בפניו, וכן דקרו בבית החזה משמאל, בכתף, בגב, בכף היד ובגפת שמאל, תוך שהמנוח מנסה להגן על עצמו. המערער נמלט מהדירה והותיר את המנוח מתבוסס בדמו; הוא השליך את בגדיו המגואלים בדם ואת הסכין לפח. המנוח נפטר כתוצאה מפצעי הדקירות והחתכים. ג. יצוין כי בכתב האישום המקורי הואשם המערער ברצח, אך בהסדר הטיעון, שהתביעה הסבירה אותו בקושי להוכיח את הכוונה המיוחדת הנדרשת לשם מילוי תנאי עבירת הרצח, הומר בהריגה; התביעה ביקשה עונש של 20 שנות מאסר, המירבי שבחוק, ואילו בא כוח המערער טען כי שולחו קונטר, ועשה מעשהו במהלך פרץ של רגשות ואבדן עשתונות, ובהיותו בן 21.5, דר רחוב ומתמכר לסמים. גם המנוח, כך נטען, לא היה "טלית שכולה תכלת". נמסר כי המערער עצמו עבר הליך שיקומי, וכן כי אחותו נפגעה בפיגוע בדולפינריום. על כן נתבקש מטעם ההגנה עונש שלא יעלה על 7 שנות מאסר בפועל ולצדן מאסר על תנאי. ד. למערער רישום פלילי; ב-1999, בהיותו כבן 16 נדון בעבירת איומים (על אמו, אביו ואחותו, כך נמסר) לקנס ולהתחייבות להימנע מעבירה, ללא הרשעה; ב-2006 נדון בעבירות מ- 2003 – 2004 שעניינן פריצה ועבירות רכוש אחרות וכן תקיפה (תקיפת אמו, כנמסר) - למאסר 4 חודשים ולמאסר על תנאי של 8 חודשים; ב-2007, לאחר העבירה נשוא תיקנו, נדון פעמיים בעבירות איומים מ-2004 ו-2006, למאסרים על תנאי. ה. בגזרו את הדין הטעים בית המשפט קמא את ערך קדושת החיים, שקיפוח חיי אדם עומד בניגוד לו, תוך הסתמכות על הפסיקה בעניין זה, ועל זו הדנה ב"תת-תרבות הסכין". הובאו בחשבון גם השיקולים לקולא - גיל צעיר, הליך שיקומי ופציעת אחות המערער בפיגוע. הוטל העונש כאמור מעלה. ו. בערעור תואר מפי הסניגור המלומד רקעו הקשה של המערער, שעלה עם אמו ב-1997 בגיל 14, תוך משבר קליטה והידרדרות לסמים, פציעת אחותו, ומעבר לדור ברחובות העיר. המערער גילה, כך נמסר, מוטיבציה לגמילה, ונמצא מתאים לשילוב בקהילה טיפולית. כן תוארו יחסי המערער עם המנוח - ניקוי דירתו ושירותי מין. תוארה הפגיעה מצד המנוח בחברתו של המערער וסירובו להתנצל, כדבר שגרם לאבדן עשתונות ולדקירת המנוח באופן שהביא למותו וללא שחפץ בכך המערער. כן נטען באשר להתנהלות פוגענית של המנוח כלפי המערער, חברתו ואחרים. עוד נטען כי בית המשפט קמא התעלם מהודאת המערער ונטילת האחריות על-ידיו. ז. בגדרי הערעור נתבקשה הזמנת תסקיר, והדבר אושר בהחלטת השופט ג'ובראן מיום 14.5.08. בתסקיר שירות המבחן למבוגרים מיום 3.12.08 שהוגש לעיוננו תואר רקע קשה במשפחה, הידרדרות לסמים מגיל 14 ולסמים קשים מגיל 15, התחברות לחברה שולית, ואי גיוס לצבא. נאמר כי המידע שנמסר לשירות על-ידי המערער היה סלקטיבי, תוך שלילת קשר מיני עם המנוח או מטענים רגשיים שליליים כלפיו; המערער טען בפני השירות כי ביום המעשה היה בהשפעת סמים, וכי בבית הסוהר פנה לטיפול בהתמכרות והוא נקי מדי שנה. תוארו יחסים מורכבים עם האם נוכח התמכרות המערער לסמים והתנהגות אלימה מצדו כלפיה בעבר, אך האם מאמינה כי חלו בבנה שינויים מסוימים לכיוון שיקומי בעת המאסר. אכן, שירות בתי הסוהר מסר כי המערער מצוי מזה כשנה באגף גמילה, מתפקד באורח סביר במרכז יצרני ומשתתף בפעולות טיפוליות, בקבוצת תמיכה עצמית ובקבוצה לשליטה בכעסים, ובדיקות השתן שלו נקיות מסמים. נאמר, כי הוארכה שהותו באגף הגמילה כיון שהוא מצוי בראשית תהליך טיפולי. השירות רואה חשיבות בתהליך זה, שהוא מורכב וארוך טווח והמערער מצוי בראשיתו. ברוח זו דיברה בפנינו נציגת השירות. ח. בפנינו טען עו"ד כהן כל הניתן לטעון. בא כוח המערער הגיש את הראיות לעונש שהוגשו בהסכמה לבית המשפט קמא, וטען - בנוסף לאמור מעלה - כי הפסיקה איפשרה הפחתה בכגון דא בעונש בנסיבות מתאימות, וכי יש מקום לכך במבט כולל, לשם מתן הזדמנות ואור בקצה המנהרה, גם נוכח מאמצי השיקום וההישרדות של המערער. ט. באת כוח המדינה התנגדה להפחתה בעונש, וטענה כי המדובר במקרה המדגים זלזול בחיי אדם ובקדושת החיים; העבירה אירעה 5 חודשים לאחר הפגיעה הנטענת בכבוד חברתו של המערער. המדובר במספר רב של דקירות, והמערער הותיר את המנוח מתבוסס בדמו והוא נפטר כתוצאה מאיבוד דם. לכן סברה התביעה שיש לכוון לרף המכסימלי לעבירה של 20 שנה; המדובר באדם הלוקה בדפוסי אלימות ומתקשה לשלוט בעצמו, ואין בפיו הבעת חרטה אמיתית והפנמה. י. עיינו בחומרים שהגיש עו"ד כהן. הראיות שהוגשו לעונש בבית המשפט קמא, אין בהן כדי לשנות מעובדות המעשה שבו הורשע המערער על פי הודאתו. הפסיקה שהוגשה כוללת את ע"פ 9116/02 סרחאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 8205/05 סלימיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4898/04 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם. במקרים אלה הושת, במקרי הריגה בדקירות, אם בבית המשפט המחוזי ואם בגדרי הערעור, עונש פחות מאשר זה שהוטל במקרה דנא; ואולם, בכל המקרים הללו היה הדבר כרוך בנסיבותיו הספציפיות של התיק. י"א. לאחר העיון, אין בידינו להיעתר לערעור דידן. נסיבות המקרה, שבהן הודה המערער על פי כתב האישום המתוקן, היו חמורות ביותר. המערער הופיע בדירת המנוח חודשים ארוכים לאחר העלבון הנטען לחברתו מצד המנוח. משלא צלחה משאלתו להתנצלות מן המנוח, דקר אותו דקירות רבות בחלקי גוף שונים, שהביאו למותו. בית משפט זה הטעים, בדברי השופט קדמי שציטט בית המשפט המחוזי, כי "קדושת החיים היא שהניעה את המחוקק לקבוע עונש של מאסר עולם חובה לצידה של עבירת הרצח, והיא העומדת בבסיס קביעת עונש של 20 שנות מאסר – שהיא התקופה הקצובה בחוק למאסר עולם שאינו עונש חובה – לצידה של עבירת ההריגה. השמירה על קדושת החיים – לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת כל – היא העומדת בראש תכליות הענישה, במקום שמדובר בנטילת חיי אדם, ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגוזרו את הדין בעבירות רצח והריגה..." (ע"פ 4419/95 שחר חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 752, 766). י"ב. אין צריך להוסיף על דברים נכוחים אלה. השאלה אם המנוח היה "טלית שכולה תכלת" אם לאו, אינה לפנינו; אין הוא יכול להתייצב ולהעיד, כי חייו קופדו; וגם אם היו למערער טרוניות עליו, ואפילו נניח כי היו מוצדקות – אף המערער אינו טוען כי היה מקום לפגוע בו באלימות, בנשק הסכין, הקרוי "נשק קר" אך עלול לפגוע לא פחות מכל נשק אחר, ולהרגו. במקרה זה גם היה מספר הדקירות רב ואין עסקינן, על כך אין מחלוקת, בהגנה עצמית. י"ג. על כן, אף אם אין מדובר בעונש קל, לא ראינו מקום להתערבותנו באשר גזר בית המשפט המחוזי. י"ד. ועם זאת, המערער הוא אדם צעיר מאד, בן 23 בלבד, וחייו לפניו, וגם לאחר שירצה את מאסרו לא יהא מבוגר מאד. אנו רואים בחיוב את מאמצי השיקום שהוא עושה, בראש ובראשונה הגמילה מאם כל חטאת, הסמים; אנו מקוים שהדרך הלא פשוטה שהחל בה, ומוכרת לנו היטב מעבודתנו דרך הייסורים של גמילה ושיקום, אכן תצלח. אם לכך יצטרפו לימודים ורכישת מיומנויות מקצועיות הולמות במהלך המאסר, הדעת נותנת כי אלה יעמדו למערער במועד המתאים ויובאו בחשבון ככל משפטם וחוקתם. ט"ו. בנתון לכך איננו נעתרים לערעור. ניתן היום, י"ב בכסלו התשס"ט (9.12.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07039880_T06.doc מפ + הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il