פלוני נ. שירות בתי הסוהר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3984/24 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. שירות בתי הסוהר 2. פלוני 3. פלוני עתירה למתן צו הביאס קורפוס בשם העותר: עו"ד מחאמיד סאלח בשם המשיבים: עו"ד מתן שטיינבוך; עו"ד מתניה רוזין פסק-דין השופטת ר' רונן: בעתירה שלפנינו ביקש העותר כי נורה למשיבים לשחררו ממעצר (כך התבקש – כפי שיובהר להלן, המבקש הוא אסיר); לאפשר לו להיפגש עם בא-כוחו; לאפשר את בדיקתו על-ידי רופא פרטי ולחילופין על-ידי רופא בית הכלא; להעבירו לבית חולים באופן מידי; ולחדול מתקיפתו וגרימת החבלות בגופו מכל סוג שהוא. העותר הורשע ביום 27.6.2012 על-ידי בית המשפט הצבאי ביהודה (תיק מס' 4646/06) בעבירות בטחון רבות וחמורות ביותר, ובכלל זה עבירות של גרימת מוות בכוונה ושל חברות בהתאחדות בלתי מותרת, ונגזר עליו עונש של 54 מאסרי עולם. החל מיום 8.5.2024 מרצה העותר את עונשו בכלא גלבוע. על פי הנטען בעתירה, מאז הגיעו לכלא גלבוע הותקף העותר בשני אירועים שונים על-ידי סוהרים. נטען כי העותר נמצא במצב בריאותי של סכנת חיים עקב החבלות שנגרמו לו בתקיפות הללו, וכי קיימת סבירות גבוהה שיותקף פעמים נוספות. יצוין כי העתירה אינה מגובה בתצהיר מטעם העותר כי אם בתצהיר של אסיר אחר שנטען כי הותקף על-ידי הסוהרים באחד מהאירועים. על רקע זה, פנה בא-כוח העותר ביום 12.5.2024 לבית כלא גלבוע בבקשה למנוע הישנות המקרים, ולתיאום ביקור עם העותר בדחיפות. ביום 13.5.2024 הוגשה העתירה דנן. בתגובתם המקדמית טענו המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף. הם טענו כי העתירה אינה מקיימת את התנאים למתן צו הביאס קורפוס כפי שהתבקש בעתירה; וכי ביחס ליתר הסעדים שהתבקשו בעתירה - קיים סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט המחוזי במסגרת עתירת אסיר. לגופם של דברים נמסר כי לעותר תואם מפגש עם בא-כוחו כפי שהתבקש בעתירה; כי בהתאם לבדיקה רפואית שנערכה לעותר ביום 15.5.2024 במרפאת בית הסוהר – לא נשקפת סכנה לחייו והוא הופנה להמשך בדיקה וטיפול אצל רופא היחידה; וכי על אף שהעותר לא הקדים ופנה לגורמים מטעם המשיבים קודם להגשת העתירה, בכוונת גורמי שירות בתי הסוהר להעביר את הטענות שעלו בעתירה ביחס להכאתו על ידי הסוהרים לטיפול בענף משמעת בשירות בתי הסוהר. בהחלטה מיום 21.5.2024 הוריתי לעותר להודיע האם לאור האמור בתגובתה המקדמית של המשיבים, הוא עומד על העתירה. ביום 30.5.2024 הודיע העותר כי הוא עומד על עתירתו ככל שהיא נוגעת לשלושה מהסעדים שהתבקשו על ידיו – שחרור העותר ממעצר (כאמור – העותר הוא אסיר ולא עציר); בדיקת העותר על-ידי רופא פרטי מטעם המשפחה; ומתן סעד שיורה למשיבים להפסיק את תקיפתו. דין העתירה להידחות על הסף. בכל הנוגע לסעד הראשון המבוקש אותו הגדיר העותר כצו "הביאס קורפוס" – הרי שהעתירה אינה מגלה עילה. בהתאם לסעיף 15(ד)(1) לחוק יסוד: השפיטה, מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לתת צווים לשחרור אנשים "שנעצרו או נאסרו של כדין". זאת בעוד שבמקרה הנדון, אין מחלוקת כי העותר נאסר מכוח פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. בניגוד לטענת העותר, אין בהתנהלות הנטענת של הסוהרים כלפיו, התנהלות שאם אכן קרתה כפי שהעותר טוען, היא כשלעצמה בלתי חוקית וחמורה – כדי לשנות את רכיבי גזר דינו או כדי להפוך את מאסרו לבלתי חוקי. מעבר לכך יצוין כי כפי שנקבע זה מכבר בפסיקה, במקרים נדירים וחריגים ייעתר בית המשפט הגבוה לצדק לעתירה למתן צו "הביאס קורפוס". זאת מהטעם שלעותר המבקש להשיג על חוקיות וחוקתיות המאסר עצמו עומד סעד חלופי בדמות הגשת עתירת אסיר המוגשת לבית המשפט המחוזי (בג"ץ 2153/18 ברנס נ' פרקליטות המדינה, פסקה 2 (11.3.2018)). באשר לסעד השני המבוקש – העותר אומנם נשפט על-ידי בית משפט צבאי בהתאם לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התשע"ט-2009. ואולם, העותר מרצה כאמור את עונשו בבית סוהר אזרחי של שירות בתי הסוהר. לכן חל לגביו סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, התשל"ח-1978 לפיו הוא רשאי להגיש לבית המשפט המחוזי עתירה בכל עניין הנוגע למאסרו (זאת בשונה למשל מאסירים המרצים את עונשם בכלא צבאי אשר מבקשים לדון בתנאי מאסרם) (ראו: ב"ש 28/23 רס"ן ס' נ' התובע הצבאי הראשי, פסקה 16 (4.4.2023); והשוו: בג"ץ 7842/23 גוזלן נ' מפקד מתקן הכליאה הצבאי נווה צדק ("כלא 10") (1.11.2023)). למעלה מן הצורך נוסיף כי על המבקש סעד מבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוטלת החובה להקדים ולפנות לגורם המוסמך ולשטוח בפניו את טענותיו עובר להגשת העתירה. זאת, על מנת לאפשר לגורם המינהלי הזדמנות נאותה לבחון את טענותיו (ראו, למשל: בג"ץ 558/23 פלוני נ' משרד הבריאות, פסקה 3 (נבו 15.2.2023); בג"ץ 3272/23 פסו נ' משרד הביטחון, פסקה 5 (2.5.2023)). בענייננו, נראה כי פנייתו המקדמית של העותר נגעה רק לתיאום המפגש עם בא-כוחו ולא נעשתה פנייה מקדימה אל הגורמים הרלוונטיים בעניין האפשרות שהעותר ייבדק על ידי רופא פרטי. באשר לסעד השלישי המבוקש – הרי שמבלי להפחית מחומרתם הרבה של הדברים כפי שהם נטענים על ידי העותר (ואשר כאמור טרם נבדקו לגופם), נראה כי הגשת עתירה אינה הסעד המתאים שהיה על העותר לנקוט. ראשית, אין כל טעם במתן סעד ש"יורה למשיבים להפסיק את תקיפתו" של העותר, כפי שאין טעם בכל סעד אחד לפיו על המשיבים לפעול כחוק. מכל מקום, לאור האמור בתגובת המדינה בדבר העברת טענותיו של העותר לטיפול ענף משמעת בשירות בתי הסוהר אל מול היחידה לחקירות סוהרים במשטרת ישראל – נראה כי גם סעד זה התייתר. למעלה מן הצורך, ומבלי שיהא בכך כדי לקבוע דבר בדבר נכונות הטענות של העותר – ברי כי המשיבים מחויבים להבטחת שלומו של העותר – חובה אשר גם הם מכירים בה (ראו: סעיף 28 לתגובתם המקדמית) – ובכלל זה עליהם לפעול למניעת כל תקיפה שלו בבית הכלא. העתירה נדחית אפוא ללא צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ח באייר התשפ"ד (‏5.6.2024). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24039840_P06.docx אפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il