פלוני נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 3980/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3980/16 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם כבוד השופטת ע' ברון העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. משרד התקשורת ונציבות שירות המדינה 3. גב' תמי לשם, סמנכ"לית משאבי אנוש במשרד התקשורת 4. מר עדן ברטל, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד עופר רון בשם המשיבים 4-2: עו"ד איתמר הר-אבן פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. לפנינו עתירה המופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כבוד סגנית הנשיא ו' וירט-לבנה, השופטות ל' גליקסמן ונ' רות ונציגי הציבור י' דורון ומ' ינון) ב-ע"ע 66464-09-14 ו-ע"ע 66379-09-14 מיום 9.3.2016 (ובנוסח מותר לפרסום ביום 15.9.2016), שבו התקבל ערעור המשיבים 4-2 (כולם ביחד להלן: המדינה) ונדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד"ר א' גילצר-כץ ונציגת הציבור ה' שליסל) ב-ס"ע 54170-09-11 מיום 1.8.2014 (להלן: פסק הדין הארצי; פסק הדין האזורי, בהתאמה). לטענת העותר, בפסק הדין הארצי נפלו טעויות משפטיות מהותיות, המקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. רקע עובדתי וההליכים הקודמים 2. הפרשה שביסוד העתירה היא סבוכה, ופסקי הדין בשתי הערכאות אוחזים עמודים רבים; אין צורך להיכנס בגדרי פסק דין זה לעובי הקורה, ולהלן יפורטו הפרטים הצריכים לעניין, כפי שנפרשו בפסק הדין הארצי, בקיצור נמרץ. העותר הועסק במשרד התקשורת (להלן: המשרד) בתפקידים שונים החל משנת 1994, והחל משנת 2005 כיהן בתפקיד בכיר באחד האגפים, במתכונת העסקה של חוזה מיוחד לעובדי מדינה בכירים (לפי סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959; תקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960). תוקפו של החוזה הוגבל לארבע שנים, והוא הוארך מעת לעת; עד אשר ביום 2.5.2012 החליט מנכ"ל משרד התקשורת דאז, הוא המשיב 4, שלא לחדש עוד את החוזה (להלן: המנכ"ל; החלטת המנכ"ל). המנכ"ל מצא כי התנהגותו של העותר "אינה הולמת מנהל בכיר בשירות הציבורי ומעידה על אי התאמתו למלא את התפקיד אשר הופקד בידיו או כל תפקיד אחר במשרד". זאת על רקע שתי תלונות שהופנו נגד העותר הנוגעות ליחסיו עם עובדים – ובעיקר עובדות – במשרד. התלונה הראשונה הועברה לוועד העובדים במשרד כבר בשנת 2009, ועניינה בטענות ליחס משפיל של העותר כלפי העובדים שתחת אחריותו. חלק מן הטענות, כגון סירוב לאשר היעדרויות לצורך בדיקות רפואיות ודרישות מהעובדים לספק לעותר שירותי הסעות שלא במסגרת תפקידם, הועברו לטיפול הממונה על המשמעת בנציבות שירות המדינה (להלן גם: הממונה ו-הנציבות, בהתאמה). זה מצידו בדק את הדברים ומצא כי העותר התנהג באופן שאינו הולם את תפקידו, והמליץ לנקוט בעניינו צעדים משמעתיים; ואולם בפועל לא הוטלה סנקציה משמעתית כלשהי על העותר. התלונה השנייה הועברה לאגף המשמעת בנציבות ביום 23.1.2011 ובה פורטו חשדות להטרדה מינית שביצע העותר כלפי עובדת במשרד (להלן: פ'); ובמסגרתה נטען כי לאחר שהסתיים קשר מיני בין השניים העותר הפעיל לחץ על פ' כי תמשיך להיות עימו בקשר אינטימי, חרף התנגדותה, ואף איים עליה כי אם תסרב היא עלולה לאבד את מקום עבודתה. בעקבות זאת הסמנכ"לית למינהל ומשאבי אנוש במשרד, היא המשיבה 3, ציינה בפני הממונה כי פ' "מאוד חוששת" להתעמת עם העותר; ועוד ציינה כי גם מזכירתו של העותר התלוננה על יחס משפיל ומעליב וכי בעבר עזבו במפתיע את תפקידן מספר מזכירות שהיו כפופות לו. הממונה החליט לסגור את התיק מחוסר ראיות, לאחר ש-פ' חזרה בה מן ההאשמות וטענה כי הסמנכ"לית וקב"ט המשרד "הכניסו מלים לפיה" והחליטו "לתפור לעותר תיק". עם זאת ציין הממונה כי מחומר הראיות עלה חשד שהעותר הטריד מינית מספר עובדות שהיו כפופות לו, לאורך שנים. לאחר שקיים שימוע, החליט כאמור המנכ"ל שלא להאריך את חוזהו של העותר, בעיקר על יסוד הטענות שהועלו בשתי התלונות שפורטו לעיל. העותר הגיש ערר על החלטת המנכ"ל לנציב שירות המדינה, וזה דחה את הערר, בהחלטה מיום 23.6.2013 (להלן: החלטת הנציב). בהחלטת הנציב נכתב כי היא אינה מבוססת על התלונה בעניין ההטרדה המינית, שנסגרה על ידי הממונה, וכי די בממצאים הנוגעים ליחסים שבין העותר לבין עובדי האגף האחרים כדי למקם את התוצאה של אי-חידוש החוזה בתוך מתחם הסבירות. עם זאת הובהר כי אין חריגה ממתחם הסבירות גם בביסוס החלטת המנכ"ל על טעם נוסף, הוא מעשי ההטרדה המינית שיוחסו לעותר. 3. העותר פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתובענה שהופנתה בעיקרה נגד החלטת הנציב, ונתבקש בה כי יחודש חוזה העסקתו של העותר, וכן סעדים נוספים. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי מעשי ההטרדה המינית שיוחסו לעותר הם "עלילת דם" שנרקחה במסגרת "מסע רדיפה" שניהלו נגדו בכירי המשרד, וכי לא היה להאשמה זו כל בסיס. ואילו ביחס לתלונה הראשונה נקבע כי היא מוצתה בגדרי ההליך המשמעתי בנציבות בשנת 2009, וכי לא היה מקום "להעניש" את העותר שנית, באפיק המנהלי, בגין אותם מעשים. לפיכך נתקבלה התובענה בעיקרה ונקבע שיש להאריך את חוזהו של העותר בארבע שנים נוספות, וכן הורה בית הדין האזורי כי על המדינה לפצותו בסך של 50,000 ש"ח. הן המדינה והן העותר ערערו על פסק הדין האזורי, כאשר ערעורו של העותר נסב על סעדים נוספים לחידוש החוזה, שלא ניתנו בפסק הדין האזורי. 4. בפסק הדין הארצי התקבל ערעורה של המדינה ונדחה ערעורו של העותר. בית הדין הארצי בחן את הראיות שעמדו לנגד עיני בית הדין האזורי בדבר השתלשלות העניינים בין פ' לבין גורמי המשרד, ומצא שיש להתערב במסכת העובדתית שנקבעה בפסק הדין האזורי – הגם שהודגש כי הדבר אינו הכרחי לצורך ההכרעה הסופית. נקבע כי מהתשתית העובדתית שהונחה לפני בית הדין האזורי עולה כי לא היה מקום לקבוע שהטענות בדבר הטרדה מינית היו "עלילת דם", גם אם נפלו פגמים בחקירתן. זאת משנקבע כי הגורמים במשרד שחקרו את תלונתה של פ' האמינו בתום לב שהגירסה הראשונה שמסרה היתה אמת, ו"הגורם שהניע אותם היה המחויבות הציבורית והחוקית לתרום לבירור התלונה, להוציא את האמת לאור וליצור מקום עבודה חף מהטרדות מיניות". עוד הודגש כי אין בכך כדי לקבוע כי העותר אכן הטריד מינית את פ' – שלא העידה בבית הדין האזורי – או כל עובדת אחרת במשרד. לגופו של עניין קבע בית הדין הארצי, על יסוד פסיקתו של בית משפט זה בבג"ץ 7542/05 פורטמן נ' שטרית (11.2.2007) (להלן: עניין פורטמן), כי החלטה הנוגעת להארכת תוקף של חוזה בכירים היא החלטה מנהלית וכי הביקורת השיפוטית עליה נערכת לפי אמות המידה של המשפט המנהלי. בהתאם לכך מצא בית הדין הארצי כי החלטותיהם של המנכ"ל ושל הנציב אינן נגועות בשיקולים זרים ואינן חורגות ממתחם הסבירות. ראשית, מאחר שהונחו לפניהם ראיות מנהליות מספיקות – גם אם אין בהן די כדי לבסס ממצאים בגדרי הליך אזרחי או משמעתי – לשם התרשמות כי יש ממש בטענות בדבר הטרדה מינית; ושנית, הואיל ולא נפל פגם באיזון בין השיקולים השונים, שהתלונה בגין הטרדה מינית היתה רק אחד מהם, לצד תלונות מפי עובדים נוספים. העתירה שלפנינו 5. העותר לא השלים עם פסק הדין הארצי, והגיש בגינו את העתירה שלפנינו. יוער כי בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים, שלפיו יופסק הליך סיום העסקתו של העותר והוא ימשיך בתפקידו עד להכרעה בעתירה; הבקשה למתן צו ביניים נדחתה, בהחלטה מיום 18.5.2016. 6. לטענת העותר, בפסק הדין הארצי נפלו שורה של פגמים משפטיים מהותיים, המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בין היתר נטען כי בית הדין יישם את עניין פורטמן באופן שגוי, משום שאין בו כל התייחסות לאפשרות של חקירה עצמאית על ידי גורם מנהלי – בענייננו, המנכ"ל – לאחר שהתיק המשמעתי נסגר בנציבות; וכי היה מקום לקבוע שהמנכ"ל והנציב רשאים להתחשב בהחלטת אגף המשמעת בנציבות, אך לא לנהל בעצמם "חקירה זוטא". לטענת העותר, החלטות המנכ"ל והנציב יצרו עבורו "סיכון כפול", היות שנקבע בהן כי עליו לסיים את תפקידו, בגין אותם מעשים שההליך המשמעתי בעניינם הסתיים בזיכוי העובד. עוד נטען כי בית הדין הארצי שגה כאשר התערב במסכת העובדתית שנקבעה בפסק הדין האזורי, הגם שהדבר לא נדרש לצורך הכרעה בערעור. כך במיוחד לנוכח הפער המשמעותי בין מסקנותיו של בית הדין האזורי לבין אלה של בית הדין הארצי, שלא התרשם ישירות מהעדויות. בנוסף נטען כי היה על בית הדין הארצי לקבוע כי דרכי ההתנהלות של גורמים במשרד ביחס לחקירתה של פ', לרבות רמיזה כי אם לא תעיד נגד העותר יחודש בירור בעניין תלונות קודמות בעניינה, עולות כדי "סחיטה באיומים"; וכן טענות נוספות הנוגעות לאופן חקירת האירועים במשרד. המדינה טוענת כי דין העתירה להידחות, על הסף ולגופה. בתגובת המדינה לעתירה – הנפרשת, שלא לצורך, על פני לא פחות מ-76 עמודים – נטען כי טענות העותר אינן אלא טענות ערעוריות, שאינן מגלות עילה להתערבות ואין להידרש אליהן במסגרת זו. לגופם של דברים נטען כי בדין נקבע שהחלטה על אי-הארכת חוזה בכירים היא החלטה מנהלית, שבמסגרתה נשקלים מגוון שיקולים, לרבות שיקולים משמעתיים, וכי הדבר עולה בקנה אחד עם חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. לטענת המדינה, אין בקיום הליך משמעתי כדי לשלול את סמכות המנכ"ל לקיים הליך מנהלי שבגדרו תישקל אותה מסכת עובדתית, לצורך קבלת החלטה בעניין חידוש חוזה בכירים. עוד נטען כי במקרה דנן היתה הצדקה להתערבות בממצאים העובדתיים של בית הדין האזורי, הואיל ובפסק הדין האזורי נפלו טעויות עובדתיות; וכי פסק הדין הארצי מעמיד את הדברים על מכונם. העותר ביקש להגיש תשובה לתגובת המדינה לעתירה. בגדרי התשובה נטען, בין השאר, כי אין בפסיקה תקדים למקרה שבו הוחלט לסיים בהליך מנהלי העסקה של עובד בחוזה בכירים בשל עבירת משמעת, בלא שקיימת הרשעה בדין משמעתי. לעומת זאת, נטען, בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע כי חל איסור על הגוף המנהלי לבצע "חקירה זוטא", בע"ע 21623-10-10 נציבות שירות המדינה – משעול (12.9.2011) (להלן: עניין משעול). דיון והכרעה 7. לאחר עיון בעתירה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה, וכן בפסקי הדין שיצאו מלפני בתי הדין לעבודה, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבותנו. בית משפט זה, כידוע, אינו משמש כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה. עילת התערבות תקום במקרים נדירים בלבד, שבהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי, בסוגיה עקרונית וכללית הנושאת השלכות רוחב, ובהתקיים נסיבות שבהן שורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית (ראו למשל, בג"ץ 7892/15 סופר נ' בית הדין הארצי לעבודה (1.3.2016); בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (30.5.2012); בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1984)). ענייננו אינו נמנה עם אף אחד מאלה; הטענות המועלות בעתירה אינן אלא טענות ערעוריות, שאין מקום לדון בהן בגדרי עתירה זו. 8. כך, לא התרשמנו שמדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית כללית. בניגוד לתמונה המצטיירת מהעתירה, פסק הדין הארצי מוקדש רובו ככולו לניתוח הנסיבות הספציפיות של המקרה, ומסקנותיו נוגעות בעיקרן למסכת העובדות שנפרשה לפניו. על פני הדברים אף דומה שפסק הדין הארצי אינו נושא כל בשורה משפטית חדשה, וכי העותר קורא בפסק הדין שורה של "הלכות", שאינן מצויות בו כלל. הן בעניין פורטמן והן בעניין משעול נקבע כי החלטה של הגורם המנהלי המוסמך בעניין הארכה או אי-הארכה של "חוזה בכירים", לאחר שזה הגיע לקיצו – כבמקרה דנן – היא החלטה מנהלית, שהסמכות שבצידה היא כזו שבשיקול דעת. על ההחלטה להתקבל אפוא בהתאם לכללי המשפט המנהלי, לרבות לעניין הסתמכות על ראיות מנהליות. יפים לעניין זה דברי השופטת ע' ארבל בעניין פורטמן: "על העובד להצדיק את העסקתו בחוזה מיוחד כל תקופה מסוימת. לפיכך, בסיומה של תקופה, יש לבחון את כל השיקולים הרלוונטיים להמשך העסקתו של אותו עובד, כולל היבטים משמעתיים, תפקודיים, צרכי התפקיד וכדומה. החלטה שלא להאריך את חוזה התעסוקה המיוחד, אף אם הסיבה המרכזית או היחידה להחלטה זו הינה עבירת משמעת שביצע העובד, אינה בגדר אמצעי משמעת, כי אם בגדר ההחלטה הנדרשת ממנכ"ל המשרד ומנציבות שירות המדינה בתום תקופת החוזה" (שם, בפיסקה 14; ראו גם עניין משעול, בפיסקה 9). העותר מבקש לגזור גזירה שווה בין המקרה דנן לבין עניין משעול, שבו התייחס בית הדין הארצי לעריכת "משפט זוטא" על ידי נציבות שירות המדינה, בעת שבמקביל התנהל משפט פלילי באותו עניין. ואולם אין הנדון דומה לראיה, הואיל ובענייננו מדובר בהחלטה במישור המנהלי, לאחר שהתיק המשמעתי נסגר זה מכבר מחוסר ראיות. נראה אפוא כי אין סתירה בין הדברים; ואף אם יש בפסק הדין הארצי משום חידוש מסוים, עד למסקנה כי נפלה בו טעות מהותית או שהתערבותנו מתחייבת מן הצדק – רחוקה הדרך. 9. סוף דבר, העתירה נדחית. לנוכח אורכה המופרז של תגובת המדינה יישא העותר בהוצאות המדינה על הצד הנמוך, בסך של 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏א' בחשון התשע"ז (‏2.11.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16039800_G04.doc רר מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il