פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3979/19 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 2. בית הדין הרבני האזורי ברחובות 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אריאל וינדר בשם המשיבים 2-1: ד"ר רפי רכס, עו"ד בשם המשיב 3: עו"ד שרלי פז פסק-דין השופט מ' מזוז: לפנינו עתירה המכוונת נגד החלטות של המשיבים 2-1, בית הדין הרבני הגדול בירושלים ובית הדין הרבני האזורי ברחובות לפיהן על העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) להתגרש לאלתר. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: העותרת והמשיב נישאו זו לזה ביום 17.1.2017, אך כבר ביום חתונתם פרץ בינם ובין משפחותיהם סכסוך קשה שכתוצאה ממנו כבר כעבור ארבעה ימים פנה המשיב לבית הדין הרבני האזורי בבקשה ליישוב סכסוך בין בני הזוג. בהמשך הוגשו גם תביעות רכושיות הדדיות לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 18.10.2017 התקיים הדיון הראשון בהליך בבית הדין הרבני האזורי ברחובות (להלן: בית הדין) במסגרתו העלה כל צד את טענותיו, המשיב טען כי הוא מעוניין להתגרש ואילו העותרת דרשה שלום בית. בדיון הבא שהתקיים החל הליך ההוכחות במהלכו נחקרה העותרת על ידי בא-כוח המשיב. ביום 2.7.2018 הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין לגירושין, בית הדין דחה את הבקשה תוך שציין בהחלטתו כי "...הוחלט שיש צורך בהמשך דיונים וחקירות ונקבע דיון המשך". בשלב זה חל שינוי חלקי בהרכב המותב שדן בתיק (עקב מינויים של דיינים חדשים). ביום 16.12.2018 התקיים דיון בפני המותב החדש ובמהלכו, בהסכמת הצדדים, שוחח בית הדין עם כל אחד מבני הזוג בנפרד, ולאחר מכן, במעמד הצדדים, בחן בית הדין את טענותיה של העותרת לשלום בית. בית הדין התרשם כי תביעתה של העותרת לשלום בית איננה כנה וכי לא קיים סיכוי לשלום בית בין בני הזוג. בסופו של הדיון ניתנה החלטה בגדרה צוין כי "הוצע לצדדים להתגרש ולאחר מכן יסתיים הדיון בענייני הכתובה והפיצוי. הבעל הסכים והאישה סירבה". בית הדין הורה לעותרת לשוב ולשקול את הצעתו וכן הורה לצדדים להגיש את סיכומיהם. בחלוף מספר ימים העותרת הודיעה כי היא עומדת על תביעתה לשלום בית ומתנגדת להצעת בית הדין. בקשה של העותרת לקבלת מסמכים רפואיים אודות המשיב נדחתה על ידי בית הדין ביום 10.1.2019. ביום 14.1.2019 הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול בקשה לרשות ערעור נגד החלטת בית הדין מימים 16.12.2018 וְ-10.1.2019. כעבור יומיים, העותרת הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 16.12.2018. לטענת העותרת, מאחר שלא ניתנה החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע בחלוף למעלה משלושה ימים ממועד הגשתה, היא החליטה להגיש בקשה זהה לבית הדין הרבני הגדול אשר מצדו הורה למשיב להגיש את תגובתו. במקביל, בני הזוג הגישו את סיכומיהם לבית הדין האזורי, וביום 24.2.2019, בטרם ניתנו ההחלטות בבקשות העותרת בבית הדין הרבני הגדול, ניתן על ידי בית הדין פסק דין מפורט ומנומק, המחזיק כ- 35 עמ', אשר מסקנתו הייתה כי "הצדדים חייבים להתגרש מיידית ויפה שעה אחת קודם", והורה לקבוע מועד בהקדם לסידור הגט. העותרת הגישה ערעור נגד פסק הדין. בית הדין הרבני הגדול קיים דיון בערעור ושמע את טענות הצדדים, וביום 20.5.2019 דחה ערעורה של העותרת. בית הדין הרבני הגדול עמד על כך שבית הדין האזורי נתן פסק דין מנומק היטב בו עמד בפירוט הן על הפן העובדתי והן על הפן ההלכתי, והגיע למסקנה כי על הצדדים להתגרש מיידית מכמה וכמה נימוקים שפורטו בהרחבה בפסק הדין. נקבע כי לא מתקיימת בענייננו כל עילה לקבלת הערעור – לא עילה משפטית-הלכתית, ולא עילה הנוגעת לטעות בשיקול הדעת, בקביעת העובדות או בניהול ההליך. בהמשך, העותרת הגישה, הן לבית הדין האזורי והן לבית הדין הגדול, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי. לטענת העותרת, הבקשות הוגשו על מנת שתוכל להגיש עתירה לבית משפט זה, אך שתיהן נדחו ובית הדין האזורי קבע מועדים לביצוע פסק הדין. בעתירתה טוענת העותרת כי בית הדין האזורי פגע בעקרונות הצדק הטבעי והפלה אותה לרעה בכך שמנע ממנה לחקור את המשיב בעוד שהיא נחקרה במהלך דיון ההוכחות. עוד נטען כי בית הדין האזורי הפר את זכות הטיעון של העותרת בכך שדחה את בקשתה לקבל מסמכים רפואיים אודות מצבו הפיזיולוגי והנפשי של המשיב ובכך שקבע מועדים לביצוע פסק הדין ודחה את בקשותיה לעיכוב ביצוע פסק הדין לצורך הגשת העתירה לבית משפט זה. אשר לבית הרבני הגדול נטען שהלה התעלם מחובת ההנמקה כאשר דחה את ערעור העותרת מבלי להתייחס לכל טענותיה. בתגובתו לעתירה הבהיר היועץ המשפטי לשיפוט הרבני כי ניתן לעותרת יומה בבית הדין האזורי וכי בית הדין שמע את טענותיה של העותרת מספר פעמים, בעל פה ובכתב, והחלטתו כי אין צורך בחקירת המשיב היא החלטה סבירה שניתנה בגדר סמכותו לפי תקנה עא לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. נטען כי הטענות בעתירה הן ערעוריות במהותן ונפסק לא פעם כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בית הדין הרבני ולא ייטה להתערב בהחלטות דיוניות. גם המשיב הגיש את תגובתו לעתירה, בה נטען, בעיקרם של דברים, כי העתירה מהווה חוליה נוספת בשרשרת מעשי העותרת בהם נעשה שימוש לרעה בהליכים המשפטיים, מתוך רצון למשוך זמן ולטרפד את החלטת בית הדין אזורי לגירושין. דין העתירה להידחות על הסף. כפי שנפסק לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים שבהם נפל בהחלטות פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק. כך בעניינים מהותיים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעניינים דיוניים, בהם מסור מראש שיקול דעת רחב לערכאה המנהלת את הדיון (בג"ץ 6144/14 צ'רטקוב נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (15.9.2014)). אכן, הנחת המוצא היא כי משבית הדין אפשר לצד אחד לחקור את משנהו, יש לאפשר זאת גם לצד השני. ברם, בענייננו עיון בחומר אינו מעלה פגיעה דיונית בעותרת או כי ההחלטה של בית הדין נבעה משיקולים זרים, אלא מדובר היה במתווה דיוני שונה בו נקט המותב בהרכבו החדש לשם בירור המחלוקת, ולא השתכנענו כי נגרם לעותרת עיוות דין המצדיק את התערבותנו. סוף דבר: העתירה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 13.6.2019 מבוטל בזאת. העותרת תישא בהוצאות לטובת המשיב בסך 3,000 ₪, וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה באותו סכום. ניתן היום, ‏ח' בתמוז התשע"ט (‏11.7.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19039790_B02.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il