בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3978/99
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט א' א' לוי
המערערים: 1.
אוליצקי כריה (1990) בע"מ
2.
אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ
נגד
המשיבים: 1.
מנורה איזו אהרון בע"מ
2.
אוליצקי הנדסה אזרחית בע"מ
3.
אילן אוליצקי
ערעור
על פסק דינו שת בית המשפט המחוזי
בחיפה
בת.א. 10703/96, 1763/95 שניתן
ביום
27.4.99 בפני כבוד השופט ד"ר ביין
בשם המערערים: עו"ד זליכוב חיים
בשם המשיבים: עו"ד ברק אליעזר
עו"ד
ורטהיים שלמה זאב
עו"ד
זליכוב חיים
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1.
העובדות
2.
בפני
בית משפט קמא הונחו שתי תביעות: האחת, תביעתה של חברת מנורה איזו אהרון בע"מ
(להלן: "מנורה") כנגד חברת אוליצקי כריה 1990 בע"מ, אוליצקי עפר
כבישים ופתוח בע"מ, אוליצקי הנדסה אזרחית בע"מ (להלן בהתאמה:
"אוליצקי כריה", "אוליצקי עפר", "אוליצקי הנדסה"),
וכנגד אילן אוליצקי (להלן: "אילן").
התביעה
השנייה הוגשה על ידי אוליצקי כריה ואוליצקי עפר כנגד מנורה.
הקשר בין
הצדדים החל ביחסי קבלנות משנה בין מנורה, לבין אוליצקי הנדסה, אשר באותה עת לא
הייתה קשורה כלל לקבוצת אוליצקי, אלא הייתה חברת בת של יש גד תעשיות (1993)
בע"מ, ונקראה בשם צוק אמיטאל יש גד (1989) בע"מ (להלן: "צוק
אמיטאל"). מנורה ביצעה עבודות בתחום החשמל, כקבלן משנה של צוק אמיטאל, אשר
פעלה כקבלן ראשי כלפי מזמיני עבודה מוסדיים, וביניהם נמל חיפה.
לקראת
סוף 1994, נקלעה צוק אמיטאל לקשיים כספיים ושיקים שמשכה לפקודת מנורה תמורת עבודות
שביצעה האחרונה, חוללו באי-פרעון. מנורה בתגובה, הפסיקה את ביצוע העבודות, והודיעה
לצוק אמיטאל על כוונתה לפתוח בהליכים משפטיים. בשלב זה נכנסה לתמונה חברת אוליצקי
כריה, אשר התכוונה לרכוש את צוק אמיטאל מבעליה חברת יש גד. על מנת לקדם את מטרת
הרכישה, חתמו ביום 4.1.95, אוליצקי כריה וצוק אמיטאל על הסכם, לפיו תרכוש הראשונה
78% ממניות האחרונה, תמורת הקצאת 22% ממניות אוליצקי לצוק אמיטאל. (להלן:
"הסכם ינואר"). במקביל לחתימת הסכם זה ניהלה אוליצקי משא ומתן עם מנורה,
על מנת להגיע להסדר לפיו תמשיך מנורה בביצוען של עבודות עבור צוק אמיטאל, תוך
הבטחת התשלומים המגיעים בגין אותן עבודות.
בתאריך
14.3.95, נחתם בין אוליצקי כריה לבין מנורה הסכם, לפיו הסכימה אוליצקי כריה להמיר
את ההמחאות שנתנה צוק אמיטאל למנורה בהמחאות שלה. עיון בהסכם מעלה, כי מנורה
התחייבה מצידה בתמורה, להסב התחייבויות של צוק אמיטאל לפקודתה של אוליצקי כריה, על
מנת שיפרעו לידי אוליצקי. מנורה התחייבה מצידה, שעם קבלת המחאות של אוליצקי כריה,
ובכפוף לפירעונן במועד, לא יהיו לה תביעות כנגד צוק אמיטאל או נגד אוליצקי כריה,
בגין השירותים שנתנה מנורה ושפורטו בנספח א' להסכם (להלן: "הסכם מרץ").
ההמחאות
אשר מסרה אוליצקי כריה למנורה היו אלה :
א)המחאה
על סך 99,000 ש"ח לפירעון מיידי.
ב)המחאה
על סך 257,000 ש"ח לפירעון ביום 31.3.95
ג)המחאה
על סך 257,000 ש"ח לפירעון ביום 15.4.95.
ד)עשר
המחאות על סך של 150,000 ש"ח כל אחת.
לאחר חתימת
הסכם מרץ, המשיכה מנורה לבצע את העבודות שהתחייבה להן במסגרת החוזה עם צוק אמיטאל.
הסכם ינואר
בין אוליצקי כריה לצוק אמיטאל לא יצא אל הפועל, וביום 17.5.95, נחתם בין שני
הצדדים הסכם נוסף לפיו רכשה אוליצקי כריה למעלה מ99%- מהון המניות של צוק אמיטאל,
ונכסים נוספים. (להלן: "הסכם מאי").
אך
גם הסכם מאי לא האריך ימים, וביום 15.12.95 ביטלה אותו אוליצקי כריה, בטענה כי צוק
אמיטל הציגה בפניה, עובר לחתימת ההסכמים הקודמים ביניהן, מצג שווא באשר למצבה
הכלכלי. לטענת אוליצקי, התברר לה לאחר מעשה, כי צוק אמיטאל סובלת מעודף גדול של
התחייבויות על נכסים, והיה לה גירעון משמעותי בהון החוזר. עם ביטול ההסכם, לא
החזיקה אוליצקי כריה עוד במניות של צוק אמיטאל, וזמן קצר לאחר מכן מונה לזו
האחרונה כונס נכסים.
בנסיבות
אלו, סירבה אוליצקי כריה להמשיך לפרוע את ההמחאות שמסרה למנורה, והיא אף דרשה
ממנורה להשיב לה סכום של 1,814,000 ש"ח, אותו הספיקה לשלם מכוח הסכם מרץ.
דרישת אוליצקי כריה התבססה על הטענה, כי מטרת ההסכם בינה למנורה הייתה, להעניק
למנורה שירותי גבייה כנגד צוק אמיטאל, כך שאוליצקי כריה תשלם בעצמה למנורה את חובה
של צוק אמיטאל, אך במידה ואוליצקי כריה לא תצליח לגבות את הכספים מצוק אמיטאל,
תשיב מנורה את הכספים שקיבלה מאוליצקי.
מנורה,
לא זו בלבד שטענה כי אוליצקי כריה אינה זכאית לסעדים להם עתרה בתביעתה (ת.א.
1736/95 של בית המשפט המחוזי בחיפה), אלא אף טרחה להגיש תביעה משלה (ת.א.
10703/96), בו ביקשה לחייב את אוליצקי כריה, אוליצקי עפר, צוק אמיטאל ואילן
אוליצקי, לשלם לה סכום של 2,343,745 ש"ח. סכום זה כלל את הרכיבים הבאים:
א) חיוב בניכוי
סכום חשבונית שלא הוכר על ידי מע"מ בסך 60,041 ש"ח.
ב) 300,000
ש"ח על פי שתי המחאות בסך 150,000 ש"ח כל אחת שנמסרו לפי הסכם מרץ ולא
נפרעו, ואש מועד פירעונן היה ב- 1.12.95 ו 31.12.95.
ג) סכומים בגין
עבודות שנמשכו ובוצעו לאחר הסכם מרץ, ואשר כללו את יתרת המגיע בגין עבודות שבוצעו
בנמל חיפה, בסך של 1,170,616 ש"ח; עבודות באתרים שונים שפורטו בנספח ח' לכתב
התביעה, ואשר נכללו בחשבון סופי אשר הוגש לצוק אמיטאל ביום 26.2.95, בסך 285,400
ש"ח. תשלום בגין התייקרויות וריבית עבור ההמחאות שלא נפרעו במועדן, בסכום
כולל של 151,012 ש"ח. ולבסוף, מע"מ בגין העבודות וההתייקרויות בסך של
273,203 ש"ח.
2. ההכרעה
בבית המשפט המחוזי
בפני
הערכאה הראשונה הציגה אוליצקי כריה את גרסתה, לפיה מטרת הסכם מרץ הייתה לתת שירותי
גבייה עבור מנורה כנגד צוק אמיטאל. על מנת לבסס את טענתה זו הפנתה אוליצקי לסעיף
השיפוי שבהסכם הקובע:
"3.
מנורה מתחייבת לשפות את אוליצקי בגין כל תביעה ו/או הפסד שיהיו לה בגין התחייבויות
יש-גד, למעט תביעה ו/או הפסד שינבעו מסירוב של יש-גד לפרוע התחייבות מהתחייבויות
יש גד מסיבות הקשורות ליחסים שבין יש-גד לאוליצקי, כהגדרתן במבוא להסכם, דהיינו
הנספח א'".
לעומת
הגרסה האמורה טענה מנורה, כי סעיף השיפוי חל במקרים הקשורים לטיב העבודה ואין
להרחיבו מעבר לכך, דהיינו, במידה ותוגש תביעת צד ג' נגד אוליצקי, בגין טיב העבודות
שביצעה מנורה, כי אז תהיה אוליצקי זכאית לשיפוי.
לאחר
שמיעת ראיות הצדדים, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי יש לקרוא את סעיף השיפוי על רקע
הנסיבות לכריתת ההסכם וההוראות האחרות הכלולות בו, ובמיוחד סעיף 2.5 הקובע:
"מנורה
מצהירה ומתחייבת כי היא אוחזת כשורה בהתחייבויות יש גד, כי היא סיפקה תמורה מלאה
בגין התחייבויות אלה, כי אין כל צד שלישי שניתנה לו זכות כלשהי להתחייבויות יש גד
ו/או שהובטחה לו זכות כאמור, וכי למיטב ידיעתה, אין כל נימוק או סיבה שתמנע את
פרעון את התחייבויות יש-גד על ידי אוליצקי. והכל בכפוף למפורט בנספח א'".
בית המשפט
המחוזי קבע, כי תכליתו של סעיף השיפוי היא להבטיח שמנורה תעמוד מאחורי הצהרותיה,
כפי שבאו לידי ביטוי בסעיף 2.5 הנ"ל. מכאן, שסעיף השיפוי יחול רק באותם מקרים
בהם תהיה לצוק אמיטאל טענת הגנה או עילה כדין שלא לשלם למנורה. כך למשל אם יתברר,
שמנורה לא ביצעה עבודה כלל או שהעבודה בוצעה על ידי אחר, או שביצוע העבודה על ידי
מנורה נעשה באופן לקוי, בכל המקרים הללו תיחשב מנורה כמי שלא נתנה תמורה המזכה
אותה להיפרע על פי ההמחאות שמסרה לידיה אוליצקי כרייה. יותר מכך, במצב זה תידרש
מנורה לשפות את אוליצקי כרייה, ולהשיב לה כל סכום בו היא זכתה שלא כדין.
את מסקנתו זו
תמך בית משפט קמא בעובדה, כי בעת עריכת הסכם מרץ, עדיין עמד בתוקפו הסכם ינואר,
שכלל סממנים של הסכם מיזוג, ולפיו עתידה הייתה אוליצקי לשלוט בצוק אמיטאל. באותה
עת קיוותה אוליצקי ואף רצתה שמנורה תמשיך לעבוד עבור צוק אמיטאל, ושבין שתי החברות
ישרור "שקט תעשייתי", במובן זה שמנורה לא תנקוט הליכים משפטיים כנגד צוק
אמיטאל. יותר מכך, אותה עת לא ניקר בלבם של אנשי אוליצקי כריה חשש מפני יכולתה
הכלכלית של צוק אמיטאל, שהרי לו המצב היה שונה, היו נמנעים מכל התקשרות עמה. על כן
הניח בית המשפט, כי במצב זה גם לא הייתה להם סיבה לחשוש שלא יצליחו לגבות את
תמורתן של ההמחאות שמסרה צוק אמיטאל למנורה, ועל כן הסכימה אוליצקי כריה ליטול את
החוב על עצמה, ואחד הביטויים לכך מצוי בסיכום ישיבה מתאריך 14.3.95 (המוצג מ1/),
בו נאמר, בין היתר, כך:
"מוסכם
על כל הנוכחים שאוליצקי ערבה למנורה סך של 300,000 ש"ח בגין חובה של יש גד
צוק אמיטאל למנורה.
החוב
יפרע באחד משני הדרכים :
1.
אוליצקי תעסיק את מנורה כקבלן משנה תמורת רווח קבלני של 10% מכל פרוייקט שמנורה
תסכים לבצעו. 10% הנ"ל ינוכו מהחוב דהיינו מסך של 300,000 ש"ח עד
לפרעון מוחלט, או
2.
אם לא יווצרו יחסי עבודה בין אוליצקי לבין מנורה תפרע אוליצקי את החוב כולו או את
היתרה לא יאוחר מיום 30.8.96".
עוד
קבע בית משפט קמא, כי גרסת אוליצקי, לפיה הסכם מרץ עניינו שירותי גבייה בלבד, אינה
סבירה, שכן גרסה זו לא נתמכת בלשון החוזה ולא בהגיון כלכלי כלשהו. ובלשונו בעמ' 17
לפסק-דינו:
"..טענת
אוליצקי כי נתנה למנורה שירותי גבייה בלבד, אין לה כל היגיון כלכלי. ראשית, אילו
הייתה כוונה למתן 'שירותי גבייה' הדבר היה צריך למצוא ביטויו בהסכם והנה לא רק
שביטוי כזה או דומה לא מופיע בהסכם, אלא שאין לו אפילו רמז בין השיטין.
למותר
לציין, כי לא ברור כלל מה יכולה הייתה מנורה להרוויח מהסדר כזה. אחת מהשתיים: אם
צוק עמיטל יכולה ורוצה לשלם היא הייתה יכולה לעשות זאת במישרין למנורה ובוודאי
שהייתה עושה זאת לאחר שרוב השליטה בה נרכשה על ידי אוליצקי, ומאידך אם לא ניתן
לגבות מצוק עמיטל והתוצאה מכך שמנורה צריכה לשפות את אוליצקי, מה הואילו חכמים
בתקנתם?".
לאור מסקנה
זו, דחה בית משפט קמא את תביעת אוליצקי, מחד, וחייב אותה לשלם למנורה את תמורתן של
ההמחאות שלא נפרעו, בסך 300,000 ש"ח, מאידך.
באשר לעבודות
באתר נמל חיפה, קבע בית משפט קמא, כי ככל שעולה מהראיות שהונחו בפניו, אוליצקי
התחייבה במסגרת הסכם מרץ, לקיים את כל ההתחייבויות שנתנה יש-גד למנורה, בגין עבודה
שביצועה החל על ידי מנורה לאחר תאריך 1.1.95 (הכוונה לאמור בסעיף 2.3 של הסכם מרץ
בו נקבע כי: "...אוליצקי תהיה ערבה לקיום כל התחייבות שנתנה יש-גד למנורה
בגין עבודה שביצועה החל על ידי מנורה לאחר יום 1.1.1995 ובלבד שהתמורה תתקבל
על-ידי יש-גד ממזמין העבודה"). בית המשפט הוסיף, כי להתחייבות זו קדם הסדר
לתקופת הביניים, עד חתימת ההסכם, לפיו התבקשה מנורה להמשיך את העבודות באתר,
ואולציקי תשלם עבורן. בית המשפט קבע, כי הסכם מרץ לא הפקיע הסדר ביניים זה, אלא
המשיך את תוקפו במובן זה שאם תבצע מנורה עבודות מעבר למוסכם בהסדר הביניים, תהיה
אוליצקי חייבת בתשלום עבורן. לאור האמור, חויבה אוליצקי לשלם למנורה עבור העבודות
בנמל חיפה, סכום של 1,170,616 ש"ח.
את תביעתה של
מנורה ביחס לעבודות התאורה, שעמדה על סך 435,000 ש"ח, דחה בית משפט קמא, מן
הנימוק שמנורה לא הוכיחה כי קיימת יתרה לתשלום עבור עבודות אלו. בית המשפט אף דחה
את תביעת מנורה בעניין ההתייקרות וריבית על העבודות בנמל חיפה, והוא עשה זאת
מהנימוק שלא נעשתה הפרדה לעניין ההתייקרות בין העבודות השונות, ואין בידי בית
המשפט הכלים לקבוע מה מתוכן יש לייחס לעבודות הנמל, ואילו יש לייחס לעבודות התאורה
שהתביעה בגינן נדחתה.
מאידך, קיבל
בית משפט קמא את תביעת מנורה בעניין אי התרת ניכוי מע"מ בסך 60,041 ש"ח.
בית המשפט קבע בעניין זה, כי אוליצקי לא העלתה טענת הגנה הראויה להתייחסות, והוא
אף חייב את אוליצקי לשלם למנורה את סכום המע"מ על שלוש חשבוניות שהוצאו על
ידי מנורה לאוליצקי.
3. הטענות
בערעור
המערערות טענו
בפנינו כי שגה בית משפט קמא בפרשנות שנתן לסעיף השיפוי שבהסכם מרץ. על פי השקפתן,
פרשנות זו מוטעית הואיל ואין היא מתבססת על לשון הסעיף ועל כוונת הצדדים להסכם,
כפי שבאה לידי ביטוי בעדויות לפניו, אלא בעיקר על ההגיון הכלכלי של העסקה.
ועוד נטען, כי
לשונו של הסעיף ברורה ואף תכליתו. סעיף השיפוי בא להגן על אוליצקי כריה מפני מצב
בו היא תשלם את חובות צוק אמיטאל מבלי שתוכל להשיב לעצמה סכומים אלה בחזרה.
המערערות טענו בעניין זה, כי קביעת בית משפט קמא לפיה אין היגיון כלכלי למנורה
לחתום על הסכם כזה, הינה שגויה, שכן בפני מנורה עמדו שתי דרכי פעולה בלבד: לגרום
לפירוק צוק אמיטאל ואז סיכוייה לקבלת הכספים קלוש, או להיכנס להסכם עם אוליצקי
כריה, ובכך לאפשר את המשך ביצוע העבודות, ולהגדיל את הסיכוי לקבלת הכספים בעתיד.
המערערות הוסיפו וטענו, כי מנורה בחרה בדרך השנייה, תוך לקיחת סיכון שבסופו של דבר
יופעל סעיף השיפוי, והיא לא תזכה בתשלום עבור העבודות שבוצעו על ידה בעבר, תוך
שהיא מבטיחה את עצמה, באמצעות ערבותה של אוליצקי, רק באשר לעבודות שביצוען החל
ביום 1.1.95, ואילך.
עוד טענו
המערערות, כי לא היה מקום לחייב את אוליצקי כריה בתשלום בגין העבודה בנמל חיפה,
הואיל ובהתאם להוראות סעיף 2.3 להסכם, המועד הקובע לעניין זה, הוא מועד תחילת
ביצוע העבודה, והרי אין חולק כי העבודות בנמל חיפה החלו עוד קודם ליום 1.1.95,
היינו, לפני היום הקובע שבסעיף 2.3 הנ"ל.
המערערות אף
מלינות על כך שבית משפט קמא חייב את אולציקי כריה, הערבה, מבלי לחייב את צוק
אמיטאל שהינה החייב העיקרי, שכן אין הערב נושא בחוב מקום בו לא חוייב החייב
העיקרי.
ועוד טענו
המערערות, כי מנורה לא הביאה בפני בית משפט קמא כל ראייה המעידה כי יש גד קיבלה
תשלום עבור העבודות בנמל, וכי אין לומר שנטל הראייה לעניין זה נופל דווקא על כתפי
אוליצקי, שכן אין לאוליצקי כל שליטה על צוק אמיטאל מרגע שלזו האחרונה מונה כונס
נכסים.
4. דיון
א. סעיף השיפוי
הסוגיה
העיקרית בערעור זה היא שאלת פרשנותו של סעיף 3 להסכם מרץ, בין אוליצקי כריה
למנורה. כידוע, הדרך להכריע בשאלה זו היא על ידי ניסיון להתחקות אחר אומד דעתם של
הצדדים, כפי שהדבר משתמע מתוך החוזה, ובמידה שאינו משתמע ממנו, גם מתוך הנסיבות
(סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-).
אומד
דעת הצדדים, הוא "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתוכנית אשר הצדדים ביקשו
במשותף להגשים" (ע"א 4628/93, מדינת ישראל נגד אפרופים שיכון ויזום,
פ"ד מט, חלק שני, 265, 311; ע"א 832/81, רלפו (ישראל) בע"מ נגד
נורוויץ יוניון, פד"י לט, חלק ראשון, 38, 45). ההתחקות אחר דעתם של
הצדדים נעשית תוך התחשבות במבנה החוזה, תוכנו, הקשר בין הוראותיו ובעיקר הגיון
העיסקה ותכליתה, מנקודת ראותם הסובייקטיבית של הצדדים (בג"ץ 846/93, ברק
נגד בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא, חלק ראשון, 3, 10; ע"א 552/85, אגסי
נגד ח.י.ל.ן. בע"מ, פד"י מא, חלק ראשון, 241, 245; ע"א
5795/90, סקלי נגד דורען בע"מ ואח', פד"י מו, חלק חמישי, 811,
819: "חוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית המסחרית של העיסקה. יש ליישם
שכל ישר של אנשי עסק סבירים והוגנים, ובדרך זאת יש להפוך בחוזה על-מנת להתחקות אחר
כוונות הצדדים. חוזה הינו מכשיר בידיהם של אנשי עסקים, ועל דרך זו יש לפרשו ולהפיח
בו חיים").
נדמה,
שלא יהא זה מופרז להניח כי אוליצקי כריה, בעת שהחליטה בתאריך 4.1.95, לרכוש 78%
ממניותיה של צוק אמיטאל, התכוונה לרכוש עסק חי. אך על זו האחרונה רבצו חובות
כבדים, וביניהם חובה למנורה. מכאן, שבראש מעיניה של אוליצקי כריה באותם ימים, עמד
הצורך להסדיר את פרעון חובותיה של צוק אמיטאל, הואיל וללא הבטחת החוב, לא הייתה
מנורה מוכנה להשלים את העבודות שנטלה על עצמה מכוח ההתקשרות עם צוק אמיטאל. הנחות
אלו אינן מתבססות על הגיגי לבו של בית משפט קמא, אלא על דברים שנרשמו מפיו של עמית
אבירם, אשר שימש כדירקטור ומנהל כספים בחברת אוליצקי כרייה. וכך נרשם בתצהירו של
אבירם שהוגש לבית המשפט: "לאור חתימת ההסכם בין אוליצקי לבין יש גד וכן לנוכח
העובדה כי צוק אמיטאל המשיכה לנהל עסקים עם מנורה, היו הצדדים מעונינים להסדיר את
המשך עבודת מנורה עבור צוק אמיטאל, בהתאם להסכמים קודמים שנערכו ביניהם"
(סעיף 5.2 של התצהיר).
דברים
דומים נרשמו מפיו של אבירם בבית המשפט (ראה עמ' 11), לאמור:
"הכוונה
מבחינתנו הייתה לאפשר את רכישת המניות של צוק אמיטאל, לצורך זה היינו צריכים
להסדיר את היחסים שבין צוק אמיטאל לספקים שלה, לקבלני המשנה...".
בא-כוחה
של מנורה לא הרפה מהעד, וביקש להבין את מהותו של אותו "הסדר יחסים" בין
צוק אמיטאל למנורה, ועל כן שאל את אבירם: "האם נכון שמנורה עמדה בתוקף שהיא
רוצה שישלמו לה את החוב שהיה קרוב ל2,000,000- שקל שלא נפרע, וזה היה התנאי להמשך
העבודות?", ועל כך השיב אבירם בחיוב.
והרי
זו בדיוק טענתה של מנורה בהליכים בפני בית המשפט, לאמור, בטרם תמשיך בביצוען של
העבודות שנטלה על עצמה, היא ביקשה להבטיח את תשלומם של חובות העבר, וגם את פירעונם
של חובות העתיד, ולכן נוסח הסכם מרץ בדרך בה נוסח.
לו
היה ממש בטענות המערערות, כאילו נטלו על עצמם משימה של גביית החוב מצוק אמיטאל,
לאור היחסים המיוחדים שנקשרו בין שתי החברות, על רקע רכישת המניות של האחת על ידי
השנייה, כי אז יש להניח שמנסחו של הסכם מרץ היה נותן לכך ביטוי מפורש בהסכם עצמו,
על מנת למנוע את הסיכון הכרוך בהתדיינות משפטית. ולא זו בלבד שאמירה מפורשת ברוח
זו נעדרת מהסכם מרץ, אלא שעולה מתוכו כי אוליצקי כריה נטלה על עצמה חיובים שאינם
מותירים בידה זכות חזרה, וכזו היא האמירה בסעיף 2.1 של ההסכם, לפיו אם אחת ההמחאות
שמסרה אוליצקי כריה למנורה לא תיפרע, אזי "יעמדו כל יתר ההמחאות לפרעון
מיידי". והרי ההיגיון מחייב, שאם פרעון ההמחאות היה מותנה בתשלום מקביל של
צוק אמיטאל, היה מוצא הדבר את ביטויו בדרך של קביעת תנאי-מתלה בהסכם.
זאת
ועוד, בפרשנות המוצעת על ידי המערערת, אין גם היגיון כלכלי, שהרי על פי פרשנות זו,
הסכימה מנורה להמשיך בביצוען של העבודות, ובכך להעצים את ממדיו של חובה של צוק
אמיטאל כלפיה, והיא עשתה זאת רק משום שאוליצקי כריה נטלה על עצמה את אותה מטלה מעורפלת,
של הפעלת קשריה אצל צוק אמיטאל על מנת לזכות את מנורה בתשלום המיוחל. ומותר לתהות
כיצד מתיישב עניין זה עם דבריו של אבירם בעדותו, לפיהם התנתה מנורה את המשך
העבודות בפירעונו של החוב.
על
פי השקפתי, די באמור עד כה כדי להוביל למסקנה, כי פרשנותו של הסכם מרץ על ידי בית
המשפט המחוזי הייתה מדויקת, לאמור, סעיף השיפוי לא נועד כדי לאפשר לאוליצקי כריה
לחזור ולתבוע השבה של מה ששילמה על חשבון חובה של צוק אמיטאל, אלא על מנת לפטור את
אוליצקי כרייה מתביעות אפשריות שעלולות להיות מוגשות נגדה, בגין מחדלים של מנורה
או ליקויים שיתגלו בביצוע העבודות שנטלה על עצמה מכוח ההתקשרות עם צוק אמיטאל.
ב. העבודות
בנמל חיפה
אף טענה זו
דינה להידחות. כאמור, טענו המערערות בפנינו, כי התביעה בגין העבודות בנמל חיפה,
אינה ממלאת אחר התנאים הקבועים בהסכם מרץ, ולפיו ערבה אוליצקי כריה רק לעבודות
שהתבצעו החל מיום 1.1.95.
להסכם
מרץ קדמה הזמנה של אוליצקי עפר מיום 6.3.95, נספח ז' לכתב התביעה, בה נאמר:
"הנני
לאשר בזאת שאנו נשלם את עבודתכם בנמל חיפה לפי המחירים המוסכמים עמכם (מחירי צוק
עמיטאל), וזאת בתנאי שתצאו מיד לעבודה ותעמדו בלוח הזמנים המקורי ותסיימו את
העבודה בהתאם לדרישות הפיקוח".
על
הזמנה זו השיבה מנורה באותו יום במסמך החתום על ידי מנהל מנורה, מר אלי אהרון.
במסמך זה (מוצג נ1/) נאמר:
"קיבלתי
את אישורך לגבי העבודות בנמל. נתתי הוראה ועד מחר יחלו ביציקות 2 בסיסים והכנת
טפסנות ליציקת השלישית. אבקשך לאשר הסיכום להכין לנו התשלום בסך 99,000 ש"ח +
מע"מ עבור ח-ן חלקי 1 מ 31.12.94 ושיק על סך 155,000 ש"ח + מע"מ
עבור חלקי 2 לתאריך 30.3.95. אודה לכן על הכנת התשלומים עד היום".
בעניין זה קבע
בית משפט קמא, כי הזמנת אוליצקי השתכללה להסכם נפרד ועצמאי עם קבלתה על ידי מנורה.
עוד קבע בית המשפט, כי הסכם מרץ לא הפקיע את תוקפו של הסכם זה, אדרבא, הסכם מרץ
המשיך את תוקפו באופן שבמידה ובוצעו עבודות מעבר לאלה המופיעות בתשובת מנורה, הרי
שאוליצקי כריה חייבת בתשלום עבורם.
נראה
כי מסקנה זו בדין יסודה, ואין מקום להתערב בה. ראשית, אכן נראה כי בהסדר הביניים
מופיעים סכומים מוגבלים, אך כפי שעולה מלשון ההזמנה, אוליצקי הביעה את נכונותה
לשלם עבור השלמתן של כל העבודות שמבצעת מנורה באתר. שנית, הסדר זה מהווה
אינדקציה ברורה ואף ראייה ניצחת לתכליתו של הסכם מרץ לפיה, אוליצקי מתחייבת לשלם
למנורה עבור המשך העבודות. לאור האמור יש לפרש את הסכם מרץ על פי תכליתו כפי
שקיבלה ביטוייה בהבנות הביניים עובר לחתימת ההסכם, ולפיה אוליצקי מתחייבת, באופן
עצמאי, לשלם את חובה של צוק אמיטאל. על רקע זה יש לדחות את טענת אוליצקי לפיה,
הסכם מרץ ביטל את הבנות הביניים, ולפיו אין היא חייבת עיקרית אלא ערבה לחובה של
צוק אמיטאל (ע"א 255/89, פרדו דניאל נ. מדינת ישראל, פ"ד מו(5)
עמ' 641).
אף בטענת
אוליצקי בדבר קבלת התמורה על ידי צוק אמיטאל, אין ממש. בפני בית משפט קמא עמד
תצהירו של אלי אהרון, מנהלה של מנורה, ולפיו בוצעו העבודות לשביעות רצונו של
המזמין, ועל כן הניח כי התשלום עבור העבודות הועבר לידיה של חברת יש-גד. בית המשפט
הוסיף, כי במצב זה עובר נטל הראייה לאוליצקי, ואם ביקשה זו להפריך את טענות בעלת
דינה, היה עליה להביא ראיות-לסתור. אך היא בחרה שלא עשתה זאת, ועל כן רשאי היה בית
המשפט להוסיף ולקבוע, כי התקיימו כל תנאיו של סעיף 2.3 של הסכם מרץ, ולפיכך זכאית
מנורה לסכום אותו תבעה בגין העבודות בנמל.
מסקנה זו מקובלת עליי
ואיני מוצא יסוד להתערב בה.
5. לנוכח כל
האמור, אני מציע לדחות את הערעור, ולחייב את המערערות בהוצאות מנורה (משיבה מס'
1), בסכום של 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט, כאמור בפסק
דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, ו' בשבט
תשס"א (30.1.2001).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99039780.O07