אריה בזק נ. הועד המרכזי -לשכת עורכי הדין בישראל

פסק-דין בתיק עע"ם 3976/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"ם 3976/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אריה בזק נ ג ד המשיב: הועד המרכזי - לשכת עורכי הדין בישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (הנשיא חשין) מיום 7.5.13 בעת"מ 35746-04-13 תאריך הישיבה: כ"ט בשבט התשע"ד (30.1.14) בשם המערער: עו"ד מירי אמסלם; עו"ד הודיה אמויאל בשם המשיב: עו"ד ד"ר משה עליאש פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיא חשין) בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 7.5.13 בעת"מ 35746-04-13, בגדרה נדחתה עתירתו של המערער על החלטתו של המשיב, הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל, מיום 14.4.13. עניינו של הערעור – קביעת מועד תחילת התמחותו של המערער. רקע ב. ואלה עיקרי העובדות, כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא: ביום 29.2.12 פנה המערער, כבן 53, המחזיק בתואר ראשון במשפטים, ללשכת עורכי הדין בבקשה לרישום התמחות החל מיום 1.3.12. בתצהיר שצורף לבקשת ההתמחות הצהיר המערער, כי מתנהל נגדו הליך פלילי (תו"ב 51001-01-11), בגדרו מיוחסות לו עבירות של בניה ללא היתר ואי קיום צו שיפוטי. בפועל החל המערער לעבוד כמתמחה ביום 1.3.12. ג. ביום 29.5.12 הורשע המערער בבית המשפט בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ונקבע דיון לטיעונים לעונש ליום 11.9.12. ד. ביום 21.6.12 קיימה ועדת ההתמחות של לשכת עורכי הדין – ועדת משנה של הועד המרכזי – דיון בבקשתו של המערער. בדיון זה נמסר למערער כי עליו לחזור לועדה כשבידו היתר בניה, ובסוף הדיון הוחלט כי לפי שעה אין ניתן לאשר את בקשתו. בהמשך לדיון זה העביר המערער היתר בניה, וביום 30.7.12 נמסר לו על-ידי סמנכ"ל הלשכה, כי הואיל והיתר הבניה שהעביר מתייחס לחלקה אחת מבין שתיים שלגביהן הוגש כתב האישום נגדו, והואיל וההליכים בבית המשפט טרם הסתיימו וטרם נגזר דינו, אין ניתן לאשר את בקשתו. למערער נמסר, כי יוזמן לשימוע נוסף בפני ועדת ההתמחות במהלך חודש ספטמבר 2012. ה. בדיון שקיימה ועדת ההתמחות ביום 12.9.12 נאמר למערער, כי ההיתר ששלח מתייחס לחלקה אחת, והוטח בו כי לא דיווח לועדה על הרשעתו מיום 29.5.12. עוד נאמר, כי העבירות בהן עסקינן – בניה ושימוש ללא היתר – אינן קלות כלל וכלל. המערער השיב, כי בשוגג התייחס כתב האישום לחלקה נוספת. הוּדע למערער, כי ועדת ההתמחות תמתין לסיום ההליך הפלילי, והמלצתה של הועדה היתה כי לפי שעה אין ניתן לאשר את תחילת התמחותו. ו. בדיון שהתקיים ביום 12.11.12 בהליך הפלילי הוצג לבית המשפט הסדר טיעון, לפיו הרשעתו של המערער (מיום 29.5.12) – תבוטל, ותחתיה יוגש כתב אישום מתוקן, בגדרו תימחק אחת מן החלקות שנזכרה בכתב האישום המקורי, וכן יימחק סעיף האישום של אי קיום צו שיפוטי. כן הוצג עונש מוסכם – קנס בסך 10,000 ש"ח, חתימתו של המערער על התחייבות להימנע מביצוע עבירות, והריסת המבנים נשוא כתב האישום (אשר ביצועה יידחה ב-18 חודשים). בית המשפט קיבל את הבקשה לביטול ההרשעה, המערער הודה בכתב האישום המתוקן, ובית המשפט הרשיעו והטיל עליו את העונשים המוסכמים. ז. בדיון שקיימה ועדת ההתמחות ביום 20.12.12 נאמר, כי נוכח סיומו של ההליך הפלילי אין מניעה לאשר כעת את תחילת ההתמחות. ח. ביום 18.2.13 התקיים דיון בעניינו של המערער בפני נשיאות ועדת ההתמחות, בו ביקש לאשר את תחילת התמחותו מיום 1.3.12. נשיאות הועדה החליטה להביא את הסוגיה בפני מליאת הועדה. בעקבות דיון זה שלחו באי כוחו של המערער, ביום 24.2.13, מכתב ללשכה, בה שטחו את טענותיו – הן בנוגע לפגמים שלשיטתם נפלו בדיון נשיאות ועדת ההתמחות מיום 18.2.12, הן לגוף הדברים. ט. ביום 28.2.13 קיימה מליאת ועדת ההתמחות דיון בעניינו של המערער, בסופו המליצה הועדה לועד המרכזי לאשר את תחילת התמחותו מיום 20.12.12 (מועד הדיון האחרון שהתקיים בעניינו). בהמלצתה של הועדה נאמר, בין היתר, כי "המבקש [המערער – א"ר] בטענותיו מתעלם כליל מהעובדה שכאשר הופיע לפנינו היו לפנינו כתב אישום והרשעה בעבירה חמורה של אי קיום צו שיפוטי. במצב דברים כזה לא ניתן היה לאשר את תחילת ההתמחות, והוא אף לא טען באותה עת טענה זו. גם טענות ההפליה שטוען אינן במקום ...". י. משלא נתקבלה החלטה בועד המרכזי, הגיש המערער עתירה מנהלית (עת"מ 22198-03-13) בה דרש להורות ללשכה לנמק מדוע לא תאושר בקשתו לתחילת התמחות החל מיום 1.3.12, ומדוע לא יתאפשר לו להיבחן בבחינות הלשכה בכתב ביום 1.5.13. בדיון שנערך בית המשפט קמא ביום 24.3.13 קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, לפיה ככל שלא תינתן החלטת הועד המרכזי עד ליום 18.4.13, יִגש המערער לבחינות בכתב, אולם תוצאותיהן לא יימסרו לו עד להחלטת הועד המרכזי. יא. ביום 14.4.13 החליט הועד המרכזי לאשר את תחילת התמחותו של המערער ביום 12.11.12 – המועד בו בוטלה הרשעתו הראשונה, והוא הורשע לפי הסדר הטיעון. יב. כנגד החלטה זו הגיש המערער עתירה מנהלית (עת"מ 35746-04-13), בגדרה עתר להכיר בתחילת התמחותו מיום 1.3.12. בעתירה נטען, בין היתר, כי משאישרה הלשכה את התמחותו, יש להכיר בה ממועד תחילתה בפועל, וזאת בהתאם לכלל 3(א) לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962 (להלן כללי רישום התמחות). עוד נטען, כי ועדת ההתמחות יצרה מצג לפיו עם סיום ההליכים כנגד המערער תאושר התמחותו בדיעבד, קרי, החל מיום 1.3.12. המערער הגיש גם בקשה לצו ביניים, לפיו יותר לו להיבחן בבחינות הלשכה בכתב. בדיון שהתקיים ביום 25.4.13 הסכימו הצדדים, לפי הצעת בית המשפט, כי המערער ייבחן בבחינות הלשכה בכתב בחודש מאי 2013, אך בחינתו לא תיבדק אלא לאחר מתן פסק דין חלוט בעתירתו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יג. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נאמר, כי לפי סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן חוק לשכת עורכי הדין או החוק) רשאית הלשכה לסרב – לפרק זמן קצוב ("סמכות לשעה") או לצמיתות – לקבל מועמד להתמחות או מועמד לחברות בה, בהיותה שומרת הסף של מקצוע עריכת הדין, וכי סמכות הסירוב לשעה יכול שתופעל עד להכרעת דין בפלילים בעניינו של מועמד להתמחות. עוד נאמר, כי התערבות בהחלטותיה של הלשכה בכגון דא תיעשה כאשר ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות או גורמת פגיעה בלתי מידתית במועמד. בית המשפט קבע (פסקה 26), כי במקרה דנא הפעיל הועד המרכזי את סמכותו לפי סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, וכי (פסקה 35) החלטתו היא סבירה ומידתית ואין להתערב בה, והוא הדין בהחלטותיה של ועדת ההתמחות על ציר הזמן. בין היתר נאמר, כי בעובדה שבמערער לא הוטל קלון, אין כדי להמעיט מחומרת העבירות בהן הורשע, וכי בנסיבותיו האישיות של המערער אין כדי להטות את הכף. יד. בפסק הדין נאמר עוד, כי לפי כלל 3(א) לכללי רישום התמחות, רק לאחר שאושרה בקשת התמחות ייקבע מועד ההתמחות כמאוחר מבין השניים – יום תחילת ההתמחות בפועל או יום קבלת בקשת ההתמחות בלשכה. נאמר, כי הואיל ובקשתו של המערער להתמחות מיום 1.3.12 לא אושרה, כלל 3(א) אינו חל עליה. בית המשפט הוסיף, כי לגישתו כלל 3 אינו יכול לסייג את סמכות הסירוב שבסעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, באשר האחרון מצוי בשלב גבוה יותר במדרג הנורמטיבי (חקיקה ראשית מול חקיקת משנה); באשר כלל 3 עוסק בהתמחות אשר אין מניעה לאשרה, אולם אינו נוגע למצבים חריגים שבהם אין מתקיימות דרישות מהותיות; ובאשר כלל 3 נועד למנוע מצבים שבהם תאושר התמחות בדיעבד. נאמר (פסקה 30), כי "התמחות שהחל בה מועמד, חרף החלטת הלשכה שלא לאשרה, כמוה כהתמחות שלא בוצעה, וכלל אין לקבל טענה כי יש לאשרה בדיעבד". טו. בית המשפט דחה את טענת המערער, כי ועדת ההתמחות יצרה כלפיו מצג לפיו התמחותו תאושר בדיעבד. בית המשפט ציין, כי לא שוכנע שמצג כזה אכן נוצר; נאמר, כי טענתו של המערער שומטת את תכלית דיוני ועדת ההתמחות והחלטותיה, וכי המערער לא ביקש מן הועדה לאשר את התמחותו באופן מיידי. בית המשפט ציין, כי אף אם התקיים מצג כלפי המערער, לא התקיימו יסודותיהם של הבטחה מנהלית או השתק, נוכח העובדה שמערער לא שיכנע בהסתמכותו על מצג זה, ונוכח חוסר תום הלב (אי גילוי פרטים לועדת ההתמחות). הערעור טז. בערעור – שהוגש על-ידי המערער עצמו – נטען, כי הועד המרכזי לא איזן כראוי בין השמירה על טוהר המקצוע לבין הפגיעה בחופש העיסוק של המערער, ובכלל זאת ייחס למערער התנהלות בחוסר תום לב. נטען, כי בשום שלב לא נאמר למערער שעליו להפסיק את התמחותו, וכי ממילא ועדת ההתמחות (להבדיל מהועד המרכזי) לא יכלה לקבל החלטה בדבר הפסקת ההתמחות. המערער טוען, כי לפי כלל 3(א) לכללי רישום התמחות היה על הועד המרכזי לאשר את התמחותו של המבקש מיום הגשת בקשתו. נטען, כי הועד המרכזי לא קבע שהוא "מסרב לפי שעה" לאשר את התמחותו של המערער. המערער חוזר על טענותיו בדבר המצגים שהוצגו לו, שהשתכללו – כך נטען – כדי הבטחה שלטונית. עוד נטען, כי למערער לא ניתנה האפשרות לטעון בפני הועד המרכזי. יז. המשיב טוען, כי אין מניעה שהלשכה תראה בהליכים הנוגעים לכתב אישום בעניינו של מועמד להתמחות כאלה המצדיקים סירוב לשעה לאישור בקשת התמחות, וכי יש לדחות את פרשנותו של המערער להוראות כלל 3 לכללי רישום התמחות. עוד נטען בסיכומי המשיב, כי יש לדחות את טענת ההסתמכות שבפי המערער, שנדחתה עובדתית בבית המשפט קמא. באשר לזכות הטיעון נאמר, כי המערער הופיע מספר פעמים בפני ועדת ההתמחות, וכי הועד המרכזי קיים – כעולה מפרוטוקול הדיון שהתקיים בעניינו של המערער – דיון נרחב בבקשתו, ובנסיבות אלה ניתן למערער יומו וקוימה חובת השימוע. הדיון יח. בדיון שהתקיים ביום 30.1.14 חזרו הצדדים על טענותיהם. המערער היה מיוצג. הצענו לצדדים, כי המערער ימחל על ערעורו, ישלים את חודשי ההתמחות שנותרו לו, ובסיומם תיבדק הבחינה בכתב שקיים בחודש מאי 2013 (לפי הסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי), והוא לא יחויב להיבחן בכתב פעם נוספת. בא כוח המשיב מסר שיעביר את הצעתנו לועד המרכזי, אולם המערער מיאן להסכים להצעה זו. יש להכריע איפוא בערעור. הכרעה יט. לאחר העיון, חוששנו כי אין מנוס מאי-היעתרות לערעור. כ. סעיף 26 לחוק לשכת עורכי הדין קובע את תנאי הכשירות לרישום מתמחה. סעיף 27 לחוק קובע, כי "הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין. סירבה הלשכה לרשום מתמחה, תודיע למועמד את נימוקיה בכתב". סעיף 27 הוא אחד מן האמצעים המסורים ללשכה על-מנת לשמור על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין; אכן, "במסגרת שיקול הדעת שיפעיל, על הועד המרכזי לשמור על רמתו ועל כבודו של מקצוע עריכת הדין ולהקפיד לבל יסתננו לשורותיו מי שאינם ראויים לכך. קביעת אמות המידה של התנהגות ראויה של עורכי-דין מסורה, ככלל, למוסדות לשכת עורכי הדין המוסמכים. תפקידם אינו מסתכם בדאגה להענשת עורכי-דין העוברים עבירות משמעת. על הוועד המרכזי למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך-דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין. אדם כזה לא יורשה להירשם כמתמחה ולא יירשם כחבר הלשכה" (בג"צ 2708/93 עצמון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מח(2) 57, 60, מפי השופט – כתארו אז – אור; ראו גם על"ע 3646/02 קרן נ' לשכת עורכי הדין בישראל (2002)). בעל"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין בישראל (פ"ד נח(5) 695) נאמר, מפי השופטת חיות, כי "הסמכות המסורה ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה או שלא לקבלו כחבר הלשכה, יכול שתופעל גם על דרך של 'סירוב לשעה' באופן המונע את הרישום להתמחות או את הקבלה לחברות בלשכה לפרק זמן קצוב בלבד, ולאו דווקא לצמיתות" (שם, בעמ' 703). בגדר שיקוליה רשאית הלשכה – ויש שיאמרו חייבת – להביא בחשבון גם הליכים פליליים המתנהלים כנגד מועמד להתמחות (עע"מ 1098/10 אונגיל נ' לשכת עורכי הדין בישראל (2010); להלן עניין אונגיל). כא. ואמנם, גם המערער אינו חולק על סמכות הסירוב הזמנית (ראו סעיף 25 לסיכומיו). אלא מאי? הוא טוען, כי משעה שסולקה המהמורה אשר בגינה סירבה הלשכה לרשום אותו כמתמחה, ולוא באופן זמני, הנה מכוח כלל 3(א) לכללי רישום התמחות היה על הלשכה להכיר בהתמחותו ממועד תחילתה בפועל – 1.3.12. טענה זו, בכל הכבוד, אין לקבל. כב. וזוהי לשונו של כלל 3(א) לכללי רישום התמחות: "אושרה בקשתו של המתמחה, ייחשב כיום תחילת התמחותו התאריך הנזכר בהודעת המאמן כיום תחילת ההתמחות בפועל, או התאריך שבו נתקבלה הבקשה בלשכה, הכל לפי התאריך המאוחר יותר". כלל זה נועד להסדיר את מועד תחילת ההתמחות, נוכח העובדה שפעמים רבות לא מתקיימת חפיפה מלאה בין מועד תחילת ההתמחות בפועל למועד קבלת בקשת ההתמחות אצל לשכת עורכי הדין. ברגיל, כך מורנו הכלל, ייקבע תאריך תחילת ההתמחות לפי המאוחר מבין השניים. כללים 3(ב) ו3(ג) מאפשרים, במקרים מסוימים, לחרוג מן הכלל האמור. כג. ואולם, בניגוד לנטען בערעור, אין ניתן לומר כי כל אימת שהלשכה הפעילה את סמכותה שלא לרשום מתמחה על דרך של סירוב לשעה, מעת שלבסוף אושרה בקשת ההתמחות, יש לבחון את מועד תחילתה לפי כלל 3(א), בדיעבד. ראשית, וכמות שציין בית המשפט המחוזי, הוראת סעיף 27 לחוק מצויה – במדרג הנורמטיבי – מעל כלל 3(א), וקיים קושי לטעון כי האחרון גובר על סמכות שהוקנתה בחקיקה ראשית או מסייג אותה. שנית, כאמור כלל 3(א) עוסק בסיטואציות שבהן ישנו פער זמנים בין מועד תחילת ההתמחות לקבלת בקשת ההתמחות, והוא קובע שברגיל תחילת ההתמחות נקבעת לפי מועד קבלת בקשת ההתמחות בלשכה, וזאת במטרה להבטיח פיקוח של הלשכה על ההתמחות (על תכלית הפיקוח שביסוד כללי רישום התמחות ראו בג"ץ 702/81 מינצר נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד לו(2) 1). הכרה בהתמחות בדיעבד תהא איפוא בגדר היוצאים מן הכלל. הכרה כזו (בדיעבד), באופן גורף, כמשאלתו של המערער, אינה עולה בקנה אחד עם התכלית שביסוד כלל 3(א). שלישית, והוא עיקר, קבלת טענתו של המערער משמעה ריקונה מתוכן של סמכות הסירוב הזמנית. קביעה, לפיה יש להכיר גם בתקופה בה סירבה הלשכה – באופן זמני – לאשר בקשת התמחות של מועמד פלוני מחמת שאישור ההתמחות יפגע בכבוד המקצוע, משמעה התעלמות מן הטעמים שעמדו ביסוד הסירוב הזמני והפיכתם, הלכה למעשה, לחסרי נפקות מעשית. במלים אחרות, העובדה שבשלב מסוים הוסרה – לעמדת הלשכה – המניעה לאישור בקשת התמחותו של פלוני, אינה יכולה להשמיע לנו, מיניה וביה, כי מלכתחילה ניתן היה לאשר את הבקשה. ה"בדיעבד" אינו יכול ללמד על ה"מראש", וענייננו יעיד: במקרה דידן סברה ועדת ההתמחות, כי נוכח ההליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו של המערער והרשעתו בהם, לא היה ניתן לאשר את בקשת ההתמחות שלו. משהתבררה התמונה לאשורה וההליכים הפליליים הללו באו לקיצם (על דרך של הסדר טיעון), אושרה בקשתו. האם בכך יש כדי לומר שמעיקרא צריך היה לאשר את הבקשה? סבורני, כי התשובה לשאלה זו אינה בחיוב. ודוק – אין זה מן הנמנע, כי במקרים מסוימים, תסבור הלשכה שיש להכיר במועד קבלתה של בקשת ההתמחות כמועד תחילתה. ואולם, מדובר בסוגיה שבשיקול דעת, שההכרעה בה – לכאן ולכאן – מצויה בגדר סמכותה של הלשכה. מסקנת המקובץ היא כי משהוסר הסירוב הזמני לרישומו של מאן דהוא כמתמחה, אין לפנות לכלל 3(א) לצורך קביעת מועד תחילת ההתמחות, ויש לבחון את הרקע שעל בסיסו ניתן הסירוב, כל מקרה לנסיבותיו. הלשכה אמונה – וצריך שתהא אמונה – על נקיון המקצוע המשפטי וטהרו, וראוי שלא לרפות את ידיה. כד. המערער מוסיף וטוען, כי הואיל ההחלטות בעניינו ניתנו על-ידי ועדת ההתמחות ולא על-ידי הועד המרכזי, לו מסורה הסמכות להורות על סירוב זמני, לא היה למעשה "סירוב לפי שעה". אכן, "הסמכות לעניין רישום מתמחים נתונה בידי הוועד המרכזי. הועדה - היא כזכור ועדת ההתמחות הארצית - הינה אך גוף מייעץ לוועד המרכזי" (על"ע 3658/05 בל נ' לשכת עורכי הדין בישראל (2005), בפסקה 4 מפי השופט – כתארו אז – גרוניס). ואולם, ועדת ההתמחות החליטה – בימים 21.6.12 ו-12.9.12 – כי נוכח ההליכים הפליליים המתנהלים בעניינו של המערער, אין ניתן לאשר את בקשתו. המערער לא השיג על כך, ולא טען שמדובר בהחלטה בלתי מחייבת. אדרבא, במכתב באי כוחו מיום 18.2.13 (מוצג ט' לתיק מוצגי המערער) נטען, כי "ועדת ההתמחות החליטה שלא לאשר את ההתמחות של אריה [המערער – א"ר] עד שהתיק המתנהל בעניינו יסתיים" (סעיף 13; הדגשה הוספה), וכי "בענייננו, ועדת ההתמחות קבעה שלא ניתן לאשר את ההתמחות של אריה עד שהתיק המתנהל נגדו יסתיים" (סעיף 14; הדגשה הוספה), קרי, המערער הבין וידע שמדובר ב"סירוב לפי שעה"; הבין, סבר וקיבל. יתירה מכך: ההחלטה הנתקפת כאן היא החלטתו של הועד המרכזי מיום 14.4.13, לה בודאי מסורה הסמכות להורות על סירוב זמני לרישום. על כן חוששנו, כי אין ניתן להיעתר לטענתו בעניין זה. כה. על-יסוד האמור סבורני, כי אין ניתן להיעתר לטענותיו של המערער במישור הסמכות. כו. אשר לסבירות החלטתו של הועד המרכזי: כעולה מפרוטוקול הדיון בועד המרכזי (מוצג י' לתיק מוצגי המערער), בראש השיקולים שהכריעו את הכף לחובת המערער היתה חומרת העבירות שבהן הורשע לפי כתב האישום המקורי שהוגש נגדו – שימוש במקרקעין שלא כדין ואי קיום צו שיפוטי (אלה הוקהו במידת מה בהסדר הטיעון שאושר בבית המשפט בדימונה בחודש נובמבר 2012). במכלול, הוחלט לאשר את בקשת ההתמחות של המערער החל מיום 12.11.12. איני סבור, כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה. המערער הורשע בעבירות בניה שלא כדין, שלמרבה הצער הפכו לחזון נפרץ במחוזותינו, וחמור מכך – בעבירה של אי קיום צו שיפוטי. לגבי האחרונה, פשיטא כי כיבודן וקיומן של החלטות שיפוטיות צריך להיות נר לרגלי המבקש לעסוק במקצוע עריכת הדין ולשמש כמייצגם של אחרים, והחוטא בכך צריך לדעת כי הדבר עלול לעמוד לו לרועץ, וכי על הלשכה ומוסדותיה לשקול זאת בגדר שיקוליהם. העובדה, כי בסופו של יום בוטלה הרשעתו של המערער בעבירה זו, אינה משנה בדיעבד מן התמונה שנפרשה בזמן אמת בפני מוסדות הלשכה. הוא הדין בנסיבותיו האישיות של המערער – גילו, והטענה כי מדובר ב"קריירה שנייה". יש לזכור עוד בהקשר הסבירות, כי בעוד שהמלצתה של ועדת ההתמחות היתה לאשר את בקשת ההתמחות של המערער ביום 20.12.12, הועד המרכזי פסע כברת דרך מסוימת לקראתו והקדים את המועד ל-12.11.12. כז. בפרוטוקול הדיון בועד המרכזי נאמר, כי המערער הסתיר את דבר הרשעתו מהועד המרכזי, וכך גם עולה לכאורה מפרוטוקול הדיונים בועדת ההתמחות מיום 21.6.12 ומיום 12.9.12, בו הוטח במערער, מפי חבר הועדה עו"ד א' פרסקי, כי "הורשעת ולא דיווחת על כך". בית המשפט המחוזי (פסקה 36) זקף לחובתו של המערער גם את אופן התנהלותו מול הועדה. המערער בערעורו (סעיף 33) מלין על כך ולטענתו הוא השיב לעו"ד פרסקי (בדיון ביום 12.9.12) כי דיווח לחברי הועדה ואף מסר להם את הכרעת הדין, אולם סבורנו כי הואיל והדברים לא נרשמו בפרוטוקול, ולא הוגשה בקשה לתיקון פרוטוקול ישיבת ועדת ההתמחות מיום 12.9.12, קיים קושי לקבלה כעת, ומכל מקום ועדת ההתמחות היתה צריכה להביא את העבירות שיוחסו למערער בגדר שיקוליה אף אם היה מדובר אך בכתב אישום, ולא בהרשעה. במלים אחרות, סוג העבירות בהן הואשם המערער הצדיק בירור שיפוטי בטרם יותר למערער לבוא בשעריה של לשכת עורכי הדין; שהרי "מקצוע עריכת הדין מתייחד אל נכון בערכים שנטע בו המחוקק, ועל בית המשפט להיזהר ממתן יד לשחיקתם. חופש העיסוק אינו זכות מוחלטת, ואין לומר כל עיקר כי הגבלתו בכגון דא אינה לתכלית ראויה" (עניין אונגיל, בפסקה י"ט). כח. אם כן, גם במישור הסבירות לא נמצא מקום להתערבות בהחלטתו של הועד המרכזי. אי-נכונותו של הועד המרכזי להכיר בתקופה בה כנגד המערער היה תלוי כתב אישום בעבירות חמורות (מיום 1.3.12 ועד ליום 29.5.12), ובתקופה בה הורשע בעבירות אלה (מיום 29.5.12 ועד ליום 12.11.12), אינה חורגת ממתחם הסבירות. כט. לא מצאנו להיעתר אף לטענה בדבר מצגיה של ועדת ההתמחות שבפי המערער. אמנם, ביום 10.9.12 נשלח למערער מכתבה של סמנכ"לית הלשכה בעניין "המצאת דוח תקופתי" (מוצג ז' לתיק מוצגי המערער) ומוטב היה למכתב זה אלמלא נשלח, אולם נוכח החלטותיה המפורשות של ועדת ההתמחות, שאינן משתמעות לשתי פנים, לפיהן לא ניתן לאשר את בקשת ההתמחות של המערער, אין במכתב זה כדי להטות את הכף. חוששנו גם, כי המערער קורא בהחלטותיה של ועדת ההתמחות על ציר הזמן את שאין בהן, והגם שניתן להבין למשאלות ליבו – אין בהן, בכל הכבוד, כדי לבסס טענת הסתמכות. ל. המערער טוען עוד, כי לא ניתן לו להופיע בפני חברי הועד המרכזי. דא עקא, שהמערער הופיע בפני ועדת ההתמחות ובפני נשיאותהּ, והוא אף שלח, ביום 18.2.13, מכתב לועד המרכזי שבו שטח את טענותיו (מוצג ט' לתיק מוצגי המערער). יתירה מכך: מפרוטוקול הדיון בועד המרכזי ניתן ללמוד מהם השיקולים שהדריכו אותו עת נדרש להכריע בעניינו של המערער, דבר המאפשר קיומה של ביקורת שיפוטית אפקטיבית על החלטתו. בנסיבות אלה, איננו סבורים כי הופרה חובת השימוע (ראו על"ע 1421/04 דר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, הועד המרכזי, פ"ד נח(6) 457, 462-461), שכידוע יכול שיהא בכתב. יתר על כן, ניתן להשקיף על הדברים גם כאילו הועד המרכזי ערך למערער שימוע באמצעות ועדת ההתמחות (ראו על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נט(6) 202, 214). העיקר הוא, כי טענותיו השונות לא נעלמו מעיני הועד המרכזי בהכרעותיו. כללם של דברים לא. על רקע האמור, אין בידינו להיעתר לערעור. המערער ישלם למשיב הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 7,500 ש"ח. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏ו' באדר א התשע"ד (‏6.2.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13039760_T02.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il