פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3976/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3976/11 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 13.4.2011 בתפ"ח 1031/09 שניתן על ידי כב' השופטים ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט תאריך הישיבה: כ"ו בתשרי התשע"ב (24.10.11) בשם המערער: עו"ד טל ענר בשם המשיב: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטים ש' דותן, י' שיצר, וש' שוחט) בתפ"ח 1031-09, אשר הרשיע את המערער ביום 13.12.2010 בעברות של אינוס לפי סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ושל תקיפת בת זוג לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב)(1) לחוק הנ"ל; וגזר את עונשו ביום 13.4.2011 ל-24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו עברה מסוג העברות בהן הורשע או עברת אלימות מסוג פשע ופיצוי למתלוננת בסך 30,000 ₪. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין. עובדות המקרה וטענות הצדדים 2. על פי כתב האישום, ביום 21.5.2009 יצאו המערער ובת זוגו, היא המתלוננת, לבילוי. במהלך הבילוי שתתה המתלוננת כמות ניכרת של משקה אלכוהולי ובסוף הבילוי הם שבו למקום מגוריהם. בתאריך 22.5.2009, לפנות בוקר, הורה המערער למתלוננת לעזוב את הדירה, מאחר שלטענתו "לא שמרה לו אמונים" במהלך הבילוי. היא עזבה את הדירה והתיישבה בקרבת מקום. בסמוך לכך הגיע המערער למקום ישיבתה, אחז בשערותיה, זרק אותה על הרצפה פעמיים והכה בראשה. לאחר מכן, המערער גרר את המתלוננת לדירה, הכניסה לחדר הרחצה ואנס אותה כאשר היא הייתה במצב של ערפול חושים וחוסר שליטה או יכולת להתנגד למעשיו. לגרסת המערער, הוא לא תקף את המתלוננת אלא יצא אחריה כדי להחזירה לדירה. לכשמצאה, הוא הבחין שהיא סבלה מחולשה ושכבה על הרצפה. על כן הוא נשא אותה בחזרה אל הדירה, ובהמשך הכניס אותה לחדר הרחצה לשטוף את פניה. שם, לדבריו, היא התעוררה והחל הליך של פיוס והתקרבות, שהתפתח להתגפפות שהסתיימה בקיום יחסי מין מרצון בחדר השינה. 3. במהלך המשפט בבית המשפט המחוזי, בא כוחו של המערער באותו זמן ביקש להגיש חוות דעת שנערכה בידי ד"ר אברהם לזרי, מומחה לרפואה פיזיקאלית ושיקום (להלן: המומחה), שבחנה את האפשרות לקיומו של מצב פתופיזיולוגי המסביר את מצב המתלוננת כפי שתואר בכתב האישום ובעדותה בבית המשפט. בהחלטה מיום 3.5.2010 עמד בית המשפט המחוזי על השתלשלות בעייתית של מהלך העניינים מבחינה דיונית בעטיו של הסנגור. וכך תואר המצב: בא כוח המערער ביקש את הגשת חוות הדעת רק לאחר שנסתיימה עדותו של המערער; בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו ולשם כך איחד דיונים על חשבון זמנם של נאשמים הנתונים במעצר; ישיבה שנקבעה לחודש אפריל נדחתה בשל אילוצים אישיים של המומחה; ובישיבה שנקבעה התברר שבא כוח המערער לא טרח לזמן את המומחה ויום דיונים נוסף התבטל, וזאת מבלי שהוגשה אסמכתא לכך שנבצר מהמומחה להגיע לדיון. על כן קבע בית המשפט המחוזי שעדותו של המומחה לא תישמע בתיק. בהתאם לכך, נקבע בהכרעת הדין (עמ' 21) שאין להידרש לטענות של הסנגור שנסמכו על חוות דעתו של המומחה, שכן אין מדובר בחוות דעת שהתקבלה כדין. מעבר לנדרש, בית המשפט המחוזי הוסיף והעיר שאף לו הייתה חוות הדעת מתקבלת, אין היא קונקרטית דיה ולא היה בה בכדי לסייע למערער. כאמור, המערער הורשע בדין, ומכאן הערעור שלפנינו. 4. המערער מבקש להפוך את הכרעת הדין ולזכותו, בשל חוסר סבירות גרסתה של המתלוננת. לחלופין, הוא מבקש להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לשמיעת עדותו של המומחה והשלמת הכרעת הדין. לדבריו, בכך שנמנעה שמיעת עדותו של המומחה נגרם לו עיוות דין חמור, אשר שומה עלינו לתקנו. מן העבר השני, המדינה מבקשת לדחות את הערעור, ולהותיר על כנה את הכרעת הדין. באשר לעדותו של המומחה, המדינה מסכימה שמוטב היה לו הייתה עדות זו נשמעת בפני בית משפט קמא. ברם, לדבריה, בשלב זה יש לבחון אם יש בכוחה של עדות זו לשנות באופן פוטנציאלי את קביעותיה של הכרעת הדין. כיוון שהמחלוקת שבין הצדדים נעוצה בשאלה האם ומתי ניעורה המתעוררת ממצב העילפון בו הייתה שרויה, הרי שלחוות דעת הבוחנת את עצם ההיתכנות של "שיתוק פיסי עם עוררות קוגניטיבית" אין רלוונטיות להכרעה. על כן, נטען שלא קמה כל הצדקה להחזיר את התיק לבית משפט קמא. דיון 5. הנפסק בעניין רוזנשטיין (ע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד ס(3) 353 (פסקה 53)) מפי השופט א' א' לוי יפה לענייננו: "זכותו של נאשם בפלילים להליך הוגן היא זכות-יסוד חוקתית. היא נובעת מזכותו של הפרט לחירות ולכבוד. עמדה על כך השופטת ד' דורנר: "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו... הקנה מעמד של זכות יסוד חוקתית לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן, בעיקר מכוח סעיף 5 לחוק היסוד הקובע זכות לחירות, ומכוח סעיפים 2 ו-4 הקובעים זכות לכבוד האדם" (מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 354, 375). הזכות להליך הוגן היא זכות רבת-היבטים. עקרונות שונים משמשים בהבטחתה. הקפדה בהם "הינה בבחינת מקדם בטחון בעל חשיבות עליונה בעשיית הצדק המהותי ובשמירה על זכויותיהם של חשודים, נאשמים ועדים במסגרת הליך פלילי" (בג"צ 6319/95 חכמי נ' לוי פ"ד נא(3) 750, 755). תפקידם הוא לאזן את יחסי-הכוח הבלתי-שוויוניים שבין הנאשם לבין התביעה, הנהנית ברגיל ממעמד דיוני עדיף ומיתרונות נוספים, וכן להבטיח כי לנאשם תינתן הזדמנות מלאה להציג גרסת חפות ולפעול להוכחתה. על רקע זה הופכים בהירים הטעמים העומדים ביסודן של זכויות וערובות כחזקת החפות מאשמה, הזכות לעיין בחומר חקירה, זכות השתיקה והזכות לאי-הפללה עצמית, הזכות להסתייע בשירותי עורך-דין, הזכות לחקור עדים ולהציג ראיות, ועוד. לחלקן עיגון סטטוטרי מפורש (ראו, למשל, סעיפים 15, 74, 126, לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982; וסעיפים 32, 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996). אף נשמעה הדעה, כי זכויות אלו הן כיום עקרונות "שעל ספר" (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 375; בג"צ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים, פ"ד נח(2) 746, 764; א' ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 21). 6. ברמת היישום, כללים אלה אינם אבסולוטיים. למשל, בית משפט אינו חייב להיעתר לכל בקשת דחייה המוגשת על ידי הסנגוריה. מדובר בעניין של מידה, וחוש המשפטן עשוי להיות לעזר בתחימת הגבולות. במקרה דנא נדמה, כי הן בשלב הראיות והן בשלב זה, היה ועודנו ראוי לאפשר לסנגוריה להשלים את החסר מבחינתה. לאמור, מבלי להתייחס למידת ההסתברות ששמיעת עדותו של המומחה תהפוך את תוצאת הכרעת הדין, אין להשאיר את הרשעתו על כנה מבלי שניתנה הזדמנות לעד מומחה מטעמו לומר את דברו ולהיחקר לגביו. במבחן של נזק: ניהול ההליך, מול תועלת: מתן יומו של הנאשם בבית המשפט, מוטב בשלב זה לקבל את הבקשה. השיקולים בבקשה מעין זו כוללים בין היתר את עוצמת הפגיעה הפוטנציאלית בהגנת הנאשם, גם מבחינת מראית פני הצדק, השלב שבו הוגשה הבקשה, טיב הראיה שטרם נשמעה, הקשר שלה להרשעת הנאשם והשלכת שמיעת ראיה נוספת על המשך המשפט. משקלו של כל שיקול תלוי בנסיבות ומשתנה בהתאם לתמונה הכוללת. בענייננו, כאמור, נראה שהכף נוטה לכיוון שמיעת הראיה. 7. הערעור מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לשמיעת עדותו של ד"ר אברהם לזרי. לאחר שמיעת הראיה, ימשיך בית המשפט בטיפול בתיק על פי שיקול דעתו וישלים את מלאכת הכרעת הדין. ניתן היום, ‏י"ז טבת תשע"ב (12.1.2012). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11039760_Z07.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il