היועצת המשפטית לממשלה נ. פלוני

11 1 בבית המשפט העליון בע"מ 3974/22 לפני: כבוד השופט א' שטיין המבקשת: היועצת המשפטית לממשלה נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטת א' אלון) אשר ניתן ביום 24.5.2022 בענ"א 45709-02-22 בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד יסכה פישר-יוסף בשם המשיב 1: עו"ד נעם אפשטיין; עו"ד סתו עמון בשם המשיבה 2: עו"ד מיכל שוויקה בשם המשיבה 3: עו"ד זיו-זהבה יאיר פסק-דין הבקשה לפניי בקשת רשות ערעור מטעם המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטת א' אלון) (להלן, בהתאמה: בית המשפט המחוזי ופסק הדין קמא) אשר ניתן ביום 24.5.2022 בענ"א 45709-02-22, ואשר בגדרו התקבל ערעור המשיב 1 על החלטת בית המשפט לנוער חיפה (השופטת ה' קרוואני) (להלן: בית המשפט לנוער) אשר ניתנה ביום 23.1.2022 בתנ"ז 34902-06-21 (להלן: הליך הנזקקות) ואשר במסגרתה הוארך ב-60 ימים תוקפו של צו ביניים להשארת בתם הקטינה של המשיבים באומנה בבית דודיה (להלן, בהתאמה: הקטינה וצו הביניים או הצו). בית המשפט המחוזי קבע כי הצו יפקע בתוך 14 ימים ממועד פסק דינו, והקטינה תעבור למשמורת אביה, המשיב 1. ביום 12.6.2022 נתתי סעד ארעי המעכב את ביצועו של פסק הדין קמא עד למתן החלטה אחרת. ביום 29.6.2022 הוריתי על צירוף האפוטרופסית לדין של הקטינה (להלן: האפוטרופסית) כצד להליך דנן ואפשרתי לה להגיש את תגובתה לבקשה. לאחר שכל בעלי הדין פרשו לפניי את טענותיהם בכתובים, בהתאם להחלטתי מיום 12.6.2022, הגיעה שעת ההכרעה. הרקע לבקשה והליכים קודמים בחודש ינואר 2021 נולדה הקטינה לזוג הורים שאינם נשואים, הם המשיבים. המשיב 1 (להלן: האב) עלה ארצה בשנת 2002. הוא מתקיים מקצבת הכנסה ואינו מוכר לשירותי הרווחה. המשיבה 2 (להלן: האם) מאובחנת עם הפרעה סכיזואפקטיבית, ולה בן נוסף, אחיה למחצה של הקטינה, אשר הוכר בשנת 2021 כקטין נזקק ואינו מתגורר אצל אמו. בשבועות הראשונים לאחר שנולדה הקטינה, הסכים האב לשהייתה אצל סבתה מצד האם (להלן: הסבתא), תוך שהאב יהיה מעורב ככל הניתן בגידולה – זאת, מאחר שהצהיר כי אינו מנוסה בגידול תינוקות רכים. ביום 2.2.2021 סוכם עם האב כי הקטינה תישאר אצל סבתה, עד להתכנסות הוועדה לתכנון דרכי טיפול אשר עתידה הייתה להתכנס בתוך שלושה שבועות. ואולם, ביום 5.2.2021, הגיע האב לבית הסבתא ודרש לקחת את הקטינה למשמורתו. בעקבות דרישה זו, המשטרה ועובדת סוציאלית לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן, בהתאמה: העו"ס וחוק הנוער). הוזעקו למקום; התקיימו דין ודברים, והאב סירב לשמוע להצעותיה של העו"ס ולהגיע לפתרון מוסכם של המחלוקת בנוגע למשמורת זמנית. משכך היה, הוציאה העו"ס צו חירום להשארת הקטינה בבית הסבתא. כעבור מספר ימים, דיווחה הסבתא כי ההורים הגיעו לביתה בניסיון לקחת את הקטינה למשמורתם, תוך שהם מתפרעים וגורמים נזק לרכוש. המשטרה הוזמנה למקום, וחרף ניסיונותיהם של גורמי הרווחה להגיע לפתרון מוסכם של המחלוקת בנוגע למשמורת זמנית, האם לא הסכימה לשתף עמם פעולה. ביום 8.2.2021 אושפזה האם כשהיא במצב פסיכוטי קשה. לאור ההתרחשויות הללו, ביקשה הסבתא להסיר את אחריותה מהמשך הטיפול בקטינה והאב ביקש כי אחיו ואשתו (להלן: הדודים), המתגוררים בירושלים, יסייעו לו בגידול הקטינה. ביום 10.2.2021 התקיים דיון בוועדה לתכנון דרכי טיפול (להלן: הוועדה) בשיתוף גורמי הרווחה, האב ואחיו. בוועדה הוחלט, בהסכמת האב, כי צו החירום יוארך ב-60 ימים וכי הקטינה תעבור להתגורר בבית דודיה – וכך היה. ביום 9.5.2021 התקיים דיון נוסף בוועדה בשיתוף גורמי הרווחה והאב. האם בחרה שלא להשתתף בוועדה. האב הביע את שביעות רצונו מהטיפול בקטינה על ידי דודיה. לפיכך, הומלץ על המשך שהותה של הקטינה אצל דודיה כאמור, תוך הפניית ההורים לבחינת מסוגלות הורית – והאב הסכים לכך (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 9.5.2021, עמ' 2-1). עם זאת, לאחר הדיון בוועדה, התקשו גורמי הרווחה ליצור קשר עם ההורים, אשר לא ענו לטלפונים וסירבו לאשר את הסכמתם להמלצות הוועדה בחתימותיהם. ביום 13.6.2021 נפגשה העו"ס עם האב, אשר הסכים להמשך השהות של הקטינה אצל דודיה, וכן ביקש שהדיון המשפטי בעניינה יתקיים בחודש ספטמבר – הזמן שבו אמורה היתה הקטינה להתחיל לאכול אוכל מוצק ויהיה לו קל יותר, לפי דבריו, לטפל בה לבדו. ביום 9.9.2021 התקיים דיון בעניינה של הקטינה במסגרת הליך הנזקקות בבית המשפט לנוער. במהלכו, התנגד האב להארכת צו החירום, מבלי שסיפק הסברים לאי-שיתוף הפעולה מצדו עם גורמי הרווחה ולשאלת היחסים בינו לבין האם. בית המשפט לנוער הוציא מלפניו צו ביניים אשר יעמוד בתוקפו למשך 60 ימים, לפיו הקטינה תישאר באומנה בבית דודיה (להלן: צו הביניים). הורי הקטינה, המשיבים דכאן, לא הגיעו לפגישות שנקבעו עם גורמי הרווחה וסירבו ליצור עמם קשר. השיחות המעטות שהתקיימו בין ההורים לגורמי הרווחה כללו צעקות וחוסר שיתוף פעולה מצד ההורים. כמו כן, הדודים דווחו כי כאשר ההורים מגיעים לבקר את הקטינה, הם אינם מחליפים לה טיטול או מאכילים אותה. עוד התברר כי ההורים עברו להתגורר יחדיו בפתח-תקוה. ביום 6.1.2022 קיימה הוועדה דיון נוסף, ובסופו הומלץ על בחינת מסוגלות הורית, הערכה פסיכיאטרית, הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ לקטינה, הכרזה על הקטינה כנזקקת והוצאתה ממשמורת ההורים. ההורים התנגדו להמלצות הוועדה. ביום 23.1.2022 התקיים דיון בעניינה של הקטינה במסגרת הליך הנזקקות, ובית המשפט לנוער החליט להאריך את צו הביניים ב-60 ימים נוספים – זאת, לאחר שקבע כי יש בפניו ראיות לכאורה באשר לנזקקות הקטינה. האב ערער על החלטה זאת לבית המשפט המחוזי. בטרם מתן פסק דינו, הוגשו לבית המשפט המחוזי, מעת לעת, עדכונים על מצבה של הקטינה ועל הניסיונות לגבש תכנית טיפול בקטינה שתהיה מוסכמת על הצדדים. במסגרת דיווחים אלו, דווח כי: האב אינו משתף פעולה עם גורמי הרווחה, ונוהג כלפיהם – ואף כלפי הדודים – בתוקפנות, תוך שהוא צועק ומטיח בהם קריאות גנאי בכל מפגש; כי הקטינה מראה סימני אי-נוחות נוכח התנהגותו זאת של האב; כי האב איחר למפגש עם הקטינה; וכי האב אינו מוכן לספק לגורמי המקצוע מידע אודות טיב הקשר בינו לבין האם – כל זאת, באופן אשר מונע מגורמי המקצוע לגבש המלצות מוסכמות. בית המשפט המחוזי קבע כי דיווחים אלה אינם מתגבשים לכדי חשש ממשי כי הקטינה לא תהא מוגנת אם תגדל אצל אביה – וכי כל שנמצא בפני בית המשפט הוא ספק בדבר יכולתו של האב לגדל את הקטינה, הא ותו לא. משכך הוא, בית המשפט לא שוכנע כי מצבה של הקטינה, מצב חירום הוא, כזה המצדיק את השימוש בסעד הקיצוני ביותר – הוצאת הקטינה ממשמורת אביה. בית המשפט הוסיף כי במצב הדברים הרגיל, הורה לקטין אינו נדרש להוכיח באופן אפריורי את מסוגלותו ההורית – שכן זכותו לגדל את צאצאו היא זכות טבעית ובסיסית. בהתאם לכך, ביום 24.5.2022 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור האב וקבע כי תוקפו של צו הביניים יפקע וכי הקטינה תשוב למשמורת אביה – זאת, תוך 14 ימים; פרק זמן אשר נועד לאפשר לאב, לקטינה ולגורמי הרווחה להיערך למעברה הצפויה של הקטינה – אשר גדלה מחוץ לביתו ומשמרותו של אביה במשך שנה וחצי – למשמורת אביה. בית המשפט המחוזי הורה לגורמי הרווחה לגבש תכנית לצורך המעבר כאמור, וכן הנחה את האב לשתף פעולה עם גורמי הרווחה וציין כי המשך התנגדותו לבחינתם של גורמי הרווחה – תיזקף לחובתו. עוד נקבע כי הקטינה תהא נתונה תחת צו טיפול בקהילה (תכנית "מימד") עד למתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט לנוער במסגרת הליך הנזקקות. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. ביני וביני, הועבר הליך הנזקקות לבית המשפט לנוער פתח-תקוה (השופטת ש' עצמון הלוי, ס"נ) במסגרת תנ"ז 46651-05-22 – זאת, בעקבות העתקת מקום מגוריהם של ההורים לפתח-תקוה. ביום 6.6.2022 התקיים דיון בהליך הנזקקות ובסופו הורה בית המשפט לנוער על המשך ההוכחות. עוד קבע בית המשפט לנוער כי: "אני רואה לנכון לציין את דאגתי ממצבה של הקטינה אשר גדלה עד כה בבית הדודים (הם דמויות ההתקשרות שלה) ואמורה לעבור לבית הוריה אותם כמעט אינה מכירה. דאגה נוספת היא ממצבה של המשיבה [האם] אשר אושפזה בעבר ומצבה הפסיכיאטרי הנוכחי אינו ידוע לבית המשפט ואף לגורמי הטיפול. אציין כי המשיבה התקשתה מאוד לשבת במהלך הדיון, היא קראה קריאות לעבר שירותי הרווחה, יצאה ונכנסה ללא רשות, עד שנאלצתי להוציאה מהאולם. אמנם ב"כ המשיבים טענו כי המשיבים מוכנים לשתף פעולה עם שירותי הרווחה [...] אך בפועל המשיבים מלאים חשדנות כלפי שירותי הרווחה ולא שיתפו פעולה בעבר וגם בביקור שבוצע אצלם היום, טענו כי אינם זקוקים להדרכה ולטיפול בנושא הקטינה. בנסיבות אלו, החשש לשלום הקטינה גובר ויש הכרח שההורים ילוו ויטופלו כדי לסייע לקטינה לצלוח את המשבר שוודאי ייגרם מניתוקה הפתאומי מהוריה האומנים". טענות הצדדים המדינה טוענת כי שגה בית משפט קמא כאשר הורה על ביטול הצו ומעבר הקטינה למשמורת הוריה – זאת, בשעה שבעניינה של הקטינה מתנהל הליך נזקקות שיוכרע בקרוב. נטען כי, לא מן הנמנע כי בהליך הנזקקות תינתן החלטה על הוצאת הקטינה ממשמורת הוריה, אף לפרק זמן מסוים – ובמצב דברים זה, ייתכן כי לאחר מעבר הקטינה למשמורת הוריה – מעבר הכרוך בטלטלה ובקושי רב עבורה – תיאלץ הקטינה לצאת מבית הוריה ולעבור בשנית למשמורתם של אחרים. כל זאת, בניגוד לטובת הקטינה ובאופן הצפוי לגרום לקטינה נזק רגשי משמעותי. בית משפט קמא הכיר גם הוא בהשלכות הצפויות של המעבר כאמור, בקבעו כי "כל מעבר ופרידה פוגעים בתחושת הביטחון, היציבות, הרציפות וההמשכיות של הקטין" (ראו: פסקה 47 לפסק הדין קמא). לטענת המדינה, בית משפט קמא לא נתן דעתו לעובדה כי העברת הקטינה למשמורת האב – משמעותה העברתה גם למשמורת האם, מתמודדת נפש אשר מתגוררת עם האב. כמו כן נטען כי בין הקטינה לאם אין כל קשר; האם לא הופיעה לרובם המוחלט של המפגשים עם הקטינה; האם מסרבת לספק מידע אודות מצבה הפסיכיאטרי הנוכחי – זאת, למרות שהיא אושפזה בעבר במצב פסיכוטי קשה אחרי שגורמי המקצוע התרשמו כי היא מהווה סכנה לעצמה ולסביבתה. זאת ועוד: פסק הדין קמא ניתן על רקע, ובהינתן, שיתוף פעולה עתידי בין ההורים לשירותי הרווחה – ואולם, חרף הצהרותיהם, ההורים ממשיכים בסירובם העיקש לשתף פעולה עם גורמי הרווחה. בתוך כך, מצהירים ההורים כי הם מתנגדים לכל תכנית טיפול או ליווי, באופן אשר מעלה חשש שמא הם אינם מסוגלים להבין את צרכיה של הקטינה. חוסר שיתוף הפעולה של ההורים, לאורך הזמן, הוא שמונע מגורמי הרווחה לגבש תכנית טיפול ומעבר הדרגתית, אשר תבטיח את טובתה של הקטינה ואשר עשויה להיות קיצונית פחות מהוצאת הקטינה ממשמורת הוריה. כמו כן, נטען כי אף אם יוחלט על מעבר הקטינה למשמורת הוריה בטרם הוכרע הליך הנזקקות, הרי שפרק הזמן שהוקצב לכך בפסק הדין קמא (14 ימים) אינו מאפשר מעבר הדרגתי ומותאם לצורכי הקטינה – זאת, בשים לב לכך שהקטינה שוהה פרק זמן ממושך (מעל לשנה) בבית דודיה; הדודים הם "דמויות ההתקשרות שלה"; הקטינה כמעט ואינה מכירה את הוריה; וההורים אינם מכירים את צרכיה, שכן, כאמור, הקטינה מעולם לא שהתה במחיצתם מחוץ לבית דודיה. המדינה מוסיפה ומעדכנת כי במפגש האחרון שנערך במרכז הקשר בין האב לקטינה, לא הצליח האב להרגיע את הקטינה ודודתה נאלצה להגיע למקום לשם כך. בנוסף, האב סירב להגיע למפגש הקשר הנוסף שנקבע לו, זאת מאחר שלדבריו הקטינה עוברת להתגורר עמו בקרוב – ומשכך, אין, לטעמו, כל צורך במפגש. המדינה מפנה אותנו לתסקיר עדכני מטעם שירותי הרווחה אשר נערך ביום 8.6.2022 (להלן: התסקיר העדכני), וכן לעדכון גורמי הטיפול על הנעשה מאז הגשת בקשת רשות הערעור אשר נערך ביום 23.6.2022 (להלן: עדכון גורמי הטיפול). בהקשר זה נטען כי בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק הנוער, לא תינתן החלטה לפי חוק זה אלא לאחר הגשת תסקיר, ועל כן יש לקבל את התסקיר גם בגדרו של ההליך הנוכחי. לטענת המדינה, עדכונים אלה מצביעים על אי-שיתוף פעולה עם גורמי הטיפול מצד ההורים בכלל, ובפרט במסגרת תכנית הליווי ומפגשי הקשר; ולפיכך, קיים ספק ממשי באשר ליכולתם של ההורים לספק את צרכיה של הקטינה בעת הנוכחית. בשים לב לאמות המידה הגמישות אשר נקבעו בפסיקתנו לבחינת בקשות כדוגמת זאת שלפניי, מבקשת המדינה כי אקבל את בקשת רשות הערעור, אדון בה כבערעור ואקבל את הערעור – כך, שהצו יוארך עד להכרעה בהליך הנזקקות. לחלופין, מבקשת המדינה כי אורה על הארכת פרק הזמן שנקבע למעבר הקטינה אל הוריה, בכפוף ליישום תכנית מעבר מתאימה. האפוטרופסית מצטרפת לכל טענותיה של המדינה. לטענת האפוטרופסית, פסק הדין קמא עוסק ברובו בזכויותיו ההוריות של האב, תוך התעלמות מטובתה של הקטינה ומכלול האינטרסים שלה, ומבלי שניתן משקל מספק לדיווחים שהוגשו בנוגע להתנהלותו התוקפנית של האב וחוסר שיתוף הפעולה מצדו עם גורמי המקצוע. זאת, בניגוד לאמור בהלכה פסוקה ובחוק הנוער. האפוטרופסית סבורה כי החלטת בית משפט קמא מעמידה את הקטינה בסכנה ממשית לשלומה ולביטחונה, או למצער, חושפת את הקטינה לפגיעה פוטנציאלית בהתפתותה הרגשית והקוגניטיבית. ניתוקה של הקטינה, פעוטה בת שנה וחצי, מהוריה האומנים – הדודים שגידלו אותה במשך שנה וחמישה חודשים, ואשר אליהם היא קשורה ובהם היא רואה הוריה – והעברתה לחיק הוריה, כשהקשר בינה לבינם הוא מוגבל ובלתי-רציף; וכל זאת, בתוך 14 ימים בלבד, עלול להסב לקטינה נזק ממשי ובלתי הפיך. לדברי האפוטרופסית, מומחים להתפתחות הילד וכן הלכה פסוקה מכירים בנזק כאמור ובצורך למנעו ככל שניתן (ראו: ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(4) 221, 234 (1994)). עוד טוענת האפוטרופסית כי בית משפט קמא הורה על שילובה של הקטינה בתוכנית "מימד" – אולם, תכנית זאת כלל אינה מיועדת לקטינים אשר שוהים אצל הוריהם הביולוגיים, אלא מיועדת לקטינים אשר שוהים במשפחות אומנה ומבקשים לחזק את קשריהם עם הוריהם הביולוגים. האפוטרופסית מוסיפה וטוענת כי לאור ניסיון העבר, ממילא לא ניתן להבטיח את שיתוף הפעולה של ההורים עם כל תכנית מעבר או ליווי אשר תהא. לבסוף, מעדכנת האפוטרופסית כי גם בתקופה האחרונה, אחרי שהטיפול בקטינה ובמשפחתה עבר לידיהן של רשויות הרווחה בפתח-תקוה, מסרבים ההורים לשתף פעולה עם רשויות אלו באופן רציף. כמו כן, מביקור שערכו רשויות הרווחה בבית ההורים עולה חשש כי ההורים אינם מבינים את צרכיה של הקטינה, וחלוקים ביניהם לגבי שאלות טיפול בסיסיות. מנגד, האב סבור כי דין בקשת המדינה להידחות. לטענתו, המקרה הנוכחי אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", מאחר שאינו מעורר שום שאלה משפטית עקרונית וכיוון שמתן רשות לערער על פסק הדין קמא איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין – זאת, אף בשים לב לאמות המידה המקלות שנקבעו בפסיקה לבחינת בקשות דוגמת זאת שלפניי. האב טוען כי זכותו לגדל את בתו הקטינה, זכות טבעית היא – בפרט, כאשר לא הוכח שום פגם במסוגלותו ההורית. לדבריו, הוא מתגורר כיום עם האם בפתח-תקוה, והוא אף סיים קורס הכשרה במחשבים במטרה להשתלב בעבודה בתחום זה, באופן שיאפשר לו עבודה מהבית במקביל לטיפול בקטינה. לטענת האב, הוא הביע, באופן עקבי, את רצונו לגדל את הקטינה בעצמו; הסכמתו להעברת הקטינה למשמורת דודיה – הייתה הסכמה זמנית בלבד, אשר ניתנה נוכח דרישת שירותי הרווחה להעביר את הקטינה למשפחה אומנת חלף העברתה למשמורתו, כפי שדרש בשעתו. נטען כי הקטינה מכירה את האב, שכן הוא נפגש עמה אחת לשבוע – תדירות המפגשים שהתאפשרה לו על ידי גורמי הרווחה – והוא אף העתיק את מקום מגוריו מצפון הארץ למרכזה במטרה להתגורר קרוב לקטינה. האב טוען כי לקטינה לא צפוי להיגרם נזק רב מהמעבר להתגורר עמו, בפרט לאור העובדה שדודיה – אחיו ואשתו – ימשיכו להיות חלק מרכזי מחייה. לעומת זאת, ההכרעה בהליך הנזקקות עשויה להורות על העברת הקטינה למשפחה אומנת אחרת ולנתק את דודי הקטינה מחייה. כמו כן, לטענת האב, שירות הרווחה מעולם לא בחנו פתרונות טיפול חלופיים ולא הציעו – עד עצם היום הזה – תכנית סדורה למעבר הקטינה למשמורתו; שירותי הרווחה עמדו לאורך כל הדרך על דרישתם להוציא את הקטינה ממשמורתו – האמצעי הדרסטי והפוגעני ביותר – באופן אשר יצר אי-אמון בין הצדדים והקשה על שיתוף הפעולה ביניהם. אמצעי חירום הננקטים לפי חוק הנוער, הם אמצעי ביניים זמניים שאינם יכולים לעמוד בתוקפם כשנה וחצי (זהו פרק הזמן שהקטינה אינה שוהה במחיצת אביה). משכך הוא, נטען כי מן הדין להשיב את הקטינה למשמורת האב ללא כל תקופת מעבר נוספת. האב מתנגד להגשת התסקיר העדכני מאחר שזה לא הוגש במסגרת ההליך קמא. האם סבורה אף היא כי דין הבקשה להידחות. היא מצטרפת לכל טענותיו של האב בעניין זה. לטענת האם, פסק הדין קמא ניתן לאחר שהוצג בפני בית המשפט המחוזי המצב העובדתי לאשורו, ולאחר שבית המשפט בחן את מצב הדברים בכללותו, באופן מקיף וממצה – ואין כל מקום להתערב במסקנתו, לפיה על הקטינה לשוב לבית הוריה. לטענת האם, האב הוא האדם הראוי והמתאים ביותר לגידול הקטינה כאשר היא – האם – תוכל לסייע לו בכך באשר הם מתגוררים יחדיו. האם טוענת כי נזקקות הקטינה לא הוכחה; ומשכך הוא, ברירת המחדל היא שעליה לגדול עם הוריה – וההורים כלל אינם נדרשים להוכיח את מסוגלותם ההורית. כמו כן, נטען כי שלב ההוכחות בהליך הנזקקות טרם החל – ומשכך, אין הוא צפוי להסתיים בקרוב, וממילא אין כל הצדקה להמתין לסיומו. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שבעלי הדין הניחו לפניי, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת המדינה במלואה. סבורני כי יש לדון בבקשה זו כבערעור; וכן לקבל את הערעור; לבטל את פסק הדין קמא; להעמיד על כנה את החלטתו של בית המשפט לנוער חיפה, שכאמור ניתנה ביום 23.1.2022 במסגרת הליך הנזקקות; ולעדכן את צו הביניים בהתאם להוראות סעיפים 12 ו-14 לחוק הנוער באופן שיאפשר את המשכו הרציף של הליך הנזקקות, אשר מתנהל כעת בבית המשפט לנוער פתח-תקווה, מבלי לשנות את המצב הקיים ומבלי לטלטל את הקטינה-הפעוטה מבית לבית וממשמורת למשמורת. צו הביניים שבו עסקינן ניתן על יסוד אינדיקציות ברורות לכך שהקטינה עשויה להיות בגדר נזקקת – מצב משפטי שמניף "דגל אדום" הקורא לבדיקת מצבה של הקטינה על ידי רשויות הרווחה כמי שעשויה להיזקק להגנת הרשויות מפני הזנחה ופגיעה (ראו: סעיף 3 לחוק הנוער). בדיקה כאמור אמורה להתבצע במסגרת הליך הנזקקות, שתחילתו בוועדה אשר בוחנת את דרכי הטיפול בקטינה וסופו בבית המשפט לנוער (ראו: רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 889 (2002)). בניגוד לעמדתו של בית משפט קמא, ההצדקה להוצאת צו הביניים כאמור – שאותו בית משפט קמא ראה לנכון לבטל – אינה מצריכה הוכחה מלאה של אי-מסוגלות הורית. זאת, מאחר שצו הביניים – כשמו כן הוא – הינו אמצעי זמני אשר נועד להגן על רווחת הקטין שנזקקותו עומדת לבדיקה. לפיכך, המדינה שלבקשתה מוצא הצו איננה נדרשת להוכיח לבית המשפט כי בפניו מצב דברים קיצוני אשר מצדיק את הוצאת הקטין ממשמורת הוריו לצמיתות בגדרו של חריג לכלל הגדול לפיו הקטין צריך להימצא בבית הוריו הביולוגיים תחת משמורתם. כל שהמדינה נדרשת להוכיח הוא אינדיקציה ברורה לנזקקות (ראו: דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 260 (2004) (להלן: דנ"א פלונית)). האם אינדיקציה זו הוכחה במקרה דנן? בית המשפט לנוער בדק את עובדות המקרה, שמע את נציגות רשויות הרווחה והתרשם מהמשיבים ומנסיבותיהם הלא פשוטות. על יסוד על אלה, השיב בית המשפט לשאלה שהצגתי בחיוב. מדובר בממצא עובדתי מובהק. בית משפט קמא, בפועלו כערכאת ערעור, לא אמור היה להתערב בממצא זה ללא עילה מבוררת; והוא ממילא לא התערב בממצא זה גופו. תחת זאת, קבע בית משפט קמא, כעניין משפטי, כי ממצא זה אינו גובר על הכלל שמעמיד בראש הסולם את הוריו הביולוגיים של הקטין. עם קביעה זו אין בידי להסכים. החזקה המשפטית שפועלת לטובת ההורים הביולוגיים אמורה לפעול במלוא עוצמתה, ולהטות את הכף בעניין המשמורת לטובתם, רק בסוף ההליך – אחרי הבדיקה של מכלול הנסיבות אשר מעלות חשש להיותו של צאצאם קטין נזקק. חזקה זו אינה יכולה לייתר את עצם הבדיקה ואינה יכולה לסכל את מטרת הבדיקה: הגנה על שלומו ועל רווחתו של הקטין (ראו: רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד נא(4) 830, 861-860 (1997); דנ"א פלונית, בעמ' 258-257). במקרה דנן, אחרי שידענו כי קיימות אינדיקציות ברורות להיותה של הקטינה קטינה נזקקת; ואחרי השמת הקטינה למסגרת של אומנה זמנית אצל דודיה, בה היא שוהה כשנה וחצי – על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי יש להשלים את בדיקת הנזקקות מבלי לשנות את המצב הקיים. ברי ושמא – ברי עדיף. ער אני לכך שהליך הנזקקות נמשך זה זמן רב – עובדה שמן הסתם היתה על כפות המאזניים של בית משפט קמא, אשר החליט כפי שהחליט. ברם, רשויות הרווחה ובתי המשפט לנוער אינם אשמים בהימשכות ההליך. בעניין זה, אין לי אלא לומר, במלוא הזהירות הראויה, כי ההיפך הוא הנכון. לשם כך תיארתי בהרחבה את פרטי ההליכים ואת התנהלותם של הורי הקטינה – ובפרט, את התנהלותו של אבי הקטינה, המשיב דכאן –במסגרתם. במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים שעניינם נזקקות ומשמורת על קטינים, מוטל עלינו להחליט, בסופו של יום, בהתאם לטובת הקטין. טובת הקטין היא השיקול הדומיננטי עד-כדי-מכריע. הנשיא א' ברק לימדנו כי – "טובתם של ילדים דורשת, לרוב, כי יימצאו ברשות הוריהם, במסגרת התא המשפחתי הטבעי. גם להורים עומדת זכות לקיים מסגרת משפחתית זו. אכן, יש לתת עדיפות למסגרת זו כל עוד נשמרת רמה מינימלית של תפקוד ההורים. ניתוק ילד מהתא המשפחתי הטבעי הוא צעד גורלי. הוא מערער את יציבות התא המשפחתי ועלול לגרום זעזוע קשה להורים ולילדים כאחד. הוא משליך במישרין על שלומו של הילד. עם זאת גם החלטה להותיר ילד ברשות הורים שגורמים, או עלולים לגרום, לו נזק וסבל, הפוגעים בגופו או בנפשו, גם היא החלטה גורלית. בקבלת החלטה זו יש לבחון, בין היתר, אם הנזק הצפוי מהשארת הקטין ברשות הוריו עומד ביחס לנזק העלול להיגרם לקטין עקב הוצאתו מרשותם." (ראו: דנ"א פלונית, בעמ' 259 (ההדגשה הוספה – א.ש.)). לנוכח דברים אלה, ולאור מכלול הנסיבות שאופפות את המקרה שלפניי, ברי הוא, לטעמי, כי הליך הנזקקות ביחס לקטינה צריך להתברר עד תומו כאשר הקטינה נמצאת בחיק המשפחה האומנת של דודיה – מקום שבו היא נמצאת מזה כשנה וחצי. אשר על כן, לאחר שמצאתי לנכון לדון בבקשה שהמדינה הניחה על שולחני כבערעור, אני מקבל את הערעור. פסק הדין קמא מתבטל בזאת, ותחתיו תעמוד על כנה החלטתו של בית המשפט לנוער חיפה אשר ניתנה ביום 23.1.2022 במסגרת הליך הנזקקות. בהתאם לכך, אני מוציא בזאת צו ביניים לפי סעיפים 12 ו-14 לחוק הנוער אשר משמר את המצב הקיים ואת מסגרת האומנה הזמנית של הקטינה אצל דודיה למשך 45 ימים ממועד נתינתו של פסק-דין זה או עד למתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט לנוער פתח-תקווה, לפי המוקדם. בית המשפט לנוער פתח-תקווה ימשיך לנהל את הליך הנזקקות כחוכמתו, על פי הכללים ואמות המידה אשר נקבעו בחוק הנוער ובפסיקה; ותקוותי היא שהליך זה יסתיים במהרה. בהתחשב במהות ההליך דכאן ובמכלול הנסיבות, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בתמוז התשפ"ב (‏3.7.2022). ש ו פ ט _________________________ 22039740_F04.docx ימ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1