פלוני נ. לוד סנטר [אחזקה וניהול] 1992 בע''מ

פסק-דין בתיק ע"א 3971/14 בבית המשפט העליון בירושלים ע"א 3971/14 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערער והמשיב שכנגד: פלוני נ ג ד המשיבות 1. לוד סנטר [אחזקה וניהול] 1992 בע''מ והמערערות שכנגד: 2. איילון חברה לביטוח בע''מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 9912-12-08 שניתן ביום 10.04.2014 על ידי כבוד השופטת א' דודקביץ בשם המערער והמשיב שכנגד: בעצמו בשם המערערות והמשיבות שכנגד: עו"ד יובל ראובינוף ועו"ד שירן וקנין פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער, יליד 17.7.1959, נפגע בתאונת עבודה ביום 11.1.2004 בעת שעבד כמאבטח בקניון, שעה שפתח את דלת הכניסה לקניון וזו קרסה והתנפצה עליו (להלן: התאונה). 14 חוות דעת הוגשו בעניינו של המערער לבית משפט קמא. המערער הגיש מספר חוות דעת, מהן עולה כי נפגע קשה בתחום האורטופדי, הנוירולוגי והנפשי. המשיבות הגישו חוות דעת מטעמן, מהן עולה כי למערער נכות מזערית בתחום האורטופדי והנפשי. בית משפט קמא מינה מספר מומחים מטעמו, ואלו העמידו את נכותו הרפואית המשוקללת של המערער על 24% כלהלן: בתחום האורטופדי – 16%; בתחום הנוירולוגי – 5%; בתחום הנפשי – 5%. מרבית המומחים ציינו כי קיימת האדרה והגזמה רבתי בתאוריו של המערער לגבי מגבלותיו ונזקיו. בית משפט קמא ציין בפסק דינו כי התקשה לקבוע מסמרות על סמך עדותו היחידה של המערער "שלא זכה לאמוני בכל הנוגע לנזקיו... והיה רחוק מלתאר את מצבו בצורה אמינה ומדוייקת". בצעד חריג מינה בית משפט קמא מומחה לרפואה תעסוקתית, שבחוות דעתו, המשתרעת על 41 עמודים, סקר את כל חוות הדעת והתיעוד הרפואי שהוצגו בפניו והגיע למסקנות הבאות: "1. התובע איבד כושר עבודה בכל תחום בו קיים המרכיב הפיזי-גופני של עבודה מאומצת. 2. התובע כשיר לעבודה ו/או לעיסוק בהם לא נדרשת עבודה פיזית מאומצת. 3. התובע לא כשיר לעסוק ו/או עבודה במקצוע מאבטח. 4. התובע כשיר לעבודה ולעסוק בתחומי הפקידות, הייעוץ והניהול בתחומי התמחותו. 5. התובע כשיר לעיסוקיו הקודמים שעבד ועסק בהם טרם ארוע התאונה, בהיקף של 5-4 שעות עבודה יומית. 6. שיעור נכותו הגופנית – 20%, מזה 5% בגין התאונה. 7. שיעור נכותו הנפשית – 20%, מזה 5% בגין התאונה. 8... 9... 10... 11. מוגבלותו הגופנית בגין התאונה היא 5%. 12. מוגבלותו הנפשית בגין התאונה היא 5%. 13. סה"כ מוגבלותו גופני-נפשי בגין התאונה הוא 10%. 14. סה"כ מוגבלותו הכללית-גופנית-נפשית – 36%. 15. גיל 54 עם 'חבילת בריאות' כמתואר, אינו מתכון טוב לכל מעסיק" (הדגשות במקור – י"ע). אף אחד מהצדדים לא חקר את הרופא התעסוקתי על חוות דעתו. 2. המערער כלכלן בהשכלתו, עבד בגיאורגיה כמפקח ממשלתי וככלכלן בחברת בניה ועלה עם אשתו ובנו מגאורגיה בשנת 1998. בשנים הראשונות לאחר עלייתו לארץ, עבד המערער כמאבטח, ובית משפט קמא העמיד את ממוצע השתכרותו על סך של 4,933 ₪ בממוצע לחודש נכון ליום פסק הדין. כבר בשנת 2000 סיים המערער קורס יזמות עסקית וקורס חשבי שכר בכירים. לאחר התאונה החל המערער לעבוד הן כחשב שכיר והן כעצמאי, כדוקטור לכלכלה וכמהנדס בתחום הבניה בפרוייקטים שונים. על פי דו"חות השומה, בשנת 2006 השתכר המערער כ-115,000 ₪ ברוטו, בשנת 2007 השתכר כ-168,000 ₪ ברוטו ובשנת 2008 כ-140,000 ₪ ברוטו. 3. בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי נאלץ להפסיק לעבוד החל משנת 2009 עקב החמרת מצבו, הן מצבו הפיזי והן מצבו הקוגניטיבי, בין היתר, בשל בעיות ריכוז וזכרון. נקבע כי אין הצדקה לכך, שלמרות שהמערער המשיך לעבוד כמאבטח תקופה מסויימת גם לאחר התאונה, ולמרות שהשביח שכרו והרוויח סכומים נאים בשנים 2008-2006, הוא בחר מאז לשבת בחיבוק ידיים ולא לעבוד כלל. 4. על רקע כל אלה העמיד בית משפט קמא את נכותו התפקודית של המערער על 10%, ובהתאם לכך חישב את נזקיו על פי ראשי הנזק הבאים כלהלן: הפסדי שכר בעבר – 150,000 ₪; הפסד כושר השתכרות לעתיד – 200,000 ₪; הפסדי פנסיה – 35,000 ₪; הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ולעתיד – 10,000 ₪; עזרת צד ג' עבר ועתיד – 20,000 ₪; כאב וסבל – 150,000 ₪. סה"כ - 565,000 ₪, ומסכום זה הופחתו תגמולי מל"ל בסך 368,791 ₪, כך שבשורה התחתונה נפסק לזכות המערער הסך של 196,209 ₪. 5. על פסק הדין נסב הערעור והערעור שכנגד. המערער הלין על כל אחד ואחד מראשי הנזק, ובעיקר על בסיס השכר ועל כך שבית המשפט העמיד את הגריעה מכושר השתכרותו על 10% בלבד. המשיבות והמערערות שכנגד (להלן: המשיבות), טענו כי ארוע התאונה היה בלתי צפוי ולא ניתן היה למונעה. לעניין הנזק הלינו המשיבות על כל אחד מראשי הנזק, בטענה כי הפיצוי שנפסק על ידי בית משפט קמא לזכות המערער הוא על הצד הגבוה. 6. אומר בקצרה כי איני רואה ממש בערעור שכנגד, שעל פניו הוגש כמשקל נגד לערעור העיקרי. לא יכולה להיות מחלוקת של ממש לעניין האחריות, באשר הדלת של הקניון היתה באחריותה ובשליטתה של המשיבה 1 כבעלים והמחזיקה של הקניון. אפנה אפוא לערעור העיקרי. 7. המערער, המייצג את עצמו בערעור דכאן, היה מיוצג בבית משפט קמא על ידי מספר עורכי דין שהתחלפו במהלך המשפט, והתנהלותו לא הקלה על בית משפט קמא את מלאכתו. המערער טען, למעשה, לאבדן מלא של כושר השתכרותו, ואך כדי לסבר את דעתו של הקורא, אציין כי הגיש לבית משפט קמא חוות דעת אקטוארית על פיה נאמדו הפסדי שכרו לעבר ולעתיד בסכום פנטסטי של כ-14 מיליון ₪. בערעור שבפנינו, המערער היה "צנוע" יותר, וטען להפסדי שכר בעתיד בסכום של כמיליון ₪. עם זאת, המערער המשיך לנקוט גם בערעור בקו בו נקט בבית משפט קמא, ולפיו, איבד כליל את כושר השתכרותו והוא סובל מתחלואים שונים שאת כולם הוא מייחס לתאונה. 8. איני רואה להידרש לכל תג ותג בערעור, כמו גם לא ל"התכתשות" בין הצדדים לגבי המוצגים שביקש המערער להציג במסגרת הערעור, באשר איני רואה רבותא במוצגים הנוספים, מעבר לחומר הרב בתיקי המוצגים של הצדדים. ככלל, איני רואה לסטות מהנכויות הרפואיות שנקבעו על ידי המומחים מטעם בית המשפט ומקביעות העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא. כפי שנקבע בפסק הדין, הטענה המרכזית של המערער לפיה הפסיק לעבוד בעקבות התאונה, אינה מתיישבת עם העובדה כי בשנים 2008-2006 המערער השביח את שכרו בהרבה לעומת השכר שהשתכר ערב התאונה. אף איני רואה להתערב בנכות התפקודית בשיעור של 10% שנקבעה על ידי בית משפט קמא, בסטיה מהנכות הרפואית המשוקללת בשיעור של 24%, ככל הנראה בהתאמה לחוות דעתו של הרופא התעסוקתי, ובהסתייגות עליה אעמוד להלן. ממילא, אין מקום לטרוניותיו של המערער לגבי הסכומים הנמוכים שנפסקו לזכותו ברכיבים של הוצאות, ניידות ועזרת צד שלישי. 9. עם זאת, דומני כי קיימת סתירה פנימית בשורה התחתונה בחוות דעת הרופא התעסוקתי, שקבע כי נבצר מהמערער לעבוד בעבודה פיזית קשה וכמאבטח, כי הוא יכול לעבוד באופן מלא בעבודה שאינה פיזית, אך יכול לעבוד רק 5-4 שעות בעבודות שעבד טרם התאונה (וכזכור, טרם התאונה עבד המערער כמאבטח). מכאן, שקיים "ערפל" מסויים לגבי המגבלות של המערער שיש לקחת בחשבון. גם בסיס השכר על פיו חישב בית משפט קמא את שכרו של המערער, הן כלפי העבר והן כלפי העתיד, קיפח אותו. המערער, שהוא אדם משכיל, עבד כמאבטח בשנים הראשונות לאחר עלייתו ארצה. מדו"ח שומה לשנת 2001 עולה כי כבר בשנת 2001 המערער השתכר 81,589 ₪ לשנה, דהיינו כ-6,800 ₪ לחודש, שהם כ-8,900 ₪ ליום מתן פסק הדין. בית משפט קמא לקח בחשבון מספר חודשים בשנת 2004 בהם המערער היה מובטל על מנת לחשב את ממוצע שכרו, אך דומני כי בכך קיפח את המערער שפוטר מעבודתו בשל חילופי חברות האבטחה. מתלושי השכר בחודשים אוגוסט – אוקטובר של שנת 2003, עולה כי המערער עבד כמאבטח בשני מקומות עבודה והשתכר כ-6,500 ₪ לחודש נומינלית. לכך יש להוסיף, כי בחישוב השכר לעתיד בית המשפט לא לקח בחשבון את פוטנציאל ההשתכרות של המערער, אשר בשנת 2007 משכורתו ברוטו לחודש עמדה על כ-14,000 ₪ לחודש (=כ-16,770 ₪ ליום פסק הדין). בהתחשב בכל אלו, אך גם בהתחשב באחוז הנמוך של גריעה מהשכר שנקבעה על ידי בית משפט קמא, אני סבור כי נכון לחייב את המשיבות לשלם למערער סכום כולל של 100,000 ₪ נכון להיום בנוסף לסכום שנפסק לזכות המערער בגין הפסדי שכר הן לעבר והן לעתיד. בכפוף לתוספת זו, הערעור והערעור שכנגד נדחים ללא צו להוצאות. ניתן היום, י"ז באדר התשע"ה (8.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14039710_E15.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il