חאג' ראפע נ. נאיף נג'יב אבו סמרה

פסק-דין בתיק ע"א 3970/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3970/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: חאג' ראפע נ ג ד המשיבים: 1. נאיף נג'יב אבו סמרה 2. רידאן נג'יב אבו סמרה 3. סלמאן נג'יב אבו סמרה 4. האני נג'יב אבו סמרה 5. פורמלי עז' המנוח זידאן סאלח שופנייה זל 6. אלכסנדר בר און-כונס נכסים מס רכוש 7. הממונה על הגביה במס רכוס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 4.3.04, בתיק פ. 143/00, שניתן על ידי כבוד השופט הווארי זיאד תאריך הישיבה: כ"ז באלול התשס"ו (20.09.06) בשם המערער: עו"ד רביב שמעון בשם המשיבים 1-4: עו"ד לידאוי (לביב) מוסטפה פסק-דין השופט א' א' לוי: זהו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (ה"פ 143/00), אשר קיבל את תביעתם של משיבים 1-4 להצהיר עליהם כבעלים של מקרקעין, והורה על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערער לגבי אותם מקרקעין. הרקע העובדתי 1. עניינו של ערעור זה ב-6/16 חלקים מתוך חלקה 25 בגוש 10265, המצויה בסביבות שפרעם (להלן: "המקרקעין"), הרשומים על שמו של המנוח זידאן סאלח שופאנייה (להלן:"המנוח"). על-פי ייפוי כוח מיום 5.10.80, נמכרו המקרקעין למשיבים 1-4, אולם האחרונים דיווחו על העסקה לרשויות המס רק ביום 16.2.2000, ובעקבות כך שילמו את המיסים בהם היא חויבה. ביום 8.6.98 רשם המערער הערת אזהרה לטובתו על המקרקעין, וזאת על סמך צילום של יפוי-כוח מיום 15.3.94, על-פיו הוא רכש את הזכויות בהם מידי המנוח. בשנת 1999 דיווח המערער על העסקה לרשויות המס, וגם הוא שילם את המסים בהם חויב. במנותק מאירועים אלו, נרשמה בתאריך 24.11.95 הערת שעבוד על הנכס בגין חובו של המנוח למס רכוש ולמס שבח. ההליך בפני בית משפט קמא 2. ביום 8.3.2000 פתחו המשיבים בהליך כנגד עיזבון המנוח, כונס הנכסים, וכן נגד הממונה על הגביה במס רכוש. בעקבות בקשת המערער וטענתו כי הינו בעל הזכויות במקרקעין, תוקנה הבקשה והוא צורף כמשיב נוסף. בבקשתם עתרו המשיבים 1-4 לפסק דין בו יוצהר כי הם הבעלים של המקרקעין. כמו כן, ביקשו כי יוצהר שביום 15.03.94 לא היה המנוח בעלים של זכויות כלשהן במקרקעין, וממילא לא היה רשאי למכור זכויות מסוג זה לאיש. ועוד נטען, כי יפוי הכח אשר שימש את המערער, ושאושר ביום 15.03.94 על-ידי עו"ד דניאל וולף, הנו מזויף ו/או חתימת המנוח הושגה בטעות ו/או בהטעיה, וכי לא שולמה למנוח בגין אותם חלקים תמורה כלשהי. לחילופין, ביקשו המשיבים 1-4 כי יוכר שזכויותיהם עדיפות על זכות המערער בהיותם הבעלים שביושר, אשר רכשו חלקים אלה כבר ב-5.10.80, וכי בית-המשפט יורה על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערער. משיבים 1-4 תיארו את השתלשלות העניינים באופן הבא: ביום 05.10.80 הם רכשו מהמנוח את מלוא זכויותיו בחלקה, וזאת על-פי ייפוי כוח נוטריוני שנחתם על-ידו, ומאז הם מחזיקים ומשתמשים בה. בשנת 1999, נודע להם כי החלקה מעוקלת בגין חוב למס רכוש שחב המנוח, וכי היא הוצעה למכירה. בשנת 2000, דיווחו המשיבים לשלטונות המס על עסקת המכר שערכו עם המנוח, ושילמו את המיסים כנדרש. לאחר מכן, נודע להם על עסקת המכר הנוספת שכביכול ערך המנוח עם המערער. 3. בתשובתו עתר המערער לדחות את הבקשה על הסף, בשל התיישנות ושיהוי. לגופו של עניין טען, כי רכש את זכויותיו של המנוח בתמורה ובתום לב, ובהסתמך על נסח הרישום של החלקה, ועל כן זכויותיו גוברות ועדיפות על זכויותיהם של המשיבים 1-4. בנוסף, טען לבטלות העסקה בין המשיבים 1-4 לבין המנוח, בשל זיוף חתימת המנוח על ייפוי הכוח הראשון, וכן מחמת פגמים ברצון או מפאת ביטולה. 4. בהחלטה מיום 17.02.02, דחה בית משפט קמא את טענתו המקדמית של המערער, לפיה יש לדחות הבקשה על הסף מחמת התיישנות. בית-המשפט נימק החלטתו בכך שמדובר במקרקעין מוסדרים, ומאז 1980, מועד יצירת הזכות, ועד להגשת המרצת הפתיחה בשנת 2000, טרם חלפו 25 השנה הקבועות בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. לגופו של עניין, ועל סמך העדויות שהובאו בפניו, קבע בית-המשפט, כי המשיבים 1-4 הוכיחו כי בשנת 1980, הם רכשו מהמנוח את מלוא זכויותיו בחלקה, וכי מאז הם מחזיקים ומשתמשים בה. עוד נקבע, כי הוכח שהמנוח חתם לטובת על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר, וקיבל את התמורה במלואה. מאידך גיסא, נקבע כי המערער לא הוכיח כי המנוח אכן חתם על יפויי הכוח השני, ומכל מקום, גם אם התקיימה עסקת המכר השנייה, הוכח כי היא לא היתה כשרה. בעקבות זאת, ונוכח ההנחה כי נערכה עסקה אחת ויחידה, היא העסקה בין המנוח למשיבים 1-4, לא דן בית משפט קמא בטענה בדבר עסקאות נוגדות במקרקעין על-פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לפיכך, קיבל בית-המשפט את הבקשה, והצהיר על המשיבים 1-4 כעל הבעלים בחלקה ועל זכאותם לערוך את הרישום המעיד על כך. נוכח קביעותיו אלה, הורה בית-המשפט על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערער. הערעור 5. בערעור שלפנינו משיג המערער על פסק-דינו של בית משפט קמא, ובמרכז טענותיו עומדת טענת ההתיישנות. טענה זו הועלתה על-ידו כטענה מקדמית בערכאה הדיונית ונדחתה. את טיעונה מחדש תולה המערער בכך שהנימוק ביסוד דחייתה אינו יכול לעמוד עוד. כאמור, טענת ההתיישנות נדחתה מן הטעם שטרם חלפה תקופת ההתיישנות (25 שנים) הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. עתה טוען המערער, כי מועד יצירת הזכות, קרי השנה בה בוצעה רכישת הקרקע על-ידי המשיבים 1-4, היא 1973 ולא 1980. משכך, לשיטתו חלפו 27 שנים ואין מנוס מן המסקנה שהתביעה התיישנה, ועל כן יש לדחותה. המערער מבסס טיעון זה על כך שבגוף ייפוי-הכוח הראשון, שאין חולק כי נחתם על-ידי המנוח, נאמר מפורשות, כי המנוח מכר את זכויותיו בחלקה למשיבים כבר בשנת 1973. המערער מדגיש, כי למרות שבית משפט קמא התייחס לתוכנו של ייפוי-הכוח בפסק דינו (ראו עמ' 76), הוא לא עסק בהשלכותיו על טענת ההתיישנות. יתרה מכך, המערער מתריס כי המשיבים 1-4 העלימו מעיניו ומעיני בית המשפט קמא את העובדה שעל-פי ייפוי הכוח נעשתה העסקה לרכישת הקרקע בינם לבין המנוח לפני שנת 1980. המערער מוצא תימוכין לגרסתו באשר למועד העסקה גם בחקירתו הנגדית של המשיב 1, כאשר זה העיד מטעם המשיבים 1-4. עוד מלין המערער, על האופן בו העריך בית משפט קמא את מהימנותם של חלק מהעדים, ובעקבות כך על הממצאים העובדתיים אותם הסיק מעדויות אלו. בין השאר, טוען המערער לסתירות בעדותו של משיב 1, ולהיות עדותו של יורש המנוח, האני שופיינה, מגמתית ומפי השמועה בלבד. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא שעה שהסיק מעדותו לעניין דיווח כוזב על שווי העסקה, על עצם קיומה של העסקה. דיון 6. הכרעתו של בית המשפט המחוזי כנגד המערער, היא בעיקרה הכרעה בשאלות של עובדה, וכידוע, ההלכה הנוהגת היא שערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בממצאים מתחום זה. לא ראיתי מקום לחרוג מהלכה זו בערעור שבפנינו, ומדעתי לא שיניתי גם לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנתי לטיעונו על-פה של בא-כוח המערער המלומד בפנינו. וכך סיכם בית המשפט קמא את ממצאיו, (סעיף 11 לפסק-הדין): "[המשיבים] הוכיחו על פי מאזן ההסתברות המקובל בתיקים אזרחים... כי בשנת 1980, רכשו מאת המנוח את מלוא זכויותיו בחלקה, מאז הם מחזיקים ומשתמשים בחלקים אלה. הוכח כי המנוח חתם למבקשים על ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, וקיבל את התמורה במלואה. מאידך גיסא, המשיב לא הוכיח את קיומה של עסקת מכר בינו ובין המנוח בנוגע לחלקה, לא הוכיח על פי מאזן ההסתברות המקובל בתיקים אזרחיים כי המשיב אכן חתם על יפוי-כח השני, המשיב לא הגיש את המסמך המקורי של יפוי-כח השני בנוגע לעסקה זו. הסבריו לאובדן המסמך המקורי אינם מקובלים עלי והנני דוחה אותם מכל וכל. מכל מקום גם אם התקיימה עסקה זו הרי הוכח כי עסקה כזו לא היתה כשרה ובוצעה שלא בתום לב ובהעדר תמורה. זאת ועוד, לא הוכח כי המנוח חתם על עסקה זו (אם בכלל חתם) לאחר שהבין היטב את משמעות חתימתו על מסך זה. לאור זאת, יש לראות עיסקה זו כבטלה וחסרת כל נפקות משפטית". 7. נדמה, כי אין צורך לומר שממצאיו של בית המשפט המחוזי הינם ברורים ונחרצים, וכאמור, אינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מהם. אולם, הדיון בערעור לא תם ולא נשלם, הואיל, וכאמור, בפנינו טענה נוספת, ולפיה שגה בית המשפט המחוזי, שעה שדחה את טענת ההתיישנות שהעלה המערער. אני סבור כי גם דין טענה זו להדחות, ולהלן אבהיר את עמדתי: א. כאשר העלה המערער את טענת ההתיישנות לראשונה, היה בסיסה שונה בתכלית מזה שנטען בפני בית משפט זה. עיון בכתב תשובתו להמרצת הפתיחה מחודש דצמבר 2000, ובסיכומים שהגיש לטענה המקדמית לבית משפט קמא, בחודש ינואר 2000, מלמד, כי אותה עת הוא סבר כי תקופת ההתיישנות של תביעת המשיבים היא 15 שנים, וזו חלפה הואיל ומאז נרכשה הזכות בשנת 1980 ועד להגשת התביעה בשנת 2000, חלפו כ-20 שנים. כאמור, טענת ההתיישנות במתכונתה זו, נדחתה על-ידי כב' השופטת א' הלמן בחודש פברואר 2002, לאחר שנקבע כי תקופת ההתיישנות בנסיבותיו של מקרה זה היא 25 שנים. ב. במהלך המשפט גופו עלה נתון נוסף העומד, לכאורה, בסתירה לטענת המשיבים לפיה רכישת המקרקעין בוצעה על ידם בשנת 1980. כוונתי בעניין זה לשניים: ראשית, משהוגש ייפוי-הכח על פיו רכשו המשיבים את הזכויות במקרקעין, התברר שהוא אכן נחתם בשנת 1980, אולם גם נאמר בו כי העסקה בוצעה, לכאורה, בשנת 1973 ("... בשנת 1973 מכרתי את כל חלקי [במקרקעין] בסכום של ששת אלפים לירות... [למשיבים] בחלקים שווים ביניהם. ומאחר ובתאריך הנ"ל חתמתי על המסמכים להעביר את הממכר לקונים הנ"ל... והואיל וקבלתי המחיר הנ"ל בשלמותו בשנת 1973 מאת הקונים..."). שנית, גרסה דומה נרשמה מפיו של משיב 1, נאיף נג'יב. במהלך עדותו בבית המשפט הוא נשאל (ראה עמ' 31 לפרוטוקול הדיון), מתי נודע לו לראשונה על ייפוי-הכח, ותשובתו היתה: "נכחתי בעסקה זו בשנת 73. אחרי שאבי המנוח נפטר, מצאנו ניירות ויפוי-הכח". תשובה שלכאורה היא באותה רוח, ניתנה על ידי משיב 1 בעמ' 35, לאמור: "לשאלתך אם רכשנו בשנת 73 מדוע התחלנו לעבד את האדמה בשנת 80, אני עונה העסקה נגמרה עם הניירות ועד שהצביע לנו שופאנייה על הקרקע אז התחלתי לעבד את הקרקע". ג. חרף אותו נתון נוסף בו עסקתי בסעיף (ב) דלעיל, לא חזר עוד בא-כוח המערער על טענת ההתיישנות בסיכומיו לתיק גופו. נהפוך הוא, הנחת המוצא שלו היתה ונותרה כי רכישת הזכויות במקרקעין על ידי משיבים 1 – 4 היתה בשנת 1980, ועל כן עד להגשת התביעה חלפו 20 שנים בלבד. לעניין זה ראו גם סעיף 4.1 לסיכומים ("לנוכח רשלנותם הרבתי של המבקשים המתבטאת באי דיווח העסקה במשך 20 שנה!"); סעיף 4.2 ("מדוע דאגו לרשום הערת אזהרה רק כעבור כ-20 שנה"); ולבסוף ראו סעיף 7 לסיכומים, ובלשון המקור: "העולה מן הראיות שהוגשו לפני כב' בית המשפט, המנוח זידאן שופנייה ז"ל מכר את זכויותיו בחלקה נשוא תיק זה פעמיים. פעם אחת למבקשים [המשיבים בערעור] בשנת 1980, ופעם שניה למשיב 4 בשנת 1994...". ד. העולה מהאמור הוא, שטענת ההתיישנות של המערער במתכונת שהובאה בהודעת הערעור, לא נטענה כלל במהלך המשפט, וממילא לא ראו המשיבים 1-4 צורך להשיב עליה, כפי שבית המשפט לא נדרש להכריע בה, והסתפק באימוץ התוצאה אליה הגיעה השופטת א' הלמן בשנת 2002 (ראו פסק-הדין, עמ' 71, סעיף 3). 8. את אשר החסיר בפני בית משפט קמא, אין המערער יכול להשלים בשלב הערעור. מדובר בטענה שבסיסה עובדתי, שהתשובה עליה אינה ברורה כלל, ומקומה להתברר בפני הערכאה הדיונית. אמרתי כי התשובה על שאלה זו אינה ברורה, הואיל ובצד האפשרות שרכישת הזכאות במקרקעין על ידי המשיבים 1-4, אכן נעשתה בשנת 1973, אפשר גם אפשר להבין את תשובותיו של משיב 1 בעדותו, כמתכוון לומר כי עסקת המכר אמנם נערכה בשנת 1973, אך הושלמה רק בשנת 1980, ואז גם נחתם ייפוי-הכח ונמסרה החזקה. איזה מן התרחישים אירע בפועל, הוא עניין שהיה צריך להיות מוכרע בבית המשפט המחוזי, ומה אעשה ובא-כוח המערער לא זו בלבד שלא העלה שם טענה ברוח השגותיו בפנינו, אלא שמסכומיו עולה במפורש כי היה מקובל עליו שרכישת הזכויות במקרקעין על ידי המשיבים היתה בשנת 1980. אכן, אפשר וראוי היה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן אם יש ממש בטענתו החדשה של המערער, אולם עתירה ברוח זו לא היתה בפנינו, וגם בא-כוח המשיבים 4-1 לא היה מודע לה, וממילא לא נדרש להשיב עליה ולהציג את עמדתו. 9. אשר על כן, אני מציע לחברי לדחות את הערעור, ולחייב את המערער לשאת בשכר טרחתו של בא-כח המשיבים 4-1, בסכום של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"א בחשון תשס"ז (2.11.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04039700_O13.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il