בבית המשפט העליון בירושלים
רע"ב 3969/97
בפני: כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
המבקשת: מדינת
ישראל
נ
ג ד
המשיב: אבו
רביע חאלד
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 15.6.97 בע"ש 770/97
שניתן
על ידי כבוד השופט א. בייזר
תאריך
הישיבה: ג' בחשון התשנ"ח (3.11.97)
בשם
המבקשת: עו"ד ענר הלמן
בשם
המשיב: בעצמו
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט בייזר), ביטל את
מדיניות נציב בתי הסוהר לפיה, אסירים תושבי חוץ אינם משובצים במסגרת שיקום פרטני.
על כך מבקשת המדינה רשות ערעור.
לאחר ששמענו טענות באי כוח הצדדים אנו מחליטים
לתת רשות ערעור ודנים בבקשה כבערעור על פי הרשות שניתנה.
העובדות
2. המשיב תושב הרשות הפלשתינאית מכפר איתאח
שבאיזור, הורשע בעבירת רצח והוא מרצה עונשו מאז 11.7.82. נשיא המדינה קצב את עונשו
ל26- שנה ותאריך שחרורו המשוער הוא 10.7.2008. תאריך תום ריצוי 2/3 מהתקופה הוא
10.11.99 ושחרורו המנהלי, 26.5.99.
המשיב עתר לשינוי סיווגו כאסיר, מקטגוריה ב1-
לקטגוריה ב2- כדי לאפשר שיבוצו בעבודות שיקום פרטני ולאפשר לו ליהנות מחופשות ללא
צורך באישור לכל חופשה. המשיב נהנה מחופשות מסודרות, המחייבות אישור משטרה לפני כל
יציאה לחופשה.
החלטת בית משפט קמא
3. בית משפט קיבל את עתירתו של המשיב, בקובעו, כי
מדיניות נציב בתי הסוהר שלא להתיר יציאה של אסירים תושבי חוץ לעבודות שיקום
פרטני, מחוץ לכותלי הכלא, הינה מפלה ובלתי סבירה. לפיכך, הורה הוא להביא את המשיב
בתוך 30 יום בפני ועדת שיקום שתבדוק אם מתאים הוא לשיקום פרטני. החלטתו עוכבה עד
למתן החלטה בבית משפט זה.
טענות המדינה
4. טענות המדינה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי
נטענות הן במישור עקרוני כללי, והן במישור האישי-פרטני.
במישור העקרוני, טוענת המדינה, כי החלטת
הנציב, פרי מדיניותו, נעשתה כדין וכי היא ראויה וסבירה ואין בה משום הפליה בין
שווים, אלא יש בה משום הבחנה בין שונים, שהשוני ביניהם הוא רלוונטי. במישור הפרטני
טוענת היא, כי לא נתקיימו התנאים האישיים לשיבוץ המשיב בשיקום הפרטני וכי הוא אינו
מתאים לכך. המשיב עתר אומנם בתחילה לקבלת היתר לשיקום פרטני אך הוא מוכן
"להסתפק" בשיקום קבוצתי, שגם בו אין המבקשת - כעניין של מדיניות - מוכנה
לשבצו.
הבסיס הנורמטיבי
5. נושא שיקום אסירים פליליים בבתי הסוהר בישראל,
מוסדר בתקנות 50-60 לתקנות בתי הסוהר התשל"ח1978- (להלן: "התקנות")
ובפקודת נציבות בתי הסוהר 12.14.04 מסגרות לשיקום אסירים פליליים בבתי הסוהר
בישראל (להלן: הפקודה).
תקנה 50 לתקנות קובעת סמכות כללית ומסמיכה את
מנהל בית הסוהר לסייע בידי אסיר, שהסתגל לתנאי בית הסוהר, לנקוט בצעדים שיהיה בהם
לעזור בשיקומו עם שחרורו. תקנה 52 לתקנות, דנה בשיקום הפרטני ומסמיכה את
הנציב, לפי שיקול דעתו, ליתן לאסיר העומד בתנאים מסוימים, היתר לצאת לעבודה שיש
עמה תמורה, מחוץ לבית הסוהר, ללא ליווי צמוד. תקנה 52א דנה בנושא השיקום
הקבוצתי ומסמיכה את הנציב, לפי שיקול דעתו, ליתן לאסיר, העומד בתנאים מסוימים,
לצאת לעבודה שיש עמה תמורה, מחוץ לכותלי בית הסוהר, בליווי ובהשגחה של אדם
שהנציב הסמיכו לכך. בליווי ובהשגחה, עיקר השוני בין השיקום הפרטני והשיקום
הקבוצתי.
מטרת עבודת השיקום נקבעה בסעיף ב לפקודה
כדלקמן:
1.
מטרת עבודת השיקום היא לקדם את השתלבותו התקינה של האסיר בחברה כאזרח שומר חוק
בדרך של הקניית הרגלי עבודה, מקצוע, השכלה, ערכים באמצעות שילובו במקום עבודה
מתאים והקניית משאבים נוספים באמצעות פעולות חינוך וטיפול שונות.
2.
פקודה זו קובעת עקרונות, כללים ותהליכים בכל הכרוך בהוצאת אסירים לעבודת
שיקום."
6. סעיף ד לפקודה מפרט את הכללים להפניית אסירים
למסגרת שיקום, ביניהם: העדר סיכון לשלום הציבור ולביטחון המדינה; מצב בריאות תקין;
יתרת מאסר שלא תפחת מ3- חודשים ולא תעלה על 42 חודשים; תפקוד חיובי בבית הסוהר;
וקיומה של אפשרות להמשך התהליך השיקומי בקהילת מגוריו של האסיר לאחר שחרורו. שירות
בתי הסוהר קבע קריטריונים למיון אסירים לצורך שיקום, מהם, תפקודיים-התנהגותיים
ומהם טיפוליים.
מדיניות שירות בתי הסוהר, הינה ככלל, כי תהליך
השיקום מעצם אופיו ומטרתו, מיועד לאסירים תושבי ישראל בלבד ואינו מיועד לאסירים
תושבי חוץ. קריטריון זה איננו מופיע בין הקריטריונים שבסעיפי הפקודה הנ"ל
ובכללים המנויים בהם, עם זאת הוא פועל יוצא של אותם כללים המשמשים תשתית לגיבושה
של המדיניות. ואלה עיקרי השיקולים למדיניות האמורה:
7. טענות המבקשת הן בקצרה כלדקמן: בהיות השיקום
הליך טיפולי מובנה ולא טובת הנאה, ובהיות אסירים תושבי חוץ ככלל ואסירים תושבי
האזור בפרט, מנועים מלהישאר בישראל לאחר שחרורם ממאסרם, אין טעם בהפנייתם להליך
שיקומי כמשמעותו בפקודה, הליך שממילא לא יסייע בקליטתם בקהילתם מחוץ לישראל.
ההליך השיקומי נועד לשקם את האסיר בעזרת בני
משפחתו והקהילה בה אמור הוא להיקלט לאחר שחרורו. האסיר תושב הארץ אמור לחזור
ולהיקלט בה. לא ניתן לשלב במסגרת ההליך השיקומי את קהיליית או משפחת האסירים תושבי
חוץ, שילוב שהוא קריטי להצלחת הליך השיקום. עמדה זו נסמכת על חוות דעת של גורמים
מקצועיים המטפלים בשיקום אסירים והיא מתבקשת גם מן העובדה ששיקום כזה נעשה תוך
התחשבות בעבודת האסיר בעבר, בעבודתו העתידה, באזור מגוריו ובהתאמתו המקצועית
להשתלבות בקהילה לאחר שחרורו.
המשיב, כתושב האזור, אינו רשאי להסתובב חופשי
בארץ גם אלמלא היה אסיר. לא יתכן מצב, בו יותר לו לעשות כן, דווקא כאשר הוא מרצה
עונש מאסר על עבירת רצח, בכלא ישראלי.
החשש להימלטות מן המאסר, במיוחד של אסיר תושב
הרשות הפלשתינאית והסיכון הביטחוני אם יינתן לאסיר כזה לצאת מדי יום לעבודה מחוץ
לכותלי בית הסוהר, הם רציניים וממשיים.
אסיר תושב חוץ שהיה מעורב בביצוע עבירות
פליליות או ביטחוניות בישראל מוכרז לאחר שחרורו כ"מוגבל כניסה" ונמנעת
ממנו אוטומטית כניסה לישראל למשך חמש שנים לפחות משיקולי שמירה על שלום הציבור
ובטחונו ומחשש של גורמי בטחון מעודף מוטיבציה של האסיר לביצוע פעילות עוינת בישראל
כדי לנקות עצמם מחשש של שיתוף פעולה. מכאן, שיש טעם רב במניעת יציאת אסיר כזה
לעבודה המאפשרת לו להסתובב חופשי בתחומי המדינה, דווקא בתקופת מאסרו.
מקומות העבודה מחוץ לכלא למטרת שיקום, מצויים
במשורה ומספרם מוגבל. האינטרס לשקם בראש וראשונה, אסירים תושבי ישראל בבחינת
"עניי עירך קודמים", הוא לגיטימי.
תכליתו של השיקום, היא - בין השאר - מניעת
פשיעה עתידה בישראל. השיקום אמור להוציא את האסיר ממעגל חיי הפשע ולאפשר לו להשתלב
בחברה הישראלית לאחר שחרורו. האינטרס הציבורי לשקם אסירים שיחזרו לחיק החברה
הישראלית, גדול לאין שיעור מזה המצדד בשיקום אסירים שכניסתם לישראל תימנע לאחר
שחרורם.
אומנם יכול ושיקום יסייע לאסיר לחזור לחיק
קהילתו בחו"ל, אלא שתכלית זו היא משנית ואינה עומדת בראש סדר העדיפויות של
הרשויות המקומיות לאור עדיפויות קודמות. עם זאת מכיר שירות בתי הסוהר, בצורך לטפל
באסירים תושבי חוץ ומפנה אותם למסגרות של הכשרה מקצועית ותעסוקה בתוך כותלי בית
הסוהר על פי כישוריהם ועל פי אפשרות השירות ומאפשר להם לקבל שכר בעד העבודה על מנת
שיוכלו לסייע למשפחותיהם. גם בעניין זה מבוססת המדיניות על חוות דעת מקצועית של
ד"ר זיגלבוים ראש מינהל טיפול ושיקום בשירות בתי הסוהר. מכאן, שאין התעלמות
מדאגה לצורכי אסירים תושבי חוץ במישור זה, אם כי לא באופן זהה לאסירים תושבי הארץ.
נראה לנו, כי כל השיקולים הנ"ל הם
ענייניים ורלוונטיים לעניין ההבחנה בין אסירים תושבי הארץ לבין אסירים תושבי חוץ.
האם לוקה מדיניות הנציב בהפליה פסולה?
שוויון ואפליה
8. הציר המרכזי בענייננו, סובב סביב טענת האפליה.
האפליה היא הפן השני של הזכות לשוויון. השוויון מחייב אי אפליה. הזכות לשוויון
הוכרה בשיטתנו המשפטית, כזכות יסוד של האדם באשר הוא אדם, מימים ימימה. זכות זו
היא נשמת אפו של משטרנו החוקתי.
השוויון שהגדרתו אינה אחידה, הוגדר בהגדרה
היפה לענייננו, כ"יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש,
שהם רלוונטים לאותה מטרה." (ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים
לישראל, פ"ד כה(1) 7, 37).
ביסוד ההפליה טמונה ההנחה כי השניים שווים זה
לזה בתכונותיהם ולפיכך זכאים הם לזכות שווה. אולם כאשר יש בין השניים הבדלים של
ממש, רלוונטיים לאותה המטרה, הופכת ההפליה מהפליה פסולה להבחנה מותרת. יש איפוא,
להבדיל בין אפליה פסולה לבין אבחנה מותרת. אומר על כך הנשיא אגרנט בד"נ 10/69
הנ"ל, בע' 35:
"בית
משפט זה, קבע, לא פעם אחת, כי יש להבדיל תמיד - הן לצורך פרשנות החוק והן כקנה
מידה לסבירות הפעולה המינהלית של רשות ציבורית בעלת סמכות דיסקרציונית - בין
הפליה פסולה (להלן: הפליה) לבין הבחנה מותרת. עקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד
השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף מטעמים של צדק והגינות
להמחישו, משמעותו, כי יש להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר
לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה... אם ההבדל או ההבדלים
בין אנשים שונים הינם רלוונטיים למטרה הנדונה אזי תהיה זו הבחנה מותרת, אם
מתייחסים אליהם, לצורך אותה מטרה, יחס שונה, ובלבד שההבדלים ההם מצדיקים זאת...
תהא זו הבחנה מותרת, אם השוני בטיפול בבני אדם שונים ניזון מהיותם נתונים בשים לב
למטרת הטיפול במצב של אי שוויון רלוונטי (ראה מובאות שם)".
אומר על כך השופט זוסמן בע"א 5/51 המצוטט
בהסכמה על ידי השופט לוין בבג"צ 141/82 רובינשטיין ואח' נ' יו"ר
הכנסת , פ"ד ל"ז(3) 141, 149 מול האות א':
"כאשר
מסיבותיהם של שני מקרים הן שונות, רשאי, ולפעמים אף חייב, המחוקק להתייחס אליהם
בצורה שונה, וכל הפליה שמקורה בשוני המסיבות, אין לערער עליה. כדי שייפסל דבר מחמת
היותו הפליה, יש לברר אם ההפליה היא בלתי צודקת או בלתי הוגנת היינו אם מסיבות
זהות גררו אחריהן יחס שונה מטעם המחוקק. האבחנה בין מסיבות שונות, מאידך, אין בה
משום הפליה".
בשורת פסקי דין שניתנו לאחר הכנסו לתוקף של
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו נאמרו דברים ברוח זו. ראו: בג"ץ 4541/94 מילר
נגד שר הביטחון, פ"ד מט(4), 94, 109:
"...הכלל
הוא כי שונות רלוואנטית עשויה להצדיק הבחנה. הלוא בכך טמון שורש ההבדל בין הפליה
פסולה לבין הבחנה כשרה".
9. אין חולק כי גם לאסירים זכות לשיוויון ביניהם.
כאשר מדובר בזכות שאינה מוענקת על-ידי החוק עצמו אלא החוק מעניק לרשות השלטונית
המוסמכת שיקול דעת להעניק את הזכות האמורה על-פי שיקול דעתה, קובעת הרשות מדיניות
במסגרת מתחם של אפשרויות סבירות. אם הרשות נמנעת מראש מלהעניק לאיש טובת הנאה,
ובהנחה שהחלטה כזו היא כדין, לא ניתן לבוא אליה בטרוניה. לא כך משהחליטה להעניק
אותה טובת הנאה והיא מעניקה אותה לפלוני ואינה מעניקה אותה לאלמוני, מטעמים מפלים,
הרי אם קיים דמיון בין פלוני ואלמוני והשניים שווים בתכונותיהם, נוצרת בכך הפליה
פסולה (השופט ברק בבג"צ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר,
פ"ד מו(1) 191, 205). מכאן, שכאשר אין השנים דומים ואינם שווים בתכונותיהם,
ההפליה אינה פסולה.
זכות אסירים לשיקום
10. מוסד שיקום האסירים והסדרי שיקומם נקבעו בחוק.
לרשות המוסמכת - נציב בתי הסוהר - הוענק שיקול דעת ביישום החוק. הנציב מצא לגבש
מדיניות המבחינה בין אסירים תושבי הארץ לבין אסירים תושבי חוץ, מהנימוקים שפורטו
לעיל. אכן, קיימות זכויות בסיסיות, כמו הזכות לחיים ולכבוד, אשר אין לפגוע בהן או
לשלול אותן גם ממי שאינו אזרח או תושב המדינה. לא כזו היא הזכות לשיקום האסיר.
זכות זו אינה זכות מוקנית; זוהי זכות שעצם הענקתה ואופן הענקתה, נתונים לשיקול
דעתו של הנציב. זוהי זכות בעלת גוון סוציאלי שאינטרסים ציבוריים מובהקים משמשים
בהענקתה. זוהי זכות המוענקת לשם השגת תכליות מסוימות, באמצעים מסוימים, המאפשרים
הענקתה או שלילתה בהתאם לנסיבות. מובן שהענקתה לאחד ושלילתה מאחר, איננה יכולה
להיעשות באופן שרירותי על ידי הפליה בין שווים אולם ניתן להעניקה לאחד
ולשוללה מאחר, על בסיס הבחנה בין שונים. שיקול הדעת של הרשות חייב להיות
מופעל בהגינות, מטעמים ענייניים, הוגנים, רלבנטיים, צודקים, וללא הפליה פסולה
(בג"צ 637/89 הנ"ל).
11. "... עקרון השוויון הוא בעיקרו
דריוואטיבי, ולעיתים קרובות ניתן לעשות שימוש במקומו גם במונחים אחרים: כגון
זכויות, סבירות, צדק, והיגיון... ". בין השיקולים להבחנה בין שונים ניתן
באופן לגיטימי לתת את הדעת למשאבי הציבור המוגבלים. כמו כן, "אי אתה יכול
לשקול שיקולים של שיויון מבלי להביא בחשבון הערכות ערכיות. הערכות כאלה עשויות
להשתנות מחברה לחברה ומתקופה לתקופה". (השופט ש' לוין בבג"צ 141/82 הנ"ל
בע' 149).
12. חוקים פדרליים רבים של ארצות הברית, מעניקים
יחס שונה לאזרחים ולזרים. כל אותם חוקים, מושתתים על העיקרון שהבחנה בין זרים לבין
אזרחים לצורך הענקת הטבות למיניהן, מבוססת מבחינה חוקתית ומאפשרת מתן הטבות לקבוצה
אחת ואי נתינתן לקבוצה אחרת, שכן, לא קיימת חובה קונסטיטוציונית לספק לכל הזרים את
אותן ההבטות המסופקות לאזרחים.
השאלה אם הבחנה בין אזרחים ללא אזרחים לעניין
הענקת הטבות היא חוקתית, עולה בהקשרים רבים ולא רק לגבי אסירים. בארצות-הברית
נבדקה לא אחת חוקיותם של חוקים המעניקים הטבות לאזרחי המדינה ושוללים אותן מזרים,
ונשאלה השאלה אם נוגדים הם את חוקת ארצות הברית. באחד המקרים נבחנה השאלה אם ביטוח
רפואי נוסף, לתושבי ארצות הברית, שאינו מוענק לזרים שאינם תושבי קבע, הוא חוקתי.
בית המשפט החליט בחיוב, בקובעו כי לא קיימת חובה קונסטיטוציונית לספק לזרים את
אותן ההטבות הסוציאליות המוענקות לתושבי המדינה ולאזרחיה (ראו: Mathews, Secretary of Health, Education, and Welfare v. Diaz Et Al, 426 U.S. 67(1976)).
גם בחקיקה הישראלית קיים הבדל ברור בהענקת
זכויות שונות לאזרחי המדינה לעומת זרים שאינם אזרחיה. דומה, שאין מקום להעלות טענה
בדבר אי חוקתיותם של חוקים אלה. אין לראות בהחלטה המעניקה לתושבי המדינה ואזרחיה
זכות קדימה בהנאה ממשאביה המוגבלים, משום החלטה מפלה (בג"צ 114/78 בורקאן
נ' שר האוצר, פ"ד לב(2) 800, 805 מול האות א'). בענייננו, אמנם אין מדובר
בזכות המוענקת בחוק, אלא בהפעלת סמכות על פי חוק, אלא שבעקרון, התשתית הרעיונית
זהה.
המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי אין החלטת
הנציב לוקה באפליה פסולה.
יחסיות הזכות לשוויון
13. גם אילו סברתי שנפגע השוויון בין אסיר תושב
ישראל ותושב חוץ - ואינני סבורה כן - לא הייתי מוצאת כי המדיניות שהותוותה על-ידי
הנציב אינה סבירה. ומדוע?
הזכות לשוויון אינה מוחלטת. זוהי זכות יחסית.
על יחסיותו של עקרון השוויון והצורך באיזון בינו לבין ערכים אחרים. ראו: א' ברק פרשנות
במשפט (תשנ"ג, כרך שני - פרשנות החקיקה) 459 - 460; וכן 153/87 שקדיאל
נגד השר לעניני דתות, פ"ד מב(2) 221, 242 מול האותיות ה'-ו'. גרעינה הקשה
של זכות זו הוא באיסור הפליה מחמת גזע, מין, דת וצבע. בהפליה מטעמים אלה, נפגע
באופן בסיסי כבודו של האדם כאדם. ככל שהזכות מתרחקת ממעגל מרכזי זה, כך נעשית היא
חלשה יותר אל מול זכויות אחרות איתן היא מתנגשת. כאשר מדובר בהטבות כלכליות או
סוציאליות, יש ושיקולים ענייניים ואינטרסים כלכליים, מדיניים, סוציאליים
ובטחוניים, יצדיקו סטיה מעקרון השוויון לטובת אותם אינטרסים לגיטימיים. כבודו של
אסיר תושב חוץ, כאדם, לא נפגע על ידי אי שיבוצו בשיקום, גם אם נוצר בכך אי שוויון,
פרט לפגיעה המגולמת באי השוויון עצמו. הוא מקבל חופשות מסודרות, הוא משולב בעבודה
בשכר בתחום בית הסוהר והוא נהנה מן הזכויות שאסירים אחרים מסוגו נהנים מהן. בכך
נעשה איזון הולם בין האינטרסים המשמשים בזירה. אכן, הוא איננו יכול לצאת לעבוד
מחוץ לכלא, מה שאסיר תושב הארץ יכול לעשות (אם יתמלאו התנאים לכך), אולם פגיעה זו
כשלעצמה, אינה קשה דיה כדי לגבור על אינטרסים אמיתיים, רציניים וחשובים הניצבים
מנגד והראויים להגנה, שנמנו לעיל. מכאן, שגם אילו נדרשתי לקריטריונים שבפסקת
ההגבלה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הייתי מוצאת כי הפגיעה בזכות במקרה דנן
נעשית לתכלית ראויה ואינה עולה על הנדרש.
ראוי לציין, כי הנציב נעזר לצורך גיבוש
מדיניותו בחוות דעת של מומחים לנושא. עוד ראוי להעיר, כי הטיפול בנושא ההתאמה
הפרטנית של המשיב, לשיקום, מתייתר, לאור ההחלטה העקרונית.
14. סוף דבר, המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי
השיקולים והנימוקים שהביאו את הנציב לגבש מדיניותו במסגרת שיקול הדעת שהוענק לו
בדבר שלילת זכאותם של אסירים תושבי חוץ לשיקום פרטני או קבוצתי, איננו לוקה בחוסר
סבירות ואיננו מפלה בין שווים. ההבחנה בין שתי הקבוצות - בהתחשב בשיקולים הגלומים
בה - איננה בלתי צודקת ואיננה בלתי הוגנת. תכונותיהם ונסיבותיהם של חברי שתי
הקבוצות אינן זהות. נימוקיו ושיקוליו של הנציב הם לגיטימיים ורלוונטיים. הם לוקחים
בחשבון את השוני בין קבוצות האסירים, המצדיק התייחסות שונה אל כל קבוצה בהקשר
לשיקום. לפיכך, דעתי היא כי מדיניותו של הנציב אינה לוקה
בהפליה פסולה ודינה להישאר על כנה.
אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטתו של
השופט קמא.
ש
ו פ ט ת
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' קדמי:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, י"ב בכסלו התשנ"ח
(11.12.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97039690.J05