ד"ר משה וינברג עו"ד נ. הרב זבדיה כהן ראב"ד בית הדין הרבני א

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3967/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותר: ד"ר משה וינברג נ ג ד המשיב: 1. הרב זבדיה – ראב"ד בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו משיבים פורמליים 3-2: 2. הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ' ז"ל, לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות המצטיינים בלימודיהם 3. ארי גלמונד עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד ארתור-אריאל פלדשטיין פסק-דין השופט נ' סולברג: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, שבה מתבקש המשיב 1 – ראש אבות בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, לבוא וליתן טעם "מדוע סירב להכנסת בקשת העותר לתיק – שהינו צד לו – מס' 365107/1 הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ' ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות מצטיינים בלימודיהם, שהוגשה ביום 4.1.2022 ושעניינה בבקשה דחופה למתן הוראות לביצוע פסק-הדין שיצא תחת ידיו של המשיב 1 בתיק הנ"ל ביום 10.12.2019, וכן מדוע לא נימק כיאות את החלטתו לסרב לדון בבקשת העותר הנ"ל". הרקע לעתירה הוא פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, בתיק מס' 365107/1, מיום 12.12.2019 (הדיין ז' כהן – ראב"ד, הדיין א' יצחק הלוי – אב"ד והדיין א' יוסף), שבגדרו התקבלה בקשת נאמני הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ' ז"ל לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות מצטיינים בלימודיהם (להלן, בהתאמה: ההקדש ו-נאמני ההקדש), שהוגשה עוד ביום 17.11.2002, להורות על ביטול 2 הסכמי פשרה שנכרתו בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, ושעניינם בזהות נאמני ההקדש (להלן: פסק הדין). בגדרי העתירה שלפנינו אין כל צורך להיכנס לנבכי ההליך, ודי בציון העובדה, כי פועל יוצא של ביטול הסכמי הפשרה בפסק הדין, הוא שהעותר, ד"ר משה וינברג – לא יוכל לשמש כאחד מנאמני ההקדש. עוד נקבע בפסק הדין, כי יש לבחון מחדש את ההתנהלות הכלכלית של ההקדש, בין היתר, בהתאם ל"הארות הבונות של ד"ר משה וינברג", ולכן נקבע כי יחידת הרישום והפיקוח על ההקדשות בהנהלת בתי הדין (להלן: יחידת הפיקוח) תעביר לבית הדין, בתוך 30 ימים: "1. שם של יועץ נדל"ן שימונה כמומחה מטעם בית הדין למתן חוות דעת והצעות לייעול ניהול כלכלי של נכסי ההקדש וההכנסות. 2. קביעת קריטריונים קבועים וברורים לחלוקת המלגות לתלמידי ישיבה מצטיינים בכפוף לאמור בשטר ההקדש. 3. חוות דעת על קביעת שכרו של בא כוח ההקדש". העותר לא השלים עם הקביעה בפסק הדין שלפיה הסכמי הפשרה בטלים, ולכן הגיש בעניין זה ערעור לבית הדין הגדול (תיק (גדול) 1253697/1; להלן: הערעור על פסק הדין)). לצד הגשת הערעור כאמור, המשיך העותר להיות מעורב בניהול התיק בבית הדין הרבני האזורי. כך, הגיש העותר מספר בקשות בקשר לביצוע הוראות פסק הדין, ובין היתר הגיש הצעות, מיוזמתו, למינוי יועצי נדל"ן שייתנו חוות דעת בעניין נכסי ההקדש. העותר אף היה מעורב במילוי יתר הוראות בית הדין בפסק הדין, והגיש בקשות נוספות לגבי קביעת קריטריונים למתן מלגות, ובעניין שכר הטרחה של בא-כוח ההקדש. בהמשך, מינה בית הדין מומחה מטעמו לבדיקת נכסי ההקדש, וזה הגיש את הצעתו לביצוע עסקת קומבינציה בנכס הרשום על-שם ההקדש – בנין מגורים ברחוב מזא"ה בתל אביב-יפו – על מנת להשיא את רווחי ההקדש. ביום 22.12.2020 התקיים דיון בבית הדין הרבני האזורי, בנוכחות באי-כוח הצדדים, לרבות ב"כ העותר, שבו נדונו הצעות לייעול ההקדש, בכללן האפשרות להתקשר בעסקת קומבינציה עם צדדים שלישיים ביחס לבניין ברחוב מזא"ה הנ"ל, כפי שהציע מומחה בית הדין. באותו דיון ציין ב"כ ההקדש כי קיימת מניעה הלכתית לממש את הצעת מומחה בית הדין, להתקשר בעסקת קומבינציה בנכס ההקדש, או עסקה דומה לכך, שכן קיים קושי הלכתי, על-פי שטר ההקדש, להעביר ליזם פרטי בעלות בנכסי ההקדש. בהתאם להוראת בית הדין, הוגשה "עמדתם ההלכתית של נאמני ההקדש – ניהול נכסי ההקדש", שבה פורטו נימוקיהם ההלכתיים של נאמני ההקדש. בתגובה לכך, מבלי שהתבקש לעשות כן, הגיש העותר לבית הדין את התייחסותו לעמדתם ההלכתית של נאמני ההקדש, "לשם חידוד הדברים האמורים בה והעמדתם על דיוקם על מנת שבפני בית-הדין הנכבד והמומחה מטעמו תוצג התמונה בשלמותה". או אז, פנו נאמני ההקדש לבית הדין וטענו כי משעה שניתן פסק דין – שבו התקבלה בקשת ההקדש לבטל את הסכמי הפשרה – הרי שהעותר "חדל מלהיות צד להליך (אף אם פסק הדין אינו מקובל על עו"ד וינברג והוא הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול על פסק הדין)". לפיכך, מאחר שלטענתם ההליך המשפטי נוגע ל"ניהולו הפנימי של ההקדש" – הרי שאין מקום לאפשר לעותר להמשיך להגיש בקשות בתיק שאיננו צד בו. ביום 3.2.2021 קיבל בית הדין את עמדת נאמני ההקדש, וקבע כי "לאחר שניתן פסק דין בתאריך י"ב בכסלו תש"פ (10.12.19) בעניין הסכמי הפשרה חדל להיות עו"ד משה וינברג צד בתיק ההקדש ולפיכך בית הדין מורה למזכירות בית הדין למחוק את עו"ד משה וינברג כצד בתיק ההקדש". בעקבות האמור, הגיש העותר לבית הדין בקשה להשיבו כצד לתיק, בשל הטענה כי הוא "צד לפסק הדין וביצועו", ובהתחשב בכך שהוא הגורם הבלעדי שהניע את בית הדין, בבקשותיו החוזרות והנשנות, לפעול ליישום הוראות פסק הדין. בקשה זו נדחתה על-ידי בית הדין ביום 24.2.2021, בנימוק דומה להחלטתו מיום 3.2.2021, אך לצד זאת נקבע כי "בית הדין לא מתעלם מהעובדה כי החלטה על מינוי מומחה לייעול הניהול הכלכלי של ההקדש היא לאור בקשתו של עו"ד משה וינברג ולפיכך בית הדין קובע כי עו"ד משה וינברג רשאי לפנות ליחידת הרישום והפיקוח בהנהלת בתי הדין שהם צד בתיק זה כמו בכל תיקי ההקדשות המתנהלים בפני בית הדין ולקבל מהם את ההחלטות בכל הקשור לניהול ההתייעלות הכלכלית של ההקדש מול המומחה". העותר לא השלים עם החלטותיו של בית הדין, מהימים 3.2.2021 ו- 24.2.2021, והגיש על כך ערעור לבית הדין הרבני הגדול (תיק (גדול) 1310470/1; להלן: הערעור על החלטת המחיקה)). בכך לא תם הסיפור. ביום 4.1.2022 הגיש העותר "בקשה דחופה למתן הוראות", שבמסגרתה ביקש מבית הדין לבחון מחדש את החלטה שקיבל עוד ביום 25.2.2021, שבה הורה למומחה מטעמו לבדוק היתכנות של הליך 'ניוד זכויות בניה' בנכס ההקדש, בהתאם לעמדתם של נאמני ההקדש, שכן זו – לטענת העותר – עומדת בניגוד לעמדתו המקצועית של המומחה שמינה בית הדין עצמו. לפי הנטען בעתירה, למחרת הגשת הבקשה האמורה, התקשר אליו מזכיר בית הדין, והודיע לו באשר לבקשתו, שמזכירות בית הדין החליטה, כי "לא מצאו מקום להכניסה לתיק ובהתאם גם שלא להביאה לדיון בפני הגורם השיפוטי המוסמך – המשיב 1, והכל, בטענה שהעותר אינו צד לתיק". לטענת העותר, חרף הפצרותיו, סירב מזכיר בית הדין להכניס את הבקשה לעיון המשיב 1, אב בית הדין, תוך שציין כי הוא רשאי לפנות ליחידת הפיקוח, בהתאם להחלטת בית הדין מיום 24.2.2021. מכאן העתירה שבנדון, המופנית כלפי סירוב המשיב 1 לקבל לתיק את בקשת העותר מיום 4.1.2022, ולדון בה. לפי הנטען בעתירה, בסירובו האמור, פגע המשיב 1 בזכות הגישה של העותר לערכאות, ואף חרג מסמכותו. כמו כן נטען, כי החלטת המשיב 1 פגומה גם בכך שהיא אינה מנומקת, ולכן אף עומדת בניגוד לעקרונות יסוד ולכללי הצדק הטבעי. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 9.5.2021 דחה בית הדין הרבני הגדול את 2 הערעורים שהגיש העותר, הן הערעור על פסק הדין, הן הערעור על החלטת המחיקה, ובעקבות זאת הגיש העותר עתירה לבית משפט זה, שעודנה תלויה ועומדת (בג"ץ 6136/21 ד"ר משה וינברג נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים). דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים. ככלל, אין מקום לדון בעתירה המוגשת כלפי החלטה של בית דין דתי, כל עוד לא מוצו ההליכים בערכאת הערעור של אותה מערכת שיפוטית: "כלל הוא כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד, מקום בו העתירה מוקדמת, ולוקה באי-מיצוי הליכים הפתוחים לפני העותר, בטרם פנה לבית משפט זה. ככל שנשוא העתירה הוא פסק דין שניתן בבית דין רבני אזורי, מיצוי הליכים משמעו העמדת פסק הדין לביקורתו של בית הדין הגדול [...] גם כאשר מצביע מתדיין על פגמים בהחלטה או בפסק הדין, מופנה המתדיין בראש ובראשונה אל ערכאת הערעור, שם יישמעו טרוניותיו ויתוקנו הפגמים, אם תמצא בהם ערכאת הערעור ממש [...]" (בג"ץ 778/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פסקה 10 (11.4.2007)). דברים אלה יפים גם לענייננו, והעותר לא הניח בסיס לסטות מכלל זה. למעשה, הלכה פסוקה זו לא נעלמה מעיני העותר, אלא שלטענתו החלטת בית הדין הרבני האזורי הופכת את האפשרות להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול ל"בלתי אפשרית בנסיבות העניין", שכן היא ניתנה ללא נימוקים. מובן כי אין לקבל טענה זו. את אותן טענות שטוען העותר בעתירה שלפנינו, הן לגבי תוכן החלטת בית הדין, הן לגבי היותה בלתי מנומקת, ניתן להביא לביקורת שיפוטית לפני בית הדין הרבני הגדול, וכלל לא היה כל צורך ב'קפיצת הדרך' היישר לבית משפט זה. הפועל היוצא מן האמור הוא שלעותר עמד סעד חלופי מובהק, בדמות הגשת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אך הוא בחר במודע להגיש עתירה לבית משפט זה, ו'לדלג' מעל מיצוי ההליכים הנדרש בנסיבות העניין; לכך יש ליתן ביטוי בפסיקת הוצאות בגין דחיית העתירה. לנוכח כלל האמור, העתירה נדחית בזאת על הסף; העותר ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, ‏ט"ז בסיון התשפ"ב (‏15.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22039670_O01.docx במ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1