בני אבו ג'מיל בע"מ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 3966/15 בבית המשפט העליון רע"פ 3966/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשים: 1. בני אבו ג'מיל בע"מ 2. ראיד אבו עג'אג' נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק עפ"ג 48101-11-14 שניתן ביום 13.5.2015 על ידי כבוד הנשיא י' אלון והשופטים י' פרסקי וי' עדן בשם המבקשים: עו"ד אבי גורן בשם המשיבה: עו"ד ציפי קוינט-שילוני פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא י' אלון והשופטים י' פרסקי וי' עדן) בעפ"ג 48101-11-14 מיום 13.5.2015, במסגרתו התקבל ערעור המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת"פ 1210/08, כך ש-24 חודשים המאסר שהוטלו על המבקש 2 הופחתו ל-15 חודשים, בעוד שיתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם: על המבקשת 1 הוטל קנס בסך של 5,000 ש"ח ועל המבקש 2 הוטלו ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 117(א) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ); 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 117(ב) לחוק מע"מ; ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, שלא יעבור עבירה בניגוד לסעיף 216 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); קנס בסך של 50,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו; וצו עיכוב יציאה מהארץ למשך 180 ימים. רקע והליכים קודמים 2. המבקשים הורשעו על יסוד הודאת המבקש 2 בעובדות ארבעה כתבי אישום, מתוכם כתב אישום מתוקן אחד, המייחסים להם 78 עבירות של אי הגשת דו"חות תקופתיים של המבקשת 1 למע"מ בשנים 2011-2004, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ ושש עבירות של אי הגשת דו"חות שנתיים לשנים 2005-2010 של המבקשת 1 למס הכנסה, לפי סעיף 216(4) לפקודה. כמו כן, ביחס למבקש 2 גם שתי עבירות של אי הגשת דו"חות אישיים לשנים 2010-2006, עבירות לפי סעיף 216(4) לפקודה ושש עבירות של אחריות מנהל, לפי סעיף 224א לפקודה, על כך שידע ולא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות. על פי עובדות כתבי האישום, לרבות כתב האישום המתוקן, המבקשת 1 היא חברה פרטית שרשומה בישראל ועיסוקה בענף חלוקת בלוני הגז, והמבקש 2 שימש כמנהלה הפעיל בכל התקופות הרלוונטיות לכתבי האישום. 3. בגזר הדין מיום 2.11.2014, עמד בית משפט השלום על חומרת עבירות אי הדיווח, ועל השלכותיהן הרבות הפוגעות בפרט, בחברה, במשק ובכלכלה. בית המשפט ציין כי שיקול מרכזי בעבירות מס בכלל, ואי דיווח בפרט, הינו הסרת מחדלים, בעוד שבמקרה הנדון המבקשים לא פעלו להסרת המחדלים, ונותרה יתרת קרן מס חלקית לתשלום על סך של כ-84,000 ש"ח ואין בידי המשיבה נתונים ביחס ל-35 דו"חות וכן יתרת מס הכנסה על סך של 181,062 ש"ח ויתרת ניכויים על סך של 347,007 ש"ח. כן ציין בית המשפט, כי מדיניות הענישה הנוהגת מחמירה היא, ובפרט בנסיבות בהן לא הוסרו מחדלים, והיא באה לידי ביטוי בעונשי מאסר בפועל לצד קנס משמעותי. בית המשפט לקח בחשבון את ריבוי העבירות, משך תקופת ביצוען, היעדר הצגת מלוא הנתונים ויתרת קרן המס שנותרה לתשלום. כן נלקח בחשבון, שהמבקש 2 אף המשיך לבצע עבירות נוספות, גם לאחר שהוגשו חלק מכתבי האישום. בית המשפט קבע כי מצבו הכלכלי הקשה, וכן מצבו המשפחתי, אינם מהווים הצדק סביר או נקיטה באמצעים סבירים למניעת העבירות, ואינם מצדיקים את התנהלותו בדבר עיכוב או אי העברת כספי המע"מ. עם זאת, בית המשפט התייחס לקולה לנסיבותיו האישיות של המבקש 2; עברו הפלילי הנקי; הודייתו, מצבו הכלכלי; הסרת חלק מהמחדלים; והחשש כי מאסר יפגע בו ובבנו הנכה. לאחר שבית המשפט בחן את הפסיקה שהוגשה מטעם המבקש 2, הוא קבע כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבגמול ובהרתעה ולגזור את דינו כאמור לעיל. 4. המבקשים ערערו על גזר דינו של בית משפט השלום, וביום 13.5.2015 בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורם, במובן זה שהוא לא מצא הצדקה להחמרה היתרה והמשמעותית מעבר למתחם העונש לו עתרה המשיבה, ועל כן הוריד תשעה חודשים מרכיב המאסר בפועל שהוטל על המבקש 2. עם זאת, בית המשפט עמד על חומרת העבירות שבוצעו, לרבות תקופת הזמן בהן הן בוצעו; היקף הסכומים הרחב; והעובדה שמחדליהן טרם הוסרו. הבקשה למתן רשות ערעור 5. המבקש 2 טוען כי אשר לסילוק המחדלים, הוא כבר החל בתשלום חלק מהדו"חות, ופנה להנהלת רשות המסים בכוונה לטפל בחבות שנותרה. כן הוא מציין, כי חלק רב מהדו"חות הרבים הינם דו"חות אפס ללא כל פעילות עסקית, ועל כן עריכתם והגשתם תהא פשוטה ואפשרית. עוד טוען המבקש 2, כי מדובר בעבירות מסוג עוון עם יסוד נפשי של התרשלות, ועל כן העבירות לא בוצעו מטעמי התחמקות. לעמדת המבקש 2, גם בית המשפט המחוזי החמיר באופן יוצא מגדר הרגיל עמו, בעוד שהמשיבה ביקשה רף עליון של שמונה חודשי מאסר בלבד. עוד מוסיף המבקש 2, כי יש לעמוד על חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, ולשים לב לעינוי הדין שנגרם לו. לבסוף מפנה המבקש 2 לפסיקה רלוונטית על מנת לבסס כי יש לקבוע מתחם ענישה נמוך יותר בעניינו, וגורס כי יש לבכר שיקולי שיקום בעניינו. 6. במקביל לבקשה למתן רשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע מאסרו. על כך ביקשתי את תגובת המשיבה, וזו הוגשה ביום 8.6.2015. המשיבה טוענת כי המבקשים מנסים להציג את הדברים כאילו צריך היה להיות מוטל על המבקש 2 עונש של שמונה חודשים בלבד, אך הם שוכחים לציין כי בגין עבירות מס הכנסה המשיבה עתרה למתחם ענישה נוסף שנע בין שמונה ל-12 חודשי מאסר. כן טוענת המשיבה, כי סיכויי הבקשה לרשות ערעור קלושים, שכן המקרה אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, וכן מפני שהעונש שהושת על המבקש 2 הינו ראוי ומאוזן. המשיבה מפנה גם כן לפסיקה רלוונטית בעניין מתחם הענישה, ועומדת על חומרת נסיבות העבירות שבוצעו. לבסוף, מלינה המשיבה על כך שלמבקשים עמדו מספר הזדמנויות להסיר את המחדלים, אך אלו טרם הוסרו בשלמותם. דיון והכרעה 7. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) (13.7.1982) (להלן: חניון חיפה)). כמו כן, ידוע כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013); ע"פ 5717/14 מדינת ישראל נ' גדבאן (2.12.2014); ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה. כן אני סבור, כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה קמא. ואסביר. 12. עיינתי בבקשה ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ואני סבור כי אין מקום להתערב בהם. מהעיון עולה כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, ואינן מעוררות כל סוגיה כללית חדשה. הדגש הוא על כך שהמבקש 2 חוזר על טענותיו כפי שעלו הן בבית המשפט המחוזי, ואלו קיבלו מענה חד משמעי בכך שבית המשפט בחר להקל משמעותית בעונשו. איני מקבל את הטענה כי העונש שהוטל על המבקש 2 חורג מהעונש לו עתרה המשיבה, שכן, המשיבה עתרה לשני מתחמים נפרדים בעבירות המע"מ ומס הכנסה, והעונש שהושת, בן 15 חודשים, מצוי בתוך שילוב מתחמים אלה. 13. אשר לטענותיו הנוספות של המבקש 2, בדבר הסרת המחדלים וחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, הרי שטענות אלו יחד הן בבחינת פרדוקס. מחד גיסא, המבקש 2 רוצה לטעון כי המחדלים עוד רגע מוסרים, ומאידך גיסא הוא מבקש לטעון שחלף זמן כה רב עד כי נגרם לו עינוי דין. אם אכן חלף זמן כה רב, אין זה סביר שהמחדלים טרם הוסרו, ואין מקום לטענה כי הם יוסרו בקרוב. לו היה המבקש 2 פועל בנמרצות להסרת המחדלים, כנדרש לעשות במצבו, ייתכן שהיה בכך כדי להקל על עונשו וכן על עינוי הדין שנגרם לו, לכאורה, עם חלוף הזמן. 14. לא מצאתי סטייה כלשהי, ודאי שלא קיצונית, בעונש שנגזר על המבקשים, ועל כן איני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בקשת רשות הערעור נדחית בזאת ומשכך מתייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע. ניתן היום, כ"ב בסיון התשע"ה (9.6.2015). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15039660_H03.docעכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il