מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ נ. CHRISTIAN DIOR COTURE

פסק-דין בתיק ע"א 3960/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3960/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ נ ג ד המשיבים: 1. CHRISTIAN DIOR COUTURE 2. איאד חבש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בת.א. 27792-02-10 מיום 27.4.2010 שניתן ע"י כב' השופט א' יעקב תאריך הישיבה: י"ח באדר א' התשע"א (22.2.11) בשם המערערת: עו"ד יהודה ליבליין בשם המשיבה 1: עו"ד נחמן כהן-צדק עו"ד יוסי מרקוביץ עו"ד נתנאל אגו פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) מיום 27.4.2010. עניינו של הערעור בפרשנות סעיף 200א לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן – פקודת המכס). סעיף זה מסמיך את מנהל אגף המכס והבלו ברשות המסים (להלן – מנהל המכס) לעכב שחרור מהמכס של טובין שיובאו לישראל, המפרים לכאורה זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר. העיכוב מותנה בשני תנאים: תנאי אחד הוא כי בעל הזכות בקניין רוחני, אשר הטובין מפרים לכאורה את זכויותיו (להלן – בעל הזכות), נקט הליך משפטי נגד היבואן. תנאי נוסף לעיכוב, הוא כי בעל הזכות יפקיד ערבות בנקאית. הסוגיה המתעוררת בערעור דנא נוגעת למהותה של ערבות זו ולמצבים בהם רשאית רשות המסים לממש אותה. רקע הדברים 2. נתאר תחילה את עובדות המקרה הצריכות לעניין. המשיבה 1, חברת Christian Dior Couture (להלן – המשיבה), הינה חברה זרה המאוגדת בצרפת העוסקת, בין היתר, בתחום האופנה והטיפוח. בישראל, רשומים על שם המשיבה סימני מסחר שונים (להלן – סימני המסחר). ביום 19.1.2010 שיגרה רשות המסים שבמשרד האוצר (להלן – המערערת או רשות המסים) אל המשיבה הודעה. ההודעה נמסרה בהתאם לסעיף 200א לפקודת המכס. בהודעה נאמר, כי בחינתם של טובין מסוימים שיובאו לישראל, והמדובר בנעליים, העלתה כי אלה מפרים לכאורה את סימני המסחר של המשיבה. בנוסף נמסר בהודעה, כי שחרור הטובין יעוכב לתקופה ראשונית של שלושה ימים, וכי במהלכה נדרשת המשיבה להודיע אם בכוונתה לנקוט הליך משפטי נגד הגורם שייבא את הטובין. עוד צוין, כי אם מתכוונת המשיבה לתבוע את היבואן כאמור, עליה להפקיד במשרדי רשות המסים ערבות בנקאית בסך 5,000 ש"ח. בעקבות קבלת ההודעה הפקידה המשיבה את הערבות שנדרשה ממנה. בהמשך, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה נגד האדם שייבא את הטובין לישראל, הוא המשיב 2 (להלן – היבואן). יצוין, כי על פי המידע שהעבירה רשות המסים לידי המשיבה, מתגורר היבואן בשטחי הרשות הפלסטינית. בתביעה עתרה המשיבה לסעדים שונים נגד היבואן, בטענה כי ייבא לישראל נעליים מזויפות הנושאות סימני מסחר הרשומים על שמה. הסעדים שנתבקשו נגד היבואן היו אלה: צו מניעה, איסוף המוצרים המפרים ופיצויים. התביעה הוגשה אף נגד רשות המסים. המשיבה עתרה להורות לרשות המסים שלא לשחרר את הטובין המעוכבים וכן כי יושמדו על ידה. בעקבות הגשת התביעה והפקדת הערבות המשיכה רשות המסים לעכב את הטובין ואחסנה אותם, לצורך כך, במחסן בבעלות פרטית. היבואן לא הגיש כתב-הגנה. ביום 27.4.2010 נתן בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) פסק-דין בהיעדר הגנה נגד היבואן. בפסק-הדין נקבע, בין היתר, כי על היבואן להשמיד את הטובין בתוך 30 ימים וכי עליו לשאת בעלויות האחסנה וההשמדה של הטובין. 3. בפסק-הדין נדרש, כמו כן, בית המשפט המחוזי למחלוקת שנתגלעה בין רשות המסים לבין המשיבה באשר לגורלה של הערבות הבנקאית שהפקידה המשיבה אצל רשות המסים. מחלוקת זו התעוררה על רקע הנחתם המשותפת של בעלי הדין, שהתבססה על ניסיון העבר, לפיה תוביל אי-התייצבותו של היבואן הזר לתובענה לכך שהוא לא יבצע את שהוטל עליו בפסק-הדין, קרי לשאת בעלויות האחסנה וההשמדה. המחלוקת בין בעלי הדין התעוררה משום שהיה ברור כי בנסיבות המתוארות ייאלץ אחד מהם, רשות המסים או המשיבה, לשאת בהוצאות הכרוכות באחסון הטובין והשמדתם. כל אחד מהצדדים טען כי על הצד האחר לשאת בעלויות אלה. מחלוקת זו התחדדה בשל קיומה של הערבות הבנקאית שהפקידה המשיבה בידי רשות המסים. רשות המסים, אשר היא זו שהתקשרה עם המחסן הפרטי לצורך אחסון הטובין, טענה כי היא רשאית לחלט את הערבות הבנקאית ולכסות בדרך זו את עלויות האחסון וההשמדה של הטובין. המשיבה טענה, לעומת זאת, כי לא ניתן להשתמש בערבות לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה. בפסק-דינו קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה בקובעו כי מטרת הערבות הבנקאית אינה להבטיח את כיסוי ההוצאות הנובעות מעיכוב הטובין אלא רק את הנזקים שנגרמו ליבואן (אם נגרמו) כפועל יוצא מעיכוב הטובין והגשת התובענה נגדו. בית משפט קמא קבע, איפוא, כי על רשות המסים להשיב למשיבה את הערבות הבנקאית. כנגד קביעה זו מופנה ערעורה של רשות המסים. 4. קיימנו שני דיונים בערעור (ביום 19.1.2011 וביום 22.2.2011). במהלך הדיונים הבענו בפני בעלי הדין את השקפתנו לגבי הערעור. כפי שציינו בפני הצדדים, דעתנו היא כי קיים קושי בקביעה לפיה אין ביכולתה של רשות המסים לחלט את הערבות הבנקאית לשם גביית ההוצאות הכרוכות באחסון הטובין ובהשמדתם. יוזכר, כי הכוונה היא לחילוט הערבות במצב בו "נעלם" היבואן מהתמונה, בלא שפעל להשמדת הטובין, וממילא בלא שנשא בעלויות האחסון וההשמדה. בעקבות הערותינו ונוכח הצעות שונות שהועלו במסגרת הדיונים בערעור, הודיעה המשיבה ביום 7.3.2011 כי היא מסכימה לכך שהערעור יתקבל וכי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל, ככל שהוא נוגע למחלוקת בעניין גורלה של הערבות הבנקאית. חרף הסכמת המשיבה לקבלת הערעור, אשר יינתן לה ביטוי בדרך של אי-פסיקת הוצאות בהליך דנא, ראינו מקום לנמק את עמדתנו ולעמוד על הטעמים המצדיקים את קבלת ערעורה של רשות המסים. זאת, מאחר שנמסר לנו בדיון כי קיימים מקרים לא מעטים בהם נוטש יבואן זר סחורה מפרה שייבא לישראל ולא נושא בעלויות האחסון וההשמדה שלהם וכי השאלה בדבר מטרת הערבות ואפשרות מימושה חוזרת ועולה בבתי המשפט. דיון 5. בשנת 1999 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש"ס-1999 (להלן – החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני). חוק זה הביא לשינויים בחוקים שונים המסדירים זכויות של קניין רוחני. זאת, בעקבות חתימתה של ישראל על ההסכם הבינלאומי משנת 1994 הידוע בכינוי TRIPS (Agreement on Trade-Related Aspects of Intellectual Property Rights Including Trade in Counterfeit Goods, להלן – הסכם הטריפס; ניתן לעיין בהסכם בכתובת: http://www.wto.org/english/docs_e/legal_e/27-trips_01_e.htm). אחד ההסדרים החדשים עניינו בסמכויותיהן של רשויות המכס לעכב טובין אשר קיים לגביהם חשש כי הם מפרים זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר. כך, נקבע בחוק זכות יוצרים (תחילה בתיקון לפקודת זכות יוצרים, ומאוחר יותר בסעיף 65 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן – חוק זכות יוצרים)), כי בעל זכות יוצרים הסבור כי טובין שיובאו לישראל מפרים את זכויותיו, רשאי לפנות אל מנהל המכס ולבקש ממנו לעכב את שחרור הטובין מהמכס. בנוסף נקבע בסעיף 69א לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן – פקודת סימני מסחר), כי בעל סימן מסחר רשום רשאי לפנות אל מנהל המכס בבקשה לעיכוב טובין המפרים לכאורה את סימן המסחר. שני סעיפים אלה, המנוסחים באופן כמעט זהה, מוסיפים וקובעים אילו פרטים נדרש בעל הזכות לכלול בהודעה. בין היתר נקבע בסעיפים אלה, כי על בעל הזכות להמציא למנהל המכס "ערבות עצמית בסכום שקבע מנהל המכס, כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב, אם יתברר שהעיכוב לא היה מוצדק..." (להלן – הערבות העצמית). 6. סעיף 200א לפקודת המכס, אשר נחקק אף הוא במסגרת החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני, מוסיף וקובע כיצד נדרש מנהל המכס לפעול כאשר נתקבלה אצלו הודעה מבעל הזכות בדבר טובין אשר מפרים לכאורה את זכויותיו. בסעיף נקבע, כי מנהל המכס רשאי לעכב את הטובין נשוא ההודעה לתקופה ראשונית של שלושה ימי עבודה, אותה רשאי הוא להאריך, מטעמים מיוחדים, בשלושה ימים נוספים. זאת, אם מצא המנהל כי הטובין מפרים לכאורה זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר (סעיף 200א(א)(1) לפקודת המכס). עוד נקבע בסעיף, כי המנהל רשאי ליזום בעצמו את עיכוב הטובין, כלומר בלא שקיבל הודעה בעניין זה מבעל הזכות (ראו סעיף 200א(א) לפקודת המכס הקובע כי ניתן לעכב את הטובין אף אם מצא מנהל המכס "בדרך אחרת" כי קיימת לכאורה הפרת זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר). בין אם העיכוב הראשוני נעשה ביוזמת מנהל המכס ובין אם לבקשת בעל הזכות, נדרש מנהל המכס לנקוט לאחר מכן צעדים כדלקמן: ראשית, עליו להודיע על דבר העיכוב לבעל הזכות וכן לבעל הטובין (סעיפים 200א(א)(2)-(3) לפקודת המכס). שנית, נדרש מנהל המכס להודיע לבעל הזכות כי עיכוב הטובין יבוטל אם לא יפקיד ערבות בנקאית תוך שלושה ימים ואם לא יגיש תובענה לבית המשפט בתוך עשרה ימים (סעיפים 200א(3)-(4) לפקודת המכס). סעיף 200א(ג) לפקודת המכס קובע, כי על בעל הזכות להפקיד ערבות בנקאית בסכום שקבע מנהל המכס אשר יש בו "כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב" (להלן – הערבות הבנקאית). בסעיף 200א(א)(3) לפקודת המכס הובהר, בהקשר זה, כי הערבות הבנקאית תופקד בנוסף לערבות העצמית. 7. הנה כי כן, בדין הישראלי נקבע ההסדר הבא: אם העיכוב הראשוני של הטובין נעשה ביוזמת בעל הזכות, עליו להפקיד ערבות עצמית (דומה שהמינוח אינו מדויק; מדובר בהתחייבות עצמית). לצורך הארכת תקופת עיכוב הטובין מעבר לתקופת העיכוב הראשונה (שלושה עד שישה ימים), נדרש בעל הזכות להפקיד ערבות בנקאית. זאת, בנוסף לערבות העצמית. כמו כן, על בעל הזכות להגיש תובענה נגד היבואן. כאמור, מדובר בשני תנאים מצטברים לצורך המשך עיכוב הטובין. אם תנאים אלה לא התמלאו בתקופה שנקבעה בחוק, אמור מנהל המכס לבטל את עיכוב הטובין המפרים (סעיף 200א(ה) לפקודת המכס). עיון בהוראות החוק השונות מלמד על מספר הבדלים מרכזיים בין ההוראות הנוגעות להפקדת ערבות עצמית (בחוק זכות יוצרים ובפקודת סימני מסחר), לבין זו הנוגעת להפקדת הערבות הבנקאית (בפקודת המכס). ראשית, הערבות העצמית מיועדת לכסות נזקים שנגרמו אם התברר כי עיכוב הטובין לא היה מוצדק. לעומת זאת, ההסדר בסעיף 200א לפקודת המכס אינו מציב דרישה של "עיכוב לא מוצדק" לצורך חילוט הערבות הבנקאית. הבדל נוסף בין שני ההסדרים, הוא כי הערבות העצמית מופקדת על-ידי בעל זכות היוזם בעצמו את עיכוב הטובין, בדרך של הגשת בקשה למנהל המכס לפי חוק זכות יוצרים או פקודת סימני מסחר. מנגד, הערבות הבנקאית, אשר הפקדתה מהווה תנאי להמשך עיכוב הטובין מעבר לתקופת העיכוב הראשונה, צריכה להיות מופקדת אף על-ידי בעל זכות שלא יזם את העיכוב הראשוני. במילים אחרות, על בעל זכות להפקיד ערבות בנקאית גם כאשר מנהל המכס איתר טובין המפרים לכאורה זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר ויזם, בעקבות זאת, את עיכובם. יצוין, כי במקרה דנא נעשה עיכובם הראשוני של הטובין ביוזמת מנהל המכס. מן החומר שבפנינו עולה, כי מטעם זה לא נדרשה המשיבה להפקיד ערבות עצמית. 8. הסוגיה הטעונה התייחסות נוגעת למהותה של הערבות הבנקאית. ביתר פירוט השאלה היא האם רשאית רשות המסים לחלט את הערבות הבנקאית לשם כיסוי עלויות האחסון וההשמדה של טובין שעוכבו על-ידה מכוח סעיף 200א לפקודת המכס. זאת, מקום בו אין היבואן נושא בעלויות אלו, אף שניתן נגדו פסק-דין הקובע כי הטובין שייבא מפרים זכויות בקניין רוחני וכי עליו לשאת בעלויות האחסון וההשמדה שלהם. ודוקו: ייתכנו מקרים בהם היבואן לא יתגונן מפני התובענה שהוגשה נגדו ולא יתייצב לדיונים בה. ככלל, מדובר יהיה ביבואן זר הפועל מחוץ לישראל, למשל בשטחי הרשות הפלסטינית. נוכח היותו של היבואן נתבע זר, יהא זה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לאכוף עליו את החיוב לשאת בעלויות האחסון וההשמדה. הותרת הטובין במחסן הפרטי בו הם מאוחסנים, עד אשר ניתן יהיה (אם בכלל) לאכוף על היבואן את פסק-הדין, תוביל להגדלת העלויות הכרוכות בעיכוב הטובין. ברור, שבמצב הדברים המתואר קיים צורך בהשמדתם של הטובין בהקדם. אין כל טעם להמשיך ולאחסן את הטובין במחסן פרטי, תוך הגדלת העלויות הכרוכות בכך, אם קבע בית המשפט שיש להשמידם. יובהר, כי מטיעוני הצדדים בפנינו עולה שעד שנת 2005 אחסנה רשות המסים את הטובין המעוכבים במחסנים שהופעלו על-ידה. אולם, מאותה שנה החלו גורמים פרטיים לאחסן עבור רשות המסים את הטובין. בערעור שבפנינו טענו הצדדים, כי רשות המסים היא זו שמתקשרת עם המחסנים הפרטיים לצורך אחסון הטובין. על רקע זה נשאלת השאלה, האם על רשות המסים לשאת בעצמה בחוב נשוא עלויות האחסון (ובעלויות ההשמדה) אם אין היבואן מקיים את פסק-הדין שניתן נגדו, או שמא רשאית היא להשתמש בערבות הבנקאית שהמציא היבואן לצורך כיסוי עלויות אלה. כפי שצויין, דעתנו היא כי הערבות הבנקאית יכולה לשמש את רשות המסים לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה של הטובין בנסיבות המתוארות. נפרט בתמצית את הטעמים המובילים אל מסקנה זו. 9. מסקנתנו נלמדת בראש ובראשונה מלשון החוק. סעיף 200א(ג) לפקודת המכס קובע, כאמור, כי בתוך שלושה ימי עבודה מיום העיכוב "יגיש בעל הזכות למנהל [המכס] ערבות בנקאית בסכום שקבע המנהל ... שיש בו כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב" [ההדגשות הוספו – א' ג']. ניתן להבחין, כי מטרת הערבות נוסחה באופן כוללני ורחב. על כך ניתן ללמוד מהשימוש בדיבור "כל הוצאה" ובדיבור "כל נזק". לשון החוק אינה מגבילה, איפוא, את מטרת הערבות לכיסוי נזקיו של היבואן בלבד. עוד יוזכר, כי בסעיפים המסדירים את הפקדת הערבות העצמית (סעיף 65(ד) לחוק זכות יוצרים וסעיף 69א(ד) לפקודת סימני מסחר), נאמר כי הערבות העצמית צריכה לכסות על נזקים או הוצאות הקשורים לערבות, רק "אם יתברר שהעיכוב לא היה מוצדק". לעומת זאת, בהוראה המחייבת הפקדת ערבות בנקאית לא הוצבה כל דרישה כאמור. הנה כי כן, מלשון סעיף 200א לפקודת המכס ניתן ללמוד, כי רשות המסים אינה מנועה מלחלט את הערבות לצורך כיסוי ההוצאות הקשורות לעיכוב, כאשר אין היבואן נושא בהן אף שחויב לעשות כן. לכך יש להוסיף את העובדה שהמחוקק קבע שורה של נסיבות בהן נדרש מנהל המכס להחזיר לבעל הזכות את הערבויות שהפקיד (סעיף 200ב לפקודת המכס). בגדר נסיבות אלה לא נכללה, ולוּ במשתמע, סיטואציה בה נדרש היבואן לשאת בהוצאות האחסון וההשמדה אך הוא אינו עושה כן. היינו, אין בחוק כל הוראה מפורשת המחייבת את מנהל המכס להשיב לבעל הזכות את הערבות שהפקיד בנסיבות המתעוררות במקרה שבפנינו. 10. המסקנה כי הערבות הבנקאית יכולה לשמש את רשות המסים לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה של הטובין, אף עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הטריפס, אשר בהשראתם נחקקו הוראות החוק הצריכות לענייננו. כאמור, בשנת 1994 נכרת הסכם הטריפס. ישראל הייתה אחת המדינות שחתמה על ההסכם. בהסכם נקבעו כללים העוסקים בהיבטים שונים הנוגעים להגנה על זכויות בקניין הרוחני. מטרתו העיקרית של ההסכם הייתה לקדם הרמוניזציה בדיני הקניין הרוחני במדינות החברות בארגון הסחר הבינלאומי (WTO), לצורך הסרת "הקשיים העשויים להתעורר במסחר הבין-לאומי בענין זכויות בקנין רוחני..." (מבוא לדברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני הקנין הרוחני – התאמה להוראות הסכם הטריפס, התשנ"ט-1999, ה"ח 2819, 524; לסקירת הרקע לכריתת ההסכם ראו, גיל-עד נועם "מדינות מפותחות, מדינות מתפתחות והגנה על קניין רוחני: היבטים בינלאומיים של הגנה על קניין רוחני" המשפט י 187, 197-195 (התשס"ה)). ההוראות השונות שנקבעו בחוק לתיקון דיני הקניין הרוחני נועדו, איפוא, לעגן בדין הישראלי את הוראות הסכם הטריפס והחקיקה הישראלית הושפעה במישרין מהוראות ההסכם (ראו, אמיר חורי "קריאה בין-לאומית: החוק ומקורות ההשפעה הזרים" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים 237, 241-240 (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)). 11. כאמור, אחד הסעיפים שנחקקו במסגרת החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני הוא סעיף 200א לפקודת המכס. בדברי ההסבר לסעיף נאמר, כי "התיקון המוצע מחיל את הסעיפים 51 עד 60 להסכם הטריפס, ועיקרו, הסדר מיוחד לעיכוב טובין מפרים או העתקות מפרות ומתן סמכויות בהתאם לכך למנהל המכס" (ה"ח 2819, 546). עיון בסעיפים 60-51 להסכם הטריפס (המרכיבים את סימן 4 לחלק III להסכם, שכותרתו Special Requirements Related to Border Measures) מלמד, כי ההסדרים שנקבעו בהם אומצו כמעט במלואן בסעיף 200א לפקודת המכס ובשני הסעיפים עליהם עמדנו בחוק זכות יוצרים ובפקודת סימני מסחר (לסקירת סעיפים 60-51 להסכם הטריפס ראו, Carlos M. Correa, Trade Related Aspects of Intellectual Property Rights: A Commentary of the TRIPS Agreement 438-448 (2007) (להלן – Correa); Daniel Gervais, The TRIPS Agreement: Drafting History and Analysis 472-489 (3rd Ed., 2008) (להלן – Gervais); Jerome H. Reichman, Universal Minimum Standards of Intellectual Property Protection under the TRIPS Component of the WTO Agreement, in Intellectual Property and International Trade: The Trips Agreement 23, 68-67 (Carlos M. Correa & Abdulqawi A. Yusuf ed., 2nd. Ed. 2008)). ההוראה הרלוונטית בהסכם הטריפס לעניין הפקדת הערבות הבנקאית קבועה בסעיף 53(1) להסכם. סעיף זה קובע, כי הרשות הרלוונטית הפועלת לעיכוב הטובין, תהא מוסמכת לדרוש ערובה מבעל זכות המגיש בקשה לעיכוב הטובין. וכך נקבע בסעיף זה: “53.1. The competent authorities shall have the authority to require an applicant to provide a security or equivalent assurance sufficient to protect the defendant and the competent authorities and to prevent abuse. Such security or equivalent assurance shall not unreasonably deter recourse to these procedures.” 12. סעיף 53.1 להסכם הטריפס קובע, אפוא, כי ניתן לדרוש מבעל זכות המגיש בקשה לעיכוב טובין (Applicant) להפקיד ערובה או בטוחה (a security or equivalent assurance). הסעיף מוסיף וקובע, כי הערובה מיועדת להגן גם על היבואן וגם על הרשות הרלוונטית, וכן מיועדת היא למנוע שימוש לרעה מצד בעל הזכות באפשרות שהוקנתה לו להגיש בקשה לעיכוב טובין (to protect the defendant and the competent authorities and to prevent abuse… [ההדגשות הוספו – א' ג']). ואכן, הפרשנות המקובלת להוראת סעיף 53.1 להסכם הטריפס היא כי הערובה מיועדת להגן על הרשות השלטונית הפועלת לעיכוב הטובין. אומנם, הדעה הרווחת היא שקיים צורך להגן על הרשות בעיקר כאשר הוגשה נגדה תביעה על-ידי היבואן, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מעיכוב הטובין (ראו Gervais, בעמ' 479; Correa, בעמ' 443). אולם, לצד זאת מציין Gervais בספרו (שם), כי מדובר בדוגמה אחת לגבי מטרת הערבות. נוסיף ונציין בשולי הדברים, כי סעיף 53(1) להסכם הטריפס קובע כי הערבות תופקד על-ידי מי שהוא Applicant (מגיש בקשה/עותר). בהתחשב בכך, ניתן לטעון כי הסעיף מחייב הפקדת ערבות רק כאשר מדובר בבעל זכות שהגיש מיוזמתו בקשה לעיכוב טובין, ולא באותם מצבים בהם עוכבו הטובין ביוזמת מנהל המכס. דעתנו היא כי דינה של טענה כזו להידחות. כזכור, בשלב בו מעוכבים הטובין ביוזמת מנהל המכס, מודיע המנהל לבעל הזכות על עיכוב הטובין לתקופה של עד שישה ימים. כפי שצויין, המשך עיכוב הטובין יתאפשר רק אם הפקיד בעל הזכות ערבות בנקאית ורק אם הגיש תביעה נגד היבואן. כפי שהובהר לנו במהלך הדיונים שקיימנו בערעור, מקום בו לא פועל בעל הזכות כאמור נוהגת רשות המסים לשחרר את הטובין מהמכס (בהתאם לסעיף 200א(ה) לפקודת המכס). בנסיבות אלה, סבורים אנו כי ניתן לפרש את הדיבור Applicant כמתייחס לכל בעל זכות שמילא את התנאים הדרושים להמשך עיכוב הטובין, אף אם לא יזם את עיכוב הטובין. ניתן לסכם ולומר כי סעיף 53(1) להסכם הטריפס, אשר בהשראתו נחקק סעיף 200א לפקודת המכס, למצער אינו שולל את האפשרות להשתמש בערבות הבנקאית לצורך כיסוי הוצאות של המכס הקשורות ישירות עם עיכוב טובין, למשל אחסנה והשמדה. 13. טעם נוסף המחזק את המסקנה ולפיה רשאית רשות המסים להשתמש בערבות הבנקאית לצורך כיסוי הוצאות אחסון הטובין והשמדתם, הוא כי לא קיימת הצדקה לכך שכלל הציבור הוא שיישא בעלות ההגנה על קניינו הפרטי של בעל הזכות. נעמוד עתה על טעם זה. כפי שצוין, אם ניתן נגד היבואן פסק-דין המורה לו להשמיד את הטובין ולשאת בהוצאות האחסון, אך אין הוא מבצע את שהוטל עליו, עדיין קיים צורך בהשמדת הטובין. קביעה ולפיה לא ניתן לעשות שימוש בערבות הבנקאית שהפקיד בעל הזכות לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה, תוביל בהכרח לכך שרשות המסים תישא בהוצאות הכרוכות באחסון ובהשמדת הטובין. השאלה הנשאלת היא, האם קיימת הצדקה לכך. המשיבה טענה בהקשר זה, כי המדינה ממילא מפעילה סמכויות אכיפה שונות המיועדות, בין היתר, להגן על בעלי זכויות בקניין רוחני ועל אינטרסים ציבוריים כלליים. זאת, בלא הצבת דרישה מבעלי הזכויות לשאת בעלויות הכרוכות בפעולות האכיפה. אכן, צודקת המשיבה כי למדינה אינטרס מובהק להגן על זכויות בקניין רוחני. עוד אין ספק, כי המדינה מקצה משאבים לצורך ההגנה על זכויות אלה. כך, החל משנת 2000 פועלת במשטרת ישראל יחידת קניין רוחני, שתפקידה "להילחם בעבירות בתחום הקניין הרוחני ובנזק הכלכלי העצום שהן גורמות להכנסות המדינה ולסקטור היצרני, וכן ליחסי המסחר שלה עם מדינות זרות" (ראו אתר האינטרנט של המשטרה בכתובת http://www.police.gov.il/mehozot/agafAHM/hativatHakirot/Pages/‌YahidatKeneyanRuhani.aspx). ברור, שפעילותה של המשטרה בנושא זה תורמת לקידום ההגנה על בעלי זכויות בקניין רוחני. זאת ועוד, בעבר אף הקימה הממשלה ועדת שרים מיוחדת לעניין הקניין הרוחני, שהוסמכה לעסוק "באכיפת דיני הקניין הרוחני, היערכות לפעולה בנושא המאבק בעבריינות בתחום הקניין הרוחני ודרכי התיאום בין רשויות האכיפה העוסקות בדיני הקניין הרוחני" (ראו החלטה 59 של הממשלה ה-31 ועדת שרים לעניין הקניין הרוחני (21.5.2006)). נוסיף ונציין, כי בכל הנוגע לסמכויות רשות המסים לעכב טובין שיובאו לישראל, ציין בפנינו בא-כוח רשות המסים כי קיימים מצבים בהם אינטרסים שונים יצדיקו את עיכוב הטובין מעבר לתקופת העיכוב הראשונית, אף בלא מעורבותו של בעל הזכות. הכוונה היא, בין היתר, לעיכוב טובין שאסורים ביבוא; לעיכוב טובין שנעברה לגביהם עבירה נוספת; ולעיכוב טובין שקיים לגביהם ספק אם בעל הזכות יבקש לאכוף את זכויותיו. סמכויות אלה מופעלות, כפי שמסר לנו בא-כוח רשות המסים, במקרים חריגים בלבד ובהתאם לנוהל מעודכן של רשות המסים משנת 2010. זאת ועוד, אף לא ניתן לשלול את האפשרות שלאחר תקופת העיכוב הראשונית יפעל מנהל המכס ביחס לטובין מכוח סמכויות נוספות הנתונות לו, אשר אינן מוסדרות בסעיף 200א לפקודת המכס, אלא בהוראות חוק אחרות. כך למשל נתונה לפקידי מכס סמכות לתפיסת טובין מכוח סעיפים 178 ו-187 לפקודה. נזכיר בהקשר זה את סעיף 200ה לפקודת המכס המבהיר כי "הוראות סעיפים 200א עד 200ד באות להוסיף על סמכויות המנהל לפי דין". 14. אין ספק, איפוא, שהמדינה פועלת במישורים שונים לקידום ההגנה על הקניין הרוחני. אך מכאן אין ללמוד כי על המדינה לשאת בעלויות ההגנה על זכויות בקניין רוחני בכל מקרה בו קיים חשש להפרה של זכויות כאמור. איננו סבורים כי קיים צידוק לקביעת כלל גורף המחייב את הקופה הציבורית, בנסיבות המתעוררות במקרה דנא, לשאת בעלויות הכרוכות באחסון ובהשמדת טובין המפרים זכות יוצרים או זכות בסימני מסחר. ראשית, כאשר אין אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק את עיכוב הטובין, יהא המשך העיכוב תוצר של החלטה שקיבל בעל הזכות. כזכור, אם בעל הזכות לא הגיש תביעה נגד היבואן ולא הפקיד ערבות בנקאית, אמור מנהל המכס לשחרר את הטובין שעיכב. לעומת זאת אם פעל בעל הזכות כאמור, ברור כי המשך העיכוב נובע מהחלטה מושכלת ומחושבת שקיבל. זאת, בניגוד למצבים רבים בהם פועלת המדינה להגנה על זכויות בקניין רוחני, למשל במישור הפלילי, בלא שבעל הזכות מעורב בהליך באופן פעיל ובלא שפעולותיו הן שקובעות האם תוטל סנקציה על מי שנחשד בהפרת זכויות בקניין רוחני. פעילותה של רשות המסים מתמצית, איפוא, בנסיבות המתעוררות בענייננו, באיתור טובין מפרים המיובאים לישראל. זאת, בהיותה של רשות המסים הגורם העומד בשער ואשר מסוגל באופן המיטבי ביותר למנוע כניסה של סחורה מפרה לישראל. ודוקו: ככל שלא קיים אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק את המשך עיכוב הטובין, כגון חשד לביצוע עבירה פלילית או ניסיון לייבא לישראל טובין האסורים לייבוא, הרי הסכסוך שנתגלע בין היבואן לבין בעל הזכות הוא אזרחי במהותו. נוכח טיבו של הסכסוך, ובהיעדר אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק מסקנה אחרת, אין צידוק כי הקופה הציבורית היא שתישא בעלויות הכרוכות בהגנה על קניינו הפרטי של בעל הזכות. 15. זאת ועוד, השוואת ההסדר שנקבע בסעיף 200א לפקודת המכס אל מצב הדברים שקדם לו מלמדת אף היא, כי אין להטיל על הקופה הציבורית את עלויות ההגנה על קניינו של בעל הזכות, בהיעדר אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק זאת. בעניין זה יודגש, כי טרם חקיקת סעיף 200א לפקודת המכס לא היה הסדר חוקי שחייב את רשויות המכס לעכב טובין אשר החשד היחיד שנפל לגביהם הינו הפרה לכאורה של זכויות בקניין רוחני. כפי שצוין בפנינו במהלך הדיונים בערעור, באותה תקופה היו נכנסים לישראל טובין מזויפים בהיקפים לא מבוטלים בלא שהמכס פעל לעיכובם. בעלי הזכויות היו נוקטים צעדים שונים בניסיון לאתר טובין מפרים לאחר היבוא, שעה שהטובין הגיעו לשווקים ולחנויות. ככל שאותרו טובין כאלה, היו בעלי הזכויות מגישים בעצמם תובענה לבית המשפט ועימה בקשות לסעדים שונים, כולל זמניים (למשל, בקשה למינוי בעל תפקיד שיוסמך לתפוס את הטובין ולהחזיק בהם עד אשר תוכרע התובענה). בכל התהליך הזה לא הייתה מעורבות של המדינה וממילא לא נשאה היא במימונו. על רקע זה, ונוכח לשון החוק עליה עמדנו, איננו סבורים כי יהא זה מוצדק לפרש את סעיף 200א לפקודת המכס כמשנה סדרי עולם בכל הנוגע לנטל הנשיאה בהוצאות הכרוכות בעיכוב הטובין. חובה לציין בשולי הדברים, כי טרם חקיקת סעיף 200א לפקודת המכס היו אומנם מקרים בהם עוכבה ביוזמת המכס סחורה אשר נחשדה בהפרת זכויות בקניין רוחני. כך עולה, למשל, מעיון בפסק-הדין ברע"א 2736/98 Habboub Bros. Co. נ' Nike International Ltd., פ"ד נד(1) 614 (2000) (להלן – עניין נייקי). דא עקא, בהיעדר הסדר מיוחד לעניין עיכוב הטובין, כנראה שהמשך העיכוב היה כפוף למתן צו שיפוטי. ככל שהיה ניתן צו כזה, היו הטובין מוחזקים על-ידי בעל תפקיד שמינה בית המשפט לבקשת בעל הזכות, ולא על-ידי המדינה (ראו למשל עניין נייקי, שם אושרו צווים שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי למינוי כונסי נכסים מטעם בעל הזכות, שהוסמכו להחזיק בטובין המפרים זכויות בקניין רוחני). נוסיף ונציין, כי ביחס לסחורה מזוייפת שלא יובאה לישראל אלא יוּצרה בה, נדרש בעל זכות המבקש למנוע את הפצת הסחורה להגיש תובענה לבית משפט ולבקש סעדים שונים כולל תפיסת הטובין ואחזקתם. היינו, על פי המצב הקיים הרי ככל שעסקינן במערכת היחסים בין מי שייצר בישראל טובין לבין בעל זכות אשר הטובין מפרים לטענתו את זכויותיו, אין המדינה מממנת את המהלכים המיועדים לעצור את ההפרה. זאת, ככל שמדובר במישור האזרחי. ברי, כי קביעה אשר לפיה נדרשת המדינה לממן את אחסון הטובין והשמדתם, רק כאשר מדובר בטובין שיובאו לישראל (אך לא בטובין שיוצרו בה), תוביל ליצירת אבחנה, אשר אין לה כל הצדקה, בין טובין מפרים המיוצרים בישראל לבין טובין מפרים אשר יובאו אליה. 16. עתה עלינו להידרש לטענה נוספת שהעלתה המשיבה, אשר מצדיקה לגישתה כי המדינה היא זו שתישא בהוצאות האחסון וההשמדה של טובין מפרים שיובאו לישראל, מקום בו אין היבואן נושא בהן. לטענת המשיבה, כאשר אין היבואן מתייצב לדין בתובענה שהוגשה נגדו, ואין הוא משלם את הוצאות האחסון וההשמדה שהוטלו עליו, יש לראותו כמי שהפקיר את הטובין המעוכבים. בנסיבות אלה, כך טוענת המשיבה, עסקינן בנכס שהופקר אשר עבר לבעלות המדינה. לכן סבורה המשיבה, כי רשות המסים נדרשת לשאת בכל ההוצאות הקשורות לטובין אשר עברו לבעלות המדינה. טענה זו דינה להידחות. אפילו היה מקום לסווג את הטובין כנכס שהופקר (בהתאם לסעיף 7 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (להלן – חוק המיטלטלין)), עדיין אין בכך כדי ללמד שהבעלות בטובין עברה לידי המדינה. אומנם, בעבר נקבע בסעיף 3 לחוק נכסי המדינה, התשי"א-1951 (להלן – חוק נכסי המדינה), כי כל נכס שאין לו בעלים יהא לנכס בבעלות המדינה. דא עקא, עם חקיקת חוק המיטלטלין צמצם סעיף 14 לחוק המיטלטלין את היקף תחולתו של סעיף 3 לחוק נכסי המדינה לנכסי מקרקעין בלבד. כיום, ההוראה הרלוונטית לבחינת הבעלות על מיטלטלין שהופקרו קבועה בסעיף 3 לחוק המיטלטלין (ראו ע"פ 656/77 אל פאריק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 449, 454 (1978); ע"פ 297/77 מדינת ישראל נ' טמייזה, פ"ד לב(2) 599, 604 (השופט מ' עציוני בדעת מיעוט, אך לא בעניין הרלוונטי), 609 (השופט י' כהן) (1978). לסקירת המצב החוקי שקדם לסעיף 3 לחוק המיטלטלין ראו אמנון גולדנברג "זכיה מן ההפקר בדין הישראלי" עיוני משפט ב 482, 492-483 (התשל"ג) (להלן – גולדנברג)). סעיף 3 לחוק המיטלטלין קובע, כי "מיטלטלין שאין להם בעל יכול כל אדם, בכפוף לכל דין, לרכוש את הבעלות בהם בתפישתם תוך כוונה לזכות בהם". הפרשנות המקובלת להוראה זו, היא כי רכישת הבעלות על מיטלטלין שאין להם בעלים, בדרך של זכייה מן ההפקר, מחייבת פעולה פיסית של נטילת ההחזקה אך גם יסוד נפשי של כוונה לזכות בנכס (ראו ע"א 591/76 דלרחים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 57, 61-60 (השופט ש' אשר) (1977); גולדנברג, בעמ' 492; מיגל דויטש קניין כרך א, 330 (1997) (להלן – דויטש)). איננו סבורים כי ניתן לראות את רשות המסים כמי שהתקיים אצלה יסוד נפשי של כוונה לזכות בבעלות בטובין שעוכבו על-ידה. זאת, אף לא לפי מבחנים שונים שהוצעו בספרות ביחס לדרישת הכוונה לזכות בנכס (ראו דויטש, בעמ' 338-337, שם מוצע להחיל מבחן של כוונה "קונסטרוקטיבית" או "כללית"). 17. נוסיף ונפנה, בהקשר זה, לשתי הוראות שנקבעו בחוק זכות יוצרים ובפקודת סימני מסחר הקובעות מה הם הסעדים שיכול לקבל בעל זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר, בתום הדיון בתובענה שהגיש נגד הגורם שהפר את זכויותיו. כך, סעיף 59א(א) לפקודת סימני מסחר קובע, כי בסיום הדיון בתובענה רשאי בית המשפט להורות על השמדת נכסים שהופקו תוך הפרת סימן מסחר או על עשיית פעולה אחרת בהם (סעיפים 59א(א)(1) ו-(3) לפקודת סימני מסחר). כמו כן, רשאי בית המשפט לבקשת התובע להורות על העברת הבעלות בנכסים המפרים לידי התובע, תמורת תשלום שוויים כערכם אלמלא ביצוע ההפרה (סעיף 59א(א)(2) לפקודת סימני מסחר). אשר לתובענה שהוגשה בעניין הפרתה של זכות יוצרים, קובע סעיף 60(א) לחוק זכות יוצרים כי בתום הדיון בתובענה רשאי בית המשפט להורות על השמדתם של העותקים המפרים או על עשיית כל פעולה אחרת בהם (סעיף 60(א)(1) לחוק זכות יוצרים). בנוסף, לפי סעיף 60(א)(2) לחוק זכות יוצרים, רשאי בית המשפט להורות על העברת הבעלות בעותקים המפרים לידי התובע. בהקשר זה קובע הסעיף, כי בית המשפט רשאי, אם מצא שהתובע עשוי להשתמש בעותקים המפרים, לחייבו בתשלום, כפי שיקבע. הנה כי כן, המחוקק קבע הוראות מיוחדות המיועדות להסדיר את הבעלות בטובין המפרים זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר. זאת, בתום הדיון בתובענה שהוגשה בעניין הפרת הזכות. סעיפים אלה אומנם אינם מסדירים את הבעלות בטובין במהלך ניהול התובענה, אך את שתיקתו של המחוקק בהקשר זה ניתן לפרש כמיועדת להותיר את המצב הקנייני על כנו במהלך ניהול התובענה. גם מטעם זה אין לראות את רשות המסים, אשר עיכבה את הטובין על-מנת לאפשר לבעל הזכות לתבוע את היבואן, כמי שזכתה בבעלות על הטובין אך ורק מעצם פעולת העיכוב משהיבואן הפקירם. יצוין, כי במקרה דנא הורה בית משפט קמא ליבואן להשמיד את הטובין. ההנחה שעמדה ביסוד קביעה זו הייתה, כי הבעלות נותרה בידי היבואן. סבורים אנו, כאמור, כי הנחה זו נכונה היא. 18. מן הטעמים המפורטים לעיל, דעתנו היא כי בנסיבות בהן מעכבת רשות המסים טובין שיובאו לישראל מחשש להפרת זכויות קניין רוחני, והיבואן זונח את הטובין ואינו נושא בעלויות האחסון וההשמדה שהוטלו עליו (אם הוטלו), רשאית רשות המסים להשתמש בערבות הבנקאית שהפקיד בעל הזכות לצורך כיסוי אותן הוצאות. טרם סיום, עלינו להידרש להצעה שהעלתה המשיבה במהלך הדיונים בפנינו, המיועדת למנוע את חילוט הערבות בנסיבות שהתעוררו במקרה דנא. לפי הצעה זו, רשות המסים תדרוש מהיבואן הפקדת ערובה בנקאית כתנאי לייבוא הטובין. המשיבה הפנתה בהקשר זה לסעיף 31(א) לפקודת המכס המסמיך את רשות המכס לדרוש מהיבואן הפקדת ערובות בנסיבות מסוימות. דא עקא, מקובלת עלינו עמדת בא-כוח רשות המסים לפיה אין הסעיף דן בערובה המופקדת כתנאי לתחילת הטיפול ביבוא הטובין, אלא בערובה שיש להפקיד כתנאי לשחרור הטובין. נציין בשולי הדברים, כי במהלך הדיונים בפנינו הציע בא-כוח רשות המסים כי בגדר התובענה שמגיש בעל הזכות יבקש הוא להטיל עיקול זמני על מיסי היבוא ששילם היבואן. בא-כוח רשות המסים ציין, בהקשר זה, כי באופן עקרוני נדרשת רשות המסים להשיב ליבואן את מסי היבוא, ככל שאלה שולמו עבור סחורה שלא שוחררה בסופו של דבר מפיקוח המכס. לגישת בא-כוח רשות המסים, הטלת עיקול על מסי היבוא תאפשר לבעל הזכות להיפרע על מקצת מנזקיו מתוך אותם סכומים (אם כי נמסר לנו שסך מסי היבוא נמוך הוא, בדרך כלל, מסכום הערבות הבנקאית). אכן, נראה שפתרון זה עשוי ליתן במצבים המתאימים מענה מסוים לקשיים שהעלתה המשיבה ולצמצם ולו במעט את הנזק הכספי שנגרם לבעל הזכות כתוצאה מחילוט הערבות. בכל מקרה נדגיש, כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת אם לאשר בקשה להטלת עיקול על מסי היבוא ששילם היבואן, ככל שבקשה כזו אכן הוגשה. עם זאת נוסיף, כי הסוגיה שעלתה בפנינו לעניין החזרת מיסי היבוא ליבואן, ראוי לה שתזכה לבחינה מחודשת. ייתכן וראוי לקבוע הסדר שלפיו ניתן יהיה לעשות שימוש במיסי היבוא ששולמו לכיסוי הוצאות שהוצאו, דוגמת דמי אחסנה והשמדה, בלא שבעל הזכות יידרש לפעול לעיקולם של מיסי היבוא, שהיבואן זכאי להשבתם. יש לזכור, כי מדובר בייבואן של טובין מפרים שהפקיר את הטובין. 19. הערעור מתקבל, איפוא. התוצאה היא שרשות המסים רשאית לחלט את הערבות הבנקאית שהפקידה המשיבה, לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה של הטובין. כמובן שאם תיוותר יתרה תוחזר היא לידי המשיבה. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לניתוחו המשפטי של חברי השופט גרוניס. כזכור באה הכרעתנו כהנמקה לתוצאה שכבר היתה מוסכמת בעקבות הצעתנו. ב. ועם זאת, מוטרד אני מכך שאין לפי שעה הסדר הוגן ויעיל ככל הניתן כדי להבטיח את האינטרסים של בעל זכויות הקניין הרוחני, אשר ללא עוול בכפו נגרר להוצאות כספיות, אם בערבות, אם בהוצאות משפטיות ואם במשאבי זמן ועגמת נפש, ויש בפניו משוכה גבוהה ביותר להיפרע עליהן. ג. חברי השופט גרוניס הסביר מדוע התקשינו בסופו של יום באשר להצעה שהועלתה בדיון להפקדת ערובה מצד היבואן לפי סעיף 31(א) לפקודת המכס כתנאי לתחילת הטיפול ביבוא הטובין; לכך אשוב. עוד אזכיר את ההצעה מצד רשות המסים להטלת עיקול על מסי היבוא שרשות המסים נדרשת עקרונית להשיבם ליבואן, כדי לאפשר לבעל הזכות להיפרע על מקצת נזקיו. לעניין אחרון זה הציע חברי בחינה מחודשת לעניין שימוש במסי היבוא בלא צורך בעיקול. ד. אבקש לחדד את אלה. על רשויות המדינה החובה לנהוג בהגינות. החוק דורש מכל אדם לנהוג כלפי זולתו ביחסים משפטיים בתום לב; ראו סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המחיל את הוראות חוק זה על פעולות משפטיות וחיובים שאינם בבחינת חוזה. ואולם, יתרה על כך היא החובה המיוחדת של הגינות המוטלת על הרשויות (ראו בין היתר דברי השופט זמיר בבג"צ 164/97 קונטרם נ' שר האוצר פ"ד נב(ו) 289, 319 כי "חובת ההגינות החלה על הרשות כלפי האזרח היא המקור הרעיוני של כללים שונים המסדירים את היחסים שבין הרשות לבין האזרח"; וראו גם חוות דעתי ברא"ע 470/08 כרמל התפלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אמנם בדעת מיעוט אך לא בנושא חובת ההגינות כשלעצמה (פסקה ט' והאסמכתאות שם)). אין צורך להכביר מלים על מה שהוא בחינת פשיטא. בעיני חלק מחובת ההגינות המוטלת על הרשות הוא לחקור ולדרוש כיצד להקל בנסיבות שבשליטתה על צד תם לב – כמו בעלי הזכות במקרה של הפרה - אל מול הבאים לחמוס את זכויותיהם ויגיעם, כמו בנידון דידן יבואנים מפרים. חלק ניכר משני הדיונים בפנינו נסב על נושא זה עצמו. הקריאה צריך שתבוא מבית משפט זה לרשות המכס לשקוד על פתרונות, כולל בנושא מסי היבוא כאמור, דבר המתבקש, כדי שלא ייהנה היבואן המפר ממצב של "ההפרת וגם קיבלת החזר מסי יבוא", עניין שאין חולק כי יש בו עוול מוסרי. גם אם הדבר טעון חקיקה, זו אינה צריכה להיות מסובכת מדי. ה. לדעתי יש גם מקום לבדיקה מחודשת של נושא הערבות לפי סעיף 31(א) לפקודת המכס. לשון הסעיף ברישה היא כללית ("רשות המכס רשאית לדרוש ולקחת ערובות לקיום הוראות דיני המכס ולהגנת הכנסותיה של רשות המכס בכלל"). אכן הסיפה ("עד שלא ניתנה הערובה הנדרשת לגבי הטובין שבפיקוחה, רשאית היא לסרב למסירת הטובין או להתרת הרשמון שלהם"). מכוונת לשחרור טובין, אך ניסוח הרישה מאפשר לדעתי פרשנות מרחיבה, שאינה "צמודה" באופן הדוק לסיפה. אך ניתן גם לשקול תיקון מסוים בסעיף, אם הדבר נחוץ. לעניין זה לא הייתי דוחה מניה וביה את הטענות שהעלתה המשיבה בעניין זה בתגובתה להודעה המשלימה מטעם המערערת, הן באשר לפרשנות מרחיבה והן באשר לאפשרות האופרטיבית. לטעמי ראויות טענות אלה לבדיקה נוספת. נראה לי כי מחובת ההגינות על המדינה לשוב ולבדוק, כדי לסייע ככל הניתן למי שנפגעו על לא עוול. בודאי כל עוד אין הדבר מושת על קופת הציבור ופגיעתו תהא במפרים בלבד, ראוי לפעול למענו; כך, גם אם מדובר, כטענת המדינה, באלף מתוך מליון רשמונים ויותר, ולא כל שכן אם האלף הללו מייצרים אף תיקים בבתי המשפט, ראוי איפוא מאמץ לפתרון. לעניין זה מוצע כי יוקם צוות לבחינת פתרונות אפשריים ולהטמעתם, ויישמעו בפניו נציגי המערערים ושכמותם. ו. בנתון לכך מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט גרוניס. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ח בסיון התשע"א (20.6.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10039600_S12.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il