ניסן עודה נ. חנן שוורץ

פסק-דין בתיק ע"א 3960/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3960/08 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערערים (המשיבים שכנגד): 1. ניסן עודה 2. ריטה עודה 3. מועין עודה נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. חנן שוורץ 2. כלל (איתן) חברה לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.3.08 בת.א. 10058/97 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשע"א (23.12.10) בשם המערערים (המשיבים שכנגד): עו"ד אלבר נחאס בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד אליעזר מרצקי פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. המערער 1 (להלן: הנפגע) נפגע בתאונת דרכים ביום 28.2.1995, בהיותו כבן 5 שנים. מבטחת הרכב הפוגע (היא המשיבה 2 והמערערת שכנגד, ולהלן: המשיבה), אינה כופרת בחבותה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) והמחלוקת בין הצדדים היא בשאלת גובה הנזק. הנפגע סבל מפגיעה רב מערכתית, שכללה חבלת ראש קשה. הוא אושפז למשך כחודשיים ועבר תהליך שיקום אינטנסיבי, ששיפר את מצבו באופן ניכר. כיום נותרו לנפגע נכויות בתחום הנוירולוגי, בתחום הפה והלסת ובתחום העיניים. המומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופ' שטיינברג, בדק את התובע בהיותו כבן 14 שנים, וקבע כי אמנם לא נמצא אצל הנפגע חוסר נוירולוגי פורמאלי אך מאבחונים פסיכולוגיים עולה כי הנפגע סובל מהפרעות התנהגותיות, תכנוניות, ארגוניות ושיפוטיות ניכרות, שמקורן בפגיעה באונות הפרונטאליות. עוד נמצא כי תפקודו הקוגניטיבי של הנפגע הוא "כנראה תקין". לפיכך העריך פרופ' שטיינברג את נכותו הנוירולוגית הצמיתה ב-50%. בתחום העיניים הוערכה נכותו של הנפגע ב-5%, בגין פזילה של עין ימין המופיעה לפרקי זמן קצרים, ובתחום הפה והלסת הוערכה נכותו של הנפגע ב-10%, בגין פגם אסתטי. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעות המומחים השונים לגבי שיעור הנכות. הצדדים הסכימו כי ההכרעה בתיק תתבסס על תחשיבי הנזק שהוגשו ועל נספחיהם וכי לא יוגשו ראיות, מלבד דו"חות חקירה שהמשיבה הייתה רשאית להגיש. 2. בית המשפט המחוזי (מפי כבוד השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב) קבע כי שיעור הפגיעה בשכרו של התובע בעתיד עומד על 55%. זאת בהתחשב בכך שהקשיים מהם הוא סובל (ובכלל זה הפגיעה האסתטית והפגיעה בעיניים) יגבילו ככל הנראה את קשת המקצועות שמביניהם יוכל הנפגע לבחור ואת יכולתו להשתלב ולהתמיד בעבודה – מחד גיסא, ובהתחשב בכך שיש להניח כי הוא יוכל בכל זאת להשתלב במידה מסוימת בחיי העבודה ולהשתכר לפרנסתו באופן חלקי, מאידך גיסא. בסיס השכר של הנפגע נקבע לפי השכר הממוצע במשק. לפיכך הועמד הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד על 1,096,464 ש"ח עבור התקופה שמגיל 20 ועד הפרישה. עבור התקופה שמגיל 18 ועד גיל 20 נקבע הפיצוי באופן גלובאלי, והועמד על 24,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי פסק לאימו של הנפגע פיצויים בגין עזרת צד ג' שסיפקה לנפגע בעבר, בסכום של 100,000, שהוערך באופן גלובאלי. פיצוי כאמור נפסק לאור ההנחה שהיה צורך ללוות את הנפגע לטיפולים שונים שקיבל מגיל צעיר, וזאת אף-על-פי שהראיות לגבי ראש נזק זה היו חסרות. התביעה בגין עזרת ג' לעתיד נדחתה, משלא הוכח כי יש לנפגע צורך כלשהו בה. לנפגע נפסקו פיצויים גם בגין הוצאותיו עבור טיפולים שונים שקיבל ובגין הוצאות נסיעתו לטיפולים אלה, ואלה מסתכמים ב-205,489 ש"ח (בתוספת ריבית). לכך הוספו פיצויים בגין טיפול פסיכולוגי בעתיד בסך של 50,000 ש"ח. פיצויים בגין כאב וסבל נפסקו לנפגע לפי שיעור הנכות הרפואית וימי האשפוז, וסכומם הוא 106,275 ש"ח, בתוספת ריבית. 3. המערערים טוענים כי נכותו התפקודית של הנפגע גבוהה בהרבה מנכותו הרפואית המשוקללת וכי היה מקום להעמידה על שיעור גבוה יותר. כן הם טוענים כי היה מקום לקבוע שיעור נכות גבוה יותר בתחום העיניים וכי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לקיומה של נכות פלסטית בתחום הפה והלסת. המערערים טוענים כי גם הפיצוי ביתר ראשי הנזק – עזרת צד ג', הוצאות על טיפולים בעבר ועתיד והוצאות נסיעה – הוא על הצד הנמוך. לבסוף, המערערים סבורים כי היה מקום לפסוק פיצויים גם בגין עזרת צד ג' לעבר מצד אביו של הנפגע, ובגין הוצאות שונות ועזרת צד ג' לעתיד. המערערים מבקשים להגיש ראיות נוספות בערעור, שלטענתם יש בהן כדי ללמד על מידת הפגיעה ביכולת ההשתכרות של הנפגע. המדובר בשלושה תיקים פליליים שהתנהלו נגד הנפגע; חלק מאותן ראיות לא קיבל ביטוי בפסק-דינו של בית המשפט קמא עקב ההסכמה הדיונית שבין הצדדים, לפיה לא יוגשו ראיות מעבר למה שהוגש במסגרת תחשיבי הנזק, וחלק מן הראיות מתייחס להליכים שהתקיימו לאחר מתן פסק-הדין נשוא הערעור. 4. המשיבה, בכתב תשובתה ובערעור שכנגד שהגישה, סבורה כי הסכומים שנפסקו הם גבוהים יתר על המידה. לעמדתה, לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין קשייו הנוירולוגיים-פסיכולוגיים של הנפגע והפגם האסתטי בפה ובלסת. המשמעות התפקודית של הנכות בתחום העיניים, כך סבורה המשיבה, היא אפסית. המשיבה מוסיפה כי הנפגע עצמאי בהתנהלותו היומיומית וכי בעבר הצליח בלימודיו. המשיבה טוענת עוד כי המערערים לא ביססו בראיות מספקות את טענותיהם לגבי הצורך בעזרת צד ג' – לעבר ולעתיד. כך, למשל, לא הוכח כי האם עבדה לפני התאונה או מה היה שכרה ומכאן שאין בסיס ראוי לטענה כי הכנסתה נגרעה בשל הטיפול בנפגע. המשיבה מתנגדת להוספת ראיות חדשות בשלב הערעור, לאור ההסכם הדיוני שאליו הגיעו הצדדים. המשיבה טוענת כי במסגרת הסכם זה ויתרה על חקירת עדים ועל-כן צירוף ראיות חדשות כעת ייפגע בזכויותיה ובציפיותיה באופן מהותי. המשיבה מוסיפה כי לבקשה להוספת ראיות צורפו, שלא כדין, הראיות עצמן. 5. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות. הסכומים שנפסקו למערערים הם סבירים ומשקפים את נתוניו של המקרה – שיעור הגריעה הגבוה יחסית מכושר ההשתכרות של הנפגע מצד אחד, וטיבה של הפגיעה, שאינה "נוירולוגית פורמאלית" ואינה פוגמת בעצמאותו של הנפגע – מצד שני. כידוע, בית המשפט שלערעור אינו בוחן מחדש את פרטיהם של ראשי הנזק השונים מקום בו הפיצוי בכללותו הינו סביר לאור נסיבות המקרה, ובהיעדר טעות בולטת. יתירה מכך, אף לגוף הדברים לא מצאתי ממש בטענות הצדדים. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים על חוות הדעת מטעמם, ומקריאת חוות הדעת לא עולה מאליה טעות כלשהי. בית המשפט המחוזי בחן את שיעור הגריעה הצפוי מכושר השתכרותו של הנפגע לפי ראייה כוללת של מצבו, המביאה בחשבון פגיעה מסוימת בתפקודים הגבוהים – בכושר השיפוט והארגון ובהתנהגות, אולם נשמרת ממתן משקל יתר לקשיים אלה. המערערים מלינים על הסכומים שנפסקו באופן גלובאלי, ואולם לאור חומר הראיות החסר לגבי הנזק הממשי שנגרם באותם ראשי נזק, אין לתמוה כי בית המשפט נאלץ לפסוק פיצוי בדרך של אומדן ולפי שיקול דעתו. אכן, לעיתים בתי המשפט פוסקים פיצויים גם בראשי נזק שלגביהם הראיות (לעניין שיעור הנזק) הן חסרות, וזאת במקום בו הוכח כי נגרם נזק וניתן לאומדו על-פי ניסיון החיים והניסיון השיפוטי המצטבר. ואולם – אין בכך כדי לייתר או להחליף את הצורך בהבאת ראיות של ממש. מקום בו הראיות חסרות במידה ניכרת, אל לתובע להלין על כך שבית המשפט נמנע מהשלמת החסר בעצמו. 6. דינה של הבקשה להוספת ראיות להידחות אף היא. המערערים מבקשים להוסיף הראיות מן הטעם שנמנע מהם להגישן לבית המשפט המחוזי. אלא שמניעה זו היא תוצאה של ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הם עצמם. לא רק שאין ההסכמה הדיונית מצדיקה את הגשת הראיות כעת, אלא שהגשתן בניגוד לאותה הסכמה תפגע בזכויותיה הדיוניות ובציפיותיה הלגיטימיות של המשיבה. נוסף על כך, צודקים המשיבים בטענתם כי צירוף הראיות עצמן לבקשה נעשה שלא כדין. תנאי נוסף לצירוף ראיות בשלב הערעור – הוא הרלוונטיות של הראיות להכרעה – אינו מתקיים אף הוא, שכן כלל לא ברור אם התנהגותו הפלילית של הנפגע קשורה בקשר סיבתי לתאונה ולנכות הנוירולוגית. סיכומו של דבר, הפיצויים שנפסקו לטובת המערערים אינם מצריכים התערבות – לכאן או לכאן. הערעור והערעור שכנגד נדחים ללא צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ח בניסן התשע"א (2.5.2011). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08039600_P21.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il