אדם גבארין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 396/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 396/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אדם גבארין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו (מיום 12.9.2012) וגזר דינו (מיום 13.1.2013) של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 45974-10-11 על-ידי כב' השופטת דיאנה סלע תאריך הישיבה: י"ד בסיון התשע"ג (23.05.13) בשם המערער: עו"ד עאדל בויראת בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד עדי שגב הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הכרעת דין מיום 12.9.2012 וגזר דין מיום 13.1.2013) בגדרו הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, ונגזר עליו, בין היתר, עונש של 30 חודשי מאסר בפועל. כתב האישום 2. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 26.10.2011, בסביבות השעה 16:30, עמד השוטר ויזל, מפקד צוות במשמר הגבול, במרכז שביל עפר העובר במתחם בעיר אום אל פחם אותו אבטח יחד עם שוטרים נוספים. השוטר ויזל היה לבוש מדי משמר הגבול ובסמוך אליו עמדו אנשי משטרה נוספים. באותה העת, נהג המערער באותו שביל עפר ברכב מסוג מאזדה, כשהוא נוסע לכיוון המקום בו עמד השוטר ויזל. השוטר, אשר הבחין ברכבו של המערער, סימן לו לעצור בצד הדרך. המערער, אשר הבחין בשוטר ויזל ובשוטרים הנוספים שעמדו בסמוך, המשיך בנסיעתו לעבר השוטר ויזל, לא האט את רכבו, וכאשר הגיע למרחק של מטרים ספורים מהשוטר ויזל, האיץ את מהירות נסיעתו בכוונה לפגוע בו. השוטר ויזל קפץ לצד הדרך וכך הצליח לחמוק מפגיעת הרכב בו. המערער המשיך בנסיעתו מרחק לא רב, עצר את רכבו ונכנס לבית משפחתו. נוכח המעשים הללו, הואשם המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. 3. בטרם נעמיק בתיאור הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, בהתבסס על הראיות שהוצגו בפניו, נציין כי ברקע לאירוע מושא כתב האישום, עמד מקרה רצח שארע אך מספר ימים קודם-לכן בעיר אום אל פחם, שבעקבותיו הוצבו שוטרים ממשמר הגבול וממשטרת ישראל בסמוך למתחם בית משפחת המערער, וזאת לצורך הגנה על בני משפחתו שהיו מאוימים בקשר עם מקרה הרצח. ביום האירוע מושא כתב האישום, כמו גם בימים שקדמו לו, אוישה עמדת אבטחה בסמוך למתחם על-ידי צוות שוטרים, ביניהם ארבעה שוטרי משמר הגבול ושני שוטרים ממשטרת ישראל. שתי ניידות משטרה חנו בצד שביל העפר שמוביל לבית משפחת המערער. עובר לאירוע מושא כתב האישום, קיבלו השוטרים מידע מודיעיני לפיו ברכב מסוג מאזדה 3 מובל נשק, ועל כן – כך העידו – הקפידו לבדוק במיוחד כלי רכב מסוג זה, כרכבו של המערער. פסק דינו של בית משפט קמא 4. המערער כפר בעובדות כתב האישום, למעט בעובדה כי נהג ברכבו במועד הרלוונטי. בתשובתו לכתב האישום, כמו גם בהודעות שמסר במשטרה, חזר המערער וטען כי הוא לא הבחין בשוטר ויזל. לגרסתו, בעת שהחל בנסיעה לכיוון בית משפחתו, ובטרם שהגיע סמוך לעמדת השוטרים, הבחין ברכב חשוד שנסע מאחוריו, ועל כן, בעת שנסע לכיוון בית משפחתו וכשחלף על פני עמדת השוטרים, התבונן המערער במראות הרכב על מנת לוודא שאותו הרכב לא נוסע עוד מאחוריו. בשל זאת, כך טען המערער, לא הבחין בשוטר ויזל בעת שחלף על פניו, ומשכך ברי כי אף לא התגבשה במחשבתו הכוונה לפגוע בשוטר. 5. בית משפט קמא סקר את הראיות שהוצגו בפניו, ובכללן עדויותיהם של השוטרים אנשי הצוות שנכחו במקום האירוע, עדותו של המערער ועדות דודו של המערער, שנעצר לבדיקת רכבו עובר לאירוע ושהה במקום בעת האירוע, כמתואר להלן. בהסתמך על אלה, קבע בית המשפט כי העובדות הבאות הוכחו: (א) בעת האירוע, בדק צוות השוטרים רכב אחר מסוג מאזדה 3, שבו נהג דודו של המערער; (ב) השוטר ויזל, שהבחין ברכב המערער המתקרב, עמד באמצע השביל וסימן למערער לעצור; (ג) המערער לא עצר את רכבו, ובמרחק של מטרים ספורים מהשוטר ויזל האיץ את מהירות נסיעתו; (ד) המערער הגיע עד לפתח בית משפחתו, מרחק של עשרות מטרים מעמדת האבטחה, עצר את רכבו ונכנס לבית; (ה) התנאים האובייקטיבים אפשרו למערער להבחין בשוטר ויזל, והוא אף העיד כי הבחין בשוטרים שעמדו בצד הכביש; (ו) בין המערער לבין השוטר ויזל נוצר קשר עין, ועל כן ברי שהמערער הבחין בשוטר ויזל בפועל. בית המשפט קיבל במלואה את גרסתו של השוטר ויזל, לרבות את עדותו כי בינו לבין המערער נוצר קשר עין. בית המשפט מצא כי גרסה זו נתמכת בגרסאות של יתר השוטרים שהעידו. הודגש, כי ניכר שגרסאות השוטרים האחרים לא היו מתואמות וכי כל שוטר העיד על פי האופן הסובייקטיבי בו חווה את האירוע, וכי גם אם נתגלו אי אלו סתירות, הרי שאין בהן כדי למוטט את גרסתו המהימנה של השוטר ויזל. מנגד, קבע בית משפט קמא, כי עדותו של המערער לא הייתה מהימנה כלל ועיקר. בית המשפט קבע כי הן האופן שבו העיד המערער הן תוכן הדברים שמסר הותירו בו רושם שלילי. כמו כן נקבע, כי גרסאותיו השונות בהודעותיו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, היו מלאות סתירות פנימיות. כך נקבע, כי בהודעתו הראשונה במשטרה, מספר שעות לאחר האירוע, מסר המערער כי הוא לא זוכר אם הבחין בשוטר ויזל. עוד נקבע, כי גרסתו של המערער לפיה האיץ את מהירות נסיעתו כיוון שחשש מרכב חשוד שנסע מאחוריו איננה אמינה. בית המשפט מצא כי המערער לא הצליח להסביר מדוע חלף על פני השוטרים ולא שיתף אותם בחששותיו לגבי אותו רכב, שעה שידע כי הם הוצבו לשם הגנה על משפחתו. זאת ועוד, נקבע כי המערער לא שיתף את קרובי משפחתו ואת השוטרים מיד לאחר האירוע בגרסתו זו (יצוין כי בין קרובי משפחתו לבין השוטרים התקיים דין ודברים, מיד לאחר האירוע, באשר למעצרו של המערער). כמו כן, נקבע כי המערער "הקפיד 'לערפל'" את המידע שנגע לרכב החשוד, בין היתר בנוגע למספר האנשים שהיו ברכב, סוגו, צבעו וכו', ובהודעות השונות שמסר במשטרה, וכן בעדותו, נתגלו סתירות בעניין זה. הודגש, כי בהודעה השלישית שמסר במשטרה, בחר המערער לשמור על זכות השתיקה ואף סירב לחתום על ההודעה. עוד נקבע, כי העובדה שהמערער פנה אל השוטר ויזל בתחנת המשטרה והתנצל בפניו, מחזקת את המסקנה כי עדויותיהם של השוטרים, ובפרט של השוטר ויזל, מהימנות ביותר. לבסוף, באשר למניע האפשרי שהיה למערער לפגוע בשוטר ויזל, נקבע כי אין בידי בית המשפט די נתונים על מנת לקבוע האם היה למערער מניע, אם לאו. עם זאת, נקבע כי המערער הבחין בשוטר ויזל ומיאן לעצור את רכבו מפני שלא רצה להעמידו לבדיקה. 6. אשר ליסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין), נקבע כי זה הוכח. בית משפט קמא עמד על כך כי היסוד הנפשי הנדרש הוא מסוג "כוונה מיוחדת", דהיינו כוונה למנוע עיכוב כדין וכן כוונה (לרבות זו המבוססת על הלכת הצפיות) לגרום לפגיעה באדם באמצעות נשק מסוכן (לעניין זה, כך נקבע ואין על כך מחלוקת, על פי ההלכה הפסוקה כלי רכב עשוי להיחשב "נשק מסוכן" כמובנו בסעיף העבירה הנדון). בית המשפט קבע כי המערער התכוון למנוע את עיכובו על-ידי השוטרים ועל כן המשיך בנסיעתו, וכן כי צפה ברמת הסתברות גבוהה כי בעשותו-כן עשויה להיגרם לשוטר ויזל חבלה חמורה. נוכח האמור לעיל, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. 7. בנוסף לאמור, הורשע המערער גם בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. נקבע שהיסוד העובדתי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה זו הוכח, נוכח הפרשנות הרחבה שנתנה הפסיקה למונח "מעשה", וכך גם היסוד הנפשי של כוונה. 8. גזר הדין בעניינו של המערער ניתן ביום 13.1.2013. בית משפט קמא קבע ראשית כי מתחם הענישה ההולם בעבירות מן הסוג אותן עבר המערער עומד על מספר שנות מאסר בפועל. בקבעו כן, בחן בית המשפט את הפסיקה שהגישו לעיונו הצדדים, וכן נדרש למתחם הענישה שנקבע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. לעניין הנסיבות הספציפיות של המקרה, שקל בית המשפט לקולא את גילו הצעיר של המערער (שהיה כבן 20 בעת קרות האירוע), את עברו הנקי (למעט מספר עבירות תעבורה), את עדויות האופי השונות ששמע בית המשפט ואת אורח חייו הנורמטיבי קודם לביצוע העבירות. נקבע כי העובדה שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו אינה נזקפת לחובתו, אך הוא גם אינו זכאי ליהנות מההקלה הניתנת למי שמכיר בעובדת ביצוע העבירה על ידו. בסופו של יום נקבע, כי נוכח סיכון חייו וביטחונו של השוטר ויזל, יש להעדיף את האינטרס הציבורי. לפיכך הושתו על המערער עונשים כדלקמן: (א) 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; (ב) מאסר על תנאי למשך 18 חודשים שהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה מהסוג שבה הורשע או עבירת אלימות משך 3 שנים; (ג) קנס כספי בסך 10,000 ש"ח או מאסר למשך 90 ימים תחתיו; (ד) פסילת רשיון נהיגה למשך 18 חודשים מיום שחרורו ממאסר; (ה) פסילת רשיון על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של שנתיים. כמו כן, הוטל על המערער לשלם לשוטר ויזל פיצוי בסך 5,000 ש"ח. נימוקי הערעור ותשובת המשיבה 9. אשר להכרעת הדין, טוען המערער כי מסקנתו המרשיעה של בית משפט קמא לא יכולה לעמוד, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, נטען כי שגה בית משפט קמא משקיבל כמהימנות את עדויות השוטרים, וזאת חרף הסתירות המהותיות שנמצאו בהן. בעניין זה, מצביע המערער על שורה של סתירות בעדויות השוטרים, ובראשן עדותו של השוטר ויזל. כך למשל, נטען כי השוטר ויזל מסר בעדותו כי הוא זוכר את האירוע לפרטי פרטים, ואף העיד כי נוצר קשר עין בינו לבין המערער, אך לא זכר אם אורות רכבו של המערער היו דלוקים אם לאו. כמו כן, הודגש כי ישנן סתירות בגרסאות שמסר השוטר ויזל במשטרה ובבית המשפט לעניין המרחק ממנו זיהה את הרכב לכתחילה. שנית, נטען כי השוטרים תיאמו ביניהם גרסאות ועל כן משקל עדויותיהם נמוך מהמשקל שייחס להן בית משפט קמא. שלישית, נטען כי בית המשפט קבע שעובדות אחדות "אינן שנויות במחלוקת" בעוד שלמעשה הייתה מחלוקת לגביהן. כך למשל, נטען כי בחלק מהעדויות נמסר שרוחבו של השביל הוא כרוחב של מכונית וחצי, ובחלקן האחר נמסר שרוחבו הוא כרוחבן של שתי מכוניות. רביעית, נטען כי שגה בית משפט קמא משדחה את גרסתו של המערער. בעניין זה נטען, כי סקירת דבריו בשלוש ההודעות שנמסרו במשטרה, כמו גם בעדותו בפני בית המשפט, מגלה כי דבריו הם הגיוניים ומתיישבים היטב עם חומר הראיות. עוד בעניין זה נטען כך: (א) למערער לא הייתה כוונה להרחיק עצמו מזירת האירוע, שכן מיד לאחר-מכן עצר בבית משפחתו, מרחק של כ-70 מטרים מזירת האירוע; (ב) המערער מסר מיד לשוטרים שבאו לבית משפחתו כי הוא זה שנהג ברכב; (ג) התנהגותו של המערער שלא עצר וסיפר לשוטרים אודות הרכב החשוד אינה בלתי-סבירה, ואין לבחון אותה לאור התנהגותו של "האדם הסביר". יתרה מזו, יש להבינה על רקע המתח הרב שבו היה שרוי המערער עקב מקרה הרצח שקדם לאירוע זה והאשמה שהוטחה במשפחתו בגין כך; (ד) לא נכון היה למצוא אישוש לאשמתו של המערער בעובדה שהתנצל בפני השוטר ויזל בתחנת המשטרה, שכן המערער סיפק לכך הסבר, ולפיו התכוון להתנצל על המהומה שארעה לאחר-מכן מחוץ לבית משפחתו. חמישית, נטען כי בית המשפט שגה משלא קיבל את עדותו של דודו של המערער במלואה, אלא בחר לקבל את עדות הדוד רק ככל שהיא סייעה למאשימה. שישית, נטען כי בחקירת המקרה נפלו מחדלים חמורים, ובהם ההחלטה שהשוטרים שנכחו באירוע לא יערכו רישומים מיד לאחר קרות האירוע, וכן העובדה שלא נעשה שחזור עם המערער ועם דודו. שביעית, נטען כי לא הוכח היסוד הנפשי של כוונה (לרבות על-פי הלכת הצפיות) הדרוש להרשעה בסעיף 329(א)(2) הנ"ל, וכי מנסיבות המקרה כשלעצמן לא ניתן להסיק התקיימותו של יסוד נפשי זה. אשר לגזר הדין, נטען כי בית משפט קמא לא קבע מתחם ענישה ברור, כמתבקש מתיקון 113 לחוק העונשין, התשע"ב-2012; כי לא ניתן משקל הולם לכך שלמערער אין עבר פלילי וכן שהמערער היה צעיר כבן 20 בעת קרות האירוע; כי ניתן משקל-יתר לשיקולים בדבר גמול והרתעה; וכי בית המשפט נקלע לכלל טעות משהסתמך על פסיקה שדנה במקרים חמורים בהרבה מעניינו של המערער. 10. מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, הן לעניין הכרעת הדין הן לעניין גזר הדין. נטען כי עיקר טענותיו של המערער נוגע לממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, והכלל הוא שערכאת הערעור לא נוטה להתערב בממצאים אלה, ודאי בהיעדר טעם טוב לעשות-כן. לגופם של דברים, נטען כך: ראשית, נטען כי המערער טוען מצד אחד שעדויות השוטרים רצופות סתירות מהותיות ואילו מצד שני שהשוטרים תיאמו גרסאות ביניהם, וכי שני הדברים מוציאים אחד את השני. שנית, נטען כי הסתירות שמציין המערער בעדויות השוטרים אינן מהותיות וכי בית משפט קמא נתן אמון מלא בעדויות אלה. שלישית, נטען כי אין יסוד לטענה לפיה תיאמו השוטרים גרסאות ביניהם, שכן הם מסרו גרסאות שונות, ואף נמנעו מלמסור פרטים מפלילים ודבקו בגרסתם. רביעית, נטען כי בצדק דחה בית המשפט את גרסתו של המערער לפיה האיץ את מהירות נסיעתו כיוון שחשש מרכב חשוד שנסע מאחוריו. חמישית, לעניין מחדלי החקירה נטען כי מדובר בממצאי עובדה מובהקים ואין מקום להתערב בהם. אשר לגזר הדין, נטען כי אמנם בית משפט קמא לא קבע מתחם ענישה ברור, כמתחייב מתיקון 113 לחוק העונשין, התשע"ב-2012, אולם ברי כי אין המדובר ברף ענישה חמור במיוחד. נטען כי ככלל, רף הענישה בעבירות כגון דא עומד על ארבע שנות מאסר, ובמקרה דנא נגזר על המערער עונש סביר. דיון והכרעה 11. טענותיו של המערער הן רבות. מרביתן עוסקות בשאלות "צדדיות" אשר לא מעלות ולא מורידות לעניין הרשעתו (כך, למשל, הטענה בדבר ה"סתירה" בדברי העדים לעניין רוחבו של השביל - אם כרוחב של מכונית וחצי הוא או כרוחב של שתי מכוניות). יתר על כן, מרבית טענותיו של המערער בעניין זה נוגעות לממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, ובאשר לאלה, כידוע, הכלל הנוהג הוא שערכאת הערעור לא נוטה להתערב, אלא בהתקיים חריגים מסוימים (ראו, למשל, ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558, פסקה 6 (2003)). מכל מקום, לאחר עיון סבורני כי ה"גרעין" של עובדות המקרה, כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא, מעוגן היטב בחומר הראיות. "גרעין" זה נוגע בעיקרו לעובדת עמידתו של השוטר ויזל באמצע השביל כשהוא מסמן למערער לעצור, וכן לעובדה שהמערער המשיך בנסיעה, שבהכרח היתה לעברו של השוטר, חלף על פני השוטר ויזל ואף האיץ את מהירות נסיעתו. על כן, לטעמי, השאלה העיקרית שדורשת את בחינתנו היא, האם ניתן לומר, ברמת הוודאות שנדרשת להרשעה בפלילים, כי המערער הבחין בשוטר ויזל שסימן לו לעצור, וחרף זאת המשיך בנסיעתו תוך כדי סיכונו. תשובה חיובית לשאלה זו, תלמד כי המערער התכוון למנוע את עיכובו על-ידי השוטרים, וכי הוא לכל הפחות צפה ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כי אופן נהיגתו יסכן את השוטר ויזל. 12. כמפורט לעיל, המערער טען כי היה מוטרד בשל רכב חשוד שנסע מאחוריו, ולכן הביט לאחור באמצעות מראות הרכב וכך לא הבחין בשוטר ויזל שסימן לו לעצור. בית משפט קמא דחה גרסתו זו של המערער על יסוד הנימוקים הבאים: (א) עדותו של המערער בכללותה הייתה בלתי אמינה ומלאת סתירות פנימיות; (ב) השוטרים העידו כי לא ראו כל רכב אחר מלבד רכבו של המערער; (ג) המערער מסר פרטים לא מדויקים אודות הרכב החשוד ומיקומו; (ד) המערער לא סיפק הסבר סביר מדוע לא עצר את רכבו סמוך לשוטרים ושיתף אותם בחשדו; (ה) המערער הבחין בשוטרים האחרים שעמדו בצד השביל, ואף העיד שהסתכל קדימה בנסיעתו, ועל כן אין זה סביר שלא הבחין בשוטר ויזל שעמד באמצע השביל; (ו) המערער התנצל בפני השוטר ויזל בתחנת המשטרה. 13. לאחר שבחנתי את טענות המערער, סבורני כי אין בגרסתו כדי ליצור ספק סביר באשר לגרסת התביעה, ועל כן יש לענות לשאלה שהוצגה בתחילת דבריי – והיא בעיקרה, האם הבחין המערער בשוטר ויזל, אם לאו – בחיוב. בחינת חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא מגלה כי גרסת המערער איננה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר: השביל בו נסע המערער הוא שביל צר (בין אם רוחבו הוא כרוחב של מכונית וחצי ובין אם כרוחב של שתי מכוניות); מהירות נסיעתו לא הייתה גבוהה במיוחד, וזאת בשל תנאי הדרך; המערער ידע שהשוטרים ממוקמים בעמדתם, הבחין בפועל בשוטרים שעמדו בצד השביל על פי עדותו, ובכל זאת האיץ את מהירות נסיעתו בסמוך אליהם; המערער העיד שהסתכל קדימה לאורך הנסיעה (גם אם הסתכל לאחור "כל כמה מטרים" כלשונו). במצב דברים זה, אף אם מניחים לטובת המערער, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, כי השעה שבה ארע האירוע הייתה שעת בין ערביים ועל כן תנאי הראות לא היו אופטימאליים, אין זה מתקבל על הדעת שהמערער לא הבחין בשוטר ויזל שעמד באמצע השביל וסימן לו בידיו לעצור. כל זאת, כאמור, שמדובר ב"זירה" תחומה, במרחקים קצרים, במהירות נסיעה לא גבוהה ובקיומו של קו ראיה בין המערער לבין השוטר. לחיזוק מסקנה זו מצטרפות גם גרסתו המעורפלת של המערער בנוגע לרכב החשוד (ובעיקר היעדר הפרטים הנוגעים לרכב), התנצלותו בפני השוטר ויזל בתחנת המשטרה, עדותו של השוטר ויזל כי בינו לבין המערער נוצר קשר עין וכן התרשמותו השלילית של בית משפט קמא מן המערער וחוסר המהימנות שיוחס לו. כל אלה, כאמור, מובילים למסקנה כי המערער, בניגוד לגרסתו, הבחין בשוטר ויזל, בחר שלא לשעות לסימנים שהורו לו לעצור והמשיך בנסיעה באופן שברי כי היה פוגע בשוטר, שניצב באמצע השביל, אם זה האחרון לא היה קופץ הצידה. נוכח האמור סבורני כי אכן הוכחו יסודות העבירה שבה הורשע המערער, ודין הערעור בכל הנוגע להרשעתו להידחות. 14. ואולם, לא כך הוא באשר לערעור על גזר הדין. העונש שנגזר על המערער – בין היתר, 30 חודשי מאסר בפועל – הוא עונש חמור שלא עומד ביחס הולם לחומרת המעשים ולנסיבות המקרה הקונקרטי. אמנם, בצדק צוין בגזר הדין כי בית משפט זה חזר ושנה כי אין להסכין עם התופעה העבריינית הקשה והמסוכנת של נהיגה פרועה במטרה לחמוק מהוראות שוטרים, וכי ככלל רף הענישה הנוהג בעבירות כגון דא הוא גבוה (וראו, למשל: ע"פ 1206/12 אבו מחארב נ' מדינת ישראל (25.6.2012); ע"פ 3757/12 מחראב נ' מדינת ישראל (24.6.2012); ע"פ 6019/09 קילאני נ' מדינת ישראל (18.3.2010); מקרים אלה מצביעים על רף ענישה של 30-24 חודשי מאסר בפועל). אלא שנסיבות ביצוע העבירה שעבר המערער אינן דומות לחומרה היתרה שבעבירות של נהיגה פרועה תוך אי-ציות לחוקי התנועה וסיכון חיי שוטרים ואנשים – נהגים והולכי רגל – שנקרים בדרכו של המנסה להימלט. כמובן, אין לזלזל בחומרת מעשיו של המערער משלא שעה לסימוניו של השוטר ואף האיץ את מהירות נסיעתו תוך כדי סיכון שלומו של השוטר. עם זאת, כאמור, אין המדובר במקרה של נהיגה פרועה שנמשכה על פני קילומטרים רבים, ושתוך כדי כך סיכנה את שלומם של נהגים והולכי רגל רבים. דהיינו, מדובר באירוע בודד וממוקד, שבשל אופי הזירה התבצע במהירות שאינה גבוהה, כאשר למערער אין כל יכולת להמשיך בנסיעה ולחמוק מהמקום, כפי שקורה במקרים בהם מטרת ביצוע העבירה היא להתחמק מאנשי חוק, כשהעבירה מתבצעת אז בנסיבות חמורות בהרבה, והסיכון לאנשי החוק (ולאחרים) משמעותי הרבה יותר מהסיכון שיצר המערער. על כן אין ללמוד על רמת הענישה הראויה מאותם מקרים בהם היה מדובר בפריצת מחסום מהירה במטרה לברוח לכביש פתוח או מהמקרים בהם היה מדובר במעשה שהתלווה לו גם סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כגון באותם מרדפים ממושכים ומסוכנים. תהא אשר תהא הסיבה לכך שהמערער בחר להתעלם מהשוטר ויזל והמשיך בנסיעתו לעברו, ברור כי לא היה מדובר במהירות גבוהה ובתוך מטרים ספורים ממילא היה עוצר את הרכב, בהגיעו לבית המשפחה. נמצא כי עוצמת הסיכון, אף שבהחלט נוצר, לא היתה מהגבוהות וגם לא היתה כרוכה במעשה אותה כוונה להימלט לאחר מכן המאפיינת את מרבית המקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירה דומה. לטעמי, אף כי נתקיימו יסודות העבירות שיוחסו למערער, הרי שהמעשה הספציפי בו מדובר מצוי ברף נמוך יחסית של חומרה. עם זאת, נוכח העובדה שהמעשה סיכן איש משטרה שמילא תפקידו, אין להימנע מקביעת תקופת מאסר בפועל. לכל זאת יש להוסיף את נסיבותיו האישיות של המערער, ובכללן היותו אדם צעיר ומשכיל, בעל עבודה סדירה, נעדר עבר פלילי, שהתנהלותו עובר לאירוע הייתה נורמטיבית, וכן את התרשמותו החיובית של שירות המבחן מן המערער (אף שלא בא בהמלצה טיפולית לגביו, נוכח הכחשתו את שמיוחס לו וחוסר רצונו להשתלב בהליך טיפולי). סבורני כי בנסיבות העניין יש ליתן משקל נכבד לשיקול השיקומי על פני השיקול ההרתעתי. מכלול הדברים מלמד אפוא כי יש להקל עם המערער במידה ניכרת בגזירת עונשו (וראו מקרים בהם נגזרו עונשים קלים יחסית בנסיבות אישיות מסוימות, אף כי נסיבות העניין היו חמורות מנסיבות המקרה דנא: ע"פ 3829/12 מדינת ישראל נ' סירוטניקוב (17.7.2012); ע"פ 5177/10 עז אלדין נ' מדינת ישראל (13.2.2011); ע"פ 5622/07 מדינת ישראל נ' קרדונה (24.9.2007); כמו כן ראו ע"פ 6599/07 אשואל נ' מדינת ישראל (18.10.2007)). 15. נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי יש להקל במידה ניכרת בעונשו של המערער. לפיכך, לו תשמע דעתי נורה כי רכיבי המאסר שכלולים בגזר הדין ישונו באופן הבא: נגזור על המערער 18 חודשי מאסר, מהם שמונה חודשים לריצוי בפועל ועשרה חודשים על תנאי, אותם ירצה המערער אם יעבור בתקופה של 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, או עבירה של הפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק. מתקופת המאסר בפועל ינוכו ימי מעצרו של המערער מיום 26.10.2011 ועד יום 3.11.2011. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. המערער יתייצב למאסרו בימ"ר קישון ביום 1.9.2013 עד לשעה 10:00, או על-פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, בטלפון 08-9787336 או 08-9787377. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן ביום, ‏כ"ה באב התשע"ג (‏1.8.2013). תוקן היום, י"א בתשרי התשע"ד (15.9.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13003960_L08.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il