פסק-דין בתיק ע"פ 396/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 396/01
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
יהושע ברדה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 1/98, מיום
03/12/00.
תאריך הישיבה:
ג' בתשרי התשס"ג (09.09.02)
בשם המערער:
עו"ד מרוז משה, עו"ד דרור שטרן
בשם המשיבה:
עו"ד נעמי כץ
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. האישום
ועובדות שאינן שנויות במחלוקת
המערער,
יהושע ברדה, נשא בשנת 1986 את גרציה ברדה (להלן – המנוחה) ולבני הזוג נולדו שני
ילדים. על פי גרסת המשיבה, גרם המערער, בתאריך 14.5.98 בשעה 05:30 לערך למותה של
אשתו בדקירות סכין, והוא עשה זאת לאחר שהחליט להמיתה, בלי שקדמה לכך התגרות,
בנסיבות שיכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין את הסכין שבאמצעותה
דקר את המנוחה.
האירועים
אשר קדמו למותה של המנוחה, לא היו שנויים כמעט במחלוקת. באותו בוקר התעורר המערער
משנתו, ירד לקומה השניה של דירתו, נטל סכין וחזר לחדר השינה שם החל לדקור את
המנוחה. משזו הקיצה משנתה, היא התחננה על נפשה וביקשה מילדיה שנזעקו למקום להרחיק
את המערער מעליה ולהזעיק את סבתם, אך המערער לא הרפה ממנה והוסיף לדקור אותה. על
פי גרסת המשיבה, אותרו בגופה של המנוחה 47 פצעי חתך ודקירה, מהם 25 באזור בית החזה
והבטן, וכן בפנים, בצוואר ובירך שמאל.
אמרתי
כי האירועים שקדמו למותה של המנוחה, כמעט ולא היו שנויים במחלקת, הואיל והמערער
עצמו הודה כי דקר את המנוחה, אך לטענתו מדובר בשתיים או שלוש דקירות בלבד. זאת
ועוד, ילדיהם של בני הזוג שהגיעו לחדר לאחר ששמעו את זעקותיה של אמם, הספיקו להיות
עדים לזוועה ואישרו בהודעות שנרשמו מפיהם, כי אביהם דקר את אמם "הרבה
פעמים". באשר למספרן של הדקירות, זה מתבסס על חוות דעתו של פרופ' היס, מנהלו
של המכון לרפואה משפטית בתל-אביב, אשר איבחן בגופתה של המנוחה 10 פצעי דקירה שחדרו
לחלל בית החזה והבטן, ואלה גרמו נזקים לאברים חיוניים, וביניהם הלב והריאות (ת/4).
2. פסק-דינו
של בית המשפט המחוזי
העובדות
והממצאים אותם מניתי, הובילו את בית המשפט למסקנות הבאות:
א)
הסכין בה עשה המערער שימוש היתה בעלת להב ארוך, וזו גרמה להיווצרותן של תעלות
דקירה באורך של 12 עד 14 ס"מ. לאור ריבוי הדקירות, ומיקומן באזורים רגישים
בגוף, קבע בית המשפט המחוזי, כי "ניתן להסיק בוודאות כי הנאשם החליט לגרום
למות המנוחה" (עמ' 5 להכרעת-הדין).
ב)
באשר ליסוד "ההכנה" שבעבירת הרצח, קבע בית משפט קמא, שאף הוא הוכח
כדבעי, הואיל ו"הסכין לחיתוך לחם לא היתה אמורה להיות בחדר השינה, והנאשם ירד
למטבח כדי לקחתה" (שם בעמ' 5).
ג)
המערער לא טען כי קדמה למעשה ההמתה התגרות של המנוחה, וממילא לא נדרשה המשיבה
להוכיח את אי-קיומו של יסוד זה בעבירה.
לנוכח
כל אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי התקיימו במערער כל רכיביה של עבירת הרצח, ומכאן
עבר לדון בטענת בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד מרוז, לפיה ראוי שולחו לבוא
בשעריו של סעיף 300א' של חוק העונשין, התשל"ז-1977.
3. נקודת
המוצא של בא-כוח המערער היתה, שחייהם של המערער והמנוחה לא חרגו מאורח חייהם של
בני-זוג רגילים, ואף שהיו מלווים בעליות ומורדות, לא ניתן להצביע על סכסוך מוגדר
או על מניע שהיה בו להוביל את המערער לביצועו של המעשה הנורא. לפיכך, סבר בא-כוח
המערער, כי ההסבר האפשרי היחיד להתנהגותו של שולחו מצוי בליקוי שכלי ממנו הוא
סובל, ואשר תוצאתו העיקרית היתה לא בכך שהגביל במידה ניכרת את יכולתו להבין את אשר
הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, אלא בעיקר את יכולתו להימנע מעשיית המעשה.
את
הטיעון הזה ביססה ההגנה על חוות דעתם של הפסיכיאטר, ד"ר לריה, והפסיכולוגית
נעמי גבע. נקודת המוצא של אלה היא שהמערער סובל מאז הגיל הרך מהתקפים אפילפטיים
קשים ותכופים, שגרמו לו לנפילות וחבלות, בין היתר, גם בפניו ובקרקפתו. בעקבות
האירוע עליו נותן המערער את הדין, הוא נבדק על ידי פרופ' הרשינו, מומחה
בנוירולוגיה המכיר את המערער מזה 20 שנים, וזה איבחן אצלו שינויים קוגניטיביים,
ואפשר שאלה נגרמו בעקבות התפתחותו של תהליך דמנטי (ראו נ/4). זו היתה גם סברתה של
נעמי גבע (ראו נ/5), ועל רקע כל אלה הביע ד"ר לריה את הדעה כי המערער לוקה
"בתסמונת המשלבת בתוכה מרכיבים מוחיים-אורגניים הן מולדים והן טראומטיים.
נמצא כי התסמונת היא פרוגרסיבית ואת ההחמרה המתקדמת, כפי שמשתקפת בליקויים
הקוגניטיביים ההתנהגותיים ה'פסאודו פסיכופטיים'... ניתן לייחס להתקדמות המחלה
הבסיסית, לנזק המצטבר עקב פגיעות-ראש חוזרות או לשילוב שני הגורמים" (ראו נ/1
עמ' 13, 14). ד"ר לריה שלל את השקפתם של מומחי המשיבה, לפיה הרצח היה שיאו של
תהליך שבמהלכו הצטברו בלבו של המערער כעסים כלפי אשתו ואחרים, והוא סבר כי את קולר
האשם יש לתלות באותו חולי מוחי-אורגני ממנו סבל המערער, ואותו יש לראות כגורם
שחולל את המעשה הקטלני ומנע מהמערער את היכולת להפסיקו.
ההגנה
הפנתה גם לחוות הדעת שערך ד"ר לרמן, מומחה לנוירופיזיולוגיה קלינית, אשר טיפל
במערער מספר שנים לפני האירוע בו עוסק ערעור זה. במסמך שנערך על ידו בחודש מרץ
1966, הוא הביע את הדעה כי המערער סובל מ"התדרדרות מנטלית על רקע האפילפסיה
הקשה והבלתי מרוסנת", ונמצא בדמנציה אפילפטית (ראו נ/6). אך ד"ר לרמן
בניגוד לד"ר לריה, ידע כי בשנים שקדמו לרצח הצטבר בלבו של המערער כעס גדול
כלפי אשתו, ובלשונו (ראו נ/7):
"ב 1998/9 וגם ב-1996 דברתי על נזק מוחי מסוים הקשור באפילפסיה
הכרונית שמסביר זיכרון לקוי, קשיי התארגנות ותכנון ועוד אבל אני ממשיך לטעון שאין
בזה להסביר, לתרץ או להצדיק בצוע רצח ע"י הנאשם. הידרדרות שכלית כזאת אינה
מונעת ממנו להבחין בין טוב לרע ובין מה שחוקי לבין מה שאינו חוקי ומנוגד לכל עקרון
של דת ומוסר. אני ממשיך לטעון כי הנאשם רצח את אשתו מסבות רגשיות של זעם נורא כי
להרגשתו היא השפילה אותו ובגדה בו. ואין לכך קשר לתפקודיו הקוגניטיביים
שהידרדרו" (ראו נ/7).
בחוות
דעת נוספת שערך עד זה בחודש דצמבר 1999 (ראו ת/58) נרשמו מפיו דברים ברוח דומה,
לאמור:
"הכרתי את ברדה אישית בשנים שקדמו לרצח וידעתי שהוא חש מקופח,
מושפל ומבוזה. ידעתי שיש בו כעס גדול מאד על אשתו שסרבה לקיים איתו יחסי אישות.
חומר הראיות מורה גם שהיתה לו סיבה לחשוד שהיא בוגדת בו, ואפילו הרתה מגבר אחר...
אין לי ספק במקרה של ברדה שלא המחלה האפילפטית ולא נזק מוחי משוער מסבירים או
מפחיתים את אחריותו לפשע" (ראו ת/58).
4. כנגד
מומחי הגנה הציגה המשיבה את ממצאיה של בדיקת MRI (ראו ת/59) שלא הראתה כל פתולוגיה
במוח, וכן את חוות דעתם של מומחים מטעמה, אשר נערכו בעקבות אשפוזו של המערער
לצורכי הסתכלות במשך 20 ימים. להלן תמציתן של חוות הדעת:
א)בתאריך
10.5.98 הובא המערער למרכז הרפואי הלל יפה בחדרה לאחר שאיים בעת שהיה במוסד לביטוח
לאומי לפגוע בעצמו. באותה בדיקה לא התגלו אצלו סימנים פסיכוטיים אך הוא הביע
תחושות של תסכול וייאוש. המערער שב ונבדק בתאריך 14.5.98, לאחר שדקר את המנוחה,
וגם הפעם לא אובחנו אצלו סימנים פסיכוטיים וחשיבתו הוגדרה כ"יחסית
מאורגנת" (ראו התעודה הרפואית ת/31). בתעודה זו נרשם עוד, כי "בשנים
האחרונות מנהל מאבק משפטי נגד אחיו, איבד את רוב הנכסים, מערכת יחסים עם אשתו היתה
מעורערת"; וההנחה היא שאת כל אלה למד הרופא מפיו של המערער.
ב)ד"ר
עדינה משיח, מומחית בפסיכיאטריה, מצאה כי המערער "בעל רמת אינטלגנציה ממוצעת,
מבין ומתמצא בנורמות חברתיות מקובלות, בעל בוחן מציאות תקין, מוצף בדחפים מיניים
ותוקפניים". ד"ר משיח שללה את החשד בדבר קיומם של נזק אורגני או הפרעות
בחשיבה (ראו ת/61).
ג)בחוות
דעת נוספת עליה חתומים ד"ר ש' ליטמן וד"ד מ' קליאן (ראו ת/60), הובעה
הדעה כי אצל המערער לא נמצא ליקוי מוחי אורגני משמעותי כתוצאה ממחלת האפילפסיה.
ובאשר לזיקה אפשרית בין מחלת המערער לעבירה המיוחסת לו, הוסיפו שני הפסיכיאטרים:
"נראה כי המעשים המיוחסים לנבדק בוצעו על רקע ריגשי הקשור במערכת יחסיו
הבינאישיים, ואין הם תוצאה של מחלה נוירולוגית או פגיעה מוחית אורגנית
כשלהי".
ד)ד"ר
יהודית אהרון, נוירולוגית, הביעה את הדעה כי הליקויים הקוגניטיביים מהם סובל
המערער, עשויים להיות חלק מהנזק המוחי הגורם גם לאפילפסיה, ובעדותה בבית המשפט היא
שללה את האפשרות שהמערער סובל מדמנסיה.
5. בית
המשפט המחוזי דחה את גרסתם של מומחי ההגנה. הוא מצא כי בניגוד לנקודת המוצא שלהם
לפיה היו יחסיו של המערער עם המנוחה תקינים, קיים סכסוך ממושך בין בני הזוג
ויחסיהם היו מעורערים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הראיות שהיו בפניו שוללות קיומה
של דמנסיה, וגם אם קיים ליקוי שכלי, הוא לא נכנס לגדרו של סעיף 300א לחוק העונשין,
הואיל ולא היה באותו ליקוי כדי להגביל את יכולתו של המערער "במידה
ניכרת" להבין את אשר הוא עושה או להימנע מהדקירות לאחר אותן 2 עד 3 דקירות
בהן הודה. בעקבות כך גזר בית המשפט המחוזי למערער מאסר עולם, ובכל אלה עוסק הערעור
שבפנינו.
6. נימוקי
הערעור
השאלה
המתעוררת בערעור זה היא אחת – האם נכון להסתפק בעניינו של המערער בעונש מופחת,
ולעניין זה טען בא-כוח המערער את החלופה של סעיף 300א(א)(2), לאמור, אף שהמערער
הבין את אשר הוא עושה, הליקוי השכלי ממנו סבל, הגביל, במידה ניכרת, את יכולתו
להימנע מלדקור את המנוחה או להפסיק את הדקירות בעוד מועד. להלן נימוקי הערעור
בתמצית:
א)
שגה בית המשפט המחוזי באשר לפרשנותו של סעיף 300א, כאשר סבר כי נאשם נדרש להוכיח
שהליקוי בכושר השכלי ממנו הוא סובל הנו "חמור", בדומה לדרישה הכלולה
בסעיף לעניין "הפרעה נפשית". על פי השקפתו של עו"ד מרוז, מבחנו של
הליקוי בכושר השכלי אינו מידת חומרתו, אלא האפשרות שהוא הגביל, במידה ניכרת, את יכולת
הנאשם להימנע מעשיית המעשה.
ב)
ממסכת העדויות שהובא בפני הערכאה הראשונה, מצטיירת התמונה כי חייהם של בני הזוג
היו חיים רגילים, אשר ידעו עליות ומורדות, אך לא הגיעו לידי משבר. לפיכך, הממצא
לפיו הרצח היה המשכו של קרע שנתגלע בין בני הזוג על רקע מחלוקות בענייני רכוש
ויחסי אישות לקויים, אינו מבוסס, וכך נותרה המתתה של המנוחה ללא הסבר וללא מניע. מכאן
המסקנה הנוספת אותה ביקש בא כוח המערער להסיק, לאמור, לא היה מקום לדחות את חוות
דעתו של ד"ר לריה הואיל ובסיסה העובדת לא התערער.
ג)
לעניין חוות הדעת הרפואיות הפנה בא-כוח המערער גם לדבריהם של פרופ' הרשינו ונעמי
גבע, שלהשקפתו תומכים בגרסתו של ד"ר לריה. נטען, כי לא היתה מחלוקת בין כל
המומחים הרפואיים שהמערער סובל מליקויים אורגנים אשר פגעו בתפקודו הקוגניטיבי.
להשקפת בא-כוח המערער גם אם נגרם נזק מזערי בלבד למוח, עדיין מדובר בנזק שהגביל
במידה ניכרת את יכולתו של המערער להימנע מעשיית המעשה.
תמצית
תגובתה של המשיבה לערעור היא, שלמחלת האפילפסיה ממנה סובל המערער אמנם היתה השפעה
בתחום הקוגניטיבי, אך נמצא כי האינטליגנציה שלו היא בתחום הנורמה, והבנתו את הנעשה
ויכולת השליטה שלו על מעשיו לא הוגבלו כלל.
7. סעיף
300א(א) לחוק העונשין – מלים כלליות
המחוקק
בחר לקצוב לצידה של עבירת רצח עונש חובה של מאסר עולם, וזהו איפוא הכלל.
מכאן מתבקש, כי סעיף 300א נועד לתת מענה למקרה החריג בלבד, בו תחושת הצדק מתקוממת
כנגד הטבעת תווית של "רוצח" על מצחו של נאשם אשר נמצא כי מצבו הנפשי
אינו ככל האדם. כדרכם של חריגים, גם לסעיף 300א(א) נקבעו תנאים מוקדמים להחלתו,
ובאלה מחייבת הפסיקה להקפיד: ראשית, קיומם של אחד מאלה בנאשם - "הפרעה נפשית
חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי"; שנית, ה"הפרעה" או
ה"ליקוי" הגבילו במידה ניכרת את יכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את
יכולתו לבחור בדרך פעולה שונה. כבר נפסק, כי "היסודות המאפשרים הפחתת העונש
בעבירה של רצח, כמפורט בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, דומים בעיקרם ליסודות סייג
אי-שפיות הדעת. ההבדל בין הסייג הפוטר מהאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש
ברצח הוא בעוצמתם של הגורמים המצויים ביסוד שתי הוראות אלו. בעוד שעושה המעשה אינו
נושא באחריות פלילית אם איבד עקב מחלת הנפש את יכולת ההבנה והרצון, הרי שניתן
להפחית בעונשו של הורג אדם בכוונה תחילה אם יכולת ההבנה והרצון הופחתו כתוצאה
מהפרעה נפשית חמורה" (ראו ע"פ 7761/95, אבו חאמד נ' מדינת ישראל,
פד"י נא(3), 245, מפיה של כב' השופטת ד' דורנר בעמ' 251; וכן ע"פ
3245/95, צאלח נ' מדינת ישראל, פד"י נב(1), 769, 789; ע"פ
5951/98, מליסה נ' מדינת ישראל, פד"י נד(3), 49, 67).
להשלמת
התמונה אוסיף, כי הוכחת קיומם של שני התנאים המצטברים בהם עוסק סעיף 300א, מוטלת
על שכמו של הנאשם, אף שמידת השכנוע בה הוא נדרש לעמוד אינה זו בה חייבת התביעה
(מעבר לספק סביר), והוא יצא ידי חובתו ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות (ראה ע"פ
3243/95 הנ"ל, בעמ' 790).
על
פי עקרונות אלה בחנתי את עניינו של המערער, ואף אני, כמו בית משפט קמא, שוכנעתי כי
הוא אינו נכנס לגדר תחולתו של סעיף 300א. להלן אבהיר את דברי.
8. הכרעה
8. נקודת
המוצא לדיון היא זו שהיתה מקובלת על מרבית המומחים אשר העידו בבית המשפט, לאמור,
מחלת האפילפסיה ממנה סובל המערער, ותופעות הלוואי הכרוכות בה (נפילות וחבלות ראש),
גרמו למערער נזק מוחי אשר התבטא גם בליקויים קוגניטיביים. אולם בעוד שמומחי המשיבה
סברו כי מדובר בתסמונת אפילפטית טמפורלית, השקפתם של מומחי ההגנה, אשר הניחו כנתון
כי למערער לא היה מניע לעשות את אשר עשה, היתה שונה, היינו, שהמערער לוקה בנזק
לאונות הפרונטליות וסובל מדמנסיה, ואלה הגבילו במידה ניכרת את כושרו השכלי ואת
יכולתו להימנע מהמעשה .
השקפתם
של מומחי ההגנה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, מאחר ומהראיות שהיו בפניו למד, כי
הנחת המוצא שלהם בדבר טיב יחסיהם של בני הזוג, היתה שגויה. ממצא זה של בית המשפט
הוא במישור העובדתי בו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, אך לא מטעם זה בלבד אני
מציע לאמצו, אלא בעיקר משום שהוא מתחייב מהראיות כפי שיפורט להלן:
א)
בתאריך 23.10.96 התלוננה המנוחה במשטרת חדרה כי המערער תקף אותה ואיים עליה ברצח
(ראו ת/51). בעקבות כך זומן המערער לחקירה, ובהודעה שנרשמה מפיו טען, כי בינו
למנוחה פרץ ויכוח שבמהלכו היא תקפה אותו והיא לא נרגעה עד שאחז בה. בין אם גרסת
המערער לאותו אירוע היתה נכונה ובין אם לאו, עובדה אחת ברורה, באותם ימים היו
יחסיהם של בני הזוג רחוקים מלהיות תקינים כגרסת מומחי ההגנה ואף הגיעו לאלימות.
ב)
כאמור, טיפל ד"ר פ' לרמן במערער בין השנים 1992 עד 1996, וכך הוא תאר בחוות
הדעת ת/57 מחודש אוקטובר 1998 את מצב יחסיהם של בני הזוג:
"... נישואיו של ברדה לאשתו גרציה היו כושלים והוא חש נדכא
ומושפל על ידה כאדם וכגבר... עד כדי היווצרות כעסים נוראיים ושנאת מוות נגד האשה,
שסירבה לקיים עמו יחסי אישות. טענה לאחרונה כי הרתה מגבר אחר".
ג)
על מערכת היחסים המתוחה בין המערער למנוחה ניתן היה ללמוד גם מדבריו של המערער
עצמו במהלך חקירתו. בית המשפט המחוזי הביא בעמוד 20 של הכרעת הדין את תמצית גרסתו
של המערער כפי שתועדה בתמליל ת/41. לטענתו, לפני מספר שנים נישל אותו אחיו מעסק
משפחתי אותו ניהל ומנכסים אחרים, כאשר החתים אותו על ייפוי-כוח בלתי-חוזר, באמתלא
שהדבר דרוש כדי להבטיח את הרכוש אם המערער ייפגע באחד הימים עקב מחלת האפילפסיה
ממנה הוא סובל. תהליך דומה התרחש גם עם המנוחה, כאשר עקב לחצם של נושיו החליט
למסור לידה ייפוי כוח על יתרת רכושו. לטענתו, באחד הימים ביקש ליטול הלוואה מהבנק
כדי לנסות לפתוח עסק חדש, אך מתן הלוואה היה מותנה בשעבוד ביתם של בני הזוג. לכך
התנגדה המנוחה, אשר אף התריסה כלפי המערער שתנהג כמו אחיו, ותנשל אותו מכל רכושו.
בערב
שקדם לרצח התחדש הדו-שיח בין בני הזוג בנושא הרכוש, והמנוחה אף התחייבה בפני אחותו
של המערער לשתף עמו פעולה, אך בהמשך הערב חזרה בה. המערער העיד על עצמו כי כאשר קם
בשעת בוקר מוקדמת והלך לשירותים, הרהר לעצמו (בלשונו בעמ' 26 של ת/41): "אני
אמרתי לעצמי לא נשאר לי בחיים האלה כלום, אני אקח משהו, היא רוצה לעשות מה שהיא
רוצה, אני אעשה מה שאני רוצה ונגמור את עצמי ביחד... גמרתי אותה וגמרתי את עצמי...
אני לא אתן לאף אחד לעשות עניינים לצחוק בלעג וכל פעם להגיד לי כן ולא... הלכתי
לקחתי סכין... ודקרתי אותה".
מפיו
של המערער ניתן ללמוד, כי בעת תקיפתה של המנוחה היה ער לסובב אותו. הוא העיד כי
המנוחה ביקשה ממנו להוציא את הסכין תוך הבטחה "שהכל יהיה בסדר", והוא אף
שמע את תחנוניהם של ילדיו לחדול מדקירתה של אמם ("הילד הגדול אומר אנחנו נשאר
עכשיו יתומים", עמ' 28 של ת/41), וגם הבחין בבנו מתקשר בטלפון ומזעיק את סבתו.
יותר מכך, בפיו של המערער היתה גם תשובה לאותה סוגיה שכה העסיקה את הרופאים,
היינו, אם הוגבלה יכולתו להימנע מהמעשה או להפסיק את הדקירות, וכך השיב (ראה עמ'
30 של התמליל):
"היא התעוררה מהדקירה ואמרה לי יהושע אל תעשה לי את זה, הכל בסדר
הכל בסדר... אמרתי אני לא אתן למישהו שיעשה ממני אהבל... לא האמנתי לה כי היא
אומרת בסדר פעם, זה לא פעם אחת זה לא פעם שניה שהיא אומרת בסדר... היא אומרת בסדר
ולא עומדת".
המערער
הוסיף ואישר באוזניו של החוקר כי בבוקר האירוע היה נחוש בדעתו להמית את המנוחה,
והוסיף: "הייתי בשירותים והחלטתי מה לעשות. אני גם החלטתי בגלל שאני לא מתפקד
כמו בן-אדם וגם מזה שאני לא נהנה מהחיים, כשבאתי הביתה הילדים לועגים לי... אף פעם
דבר כזה לא קרה שהילדים ילעגו לי". החוקר הוסיף ותהה באוזניו של המערער מדוע
לא בחר בפתרון אחר כמו גירושין מהמנוחה, וזו היתה תשובתו (עמ' 37): "מה זה
יעזור לי גירושים... ישאירו אותי בלי הילדים... היא תיקח את הילדים אני אשאר בלי
הילדים".
ד)
ואם בדבריו של המערער בחקירתו לא היה די כדי לשכנע את מומחי ההגנה בדבר קיומה של
מערכת יחסים זוגית עכורה ומניע, מתברר כי דברים דומים אמר המערער גם בעת בדיקתו על
ידי ד"ר לריה עצמו. וכך נרשם ברישומיו של ד"ר לריה (ראו ת/87):
"היא אמרה לי שהיא הרה מבן אדם אחר פעם אחרונה שדיברתי על קיום
יחסי מין אמרתי לה שלא מסוגל לחיות במצב כזה שכל מה שביקשתי ממנה. לא יתכן שבעל לא
ילך עם אשתו לאף אירוע כי היא מתביישת בזה... כל חיי בעל ואשה לא התנהלו כסדרם.
בדקתי בתיקה ומצאתי גלולות וכבר 6-7 שנים לא מקיימים יחסים שמעתי שהיו 2
הפלות".
9. התמונה
המצטיירת מאותן אמרות של המערער מהן ציטטתי היא שבלבו הצטבר במהלך השנים כעס רב
כנגד אשתו, הן בגין מה שנראה בעיניו כניסיונה לנשלו מרכושו וגם עקב סירובה לקיים
עמו יחסי אישות. לפיכך, את האירוע האלים והקטלני שהתרחש בבוקרו של יום 14.5.98,
נכון היה לראות כשיאה של אותה מערכת יחסים עכורה, כאשר המערער הגיע למסקנה כי חייו
אינם עוד חיים, ואין הוא יכול לתת עוד אמון בהבטחותיה של המנוחה לשנות מאורחותיה.
מכאן המסקנה הנוספת, שאחד מהיסודות היותר חשובים של חוות דעתו של ד"ר לריה
הוכח כשגוי, ולאור זאת רשאי היה בית המשפט המחוזי להעדיף את חוות דעתם של מומחי
המשיבה על זו של מומחי ההגנה.
כידוע,
הצגתן של חוות דעת נוגדות, גם בתחום הרפואי, היא תופעה שכיחה בבתי המשפט, אך קיומה
של מחלוקת אינה מונעת מסקנה בשאלה הטעונה הכרעה. אדרבא, הכרעה זו אפשרית וגם
נדרשת, והיא מסורה לבית המשפט עליו מוטלת החובה לבחון את כוחן המשכנע של התיזות
השונות, לאור הנחות היסוד עליהן הן התבססו, הבדיקות שנעשו, והראיות האחרות שהובאו
לבית המשפט (ראו ע"פ 224/88 איזראילוב נ' מדינת ישראל, פד"י
מו(2), 661, 670; ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת ישראל, פד"י נא(5),
359, 369; ע"פ 317/83 גודמן נ' מדינת ישראל, פד"י לט(3), 427,
434). כך נהג בית המשפט המחוזי, ואני מציע שנאמץ את מסקנתו במלואה, לאמור, אף
שבמוחו של המערער אותר נזק אשר הוא אחד ממאפייניה של מחלתו, לא הוכח קיומו של קשר
סיבתי בין נזק זה לרצח, והגורם למעשה הקטלני הוא אותו מניע מתחום מערכת יחסיהם של
בני הזוג. זאת ועוד, על פי הראיות שהיו בפני הערכאה הראשונה נכון היה לקבוע כי
הוכח, ובמידה הדרושה בפלילים, כי עובר לעשיית המעשה, במהלכו ולאחריו, הפגין המערער
שליטה במעשיו, ואם לא חדל מדקירתה של המנוחה, לא היה זה משום שהוגבלה יכולתו לעשות
זאת, אלא לאור החלטתו לשים קץ לחייה.
מכאן
דעתי כי דינו של הערעור להידחות, וכך אני מציע לחברי לעשות.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, כ"ה
בחשוון תשס"ג (31.10.02).
ש ו פ ט ת ש ו
פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 01003960_O03.doc/ שמ
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il