טובי פרץ נ. עדי ליבוביץ

7 1 בבית המשפט העליון רע"א 3956/24 לפני: כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המבקש: טובי פרץ נ ג ד המשיבים: 1. עדי ליבוביץ 2. איליי ליבוביץ 3. אודן יזמות וביצוע בע"מ 4. א.מ ניהול כח אדם בע"מ 5. אדגר מיטב מאגרי אנוש בע"מ - בפירוק בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' שקד) מיום 3.3.2024 בת"א 62482-12-19 בשם המבקש: עו"ד צליל אשכנזי; עו"ד אברהם סרוסי בשם המשיבים 4-1: עו"ד ערן וינר; עו"ד אסף גלזנר; עו"ד גאיה צרפתי פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' שקד) מיום 3.3.2024 בת"א 62482-12-19, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לזימון עדים. הרקע לבקשה המבקש והמשיב 1 (להלן: המשיב) עסקו, עובר לשנת 2005, במתן שירותי כוח אדם של עובדים זרים ובתיווך שירותי עובדים זרים. בשנת 2015 הורשעו השניים, על פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום המייחס להם עבירות של קבלת דבר במרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירות הלבנת הון ועוד. על פי עובדות כתב האישום (המתוקן), בתמצית, כדי להתגבר על שינויים רגולטוריים שמנעו מהם להמשיך ולעסוק בתיווך שירותי עובדים זרים לתעשיית הבניה, הקימו השניים מספר תאגידי כוח אדם וביצעו פעולות שאפשרו להם לקבל, שלא כדין, היתרים והטבות שונות, באופן שהצמיח להם רווח של כ-1.2 מיליארד ₪ בתקופה של כ-8 שנים. בגין הרשעתם הושתו עליהם, בין היתר, עונשי מאסר בפועל וקנסות כספיים, וכן חולטו רכוש וכספים שבבעלותם. בסוף שנת 2019 הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבים. בכתב התביעה נטען כי החל משנת 2000 מקיימים המבקש והמשיב "שותפות לא רשומה", במסגרתה הם מנהלים עסקים ונכסים משותפים; כי המשיב 2, בנו של המשיב, שולב בניהול עסקי השותפות וכי המשיבות 5-3 הן חברות שהוקמו במסגרת עסקי השותפות. לטענת המבקש – המשיב, בין היתר באמצעות בנו, נטל לעצמו כספים ונכסים של השותפות אשר מחצית מהם שייכים למבקש, וסירב להיענות לדרישתו לביצוע התחשבנות ביחס לכספים ונכסים אלה. להערכת המבקש, ביצוע התחשבנות כאמור יעלה כי הוא זכאי לקבל מהמשיבים סכום של כ-15 מיליון ₪, שלצרכי אגרה הועמד על סך של 5.5 מיליון ₪. לצד הסעד הכספי האמור עתר המבקש בתביעתו, בין היתר, להורות למשיבים למסור מידע המצוי ברשותם ביחס לעסקי השותפות ונכסיה; ולמנות בעל תפקיד לבחינה כלכלית של עסקי השותפות לצורך פירוקה וביצוע התחשבנות בין הצדדים. המשיבים טענו מצדם, בכתב הגנתם, כי מעולם לא התקיימה שותפות בין הצדדים, וכי המבקש מנסה לסחוט זכויות וכספים שאינם מגיעים לו. בין היתר נטען, כי טענות המבקש לקיומה של שותפות בין המבקש למשיב, עומדות בסתירה לעובדות כתב האישום המתוקן, המלמדות על ניהול ושליטה של השניים בקבוצת חברות, ולא על שותפות. כן נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף מטעמים שונים, ובכללם העדר עילה והעדר יריבות, השתק שיפוטי והתיישנות. לחלופין נטען כי המבקש עותר לקיים התחשבנות ברווחים בלתי חוקיים, וגם מטעם זה יש לדחות את תביעתו על הסף. בד בבד עם כתב הגנתם, הגישו המשיב והמשיבה 3 כתב תביעה שכנגד, נגד המבקש וחברת טוב גל בניה ויזום בע"מ (להלן: חברת טוב גל). בכתב התביעה שכנגד נטען, בתמצית, להפרת "הסכם היפרדות" שנכרת בשנת 2014 בין המבקש לבין המשיב, כבעלי השליטה במשיבה 3, שנועד להסדרת זכויותיהם וחובותיהם בחברה. במסגרת התביעה שכנגד התבקש, בין היתר, לאכוף את "הסכם ההיפרדות" על המבקש, ולחייב אותו ואת חברת טוב גל לפצות את המשיבה 3 בסכום של כ-1.6 מיליון ₪. לאחר ניסיונות שנעשו לפתרון הסכסוך באמצעות גישור, שלא צלחו, התקיימה ביום 2.3.2023 ישיבת קדם משפט – שבסיומה ניתנה החלטה קצרה בה הורה בית המשפט המחוזי על הגשת ראיות, תוך שנקבע כי "יש לצרף לתצהירים את כל המסמכים שבדעת הצדדים להסתמך עליהם ובקשות לזימון העדים שאינם בשליטה". ביום 22.5.2023 הגיש המבקש את ראיותיו, אשר כללו תצהירי עדות ראשית, שלו ושל שלושה עדים נוספים מטעמו. לצד זאת עתר המבקש לזימונם לעדות של חמישה עדים נוספים "אשר לא ניתן היה לקבל מהם תצהיר", תוך שתיאר בקצרה את תפקידם של אותם עדים בעת הרלוונטית, ואת זיקתם להוכחת תביעתו (להלן: הבקשה לזימון עדים). כך, בין היתר, עתר המבקש לזמן עד אשר, לפי הטענה, "שימש כרוה"ח של כלל השותפות והיה חשוף להתנהלות הכספית והיומיומית של הצדדים", ואשר "מחזיק במלוא המסמכים הרלוונטיים להוכחת טענות התובע, לרבות כרטסות, דוחות וכיו"ב". כן התבקש לזמן שני עדים שנטען כי שימשו כמנהלי כספים של השותפות במהלך תקופה בת מספר שנים, ואשר במסגרת הודעותיהם במשטרה, סיפקו, לפי הטענה, תיאורים מפורטים של "פעילות השותפות". בהחלטתו שניתנה באותו היום, קבע בית המשפט המחוזי כי "יש להגיש למזכירות עותק כרוך", מבלי שניתנה התייחסות כלשהי לבקשה לזימון עדים לגופה. ביום 6.6.2023 הגיש המבקש בקשה, שהתקבלה, להגשת תצהירי עדות ראשית של שני עדים נוספים מטעמו, וביום 20.2.2024, ולאחר מספר ארכות שניתנו לשם כך, הגישו המשיבים את ראיותיהם. בהמשך לכך, ביום 3.3.2024 התקיימה ישיבת קדם משפט מסכם, בה נדונה, בין היתר, הבקשה לזימון עדים. המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה, ולמצער לחייב את המבקש בהוצאות בגינה, וזאת מאחר שהמבקש לא הראה כי פנה לעדים בבקשה למתן תצהיר והם סירבו לבקשתו; מאחר שהבאתם לעדות תסרבל את הדיון בהליך; ומקום שבנסיבות העניין, "אין הצדקה להיקף של 11 עדים מטעם התובע". בהחלטתו שניתנה בתום הדיון – שהיא העומדת במוקד הבקשה שלפניי – קבע בית המשפט המחוזי מועדים לשמיעת ראיות, תוך שדחה את הבקשה לזימון חמשת העדים, בקבעו כי "לא מצאתי לנכון להעתר לבקשה הן מחמת שלא צורף תצהיר התומך בצורך בעדויותיהם, והן מחמת שלא צוין אם נערכה פנייה לעדים ובדיקה האם הם מוכנים להגיש תצהיר. מעבר לכך, דומה שהסיבה לעדות המצויינת בבקשה, איננה מספקת לצורך זימונם". מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור המבקש טוען בבקשתו כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הצורך בזימון העדים, כמו גם העובדה שלא ניתן היה לקבל מהם תצהיר, פורטו בבקשתו לזימון עדים ונתמכו בתצהיר עדותו הראשית. כן נטען כי לא נדרש לתמוך בתצהיר את הבקשה לזימון עדים, שכן הבקשה הוגשה בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2023, בה לא הועלתה דרישה כאמור, ובהתאם לדרך הבאת הראיות הקבועה בתקנה 67 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), שאף היא אינה מעלה דרישה דומה. עוד טען המבקש, בין היתר, כי בהתאם לקבוע בתקנות, היה על בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה ללא תשובה, ולחלופין, להורות למשיבים להשיב לה – ואילו במקרה דנן לא ניתנה כל החלטה, לבד מהוראה להגשת עותק כרוך, כאשר ההחלטה הדוחה את הבקשה ניתנה רק בחלוף כשנה מיום הגשתה. לבסוף נטען, כי עדותם של העדים רלוונטית, ואף "קריטית", לבירור המחלוקת; כי החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את הבקשה לזימון עדים לא נומקה; וכי ההחלטה בכללותה פוגעת בזכות הגישה לערכאות של המבקש, אשר נמנעת ממנו האפשרות להוכיח את טענותיו באמצעות אותם עדים. המשיבים מצדם סומכים ידם על החלטתו של בית המשפט המחוזי. הם טוענים בתשובתם, בתמצית, כי החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטה דיונית מובהקת, אשר ערכאת הערעור תמעט להתערב בה; כי הבקשה לזימון עדים הוגשה בניגוד לתקנה 50(1) לתקנות, הקובעת כי לבקשה בכתב יצורף תצהיר לשם אימות העובדות שביסודה; כי הבקשה הוגשה בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2023, שעה שלא צוין בה האם העדים שמבוקש לזמנם הם "בשליטת" המבקש, האם נערכה אליהם פנייה לקבלת תצהיר בכתב, ומה הייתה תשובתם; כי המבקש לא הבהיר בבקשתו את הנחיצות בזימונם של חמישה עדים נוספים, מעבר לששת העדים שתצהיריהם כבר הוגשו מטעמו; ולבסוף כי הבקשה לזימון עדים נועדה לסרבל את הדיון ולגרום טרחה מיותרת למשיבים, באופן המצדיק אף הוא את דחייתה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כפי שיבואר, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן. כידוע, החלטות בעניין זימון עדים הן החלטות דיוניות מובהקות, אשר ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהן אלא במקרים חריגים, בהם נמצא כי ההחלטה מנוגדת לדין או שהיא גורמת עיוות דין למי מן הצדדים (ראו למשל: רע"א 4834/22 כהן נ' וטשטיין, פסקה 8 (20.7.2022) (להלן: עניין כהן) ; רע"א 3718/14 לנואל נ' מאור, פסקה 6 (22.10.2014) (להלן: עניין לנואל); רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' נחום, פסקה 7 (10.6.2009)). בענייננו, שוכנעתי כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. נקבע לא אחת כי בכל הנוגע לבקשות לזימון עדים יש לנהוג גישה ליברלית, שלפיה ככל שהעדות רלוונטית, על פני הדברים, לבירור הסוגיות שבמחלוקת – על בית המשפט לאפשר את שמיעתה (סעיף 1(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות); רע"א 2585/22 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, פסקה 9 (24.5.2022) (להלן: עניין שירותי בריאות); רע"א 9055/07 שירותי בריאות כללית נ' נאצר, פסקה 5 (22.11.2007) (להלן: עניין נאצר); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 578 (מהדורה אחת-עשרה 2013)). הטעם לכך נעוץ בחשיבות מתן ההיתר לזימונם של עדים לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן – הן על מנת ליתן לבעל הדין הזדמנות מלאה להוכיח את טענותיו והן לשם הגעה לחקר האמת (עניין שירותי בריאות כללית, בפסקה 9. ולעניין הימנעות בעל דין מלהביא ראיות רלוונטיות להכרעה המצויות בחזקתו, ראו: ע"א 3886/12 זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ, פסקה 33(ב) (26.8.2014); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614 (1993)). בהתאם נקבע, כי את סמכותו של בית המשפט "לסרב להוציא הזמנה [לעדות] אם אין בה צורך או אם ראה שנתבקשה למטרה שאיננה גילוי האמת" (סעיף 1(ב) לפקודת הראיות), יש לפרש באופן זהיר ומצמצם, ולהפעילה רק במקרה של עדות "שהינה בעליל לא רלוונטית" (עניין נאצר, בפסקה 5; רע"א 5642/15 פלוני נ' עזרא, פסקה 8 (17.9.2015); רע"א 4868/15 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גלזר, פסקה 7 (29.7.2015)). ברוח זו נקבע, כי "אין לייחד שלב זה של אישור הזימון בידי בית המשפט לבדיקה קפדנית של התועלת העשויה לצמוח לבעל הדין מן העדות" (עניין נאצר, בפסקה 5). זאת בפרט, בשלב מקדמי של התביעה, בו טרם התבררה מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית לתביעה, כך שקשה יותר להעריך את תרומתו של העד לבירור המחלוקת. על רקע האמור, ניתן להבין גם את הטעם לכך שבעוד שלא תינתן רשות ערעור על החלטה לזמן עד, מוחרגת מתחולתו של כלל זה "החלטה על דחיית בקשה לזמן עד" (ראו: סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009; עניין שירותי בריאות, בפסקה 9; עניין כהן, בפסקה 7; עניין לנואל, בפסקה 6). בענייננו, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש לזימון עדים, משני טעמים: טעם דיוני, לפיו הבקשה לא נתמכה בתצהיר ולא צוין בה האם נעשתה פנייה מקדימה לעדים לבחינת נכונותם להגשת תצהיר; וטעם מהותי, לפיו לא הוצגה סיבה מספקת לזימון העדים. כפי שיפורט מיד, שני הטעמים האמורים מעוררים קושי. אשר לטעם הדיוני. הדרישה לתמוך את הבקשה לזימון עדים בתצהיר, כמו גם הדרישה לפרט בבקשה את הפניות שנעשו לעדים – לא נזכרו בהחלטתו המקדימה של בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2023, המורה על הגשת הראיות. כל שצוין בהחלטה זו הוא, שיש להגיש "בקשות לזימון עדים שאינם בשליטה". במצב דברים זה, קיים קושי לזקוף חסרים אלה לחובת המבקש. למותר לציין, כי בית המשפט רשאי היה להציב דרישות להגשת בקשה לזימון עדים באופן שיקל על בחינתה. עם זאת, טוב היה עושה לו פירט את הדברים באופן מפורש בהחלטה המורה על הגשת הראיות. מכל מקום, תוצאה השוללת זימון עדים מטעם זה, היא תוצאה מרחיקת לכת בנסיבות העניין (השוו: רע"א 4472/17 רחל נ' אופיר, פסקה 5 (27.6.2017); רע"א 1636/19 פלוני נ' סאקג'יו יזמות בע"מ, פסקה 9 (29.4.2019)). זאת בפרט, מקום בו הבקשה לזימון העדים הוגשה כשנה קודם לכן מבלי שניתנה בה כל החלטה עד להחלטה מושא הבקשה. אשר לטעם המהותי. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי בנוסף לקושי הדיוני, לגופו של עניין, "דומה שהסיבה לעדות המצויינת בבקשה, איננה מספקת לצורך זימונם" של העדים. טעם זה אינו נהיר דיו ואינו מתייחס לפרמטר המרכזי הנדרש לבחינת הבקשה, הוא מידת הרלוונטיות של העדויות להכרעה במחלוקת, בשים לב לאמות המידה המרחיבות הנהוגות בבקשות לזימון עדים כפי שפורטו לעיל. בנסיבות אלה, ומבלי לנקוט עמדה בשאלה האם עדותם של העדים שזימונם התבקש רלוונטית להכרעה במחלוקת שבין הצדדים – דומה כי ראוי להביא את הבקשה לבחינה מחודשת של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, הערעור מתקבל באופן חלקי, במובן זה שהמבקש יהיה רשאי להגיש, עד ליום 4.8.2024, בקשה מתוקנת לזימון עדים, העונה לדרישות שפורטו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.3.2024. בקשה זו תובא לפני בית המשפט המחוזי על מנת שידון בה לגופה ויכריע בה כחוכמתו. המשיבים 4-1 ישלמו למבקש את הוצאות הבקשה בסך 7,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ב בתמוז התשפ"ד (‏28.7.2024). ש ו פ ט ת _________________________ 24039560_X04.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1