סלימאן אבו גודה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3954/08 בבית המשפט העליון ע"פ 3954/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר המערער: סלימאן אבו גודה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 810/07 שניתן ביום 19.3.08 על ידי כבוד השופט י' צלקובניק תאריך הישיבה: י"א בכסלו התשס"ט (8.12.2008) בשם המערער: עו"ד חיים קאזיס בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט פסק דין השופט א' גרוניס: 1. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צלקובניק) הרשיע את המערער בעבירות הבאות: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שימוש ברכב עליו נמסרה הודעת אי שימוש, נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח, הפרעה לשוטר במילוי תפקיד, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ונהיגה בזמן פסילה. בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער עונש מאסר בפועל של 4 שנים, עונש מאסר על תנאי של 20 חודשים לתקופה של 3 שנים ופסילה מהחזקת או קבלת רשיון נהיגה למשך 6 שנים, החל מתום מאסרו. במוקד הערעור שלפנינו עומדת שאלת זיהויו של המערער כמי שביצע את העבירות. 2. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען כי ביום 19.2.07 נהג המערער בכביש בין-עירוני דו-סטרי באזור ערד ברכב מסוג פורד טרנזיט (להלן - הרכב). במועד האירוע נשוא כתב האישום לא היה הרכב מורשה לנהיגה והמערער היה פסול מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לפי החלטות בית המשפט לתעבורה. לפי המתואר, השוטרים טאלב אבו רביע וחי אבנעים (להלן בהתאמה - אבו רביע ואבנעים), אשר נסעו באותה עת בניידת משטרה, הבחינו ברכב חוצה קו הפרדה רצוף. השוטרים החלו לנסוע אחרי הרכב כשהם מורים לו לעצור. בכתב האישום נטען כי בתגובה לכך החל המערער לנסוע במהירות גבוהה תוך שהשוטרים דולקים אחריו וקוראים לו לעצור. בהמשך, בעת שהניידת נסעה במקביל לרכב, היטה המערער בחדות את רכבו לעברה. לפי הנטען, התנגשות המערער בניידת נמנעה כתוצאה מכך שהניידת סטתה בחדות, חצתה את הנתיב הנגדי ונעצרה בשולי הדרך בכיוון הנגדי. כתב האישום ממשיך ומתאר כי לאחר מכן היטה המערער את רכבו בחדות לעבר המסלול הנגדי, חצה אותו, ירד מהכביש ונמלט מן המקום בנסיעה מהירה. זאת, חרף העובדה שבמסלול הנגדי נסעו מולו מספר כלי רכב. התנגשותו של המערער ברכבים אחרים נמנעה כתוצאה מכך שהנהגים הצליחו לבלום את רכביהם. בגין מעשים אלו הואשם המערער במעשים בהם הורשע בסופו של דבר בגדרה של הכרעת הדין. 3. העובדות נשוא כתב האישום אינן שנויות במחלוקת. המערער אינו כופר בהן, שכן לטענתו לא נהג ברכב ואין לו כל ידיעה לגבי התרחשות האירועים המתוארים. לפיכך, לא הובאו בפני בית המשפט המחוזי ראיות ועדויות באשר לדרך הנהיגה. השוטר אבו רביע זיהה את המערער כמי שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה. זאת, על רקע היכרות קודמת של השוטר עם המערער. לאחר האירוע, ובעקבות הזיהוי, נסעו השוטרים לביתו של המערער והמתינו לו. המערער לא הגיע לביתו לאחר האירוע והתייצב לחקירה במשטרה ביום 26.3.07. 4. כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 29.3.07. ביום 28.2.08 ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי אשר הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הכרעת הדין, אל פרטיה אדרש בהמשך, התבססה בעיקרה על זיהויו של המערער על-ידי אבו רביע ועל זיקת המערער לרכב כפי שעלתה מדו"חות תנועה קודמים (להלן - הדו"חות). גזר דינו של המערער ניתן ביום 19.3.08. הערעור שלפנינו מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין. 5. עיקר טענותיו של המערער מופנות, כאמור, לזיהויו כמי שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה. לטענת המערער, השוטר אבו רביע לא היה יכול לזהותו באופן וודאי בזמן האירוע. זאת, הן לאור מהירות הנסיעה הנטענת והן לאור מיקום הרכבים לפי המתואר בכתב האישום. המערער מוסיף כי אבו רביע חזר בו מהזיהוי הוודאי בעדותו בבית המשפט לאחר שאחיו של המערער, הדומה לו דמיון רב, הוצג בפניו. כן טוען המערער כי זיהויו כנהג הרכב אינו וודאי גם לאור סתירות שנתגלו בין ההודעה שמסר אבו רביע במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. לשיטתו של המערער, מאחר שהזיהוי אינו נתמך בעדויות נוספות, פגמים אלו מצדיקים את זיכויו. 6. בהודעתו במשטרה טען השוטר אבו רביע כי זיהה את המערער באופן ודאי במהלך האירוע. זאת, שעה שהרכב בו נהג המערער עמד במקביל לניידת המשטרה בעצירה מוחלטת. אבו רביע הוסיף כי זיהה את המערער מאחר שהכיר אותו היכרות קודמת וכי על רקע זה נסע לביתו לאחר האירוע והמתין לו שם. בית המשפט המחוזי מצא כי עדותו של אבו רביע מהימנה וקבע כי שוכנע שאבו רביע יכול היה לזהות את נהג הרכב. בית המשפט אף ציין לטובה את זהירותו וכנותו של אבו רביע במסירת עדותו לעניין זיהוי המערער. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות הנקבעים על-ידי הערכאה הדיונית ולכן אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט בנוגע לעדותו של אבו רביע. בנוסף, בית המשפט נתן דעתו באופן מפורש לסתירות הנטענות בין הודעת אבו רביע במשטרה לבין עדותו. למרות סתירות אלו, נקבע כי אבו רביע היה משוכנע בעת האירוע כי המערער הוא זה שנהג ברכב, כפי שעולה גם מהעובדה שהגיע לביתו של המערער לאחר האירוע. בית המשפט אף נתן משקל לכך שאבו רביע הסתייג במידת מה מזיהויו הוודאי של המערער לאחר שאחיו של המערער הוצג לו במהלך עדותו. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי נוכח ההיסוס שגילה אבו רביע בעדותו אין להסתמך עליה כעל עדות יחידה לזיהויו של המערער. עם זאת, כפי שקבע בית המשפט, בכך אין כדי לבטל את משקלו הראייתי המשמעותי של הזיהוי (ראו, יעקב קדמי על הראיות חלק שני 1024 (2003) (להלן - קדמי); ע"פ 1215/95 אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.1995)). זאת, במיוחד נוכח טענת המערער עצמו כי האח שהוצג לאבו רביע לא נהג מעולם ברכב. בנוסף, זיהויו של המערער על-ידי אבו רביע נתמך בזיקת המערער לרכב כעולה מדו"חות התנועה שהוגשו על-ידי המשיבה, כפי שיפורט בהמשך. משכך, קיים בסיס איתן להרשעה. 7. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי, ללא התנגדות ההגנה, אסופת דו"חות תנועה, הודעות תשלום קנס, הודעות על איסור שימוש ברכב והזמנות לדין שניתנו במועדים שונים בשנים 2005-2006. בדו"חות אלו זוהה המערער, בין היתר על-פי תמונתו, כמי שנהג ברכב בו בוצעו העבירות נשוא כתב האישום. כן הופיעו בדו"חות פרטים מזהים שונים של המערער, כגון מספר תעודת הזהות שלו ומספר הטלפון הסלולרי בו הוא עושה שימוש. המערער טען, מצידו, כי מעולם לא נהג ברכב וכי אין לו כל קשר אליו. המערער הסביר את זיהויו בדו"חות בטענה כי ייתכן שאדם אחר התחזה בשמו תוך שימוש בתעודת זהות שאבדה לו לפני מספר שנים. יצוין, כי המערער לא הכחיש כי מספר הטלפון הסלולרי המופיע בדו"חות משמש אותו. 8. בית המשפט המחוזי מצא כי יש בדו"חות האמורים ראיה נסיבתית חזקה לכך שהמערער עשה שימוש ממושך ורציף ברכב עובר למועד ביצוע העבירה. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש בדו"חות כדי לחזק את זיהויו של המערער על-ידי אבו רביע. בנוסף, עמד בית המשפט על כך שהמערער לא הציג ראיות ממשיות לכך שהרכב יצא מרשותו או שאדם אחר השתמש בו במועד ביצוע העבירות נשוא כתב האישום. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענותיו של המערער בדבר התחזות אפשרית של אדם אחר שנהג ברכב ומצא כי הן בלתי סבירות. לבסוף, ציין בית המשפט כי מהדו"חות ניתן ללמוד כי המערער הפר באופן חוזר ונשנה את האיסור שחל עליו לנהוג ברכב. לאור זאת, קבע בית המשפט כי למערער היה מניע לברוח מן המשטרה ובכך מצא חיזוק נוסף לזיהויו כמי שביצע את המעשים נשוא כתב האישום. 9. המערער טוען כי המשיבה לא הייתה רשאית להגיש את הדו"חות האמורים. זאת, שכן מדובר בראיה בדבר עברו הפלילי, האסורה להצגה בשלב הכרעת הדין. אכן, כלל הוא כי התביעה אינה רשאית להציג ראיות בדבר עבר פלילי בשלב בירור משפטו של נאשם. ביסודו של הכלל עומד החשש שמא הצגת מידע מסוג זה תיצור דעה קדומה שלילית של בית המשפט כלפי הנאשם על-ידי הצבעה על נטייתו העבריינית (ראו, קדמי, בעמ' 610; ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 1 (1985); ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקאות 16-12 והאסמכתאות שם (טרם פורסם, 21.2.2008), להלן - עניין פלוני). כלל זה בא לידי ביטוי גם בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1984, הקובע כי: "נאשם שבחר להעיד, לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה". סעיף 163 לחוק מציג גם את אחד החריגים לאיסור על הצגת עבר פלילי בשלב בירור האשמה. כאשר הנאשם מעלה טענות בדבר אופיו הטוב, רשאית התביעה להציג ראיות בדבר עברו הפלילי על מנת לסתור את טענותיו. חריגים נוספים לכלל מאפשרים הצגת ראיות בדבר עבר פלילי לצורך הוכחת קיומה של כוונה פלילית במסגרת עדות על "מעשים דומים" או לשם הוכחת ביצוע המעשה על-ידי נאשם במסגרת עדות "שיטה" (ראו למשל, ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 9.1.2006)). המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדרם של חריגים אלו. האם משמעות הדבר כי הצגתם של דו"חות התנועה בענייננו הייתה פסולה? לשיטתי, התשובה לכך היא בשלילה. 10. כפי שצוין, במוקד האיסור על הצגת עבר פלילי עומד החשש כי התביעה תעשה שימוש בעברו של הנאשם על מנת ללַמד על נטייתו העבריינית וכי בית המשפט יקבע את אשמתו של הנאשם במקרה הנדון בפניו על רקע נטייה זו. עם זאת, אין חולק על כך שראיה או עדות המתייחסת, בין היתר, לעבר פלילי של נאשם עשויה להיות רלוונטית ובעלת ערך להוכחת אשמתו. לפיכך, קיימים מקרים חריגים בהם ניתן להתיר הצגה של ראיה או עדות הכוללת התייחסות לעבר פלילי עוד בשלב בירור האשמה. המבחן להצגת ראיה מסוג זה נוסח על-ידי הנשיא ש' אגרנט בע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421 (1965) (להלן - עניין שיוביץ): "אם המשקל הראיתי של העדות (המוצעת) על עובדות דומות - בשים לב לשאלה שהיא נועדה להשיב עליה ושלא בגלל כן, שהעדות מצביעה אך על סגולתו של הנאשם להיות עבריין או לבצע את העבירה המיוחסת לו – הוא גדול עד כדי שיהיה זה אוילי שלא להתחשב בה, כי אז מן הדין להתיר את העדות, חרף אפיה הפוגע (שם, בעמ' 453). 11. עינינו הרואות כי בגדרי מבחן זה יש לבדוק שני מאפיינים של הראיה אותה מבקשים להציג. האחד, תרומתה של הראיה להוכחת אחת מהשאלות השנויות במחלוקת. השני, מידת החשש שהראיה מעוררת מפני יצירת דעה קדומה שלילית כלפי הנאשם. זהו ניסוח דומה לכלל שהיה נהוג במשפט האנגלי לפיו יש להתיר הגשת ראיות בדבר התנהגות שלילית קודמת של הנאשם כאשר כוחן הפרובטיבי (Probative) גובר על החשש מדעה שלילית אשר תיווצר כתוצאה מהצגת הראיה (Cross and Tapper, On Evidence 404-411 (11th edition, 2007). כן ראו, Boardman v. DPP [1974] 3 All ER 887; R v. P [1991] 3 All ER 337). יוער, כי כלל זה שונה באנגליה בשנת 2003 עם חקיקת ה-Criminal Evidence Act 2003, אשר בגדרו נקבעה רשימת חריגים. הרשימה כוללת, בין היתר, מקרים בהם הראיה נחוצה כדי לברר סוגיה מהותית הנמצאת במחלוקת בין התביעה להגנה וכן מקרים בהם הראיה דרושה לצורך הבנה של ראיה אחרת או של המקרה בכללותו (Cross, בעמ' 443-425). כלל דומה לזה שנהג באנגליה חל גם במשפט האמריקאי. סעיף 403 לכללי הראיות הפדראליים (Federal Rules of Evidence) קובע כי, ככלל, ניתן לפסול ראיה אם החשש מדעה שלילית שהיא מגלה עולה באופן משמעותי על ערכה המפליל. סעיף 404 לכללי הראיות הפדראליים מוסיף כי התביעה אינה יכולה להציג ראיות בדבר עבר פלילי לשם הוכחת נטייתו השלילית של הנאשם. לצד זאת, הסעיף קובע רשימה של תכליות לשמן ניתן להציג ראיה מסוג זה, ביניהן, הוכחת כוונה, זיהויו של הנאשם, הצבעה על מניע וכדומה (ראו למשל, Old Chief v. United States 519 U.S. 172, p. 181 (1997)). 12. יש שיטענו כי יישומו של הכלל שהוצג לעיל מוגבל אך למקרים של עדות שיטה ומעשים דומים. דהיינו, כי קיימת רשימה סגורה של מקרים בהם ניתן להתיר הצגה של עברו הפלילי של הנאשם. אכן, מעיון בפסיקת בית משפט זה עולה כי במספר מקרים נוסח הכלל באופן מצמצם (ע"פ 595/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.1996); ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 501 (השופט י' קדמי) (1999); עניין פלוני). עם זאת, במקרים אחרים מוצג הכלל באופן שאינו מלמד על רשימה סגורה (עניין שיוביץ; ע"פ 3049/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 189 (1995)). כמו כן, ניתן להצביע על הגמשה מסוימת הנהוגה בהקשר זה בכל הנוגע להצגת עדויות בדבר מעשים פליליים קודמים במקרים הנוגעים לביצוע עבירות מין, בעיקר בקטינים (ראו למשל, קדמי, בעמ' 616; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, פסק דינו של השופט א' גולדברג (1992); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684 (1999); ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.9.2005)). 13. לשיטתי, יש להעדיף גישה אשר אינה קובעת רשימה סגורה של חריגים לכלל האוסר על הצגת ראיה בדבר עבר פלילי של נאשם. על בית המשפט לבחון את המטרה לשמה מבקשים להציג את הראיה בדבר העבר הפלילי. ככל שהמטרה לשמה מוצגת הראיה היא ללמד על נטייתו השלילית של הנאשם, הרי שלאור האמור לעיל אין לקבלה. לעומת זאת, יש מקום לשקול את קבלת הראיה במקרים בהם יש לראיה משקל ממשי להוכחת ביצוע העבירה, שאינו נובע רק מכך שהיא מתייחסת להתנהגות שלילית קודמת של הנאשם. במילים אחרות, הראיה תתקבל באותם מקרים בהם ערכה עולה במידה רבה על החשש הגלום בה מפני דעה מוקדמת שלילית כלפי הנאשם. בהקשר זה יוער, כי ככלל, החשש מפני השפעת דעה שלילית על בית המשפט הינו קטן יותר כאשר ההכרעה בדבר אשמתו של אדם מתקבלת על-ידי שופטים מקצועיים המנמקים את הכרעת דינם, להבדיל מחבר מושבעים (אליהו הרנון דיני הראיות חלק שני 373, 391-390 (1985); עניין שיוביץ, בעמ' 454; ע"פ 10/84 לוסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 190 (1984); ע"פ 8854/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.1.2001)). יודגש, כי אין בכוונתי לומר שיש להרחיב באופן משמעותי את גדר המקרים בהם תתקבלנה ראיות הכוללות התייחסות לעבר פלילי. טעמו של האיסור על הצגת עבר פלילי בשלב בירור האשמה במקומו עומד. יש להקפיד שלא לפגוע בחזקת החפות העומדת גם לנאשם שלחובתו עבר פלילי. כמו כן, במקרים רבים עלול להתעורר קושי לקבוע באופן ברור את מידת החשש מפני גיבוש דעה שלילית כתוצאה מקבלת הראיה. לפיכך, על השופט המקבל ראיה מסוג זה להזהיר עצמו לבל יעשה בה שימוש לא ראוי. 14. בענייננו, אני סבור כי בצדק התיר בית המשפט את קבלת דו"חות התנועה שהגישה המשיבה. זאת, גם בהתחשב בכך שהמערער לא התנגד להצגתם בערכאה הדיונית. הדו"חות כוללים פרטים המזהים באופן ברור את המערער כמי שעשה שימוש ממושך ברכב בו בוצעו העבירות נשוא כתב האישום. לאור טענתו של המערער כי אין לו כל זיקה לרכב, יש לדו"חות משקל משמעותי התומך בזיהויו על-ידי אבו רביע כמי שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה. ערכם הראייתי של הדו"חות אינו נובע מכך שהם מתייחסים אל עבירות תנועה קודמות שהמערער ביצע לכאורה, אלא מהפרטים המופיעים בהם היוצרים זיקה בין המערער לרכב. כך למשל, לו היו מופיעים פרטים אלו בדו"ח משטרתי שהיה נערך לאחר בדיקה אקראית של רכבים הייתה משמעותם זהה. אמנם, גם במקרה זה לא ניתן לשלול באופן מלא את החשש מפני השפעת עברו השלילי של המערער, כעולה מהדו"חות, על בית המשפט. לפיכך, היה על בית המשפט המחוזי להקפיד כי השימוש בדו"חות יוגבל למטרה של הוכחת הזיקה בין המערער לבין הרכב בו בוצעו העבירות נשוא כתב האישום. במובן זה, שגה בית המשפט כאשר עשה שימוש בדו"חות לצורך קביעה כי למערער היה מניע לברוח מהמשטרה. 15. מקבץ טענות נוסף של המערער נוגע למחדלים שנפלו לשיטתו בחקירת המשטרה. המערער טוען, בין היתר, כי היה מקום לערוך לו מסדר זיהוי, כי היה מקום לזמנו לחקירה בשלב מוקדם יותר וכי היה על המשטרה לחקור את טענות האליבי שלו. אף אם נניח כי אכן נפלו מחדלים מסוימים בחקירה, ואינני מביע כל דעה בעניין, אין בכך כדי לסייע למערער. אמנם, לעיתים יכולים מחדלי חקירה לתרום לזיכויו של נאשם (ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.06)). אולם, עצם קיומם של מחדלי חקירה אינו מהווה טעם מספיק לזיכוי. על בית המשפט לבחון האם יש במחדלים הנטענים כדי לעורר ספק סביר לגבי אשמתו של הנאשם (ראו למשל, ע"פ 4414/05 אבו חטב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.06)). בענייננו, מחדלי החקירה הנטענים אינם בעלי השפעה על הראיות אשר שימשו כבסיס להרשעת המערער, ולא מתעורר ספק סביר באשר לאשמתו. 16. לאור כל האמור לעיל, ובפרט נוכח זיהויו של המערער על-ידי אבו רביע וזיקתו לרכב כעולה מדו"חות התנועה שהוגשו, הרי שצדק בית המשפט עת הרשיע את המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. משכך, נדחה הערעור על הכרעת הדין. 17. לחלופין, מבקש המערער להשיג על העונש שנגזר עליו. גם בעניין זה אינני מוצא לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית רק באותם מקרים בהם טעתה הערכאה דלמטה בעניין שבדין או במקרים בהם העונש שנגזר חורג באופן משמעותי מעונשים שנגזרים במקרים דומים. ענייננו אינו נופל לגדר מקרים אלו. לחובתו של המערער הרשעה פלילית אחת בעבירה של תקיפת בת זוג ואיומים וכן 123 עבירות תנועה קודמות. מכך עולה כי המערער נוהג להפר באופן חוזר ונשנה את חוקי התנועה ואת האיסורים שהוטלו עליו בנהיגה תוך סיכון חייו וחיי אחרים בכביש. בית המשפט המחוזי התחשב בשיקולים אלו וגזר על המערער עונש אשר אינו חורג מהמקובל בעבירות אלו (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (טרם פורסם, 11.11.2004); ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.6.2006)). משכך, אין מקום להתערב בגזר דינו. 18. לפני סיום אעיר שתי הערות: ראשית, המערער ביקש לתמוך טענותיו בדבר הקושי בזיהויו על ידי הגשתן של ראיות נוספות בשלב הערעור. לא מצאתי כי יש טעם להתיר צירופן של ראיות אלו. זאת, שכן לגופם של דברים אין בהן כדי להצדיק שינוי מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. שנית, לאחר הדיון שהתקיים בפנינו הגיש בא כוחו של המערער בקשה להתיר לו להשלים את טיעוניו בעל פה. אף בבקשה זו לא מצאתי ממש. למערער ניתנה הזדמנות נאותה להציג את כל טענותיו בפנינו ואין כל צידוק לשמיעת טענות נוספות. 19. עיינתי בחוות הדעת של חברתי, השופטת א' חיות ושל חברי, השופט ח' מלצר. לאור העיון שוכנעתי שראוי לצמצם את המבחן אותו הצגתי בחוות דעתי, שכן עלול הוא להתפרש כרחב יתר על המידה. אכן, קיים חשש שמבחן בעל מרקם פתוח מידי יגרום לכך שלעתים תתקבלנה ראיות שאין מקום לקבלן. עם זאת, אינני רואה צורך להידרש לפרטי הצמצום. אסתפק בקביעה כי הצמצום המוצע על ידי חברתי מקובל עלי, אך בהחלט ייתכן שגם במקרים נוספים יהיה מקום להתיר את הרצועה. 20. התוצאה היא שהערעור על הכרעת הדין והערעור על גזר הדין נדחים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מצטרפת בהסכמה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט א' גרוניס ולפיה דין הערעור להידחות. כמו כן מקובלת עלי מסקנתו לפיה היתה הצדקה במקרה הנדון לחרוג מן הכלל האוסר על הצגת ראיות בדבר עברו הפלילי של המערער, ככל שהדבר נוגע לאסופת דו"חות התעבורה שהגישה התביעה בפני בית משפט קמא. יחד עם זאת אני סבורה בכל הכבוד כי החריג אותו ביקש חברי לעצב בהקשר זה הינו רחב יתר על המידה ולטעמי מן הראוי לצמצם את גדרי תחולתו. 1. לגישת חברי השופט גרוניס היה מקום להתיר את קבלת הראיות בדבר עברו הפלילי-תעבורתי של המערער במקרה דנן - על אף הכלל האוסר הגשת ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם - משום שלדו"חות שהוגשו יש משקל משמעותי התומך בזיהויו של המערער כמי שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה, עובדה אותה הכחיש המערער. מסקנה זו גוזר חברי באמצו חריג נוסף שטרם הוכר בדין הישראלי לכלל האוסר כאמור על הצגת ראיה בדבר עברו הפלילי של נאשם, ולגישתו יש מקום לשקול קבלת ראיה בדבר עברו הפלילי של נאשם גם: במקרים בהם יש לראיה משקל ממשי להוכחת ביצוע העבירה, שאינו נובע רק מכך שהיא מתייחסת להתנהגות שלילית קודמת של הנאשם. במילים אחרות, הראיה תתקבל באותם מקרים בהם ערכה עולה במידה רבה על החשש הגלום בה מפני דעה מוקדמת שלילית כלפי הנאשם. בהחילו חריג זה על המקרה שבפנינו, מציין חברי כי ערכם הראייתי של דו"חות התעבורה "אינו נובע מכך שהם מתייחסים אל עבירות תנועה קודמות שהמערער ביצע לכאורה, אלא מהפרטים המופיעים בהם היוצרים זיקה בין המערער לרכב". 2. דומני כי החריג לכלל שאותו מבקש חברי לאמץ רחב מדי, תיחומו אינו ברור דיו והוא עלול לכרסם מעבר למידה הראויה בכלל החשוב הנוהג בדין הפלילי הישראלי ולפיו אין התביעה רשאית להציג עבר פלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו ובטרם ניתנה הכרעת הדין בעניינו. הרציונל העומד בבסיסו של הכלל, המשתקף בין היתר בהוראת סעיף 163 רישא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), נעוץ בחשש כי בעקבות חשיפת עברו הפלילי של נאשם עלול בית המשפט לגבש כלפיו דעה קדומה אשר תפגע בחזקת החפות העומדת לזכותו (ראו: ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (טרם פורסם, 21.2.2008) (להלן: עניין פלוני); בש"פ 6686/02 מדינת ישראל נ' אבו זמיל, פסקה 5 (לא פורסם, 2.8.2002)), וכדברי בית משפט זה בע"פ 409/74 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 587, 588 (1974) (להלן: עניין שאבי): טעמו של כלל זה פשוט הוא, שאם יודע השופט שמי שעומד לפניו הוא אדם למוד פשע, הוא יגיע ביתר קלות לידי הרשעה, בהעמידו אותו בחזקת מועד; מה שאין כן כל עוד יכול השופט להשלות את עצמו באשליה שעומד לפניו אדם שמעולם לא סטה מדרך הישר. כפועל יוצא של אותו הכלל עמדה הפסיקה על כך שבמסגרת ההליך הפלילי יש להתמקד בראיות המפלילות ולבחון האם יש בהן - כשהן ניצבות אל מול טענות ההגנה וראיותיה - כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם מעבר לספק סביר וכי ההליך הפלילי - אינו נסוב סביב אורחות חייהם של עדים ומתלוננים, מוסריותם או אי מוסריותם, היותם אלימים או היותם לא אלימים (עניין פלוני, פסקה 16). הנה כי כן, הכלל האוסר על הצגת ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם נועד להגן על עקרון יסוד בשיטת המשפט הפלילי שלנו ולפיו כל אדם "הינו בחזקת חף מעוון-מפשע-ומחטאה כל עוד לא הוכח אחרת" (ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, 369 (1999)). על חשיבותו של הכלל ועל ההקפדה שנוהגים בו בתי המשפט בישראל ניתן ללמוד מן התוצאות העשויות לנבוע מהפרתו. כך למשל, במקרה אחד בו זקפה הערכאה הדיונית באופן "נרחב ומהותי" לחובת נאשם את עברו הפלילי שהוצג לה בשלב בירור אשמתו בניגוד לכלל, הורה בית משפט זה על ביטול הרשעתו בשתיים מן העבירות שיוחסו לו והחזיר את הדיון לערכאה הדיונית על מנת שתשוב ותדון בעניין במותב חדש (ראו עניין פלוני, פסקאות 21-24). במקרה אחר קבע בית משפט זה כי כאשר ישנו חשש שמא ידיעת עברו הפלילי של נאשם תרמה "תרומה כלשהי ליצירת דעתה הסופית [של השופטת], מצווים אנו לתת למערער ליהנות מהספק" ועל כן ביטל את הרשעתו של המערער באותו עניין וזיכה אותו מחמת הספק (ראו עניין שאבי, 588; כן ראו ער"מ 5/81 הלוי נ' עיריית תל-אביבי-יפו, פ"ד לו(1) 673, 681-682 (1982) (להלן: עניין הלוי)). אולם ואף זאת יש להדגיש, אם שוכנע בית המשפט כי פסק דינה של הערכאה הדיונית לא היה משתנה גם אלמלא הוגשה אותה ראיה פסולה, לא יורה על ביטול פסק הדין (ראו: ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 1, 9 (1974); דנ"פ 3039/02 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 337, 345 (2002); ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006)). 3. חשיבותו של הכלל האוסר על הצגת ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו, והערך שעליו נועד הכלל להגן כאמור, מחייבים בעיני זהירות יתרה בעיצוב החריגים הסוטים ממנו. חריג אחד נקבע בסעיף 163 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי ועניינו באותם מצבים שבהם בוחר הנאשם להעיד על אופיו הטוב או להביא ראיה אחרת בעניין זה, שאז רשאית התביעה לחקור אותו בחקירה נגדית לעניין הרשעותיו הקודמות (ויודגש כי על פי ההלכה הפסוקה מוגבל חריג סטטוטורי זה לסתירת דברי הנאשם, בבחינת "משקל נגד" לעדות בדבר אופיו הטוב, ולא מעבר לכך (ראו עניין פלוני, פסקה 16)). חריג נוסף שהוכר בפסיקה עניינו בראיה הנוגעת להתנהגותו השלילית של הנאשם בהזדמנויות אחרות הנדרשת כדי להוכיח "שיטה מיוחדת שנקט הנאשם בביצוע המעשים האחרים, המאפיינת בסממניה אף את אופן ביצועו של המעשה הנוכחי". חריג זה כולל "עדות שיטה" שאינה אלא ראיה נסיבתית להוכחת ביצועו של מעשה העבירה על ידי הנאשם וכן "עדות בדבר מעשים דומים" המיועדת להוכיח מחשבה פלילית להבדיל ממעשה אקראי (ראו ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (לא פורסם, 9.1.2006). כן ראו יעקב קדמי על הראיות 609-627 (חלק שני, 2003)). לחריגים אלו יש להוסיף כי "הכללים, האוסרים הבאתה לידיעת בית המשפט של הרשעה קודמת, אינם חלים מקום בו מהווה ההרשעה הקודמת יסוד מיסודותיה של העבירה" (ע"פ 578/84 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 187, 191 (1984)). באותו עניין התייחס בית המשפט לסעיף 436 לחוק העונשין, כנוסחו דאז (עבירה זו בוטלה בתיקון מיום 31.3.1988 לחוק העונשין), אשר קבע עונש חמור יותר למי שביצע עבירות של קבלת דבר במרמה או בתחבולה או בעבירת זיוף והוא בעל הרשעה קודמת בעבירות אלו, בציינו כי ההרשעה הקודמת היא חלק מרכיבי העבירה ועל כן אין מקום להחיל בעניין זה את הכלל בדבר איסור הבאת ראיות על הרשעה קודמת (שם, 191; ראו גם: עניין הלוי, 681; עש"מ 1/82 חנוכי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד לו(2) 81, 83 (1982)). 4. בענייננו וכפי שציינתי בפתח הדברים, אף אני סבורה כי היה מקום לחרוג מן הכלל האוסר הצגת ראיות בדבר עברו הפלילי של המערער ולאפשר את הצגת דו"חות התעבורה המעידים כי בניגוד לגרסתו של המערער קיימת זיקה ברורה ומתמשכת בינו ובין הרכב שהיה מעורב בעבירות נשוא האישום דנן. אולם, בניגוד לעמדת חברי השופט גרוניס, המבקש לאפשר חריגה מן הכלל בכל מקרה שבו יש לראיה בדבר עברו הפלילי של הנאשם משקל ממשי להוכחת האישום המיוחס לו וערכה "עולה במידה רבה על החשש הגלום בה מפני דעה מוקדמת שלילית כלפי הנאשם", אני סבורה כי על מנת להכשיר את הצגת דו"חות התעבורה במקרה דנן די לקבוע חריג מצומצם בהרבה שעיקרו מתן אפשרות לסטות מן הכלל מקום שבו ראייה זו נחוצה להפרכת גרסה או טענה עובדתית קונקרטית שהעלה הנאשם להגנתו. חריג זה דומה מבחינת הרציונל שבו לחריג הקבוע בסעיף 163 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי, עליו עמדנו לעיל, ולפיו כאשר הנאשם בוחר להעיד על אופיו הטוב או להביא ראיה אחרת בעניין זה רשאית התביעה לחקור אותו בחקירה נגדית באשר להרשעותיו הקודמות, משום שהנאשם הוא זה שהעלה טענת הגנה בעניין זה ובכך הכשיר את הצגת הראיה בדבר עברו הפלילי כראיה הנחוצה לשם הפרכת הטענה. על פי רציונל דומה, כאשר נאשם בוחר בקו הגנה מסויים מן הראוי לאפשר לתביעה להגיש ראיות שיש בהן כדי לסתור את גרסתו, גם אם הדבר כרוך בחשיפת עברו הפלילי. כך למשל כאשר נאשם מעלה טענת אליבי תוכל התביעה להפריך את טענתו, בין היתר, באמצעות ראיות המוכיחות כי מעשים פליליים שביצע באותו הזמן אינם מתיישבים עם הטענה שהעלה. הצגתן של ראיות אלה לא נועדה להוכחת נטייתו הרעה של הנאשם ואף לא כהוכחה מסדר ראשון של יסודות העבירה, אלא כדי לשלול טענת הגנה שהעלה. 5. במקרה שלפנינו צויין בכתב האישום, בין היתר, כי המערער נהג ביום 19.2.2007 סמוך לשעה 17:40 בכביש מס' 31 "ברכב מסוג פורד טרנזיט, מ"ר 4088015 אשר אינו מורשה בנסיעה, ואשר על פי רישומים במשרד הרישוי מיועד לפירוק בלבד". כמו כן ייחסה המשיבה למערער, כמי שנהג ברכב באותו מועד, עבירות נוספות ובהן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח ונהיגה בפסילה. עובדות אלו היה על התביעה להוכיח. המערער מצידו טען כי אין לו כל זיקה לרכב, הוא אינו יודע למי הוא שייך ומעולם לא עשה בו שימוש כלשהו. בנסיבות אלה ולצורך הוכחת העובדה שהמערער הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי, איפשר בית משפט קמא לתביעה (ללא התנגדות ההגנה, יש לומר), להציג בפני בית המשפט את דו"חות התעבורה הקושרים את המערער אל הרכב האמור, ומוכיחים את זיקתו אליו ואת העובדה שעשה בו שימוש בעבר. משהוצגו הדו"חות בפניו התבסס בית משפט -קמא על דו"חות אלה לצורך קביעת ממצא עובדתי לפיו הוכחה זיקתו של המערער לרכב, בציינו כי יש בדו"חות "כדי להצביע על כך ש[המערער] השתמש ברכב הטרנזיט, מנהג בעלים, במשך תקופה ארוכה בסמוך ליום אירוע הנהיגה בו עסקינן". לשון אחר, בית משפט קמא מצא כי דו"חות אלה מפריכים את גרסת המערער ששלל כל זיקה לרכב וסבר כי יש בהם משום ראיה נסיבתית המבססת את טענת המשיבה כי המערער, בניגוד לגרסתו הוא זה שעשה שימוש ברכב במועד הרלוונטי לאישום. קביעה זו סללה את הדרך להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו, שכן ההגנה לא חלקה על דרך הנהיגה המסוכנת של מי שנהג ברכב הטרנזיט או על כך שאותו הרכב היה פסול משימוש (וממילא לא היה השימוש בו מבוטח כחוק), וכן לא חלקה ההגנה על כך שהמערער היה אותה עת פסול מלהחזיק רישיון נהיגה. הנה כי כן, ההיתר שניתן לתביעה במקרה דנן לחרוג מן הכלל האוסר על הצגת ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם, מתיישב עם החריג המצומצם לכלל אותו הצעתי לאמץ ולפיו ניתן לאפשר הצגת ראיות כאמור לצורך הפרכת גרסה או טענה עובדתית קונקרטית שהעלה הנאשם להגנתו. 6. בכפוף לאמור לעיל אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט גרוניס כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: 1. לאחר שעיינתי בחוות הדעת המנומקות של חבריי, ראש ההרכב, השופט א' גרוניס והשופטת א' חיות, אני מצטרף למסקנתה של השופטת חיות לעניין ההצדקה להפעלת החריג הצר לכלל האוסר הצגת ראיות בדבר עברו הפלילי של הנאשם, כמפורט בסעיף 4 לחוות דעתה. התחבטתי אף בשאלה האם יש הצדקה מספקת, לעת הזו, לקבוע אף חריג רחב וגורף יותר לכלל האמור, כמוצע בחוות דעתו של השופט גרוניס. מסקנתי היא בשלילה, ואבאר טעמיי לכך להלן. 2. החריג הרחב יותר, שלאורו סבור חברי השופט א' גרוניס כי יש מקום לשקול התרת הרצועה בעתיד גם במקרים נוספים מנוסח כדלקמן: "הראיה תתקבל באותם מקרים בהם ערכה עולה במידה רבה על החשש הגלום בה מפני דעה מוקדמת שלילית כלפי הנאשם" (סעיף 13 לחוות הדעת). חריג זה נועד לחול בדיני הקבילות של ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם, בלא להגבילו בהכרח רק למצבים של הוכחת עדות שיטה, או מעשים דומים. חריג זה אכן מצא את עיגונו במשפט המקובל, שיטת המשפט שהיוותה את היסוד להתפתחות הפסיקה בישראל. המבחן לפיו תישקל ערכה ההוכחתי של הראיה אל מול הפגיעה בתדמית הנאשם, בא לידי זיקוק בפרשת DPP v. P שנזכרה בחוות דעתו של חברי, השופט גרוניס, ומהווה עיקרון בעל חשיבות אף בשיטות משפט נוספות (בקנדה השוו: R. v. Handy, [2002] 2 S.C.R. 908, 2002 SCC 56; בניו זילנד ראו: Reg. v Accused (1991) 7 CRNZ 604. מאידך גיסא בדין האוסטרלי ראו: Pfennig v. R (1995) 127 ALR 99, אשר בחר לסטות מן הכלל האמור). יש לציין שהעיקרון האמור איננו נחזה כנועד לחול על דיני הקבילות ככלל, כי אם בעיקר במצבים של רצון להוכחת עדות שיטה ומעשים דומים, או "נטיה" ("propensity") של הנאשם לביצוע העבירה – בדומה למצב שעמד אצלנו בבסיס פרשות שיוביץ ופלוני, עליהן מבקש חברי לסמוך את החריג האמור (סעיף 12 לחוות דעתו). 3. עם זאת לטעמי יש ליתן משקל לביקורת שהוטחה במדינות המשפט המקובל, ובפרט באנגליה, ביחס לדינים החלים על קבילות ראיות בעניין אופיו של הנאשם ככלל ועברו הפלילי בפרט. אבהיר את הדברים בקיצור נמרץ: הכלל המאפשר את קבלתה של ראיה בשים לב לכוחה ההוכחתי זכה לביקורת כערטילאי יתר על המידה (בדומה לביקורתה של חברתי, השופטת חיות על הכלל האמור), וככזה שאין בו הנחיה מספקת לשופט הדן בתיק (ראו: Cross and Tapper, On Evidence (11th ed., 2007) p. 423 (להלן: Cross)). הצורך בעריכת איזון בין כח הוכחתי ויצירת דעה קדומה אף הושווה לניסיון "to weigh apples and Thursdays" (Paul Mirfield "Bad Character and the Law Commission" 6 Int'l J. Evidence & Proof 141, 148 (2002)). הביקורת על הכלל הספציפי ועל דיני הקבילות במכלול זה ככלל הביאה לבחינות חוזרות ומקיפות של הצורך בעריכת רפורמה בדיני הקבילות, וזאת עוד מראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. בחינה מרכזית לצורך ברפורמה מצויה בדו"ח של ה- Law Commission for England and Wales בענין "Evidence of Bad Character in Criminal Proceedings" משנת 2001 (לסקירה ראו: Cross, בעמ' 416 ואילך). אף שבדו"ח לא נפסלה החשיבות שיש לבחינת היחס בין כוחה ההוכחתי של ראיה פלונית למידת הפגיעה בנאשם, ביקשו מחברי הדו"ח ליצור רשימה מאוחדת של כללים ברורים ומפורשים, אשר ייתרו את הצורך בהפעלת שיקול דעת פרטני על-ידי השופט בבואו לבחון את ההצדקה לקבילות ראיה פלונית (ראו: סעיפים 20-17 לסיכום הדו"ח). 4. הרפורמות המוצעות והביקורת ביחס לדיני הקבילות האמורים הובילו לבסוף באנגליה – כפי שציין חברי השופט גרוניס בחוות דעתו – לחיקוקו של ה- Criminal Evidence Act of 2003 (להלן: חוק הראיות האנגלי). חוק זה נבדל משמעותית, בכללים שנקבעו בו, מן האמור בדו"ח הנ"ל, וסוגיית היחס שבין כוחה ההוכחתי של ראיה למידת הפגיעה בנאשם איננה מהווה עוד אלא נדבך שולי יחסית בפרק הדן בהצגת ראיות לגבי "אופיו הרע" של הנאשם (כולל הרשעותיו קודמות). (ראו: סעיפים 113-98 לחוק). חוק הראיות האנגלי קובע בנוסף כי כל הדינים שחלו ערב חיקוקו, ביחס להוכחת אופיו הרע של הנאשם – בטלים (סעיף 99 לחוק הראיות האנגלי). תחתם פורס החוק רשימת חריגים (המכונים gateways) מפורטים ומפורשים למדי, המאפשרים לחרוג מן הכלל האוסר על הצגת ראיות אודות אופיו הרע (ובכלל זה – עברו הפלילי) של הנאשם (סעיף 101 לחוק). יודגש: אין משמעות הכללים האמורים כי צומצמה יכולתה של התביעה להציג את עברו הפלילי של הנאשם, והניסיון שם אפילו מלמד כי ההיפך הוא הנכון (ראו: R v Campbell (2007) EWCA Crim 1472; Cross, בעמ' 426). אולם נראה כי יש לבחון היטב את ההצדקה באימוץ אותו חריג רחב המוצע בחוות דעתו של חברי, דווקא בתקופה בה הועם זוהרו של אותו חריג במשפט המקובל האנגלי. 5. לטעמי, רצוי איפוא להותיר על כנו את הכלל האוסר על הבאת ראיות אודות אופיו הרע (ובכלל זה הרשעותיו הקודמות) של הנאשם, תוך קביעת חריגים צרים ומפורשים לכלל, במקרה הצורך, כפי שנעשה בפסיקתנו עד כה, וכפי שאנו עושים למעשה בפסק דיננו זה, בחזית הצרה שנדונה בפנינו. תנאי להצגת הראיות כאמור על ידי התביעה יהיה הוכחת מטרה (המוכרת, או אשר תוכר, כלגיטימית) להבאת הראיות (דוגמת עדות שיטה, מעשים דומים – בפרט בעבירות מין, או צורך בהפרכת טענות הגנה מסוימות של הנאשם). הבחינה האם מידת הפגיעה בנאשם היא גדולה יתר על המידה, במקום שתשמש כאמת מידה לקבילות הראיות, ראוי לשיטתי שתשמש ככלל מוציא (exclusionary rule): אף אם נמצא כי מתקיים חריג מוצדק כלשהו לכלל אי-קבילות הראיות בעניין עברו הפלילי של הנאשם, הרי שככל שמידת פגיעתה של הראיה בנאשם היא רבה ועולה משמעותית (עד כמה שניתן לערוך את ההשוואה האמורה) על ערכה ההוכחתי – תהא התביעה מנועה מלהציגה. דומה הדבר ל- Federal Rules of Evidence בארה"ב, שם קיים כלל האוסר על הצגת ראיות אודות עבר פלילי (הריישא לסעיף 404(b)) ובצידו רשימת מצבים בהם מותר יהיה לתביעה להציג ראיות כאמור (המשך סעיף 404(b), המאזכר מטרה להוכיח מניע, כוונה, הכנה, תוכנית, זהות, ועוד), כאשר כל האמור מוכפף לעיקרון הכללי האוסר על הצגת ראיות – אף אם הן רלבנטיות וככאלה אף קבילות – מקום שבו קיים חשש לפגיעת יתר בנאשם (סעיף 403) (השוו גם: סעיף 101(3) לחוק הראיות אנגלי; סעיפים 8 ו-43 ל- Evidence Act 2006 בניו זילנד). אוסיף, כי אף אם ייעשה שימוש בכלל ההשוואה בין ערך הוכחתי לבין פגיעה בנאשם, רצוי שלכלל זה יתלוו אמות מידה ברורות, אשר ימנעו חשיפת יתר של הערכאות הדיוניות לראיות הפוגעות בנאשם שלא לצורך, כל אימת שהתביעה תטען כי יש הצדקה להצגת אותן ראיות (עיינו: סעיף 43 לחוק הניו-זילנדי). 6. המסקנה מדבריי האמורים היא איפוא זו: לעת עתה, אינני רואה צורך להרחיב את החריגים לכלל אי-הקבילות של ראיות אודות עברו הפלילי של הנאשם, מעבר למפורט בחוות דעתה של חברתי השופטת חיות. אף שאינני שולל אפשרות להרחבות נוספות של החריגים לכלל בעתיד, בפרט בשים לב לגישה הנוטה להגמיש את החריגים (הן בפסיקתנו והן באנגליה). רצוי כי הדבר ייעשה עקב בצד אגודל, ומוטב – בחקיקה סדורה ואחידה בנושא, כפי שנעשה הדבר באנגליה ובניו זילנד. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ב בניסן התשס"ט (6.4.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08039540_S03.doc עכב/גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il