פסק-דין בתיק על"ע 3954/03
בבית המשפט העליון
על"ע
3954/03
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
עו"ד שמחה ניר
נ ג ד
המשיב:
הועד המחוזי לשכת עורכי הדין ת"א
ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מיום
7.4.2003, בתיקים בד"א 12/03 ו-16/03.
תאריך הישיבה:
ז' בתמוז תשס"ג
(7.7.2003)
בשם המערער:
בעצמו
בשם המשיב:
עו"ד עמוס ויצמן
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בשנת 2002 הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל
בתל-אביב-יפו פסק דין שניתן נגד המערער, עו"ד שמחה ניר. בקובלנה שהוגשה לבית
הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נטען, כי ביום 26.6.02 שיגר
המערער לראש ההוצאה לפועל, הרשם ישי קורן, מכתב בזו הלשון:
"אדון ישי הנכבד,
תיק הוצל"פ 01-20735-02-8
צר לי שאני פונה לאדוני בצורה כזאת, בדרך של אזהרה, ולא בדרך של בקשה
פורמאלית.
אתם הנהגתם בלשכת ההוצל"פ נורמה לפיה בקשות של הזוכים נענות
לאלתר, ובאופן אוטומטי (האם אדוני בדק אם, למשל, מה שמתיימר להיות 'פסק דין' בתיק
הוצל"פ זה אכן ניתן בסמכות?), ואילו בקשות של החייבים מושלכות לסל (האם אדוני
מעוניין בדוגמאות קונקרטיות?).
לפיכך כל בקשה שהייתי מגיש בתיק זה היתה גורמת לי לבזבוז זמן ולמפח
נפש, בלי שאפילו הייתי זוכה להחלטה כלשהי, אשר ניתן לערער עליה, או לבקש רשות
לערער עליה, ואני בסרט הזה כבר הייתי לא פעם.
לא נותר לי אלא להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה
תשלם אותו מכיסך הפרטי.
כדי להסיר מכשול מעיני עיוור, אני מציע לך להזמין אותי לדיון בעל פה
בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה, משום שנלאתי כבר מלערוך בקשות כיד המשפטנות הטובה
עלי, ולראותן מושלכות לסל".
עורך-דין ע' ויצמן, בא-כוחו המלומד של המשיב,
הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, טען, כי המערער, מכוח עיסוקו כעורך דין, חייב ביחס
של כבוד לראש לשכת ההוצאה לפועל. להשקפת בא-כוח המשיב, הביטויים הכלולים במכתבו
הנ"ל של המערער הנם הפרה של אותה חובה, והם מהווים עבירות של היעדר יחס של כבוד
ופגיעה בכבוד בית המשפט, עבירה לפי סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה
מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן – "הכללים") וסעיף 61(2) לחוק לשכת
עורכי הדין, תשכ"ו-1961 (להלן – "חוק הלשכה"); מעשים הפוגעים בכבוד
מקצוע עריכת דין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק הלשכה; והתנהגות שאינה הולמת את
מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה.
להשלמת התמונה אוסיף את אלה:
א) על מכתבו של המערער הגיב ראש ההוצאה
לפועל בהחלטה מיום 30.6.2002 בה נאמר, כי הבקשה של המערער היא בקשתו הראשונה בתיק
זה, והוא הוסיף: "אם סבור החייב שנפל פגם בהליכים שבפני, יואיל להגיש בקשה
בצירוף תצהיר ערוך כדין". ראש ההוצאה לפועל הוסיף והביע את דעתו כי "הבקשה,
כפי שהוגשה, היא בקשה חצופה שאינה ראויה לעורך דין, ויש בה משום איום וניסיון
להטלת מורא". ראש ההוצאה לפועל שיגר העתק מהחלטתו להנהלת בתי המשפט ולשכת עורכי
הדין.
ב) בתאריך 11.7.2002 חזר המערער ופנה
לראש ההוצאה לפועל במכתב הבא:
"הגיעה אלי שמעה של תגובתך למכתבי אליך.
להגדיר את מכתבי כ'בקשה' עומד בסתירה למה שמובהר היטב כבר בראשית
מכתבי.
ולהגדיר את מכתבי כ'חצוף' – אות הוא שלא העמקת לעיין בו, ואני הרי פתחתי
בהתנצלות כנועה ('צר לי על שאני פונה לאדוני בצורה כזאת').
אני רק מילאתי את חובת ההגינות כלפי עובד-ציבור אשר סבור כנראה בתום
לב, שהחסינות השיפוטית העומדת לו מכוח 4 סעיפים מסוימים חלה גם על פעולות מנהליות.
ועוד הצעתי לך, כדי שלא אכשל בשימת מכשול מעיני עיוור, להזמין אותי
לדיון בעל פה בכל מה שיש לי להגיד בתיק הזה, ושאתה כנראה לא הגעת לפיסקה הזאת. האם
היה נגרע מכבודך אם היית מזמין אותי לדיון בע"פ?
אוי לנו אם הממלא את חובת ההגינות כלפי חברו נחשב ל'חצוף' בשל כך.
תחשוב על זה, תבדוק את עצמך ואת כל הנהלים בלשכת ההוצל"פ. אולי
צדקתי.
צר לי אם נפגעת אולם עליך להבין כי גם לזולת ישנן זכויות, והן ניתנות
לאכיפה בהליכים חוקיים".
ג) במכתבו של המערער מיום 1.9.02 לועדת
האתיקה של הוועד המחוזי, אותו הגדיר כ"תגובה לא-סטאטורית", הוא טען, כי
רובן המכריע של הפונקציות אותן ממלא ראש ההוצאה לפועל אינן שיפוטיות, ו"דינו
ככל עובד ציבור הממלא תפקיד מנהלי". על כן "אין הוא נהנה משום חסינות
שיפוטית, והוא חייב ברשלנות כמו כל עובד ציבור אחר". המערער הוסיף ואמר, כי
"כאשר עובד הציבור מגלה בהתנהגותו כי הוא הולך לפגוע בזולתו, ולגרום לו נזק,
הן חובת ההגינות כלפיו והן הצורך של הניזוק הפוטנציאלי להגן על האינטרסים שלו,
מחייבים לשלוח אליו מכתב התרעה, כשם ששולחים מכתב כזה אל כל אדם העומד לגרום נזק
לזולתו. בנסיבות כאלה חריפותה של ההתרעה הינה פועל יוצא של מידת הנזק, דחיפות
העניין, והחשש שפנייה פחות חריפה תזכה ליחס של זלזול או התעלמות". בסוף מכתבו
הזמין המערער את ועדת האתיקה לגנוז את התלונה.
ד) בירור הקובלנה התקיים בפני בית הדין
המשמעתי המחוזי ביום 9.1.2003 בהיעדר המערער, שמטעמיו בחר שלא להתייצב לדיון. בסופו
של אותו הליך הוחלט להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, ובהמשך גזר לו בית הדין,
ברוב דעות, שנתיים של השעיה, שנתיים השעיה על-תנאי, וקנס בסך 10,000 ₪. דעת המיעוט
היתה כי ניתן להסתפק בעונש השעיה של שנה וחצי, ולהעמיד את הקנס על סכום של 25,000
₪.
ה) המערער, שלא השלים עם פסק-דינו של
בית הדין המשמעתי המחוזי, ערער עליו בפני בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי
הדין (בד"א 12/03), וכך עשה גם הוועד המחוזי אשר סבר כי העונש שנגזר למערער נוטה
לקולא (בד"א 16/03). בית הדין הארצי דחה בפסק דין מפורט ומנומק היטב את
ערעורו של המערער, ומאידך קיבל את ערעור הועד המחוזי. כתוצאה מכך הועמד עונשו של
המערער על שלוש שנות השעיה בפועל ושנה אחת על תנאי. בית הדין השתמש בסמכותו על פי
סעיף 78(א) לחוק לשכת עורכי הדין, והורה כי המערער יושעה זמנית מלעסוק במקצועו עד
להכרעה סופית בערעור אם יוגש.
2. לבית משפט זה הוגשו שני ערעורים על פסק
דינו של בית הדין המשמעתי הארצי. את האחד (על"ע 3832/03) הגיש המשיב, הועד
המחוזי של לשכת עורכי הדין, והוא כוון כנגד קולת העונש. את האחר (על"ע
3954/03) הגיש המערער, ובו הוא עתר לבטל את הרשעתו, ולחילופין, להקל בעונשו. במהלך
הדיון שהתקיים בפנינו ביום ז' בתמוז תשס"ג (7.7.2003), הסכים בא-כוח המשיב
לחזור בו מערעורו, ועל כן יעסוק פסק דין זה בערעורו של המערער בלבד.
להלן אביא את תמצית טענותיו של המערער
בפנינו:
א) העובדות הנטענות בקובלנה, ובכללן
היותו של המערער עורך-דין בעת האירוע, לא הוכחו כלל.
ב) ראש ההוצאה לפועל ממלא בעיקר פונקציות
מנהליות, ולעניין זה אין לו חסינות.
ג) אין פגם בתוכן המכתב לראש ההוצאה
לפועל וסגנונו, באשר נעדר ממנו רכיב כלשהו של איום או כוונה להטיל מורא בלבו של הזולת.
באשר לטענה כי במכתב כלולה האשמה חמורה ביותר כלפי כלל מערכת ההוצאה לפועל, טען
המערער, כי "האשמות כאלה ואחרות מועלות כנגד מערכת ההוצאה לפועל כבר שנים
רבות, וכן נגד מערכות אחרות – לרבות אגפים של מערכת המשפט עצמה – ואיש לא רואה בהן
משהו גס".
ד) המערער טען כי זכותו למתוח ביקורת,
ואפילו אישית וחריפה, הואיל ושום עובד ציבור אינו חסין מביקורת. עוד טען, כי במוסדות
לשכת עורכי הדין ניכרת מגמה מתמשכת ל"סתימת פיות" והגבלת ריבונותו
המקצועית של החבר. לעניין זה הוא הפנה להתבטאויות של בעלי תפקידים במוסדות הלשכה,
ולהשקפתו, התבטאויות אלו חמורות שבעתיים מהדברים הכלולים במכתבו לראש ההוצאה לפועל.
ה) הערעור מופנה גם כנגד העונש, וביחס
אליו נטען, כי ההרשעות הקודמות אשר הוצגו לבית הדין, לא הוכחו כלל, ומכל מקום
מדובר בעונש "החורג מכל פרופורציה". כן נטען, כי "שלילת פרנסתו של
אדם בגלל דיבורים אינה מתיישבת עם משטר דמוקרטי ככלל, ועם חוק יסוד: חופש העיסוק
וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בפרט, ועל כן הוא עתר להסתפק ב"עונש סמלי,
כגון התראה".
3. מעמדו של ראש ההוצאה לפועל בזיקה לכללי
האתיקה
כללי האתיקה מחייבים את עורך הדין לנהוג
ביחס של כבוד לבית המשפט. ברוח זו קובע סעיף 2 לכללים כי "עורך דין ייצג את
לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס
כבוד לבית המשפט". הוראה דומה מצויה בפרק י' של הכללים, לאמור: "עורך
דין ישמור, בעמידתו לפני בית המשפט, על יחס כבוד לבית המשפט, תוך הגנה על זכויות
לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע" (ראו סעיף 32). כללי
האתיקה עצמם מגדירים מהו "בית משפט" שעורכי הדין חייבים בכבודו: "בית
משפט, בית דין וכל ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית שהוקמה על פי דין". באשר
ל"שופט", זה מוגדר כ"בעל תפקיד שיפוטי בבית משפט, בבית דין או בכל
ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית, שהוקמה על פי דין" (סעיף 1 לכללים).
4. לשכת ההוצאה לפועל היא ערכאה שהוקמה על פי
דין (ראו סעיף 2 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, להלן "החוק").
היא מהווה חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט בישראל, והתפקיד אשר יוחד לה הוא לבצע את פסקי
דין הניתנים בערכאות השונות. אכן, לראש ההוצאה לפועל לא ניתנה סמכות לשנות מפסק
הדין, ולפיכך, מקום שפסק הדין מעורר קושי במהלך ביצועו, פתוחה בפני ראש ההוצאה
לפועל הדרך לפנות לבית המשפט אשר נתן אותו כדי לקבל הבהרה (סעיף 12 לחוק ההוצאה
לפועל). אך מכאן אין ללמוד כי תפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא מנהלי בלבד. לעניין
זה אפנה לכך שהמחוקק קבע בסעיף 3 לחוק, כי כראש ההוצאה לפועל יכהנו מי שלהם
סמכויות שיפוט מובהקות, היינו, שופט או רשם של בית משפט שלום, ונדמה כי בכך בלבד
יש כדי ללמד על המעמד אותו התכוון המחוקק להעניק לראש ההוצאה לפועל (וראו לעניין
זה גם תקנה 4(ב) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979). לאותה מסקנה מובילה בחינה
של סמכויות ראש ההוצאה לפועל לגופן. אכן, רבות הן הסמכויות ה"מנהליות",
אך עובדה היא כי מי שמבקש להשיג עליהן, אינו מופנה ל"רשות ערעור
מנהלית", אלא לבית המשפט המחוזי, וזאת לאחר שהקדים ונטל רשות לכך מראש ההוצאה
לפועל או משופט של בית המשפט המחוזי (סעיף 80(ב) לחוק). זאת ועוד, במספר עניינים
הערעור לבית המשפט המחוזי הוא ערעור בזכות. כאלה הם העניינים בהם עוסקים סעיף 19
לחוק (טענת "פרעתי"); סעיף 25 (אחריותו של נאמן לנכסים מעוקלים של חייב
שלא קיים חובה מחובותיו לפי סעיף 24); סעיף 48 (חיוב של צד שלישי אצלו עוקלו נכסים
של החייב); וסעיף 58 (אחריותו של כונס נכסים אשר מונה לנכס מסוים של החייב). וכאן
המקום להדגיש, כי הפנייתו של המבקש להשיג על החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל לבית
המשפט המחוזי דווקא, להשקפתי אינה מקרית, הואיל וגם במה שנראה במבט ראשון כ"החלטה
מנהלית", גלומה בה לעתים קרובות גם הכרעה שיפוטית בעלת השלכות על זכויות יסוד.
כאלו הן ההחלטה לעצור את החייב או אדם אחר מטעמו כאשר יש לגביהם חשד שהם עלולים
למנוע הליך של ביצוע פסק הדין (סעיף 13 לחוק); ההחלטה לעכב את יציאתו של חייב
מהארץ (סעיף 14); החלטה לערוך חיפוש על גופו של החייב, בכליו, בחצרים
שבהחזקתו או בהחזקתם של אחרים (סעיף 15 לחוק); וכזו היא ההחלטה לשלול את חירותו של
החייב בדרך של מתן צו מאסר נגדו (סעיף 70 לחוק). לעניין הפעלת סמכות אחרונה זו
ראוי להדגיש, כי קודמת לה חקירת יכולת של החייב, שבמהלכה רשאי ראש ההוצאה לפועל לפעול
כפי שמוסמך לעשות זאת בית משפט, ולהזמין לחקירה את החייב, עדים, ואף לכוף את
התייצבותם של כל אלה ואת מתן עדותם (סעיף 67(ב) לחוק).
בהפעלתן של כל הסמכויות אותן פרטתי, כרוך
ברור עובדתי על פיו קובע ראש ההוצאה לפועל ממצאים, ואלה מהווים בסיס לצווים ברי-אכיפה
הניתנים על ידו. אלו הן פעולות שיפוטיות או למצער מעין-שיפוטיות, ומכאן מסקנתי כי
צדק בית הדין המשמעתי הארצי בקביעתו כי ראש ההוצאה לפועל נמנה על אלה בהם עוסקים
סעיפים 2 ו-32 לכללי האתיקה.
5. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי למערער היה אמור
להיות נהיר שלשימוש במילות אזהרה כלפי ראש ההוצאה לפועל ("בכל נזק אשר ייגרם
לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי"), אין נפקות כלשהי, לאור האמור בסעיף
8 לפקודת הנזיקין ובעיקר סעיף 73א' לחוק ההוצאה לפועל ("מבלי לגרוע מהוראת
סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא תוגש נגד ראש הוצאה לפועל תובענה על עוולה
שעשה במילוי תפקידו"). ואם תאמר כי המערער לא היה ער להוראתו של סעיף 73א'
לחוק ההוצאה לפועל (כטענתו בפני בית הדין המשמעתי הארצי), אתה מתקשה לעשות זאת
ביחס לסעיף 8 לפקודת הנזיקין. כוונת הדברים לכך שבהליך אחר שהמערער היה צד לו
(ע"א(ת"א) 63/85, פס"מ מו(2), 313), עלתה שאלת חסינותו של ראש
ההוצאה לפועל מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין, והיא הוכרעה בניגוד לדעתו של המערער,
היינו, שראש ההוצאה לפועל חוסה בצילה של החסינות המוקנית מכוחו ל"אדם שהוא
גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם
כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות-שיפוט, לרבות בורר".
6. השאלה הנוספת היא אם תוכנו של המכתב ששיגר
המערער לראש ההוצאה לפועל לוקה בחוסר כבוד לבית המשפט, ולצורך זה ראוי להבהיר כי
למכתבו זה קדמה פעולה אחת ויחידה של לשכת ההוצאה לפועל, שברוב המקרים היא תנאי
מוקדם לנקיטתן של פעולות ביצוע נוספות - שיגור אזהרה לחייב כמתחייב מסעיף 7(א)
לחוק. על אזהרה זו רשאי היה המערער להגיב בכל אחת מהדרכים שהחוק מעמיד לרשותו,
ובין היתר, בדרך של הגשת בקשה להשהות את ההליכים או להימנע מהם, אם באמתחתו היתה עילה
לכך. אך הוא בחר שלא להגיב באופן ענייני לחוב אותו נדרש לפרוע, והעדיף לשגר ללשכת
ההוצאה לפועל מכתב שייחס לה מדיניות מפלה, שחרטה על דגלה להיטיב עם זוכים
("בקשות של זוכים נענות לאלתר, ובאופן אוטומטי"), ולקפח חייבים אשר
בקשותיהם "מושלכות לסל". זוהי כמובן האשמה חמורה ביותר, במיוחד כאשר היא
באה מפיו של עורך-דין. היא חמורה שבעתיים בנסיבותיו של תיק ההוצאה לפועל מושא
הדיון, באשר היא נטולת בסיס עובדתי, מאחר וערב שיגורו של מכתב המערער טרם ננקטו נגדו
פעולות ביצוע כלשהן, והמערער אף לא הגיש בקשות ביחס אליהן היה עלול להתעורר חשד כי
הן אינן זוכות לטיפול נאות ומושלכות לסל. ואם תאמר כי דברי המערער מתבססים על
ניסיון העבר בתיקים אחרים, אין מנוס מלקבוע כי גם טענה זו אינה יכולה לעמוד במבחן
הביקורת, הואיל ומפיו של המערער בפני בית הדין הארצי התברר, כי מאז שנת 1994 הוא
לא עסק כלל בהוצאה לפועל (ראו סעיף 9.3 לפסק הדין). ועל כורחך אתה תוהה, על מה
התבססה איפוא אותה טענה בדבר אפליה אסורה הנהוגה בלשכת ההוצאה לפועל, עד שהמערער אף
הגיע למסקנה כי כל בקשה שהיה מגיש בתיק זה לא היתה זוכה להתייחסות ולהחלטה
עניינית?
למערער ניתנה הזדמנות להתייצב בפני בית
הדין המשמעתי המחוזי, שהוא המקום לבירורן של עובדות, ושם היה יכול להסביר את הרקע
לפנייתו החריגה לראש ההוצאה לפועל. אך הוא בחר מדעת שלא לעשות זאת, ועל כן, ולאור העובדות
אשר התבררו במהלך הערעור בפני בית הדין הארצי, שוב אין ספק כי טענותיו של המערער
כנגד לשכת ההוצאה לפועל והעומד בראשה, קלוטות הן מהאוויר, ולמעשה אין מדובר
בביקורת לשמה, אלא בניסיון להלך אימים על ראש ההוצאה לפועל ולהטיל מורא בלבו לקראת
פעולות אותן עלול ליזום נגדו הזוכה באותו תיק.
7. כאמור, טען המערער כי בקובלנה לא נאמר,
וממילא לא הוכח, כי היה עורך דין בעת האירועים. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין
הארצי כטענת סרק, וסבורני כי נכון היה להגדירה כך, ולו מן הטעם שמדובר בטענה-מקדמית
מובהקת, אותה נכון היה להעלות בפני בית הדין המחוזי, אך המערער מטעמיו בחר שלא
לעשות זאת. אך לא רק המחסום הפורמלי עומד בדרכו של המערער, אלא בעיקר העובדה ששני
מכתביו לראש ההוצאה לפועל נכתבו על נייר הנושא את שמו ובתוארו כעורך-דין. זאת
ועוד, ממכתבו לוועדת האתיקה מיום 1.9.2002 עולה בבירור כי המערער רואה את עצמו
כחבר לשכת עורכי הדין, ועל רקע זה הוא ביקש את הגנתה, ובלשונו: "... יש לזכור
כי לשכת עורכי-הדין היא הגילדה המקצועית של עורכי הדין, אשר המחוקק ייעד לה את
התפקיד להגן על חבריה, כאשר הם מקיימים את תפקידם הלגיטימי". ולא נהיר לי על
רקע כל אלה, מדוע נדרש המערער לקו הגנה זה גם בהליך שבפנינו.
לנוכח כל האמור, דעתי היא כי הרשעת
המערער בעבירות על פי כללי האתיקה, בדין יסודה, וכך הוא המצב גם ביחס להרשעתו
בעבירות הנוספות אשר יוחסו לו: אי-שמירה על כבוד המקצוע, ועשיית מעשה שאינו הולם
את מקצוע עריכת הדין, עבירות לפי סעיפים לפי סעיף 53 ו-61(3) לחוק הלשכה. ביחס
לאלו האחרונות דעתי היא, כי מכתביו של המערער לראש ההוצאה לפועל עלולים להכתים את
הרבים, באשר הם פוגעים קשה בתדמיתו של עורך הדין בעיני הציבור, ומכרסמים באימון שהציבור
רוכש לו.
8. הערעור על העונש
המערער אינו פנים חדשות בהליכים
המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. בפסק דינו מנה בית הדין הארצי 10 הרשעות קודמות של
המערער, שפסקי הדין בגינן הם חלוטים, וביניהן הרשעה בעקבות דברים בוטים שהטיח
בשופט בית המשפט המחוזי (על"ע 4045/98, תק-על 99(3), 1524), ודברים שכוונו
נגד בתי המשפט לתעבורה (על"ע 8838/00, פד"י נו(2), 169). בעקבות אותן
הרשעות נגזרו למערער עונשי נזיפה, קנס, השעיה בפועל מחברותו בלשכה, והשעיה
על-תנאי. אך הרשעות אלו אינן היחידות, הואיל והמערער הורשע בעבירות נוספות אותן
נמנע בית הדין הארצי מלזקוף לחובתו הואיל וטרם הסתיימו בהם הליכי הערעור.
המערער נושא אפוא על גבו נטל כבד, והוא
כזה לא רק משום מספרן הגדול של ההרשעות, אלא בעיקר עקב העובדה כי מדובר בהתנהגות עקבית
הנמשכת שנים, ללמדך כי הוא לא למד דבר מההליכים אשר היו מנת חלקו, ולא שינן את
לקחם. אדרבא, נראה כי גם היום הוא נותר נאמן להשקפתו כי במעשיו לא דבק רבב, ומדובר
בביקורת מותרת גם אם היא נאמרת בלשון שאינה ערבה לאוזנו של השומע.
ביקורת על תפקודה של לשכת ההוצאה לפועל
והעומד בראשה, כמו גם ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל
באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש. אולם תנאי מוקדם לביקורת מסוג
זה הוא שהדברים ייאמרו בלשון מנומסת, ושהם יתבססו על עובדות אמת, כדי שהביקורת
תשמש מנוף לשיפור תפקודו של הגוף המבוקר, ולא כלי כדי להכפישו (על"ע 4/82, פלוני
נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י לז(1), 70; על"ע 10/81 הועד
המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פלוני, פד"י לו(3), 379; על"ע 6/77, הוועד
המחוזי נ' יצחק פיקהולץ, פד"י לב(2), 220, 222; על"ע 6/82 פלוני
נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לז(3), 164, 168). לדאבוני, נכשל המערער
בכל אלה, הואיל וכפי שהבהרתי, מכתבו כלל האשמות להן לא היה בסיס, לא בתיק ההוצאה
לפועל אשר נפתח נגדו, ולא במובן הרחב יותר של תפקוד לשכת ההוצאה לפועל, שהרי על פי
דבריו שלו הוא הדיר את רגליו משם מזה שנים רבות. בנסיבות אלו שוב אין מנוס מהמסקנה
כי לא הביקורת עמדה בראש מעייניו של המערער, אלא השתלחות והכפשה לשמן, וזו התנהגות
אותה חייב היה בית הדין הארצי להוקיע, ולתת לה ביטוי בדרך הענישה.
אני מציע לדחות את הערעור על שני חלקיו.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ת' אור:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט לוי.
ניתן היום, ו' באב תשס"ג
(4.8.2003).
המשנה
לנשיא ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03039540_O10.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il