מיכאל חליסטוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 395/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 395/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: מיכאל חליסטוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 4065/05 מיום 17.11.05 ומיום 27.11.05 שניתן על-ידי כבוד השופט י' אלרון בשם המערער: עו"ד ויסאם עראף בשם המשיבה: עו"ד אלעד פרסקי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: רקע עובדתי 1. כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירת שוד, לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של התפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב) בצירוף סעיף 29 ובנסיבות סעיף 405(ד) לחוק העונשין ועבירה של קשירת קשר, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין. 2. לפי הנטען בכתב האישום, המערער, ביחד עם יגאל כץ (להלן: כץ) קשרו קשר להיכנס בתחבולה לביתה של לאה עמית (להלן: המתלוננת) שברחוב אלי הכהן בקרית ים ולבצע גניבה. ביום 26.7.04, בשעה 8:50 לערך, נכנס כץ לביתה של המתלוננת, תוך התחזות לעובד בחברת גז שהגיע לבצע ביקורת. המתלוננת אפשרה לו להיכנס והובילה אותו לחצר האחורית, בעוד דלת הכניסה הקדמית נשארה פתוחה. בעודם בחצר האחורית, תפס כץ את המתלוננת והורה לה לשבת ולהיות בשקט. לאחר שסירבה לשבת, גרר אותה אל סלון הבית, השכיב אותה על הספה, נשכב עליה בגופו, חסם את פיה ולחץ את פניה בחוזקה לכיוון הספה. בשל מעשה התקיפה, סבלה המתלוננת מכאבים בתנועות הצוואר, שפשוף בברך שמאל ושטפי דם בקרסול. עוד נטען בכתב האישום, כי באותו הזמן נכנס המערער לתוך הבית, עלה לקומה השנייה ונטל כספת המכילה: אקדח שמספרו 80730, כדורים מוזהבים לאקדח, בין 800 ל-1,000 דולרים אמריקאיים ומסמכים שונים. כמו-כן, נטל המערער סכום של 3,000 דולרים אמריקאיים שהוטמנו מתחת למזרון המיטה. לאחר שנטל את הפריטים האמורים עזבו המערער וכץ את הבית. 3. כחודש לאחר האירוע נעצר כץ במשטרה בעקבות זיהוי טביעות אצבעותיו על יומן שנותר בבית המתלוננת. במהלך חקירתו הראשונה ביום 8.9.04 תיאר כץ בפירוט את אירוע השוד וציין, כי אדם בשם מיכאל היה שותף לתכנון השוד וביצועו וכי לאחר השוד ברחו שניהם לכיוון כרמיאל. בנוסף, מסר כץ למשטרה את מספר הטלפון הנייד של המערער. כץ אף זיהה את המערער במסדר זיהוי תמונות ואמר ביחס לתמונתו, כי "זהו הבחור ששדד ביחד איתי בקרית ים, הוא לקח את הכספת ואני מזהה אותו בוודאות". בחקירתו השנייה במשטרה, ביום 13.9.04, שינה כץ את גרסתו ואמר שלאדם שביצע עמו את השוד קוראים יורי. כשנשאל מדוע שינה את גרסתו ענה, כי אינו זוכר מה אמר וכי אולי רב עם המערער וכי הוא שונא אותו. 4. המערער נעצר על-ידי המשטרה ביום 21.3.05, הכחיש כל מעורבות באירוע ואף ציין, כי מעולם לא הסתובב בקרית ים. המערער שמר על זכות השתיקה במהלך כל חקירותיו במשטרה וסירב לחתום על הודעותיו. בחקירתו מיום 27.3.05 טען המערער, כי הוא חף מפשע אך אישר, כי ברשותו מכשיר טלפון נייד הרשום על שמו שמספרו זהה למספר שנמסר למשטרה על-ידי כץ. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי 6. בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' אלרון) הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו, ביום 27.11.05, עונש של 36 חודשי מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה. 7. בדיון בפני בית-המשפט המחוזי, הציג המערער לראשונה את גרסתו לנוכחותו בקרית ים בשעת ביצוע השוד ולמניע של כץ להפלילו. לפי גרסה זו, המערער הלווה לכץ סכום של 15,000 ש"ח כחודשיים לאחר היכרותם ובהגיע מועד פירעון ההלוואה, החל כץ מתחמק ממנו. יום לפני האירוע קבע כץ עם המערער, כי ייפגשו למחרת היום בשעה 8:30 ליד בנק הפועלים בקרית ים לצורך החזרת ההלוואה. המערער הגיע למקום בשעה היעודה ומשנוכח לדעת, כי כץ אינו מגיע, עזב את המקום ונסע למקום עבודתו ביוקנעם. בנוסף, ציין המערער כי הוא וכץ נקלעו לסכסוך בגין בחורה. 8. בעדותו בבית-המשפט המחוזי, שב כץ והכחיש את מעורבותו של המערער באירוע ואמר, כי שיקר בהודעתו הראשונה במשטרה מתוך כוונה להפליל את המערער בעקבות סכסוך שנתגלע ביניהם בקשר לבחורה שפגשו. בשלב מאוחר יותר, הוסיף כץ סיבה נוספת להפללת המערער, והיא החוב הכספי שהיה חייב לו. לאור הסתירות המהותיות בין עדותו של כץ לבין הודעתו המפורטת במשטרה, קיבל בית-המשפט את בקשת המשיבה להכריז על כץ כעל "עד עוין" ולהעדיף את הודעתו הראשונה במשטרה על-פני עדותו בבית-המשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). 9. הודעתו הראשונה של כץ במשטרה, בה תיאר בפירוט כיצד ביצע את השוד ביחד עם אדם בשם "מיכאל", ואף זיהה את תמונתו באלבום התצלומים, הינה הראיה העיקרית עליה התבסס בית-המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער. חיזוק לראיה זו, הנדרש לפי סעיף 10א(ד) וכן לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות מצא בית-המשפט המחוזי במספר ראיות נוספות: ראשית, איכון הטלפון הנייד של המערער מלמד, כי הוא שהה בקרית ים בשעת ביצוע השוד; שנית, היות והמערער לא נתן הסבר מספק לכך שהחליט לשמור על זכות השתיקה במהלך חקירתו במשטרה, עדותו הינה בגדר עדות כבושה אשר משקלה מועט; שלישית, בעימות שנערך במהלך החקירה במשטרה בין המערער לכץ, נראה המערער מסמן לכץ סימן שפורש על-ידי המשטרה כסימן המורה לכץ לשתוק. בית-המשפט העדיף את גרסת המשיבה, לפיה מדובר בהתנהגות מפלילה, על גרסת המערער, לפיה כוונתו הייתה לסמן לכץ כי הוא שומר על זכות השתיקה; רביעית, הסבריו של כץ לכך שהפליל את המערער מתוך נקמנות ובעקבות הסכסוך ביניהם הוגדרו על-ידי בית-המשפט המחוזי כגרסה מאולצת ושקרית; לבסוף, בית-המשפט המחוזי אף התייחס לכך שהמערער שיקר בהודעתו במשטרה כאשר אמר, כי לא הסתובב מעולם בקרית ים ולא קיבל את הסבריו בעדותו לפיהם התכוון לכך שלא הסתובב בעיר אלא בחוף הים בלבד. כמו-כן קבע, כי המערער שיקר ביחס לסיבה שלא הסכים לחתום על הודעותיו במשטרה. 10. בגזר-דינו, התייחס בית-המשפט המחוזי לכך ששותפו של המערער לביצוע הפשע, כץ, הורשע לאחר שהודה במעשיו והוטל עליו עונש של 24 חודשי מאסר בפועל. יחד עם זאת, החליט בית-המשפט המחוזי להטיל על המערער עונש של 36 חודשי מאסר וזאת לאור העובדה, כי בניגוד לכץ, הוא לא הודה במעשיו וכן כי למערער, בניגוד לכץ, עבר פלילי קודם הכולל עבירות סמים, התפרצויות וגניבה. טענות המערער 11. המערער טוען, כי יש להעדיף את גרסתו על-פני הודעתו הראשונה של כץ במשטרה וזאת, בין היתר, מהסיבות הבאות: ראשית, ניתן ללמוד מאיכון השיחות שבוצעו מהטלפון הנייד, כי הוא לא היה ברחוב בו בוצע השוד בשעת האירוע. יתרה מכך, איכון השיחות מלמד על כך שהמערער לא נסע לכרמיאל לאחר השוד, כפי שטען כץ בחקירתו במשטרה, וסתירה מהותית זו פוגמת באמינות הודעתו. שנית, לא הוכח, כי טביעות אצבעותיו של המערער נמצאו על היומן שנמצא בזירת האירוע, זאת למרות שכץ ציין בחקירתו כי המערער הוא זה שנתן לו את היומן. אמנם נמצאו טביעות אצבע נוספות על היומן, אך המשיבה לא השוותה ביניהן לאלו של המערער. שלישית, המערער טוען, כי ישנן סתירות רבות נוספות בהודעתו של כץ במשטרה, ביניהן טענתו, לפיה המתלוננת ראתה את המערער פעמיים בעת ביצוע השוד, אמירה המנוגדת לעדותה של המתלוננת בפני בית-המשפט. לבסוף, טוען המערער, כי אף אם נכון היה להעדיף את הודעתו הראשונה של כץ במשטרה, יש להביא תוספת ראיתית חזקה היות ומדובר באמרת חוץ של שותף לעבירה ובנטל זה המשיבה לא עמדה. בנוסף, טוען המערער, כי בחירתו לשמור על זכות השתיקה הינה סבירה ומתבקשת בנסיבות העניין היות והוא נעצר תשעה חודשים לאחר היום בו בוצע האירוע ולא ידע בגין מה נעצר. לטענתו, בחירתו לשמור על זכות השתיקה אינה יכולה להוות תחליף לראיות פוזיטיביות שיוכיחו את אשמתו ואין לייחס לה משקל רב. 12. לעניין גזר-הדין, טוען המערער, כי העונש שהוטל עליו חמור ואינו עולה בקנה אחד עם עקרון אחידות הענישה, היות ועונשו של כץ, המבצע העיקרי, הסתכם ב-24 חודשי מאסר בלבד. עוד טוען המערער, כי הרשעותיו הקודמות הינן בגין עבירות שבוצעו עד לשנת 2001 וכי בשנת 2003 עבר הליך מוצלח של גמילה מסמים. דיון 13. השאלה העומדת במחלוקת בפניי, הינה האם המערער היה שותפו של כץ לביצוע השוד נשוא כתב האישום, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, או שמא המערער לא נטל כל חלק בביצוע השוד, כפי שהוא טען בעדותו בפני בית-המשפט. 14. עיקר טענותיו של המערער מופנות כלפי ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות אשר נקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. כידוע, ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה התרשמות ישירה מהעדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774). העובדה שהמערער מצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אינה מספיקה, כשלעצמה, על מנת לסטות מהלכה זו, אלא עליו להוכיח, כי קביעותיה היו מוטעות או בלתי סבירות (ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119)). לא השתכנעתי, כי המערער עמד בנטל זה, וכי מקרה זה מהווה אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעת הממצאים העובדתיים. 15. אף לגופו של עניין, בהסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, ולאחר עיון בראיות שהוצגו בפני, נחה דעתי שאשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. 16. הראיה המרכזית עליה התבסס בית-המשפט המחוזי בהרשיעו את המערער הינה הודעתו של כץ במשטרה מיום 8.9.04. בהודעתו זו, מתאר כץ בפירוט רב את ההכנות לקראת ביצוע השוד ואת מהלכו וחוזר על כך שאדם בשם "מיכאל" היה שותף לתכנון השוד וביצועו. באותו היום הצביע כץ על תמונתו של המערער ב"אלבום העבריינים" אשר בידי המשטרה ואמר את הדברים הבאים: "זה הבחור ששדד ביחד איתי בקרית ים, הוא לקחת את הכספת ואני מזהה אותו בוודאות". בנוסף, מסר כץ למשטרה את מספר הטלפון הנייד של המערער. כבר בהודעתו השנייה במשטרה, מיום 13.9.04 שינה כץ את גרסתו ואמר שאדם בשם יורי הוא זה שביצע עמו את השוד, ועל גרסה זו חזר גם בעדותו בפני בית-המשפט המחוזי. כשנשאל בעדותו מדוע מסר את שמו של המערער בעדותו הראשונה במשטרה, למרות שלטענתו הוא לא היה שותף לביצוע השוד אמר, כי היה לו סכסוך עם המערער בקשר לבחורה (עמוד 34, שורה 18 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול). בשלב מאוחר יותר בעדותו, מוסיף כץ סיבה נוספת לרצונו להפליל את המערער, והיא חוב כספי שהוא חב לו (עמוד 38, שורה 19 לפרוטוקול). הסבריו של כץ לגבי המניע להפללתו של המערער נמסרו בפעם הראשונה בעדותו בפני בית-המשפט המחוזי, ולא הופיעו בהודעתו השנייה במשטרה, בה אמר, כי הוא לא זוכר מדוע מסר את שמו של המערער וכי אולי רב איתו. 17. צדק בית-המשפט המחוזי בכך שעשה שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות, על מנת להעדיף את הודעתו של כץ במשטרה על-פני עדותו במשפט. כאשר עד מוסר בחקירה במשטרה את שמו של אדם פלוני כשותפו לביצוע העבירה ובעדותו בבית-המשפט מוסר שם של אדם אחר, זהו מקרה בו יש שוני מהותי בין ההודעה לעדות. שוני מהותי זה הוא המצדיק את השימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות. יישום סעיף 10א בנסיבות אלו מתיישב עם תכלית החוק, עליה נאמר: "תכליתו של סעיף 10א היא להבטיח את קיומו של ההליך השיפוטי כך שאיומים על עדים לא יצליחו לסכלו. לשם כך יש להבטיח שתוצאותיו של שיבוש ההליכים לא יישאו פרי. היישום של סעיף 10א בבתי-המשפט רצוף ניסיונות של עבריינים לסכל את כוונת המחוקק ביצירת דרכים מתחכמות לעקיפת הסעיף, על-כן רשאי בית-המשפט, במקרים מעין אלה, להעדיף את ההודעה במשטרה, אם שוכנע באמיתותה (ע"פ 6671/01 אכרם וחידי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 76)." הודעתו הראשונה של כץ במשטרה, שנגבתה ממנו עם מעצרו, הינה עדות מפורטת הכוללת תיאור מדויק של נסיבות ביצוע השוד. כץ לא חזר בו מן הפרטים שמסר בהודעתו, אלא שינה את עמדתו רק לגבי פרט אחד – שמו של השותף שביצע עמו את השוד. נימוקיו של כץ לסיבה שבשלה בחר לנקוב בשמו של המערער, אינם משכנעים בעיניי, והעובדה שלא הזכיר נימוקים אלו בהודעתו השנייה במשטרה, אלא רק בדיון בפני בית-המשפט, מחזקת את הרושם שנוצר, לפיו הגרסה שמסר בהודעתו הראשונה, היא הגרסה האמיתית. 18. לפי סעיף 10(ד) לפקודת הראיות, לא יורשע אדם על סמך אמרת חוץ של עד בלבד, אלא יש צורך בדבר מה לחיזוק ראיה זו. בענייננו, צורך זה נובע גם מהיות הראיה עדותו של שותף לביצוע העבירה, וזאת מכוח סעיף 54א(א) לפקודת הראיות. שוכנעתי, כי קיימות במקרה זה ראיות נוספות אשר מהוות חיזוק משמעותי להודעתו הראשונה של כץ במשטרה. 19. הראיה המרכזית המהווה חיזוק להודעתו של כץ במשטרה הינה נוכחותו של המערער בקרית ים בעת ביצוע השוד. על נוכחותו זו ניתן ללמוד מדו"ח איכון השיחות של הטלפון הנייד השייך למערער המראה, כי הוא נכח בקרית ים, במקומות שאינם רחוקים ממקום ביצוע השוד בשעות 08:49, 08:54 ו- 08:57, כאשר המועד המשוער של ביצוע השוד, הוא, כאמור, 08:50. 20. בעדותו בפני בית-המשפט המחוזי, סיפק המערער הסבר למעשיו בקרית ים באותו הבוקר. לפי גרסתו, הוא ויגאל כץ היו חברים למקום העבודה ואף יצאו לבלות מספר פעמים ביחד. לאחר שהכירו זמן מה, ביקש כץ מהמערער כסף על-מנת לקנות רכב חדש והמערער הלווה לו סכום של 15,000 ש"ח מבלי לקבל מסמך חתום או ערבות כלשהי להחזרת ההלוואה. לפי ההסכם ביניהם, יגאל היה אמור להחזיר את הכסף למערער תוך שלושה חודשים, אך בהגיע מועד הפירעון, לא החזיר את הכסף ואף החל להתחמק מהמערער. יום לפני ביצוע השוד, יצר כץ קשר עם המערער וקבע עמו פגישה לצורך החזרת ההלוואה. הפגישה נקבעה ליום למחרת, בשעה 8:30, ליד בנק הפועלים בקרית ים. המערער סיפר בעדותו, כי הגיע בשעה היעודה למקום הפגישה ולאחר שחיכה 30-25 דקות, ראה שכץ לא מגיע ועזב את המקום. 21. גרסה זו של המערער אינה אמינה בעיני. ראשית, המערער אמר בעדותו כי הוא וכץ היו חברים, אך לא חברים טובים (עמוד 48, שורה 14 לפרוטוקול). האם סביר שהמערער ילווה לאדם שאינו חבר טוב שלו, סכום נכבד של כסף, ללא כל הסכם בכתב ביניהם? לתמיהה זו מתווספת העובדה, כי המערער נמנע מלהציג את גרסתו למעשיו בקרית ים באותו היום, למרות שניתנו לו הזדמנויות רבות לעשות כן בעת שנחקר במשטרה. המערער אף לא הסביר בחקירותיו במשטרה מדוע ירצה כץ להפלילו. על "המחיר" הראייתי שבשמירה על זכות השתיקה אמר בית-משפט זה את הדברים הבאים: "אכן, זכות השתיקה עומדת לנאשם. אולם מששתק במקום שנתבקש הסבר, אין שתיקתו זו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו שיאמינו לו, כאשר יעלה את גירסתו לראשונה בשלב של עדויות הגנה. כאשר נאשם טוען לחפות מוחלטת, והוא מעומת על-ידי חוקריו במשטרה עם חומר המעיד על מעורבותו בפשע, כיצד יצפה שיאמינו לו, אם נמנע מלפקוח עיני חוקריו כשמטיחים הם בפניו את העובדות, הידועות להם מפי שותפו לעבירה והמסבכות אותו בכל אותן עבירות עצמן. בנסיבות כאלה יש בשתיקתו כדי להוות חיזוק מה לעדויות התביעה" (ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 788-789; ראו גם ע"פ 5730/96 ראובן גרציאני נ' מדנית ישראל (לא פורסם)). אין חולק על כך שעדותו של המערער הינה בגדר "עדות כבושה" היות והוא לא מסר את גרסתו בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. הלכה היא, כי ערכה הראייתי של עדות כבושה הינו מועט, כאשר לא ניתן הסבר מספק לכבישת העדות (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 284). בענייננו, לא נתן המערער הסבר מניח את הדעת לכך שהחליט לא לשתף פעולה עם חוקריו ולא למסור את גרסתו בעת חקירתו במשטרה. בנסיבות אלו, צדק בית-המשפט המחוזי בהעדיפו את גרסתו של כץ, כפי שהובעה בהודעתו הראשונה במשטרה, על-פני עדותו של המערער. 22. האם הימצאותו של המערער בקרית ים בשעת ביצוע השוד, ללא הסבר מניח את הדעת, די בה על מנת להוות חיזוק להודעתו של כץ במשטרה? כפי שנקבע בפסיקה, על-מנת שראיה תספק את דרישת ה"חיזוק", עליה לאמת את הראיה העיקרית: "ה"חיזוק" הנדרש על-פי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות וסעיף 54א לפקודה אינו מחייב תוספת ראייתית "מסבכת" דווקא, ודי בתוספת "מאמתת" בלבד. לפי גישה זו, אין הכרח שראיית חיזוק תצביע על מעורבותו של הנאשם בביצוע העבירה, ודי שתחזק את אימרת החוץ של העד על-ידי אישור פרט רלוונטי לעבירה באימרתו, אשר הנאשם מתכחש לה" (ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 65). אין ספק, כי נוכחותו של המערער בסמוך למקום ביצוע השוד, הינה פרט רלוונטי לעבירה, אשר המערער הכחישו, ולכן מהווה ראיה זו משום חיזוק. בחקירתו במשטרה הכחיש המערער, כי הסתובב אי פעם בקרית ים (הודעתו במשטרה מיום 21.3.05). אמנם, ניסה בעדותו להסביר את דבריו, וטען, כי התכוון לכך שהיה רק בחוף היום ולא הסתובב בתוך העיר, אך הסבר זה אינו מספק בעיני. שקריו של הנאשם בנוגע לנוכחותו בקרית ים מחזקים את חוסר מהימנותו ואף עולים עד כדי חיזוק להודעתו של כץ. 23. שוכנעתי, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. הודעתו הראשונה של כץ במשטרה מספקת גרסה אמינה לאשר אירע בעת ביצוע השוד ולא מצאתי לנכון להעדיף על פניה את גרסתו של המערער או את עדותו של כץ בבית-המשפט. דו"ח איכון השיחות המוכיח, כי המערער שהה בסמוך למקום ביצוע השוד בשעה בה בוצע, מהווה ראיה "מאמתת" המהווה דבר מה לחיזוק הראיה הראשית – הודעתו של כץ במשטרה. מעבר לכך, ניתן למצוא חיזוקים להודעה זו גם בשקריו של הנאשם לגבי נוכחותו בקרית ים וכן בכך שלא סיפק הסבר משכנע לכבישת עדותו. טענותיו הנוספות של המערער, ביחס לסתירות שלכאורה קיימות בגרסתו של כץ, אין בהן על מנת לפגום באמינותה של גרסה זו. אמנם, כץ אמר בהודעתו, כי הוא והמערער נסעו לכרמיאל לאחר ביצוע השוד, ואילו מדו"ח איכון השיחות של המערער ניתן ללמוד כי המערער נסע לכיוון יוקנעם, אך אין בכך על-מנת לשנות את המסקנה הברורה העולה מן הראיות המוצגות בתיק, והיא מעורבותו של המערער בביצוע השוד. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בהרשעתו של המערער. 24. לא מצאתי גם מקום להתערב בעונש אותו גזר בית-המשפט המחוזי על המערער. טענתו העיקרית של המערער לעניין העונש שהוטל עליו הינה, כי לא היה מקום להבחין בינו לבין כץ לעניין העונש שהוטל עליהם. אין בידי לקבל טענה זו. נסיבותיו האישיות של המערער שונות מאלו של כץ. למערער הרשעות קודמות רבות, הכוללות עבירות של גניבה, תקיפה והחזקת סמים מסוכנים, זאת בניגוד לכץ, אשר אין לו כלל הרשעות קודמות. זאת ועוד, כץ הודה במעשיו מיד עם מעצרו, בעוד המערער לא הודה במעשיו ולא הביע חרטה עד לכתיבת שורות אלו. לאור השוני בנסיבות, ההחלטה להקל בעונשו של כץ נסמכת על שיקולים לגיטימיים ואין בה כדי לפגוע בעקרון אחידות הענישה. אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים: ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ה בחשון תשס"ז (16.11.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת