פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3948/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3948/03 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ד' חשין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 383/01 שניתן ביום 3.3.03 על ידי כבוד השופטים ס' ג'ובראן, ר' שפירא ור' ש' צמח תאריך הישיבה: ז' בתמוז התשס"ו (03.07.06) בשם המערער: עו"ד רונן בנדל בשם המשיבה: עו"ד ליאנה מגד פסק-דין השופט ד' חשין: 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ס' ג'ובראן, ר' שפירא, ר' ש' צמח) בת"פ 383/01. בית המשפט הרשיע את המערער (ביום 16.1.2003) בעבירות שיוחסו לו בשלושה אישומים שונים. באישום הראשון הורשע המערער במספר רב של עבירות מין במשפחה (מעשי סדום בקטין, חלקם בעת היותו מתחת לגיל 14, וחלקם לאחר שהגיע לגיל 14), לפי סעיף 351(א) וסעיפים 351(ב), 347(ב) ו-345(א)(1)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). באישום השני הורשע המערער בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(1)(3) לחוק העונשין. באישום השלישי הורשע המערער בעבירה של מעשה מגונה בקטין בכוח, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין. בית המשפט גזר על המערער (ביום 3.3.2003) 18 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין, ולחלופין, נגד חומרת העונש. הצד השווה לעבירות אלו – שנעשו בשלושה קטינים שונים – הוא שימושו של המערער באורווה הנמצאת בחצר ביתו (להלן – האורווה) ובסוסים שברשותו, לצורך השגת קרבתם של הקטינים. עם זאת, התשתית העובדתית המתוארת בכל אישום שונה. המערער ערך את טיעוניו בהודעת הערעור בהתייחס לכל אישום בפני עצמו, לפי סדר הופעתו בכתב האישום. אף אני אלך בדרך זו ואדון בכל אישום בנפרד. בטרם אעבור להצגת האישומים ולדיון בהם, אציין כי המערער כפר בכל העובדות המפלילות שבכתב האישום והכחיש את כל העבירות שיוחסו לו. האישום הראשון 2. על פי האישום הראשון, בשנת 1993 או בסמוך לכך, הזמין המערער, יליד 1965, את אחיינו פ', יליד 1985, לרכב על סוס. משנכנסו פ' והמערער לאורווה, סגר המערער את הדלת, ניגש לפ' מאחור, הפשיט את מכנסיו תוך שהוא חוסם את פיו בידו, והחדיר את איבר מינו אל פי הטבעת של פ' עד שבא על סיפוקו, וזאת חרף התנגדותו של פ' (להלן – האירוע הראשון). לאחר אירוע זה ועד לחודש מרץ 2001, במועדים שונים ובמספר רב של הזדמנויות, הזמין המערער את פ' להיכנס לאורווה, הפשיטו ממכנסיו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של פ' עד שבא על סיפוקו, וזאת חרף התנגדותו של פ'. כן נטען באישום זה, כי בחודש מרץ 2001 הגיע פ' לבקר את סבתו, המתגוררת עם המערער, ונכנס לחדר בו שהה המערער לבד. המערער סגר את דלת החדר, התנפל על פ', השכיבו בכוח על הרצפה תוך מאבק שבמהלכו קרע את בגדיו של פ', והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של פ' (להלן – האירוע האחרון). בעדותו בפני בית המשפט, תיאר פ' (להלן גם - המתלונן) באופן מפורט את האירוע הראשון, בו המערער (דודו) תקף אותו לראשונה, בעת שהיה כבן 9-8 שנים. כן תיאר המתלונן בפירוט את האירוע האחרון, שהתרחש בחג הקורבן, בחודש מרץ 2001, בהיותו בן 16. אשר לאירועים נוספים, המתלונן אישר בעדותו את שאמר בהודעתו במשטרה: "הדוד מ' היה קורא לי מידי פעם לרכב על הסוס, והיה מקיים איתי יחסי מין, והיה מחדיר את איבר המין שלו לפי הטבעת שלי, וכל פעם היה מזהיר אותי לא לספר וזה נמשך מספר שנים" (עמ' 4 להכרעת הדין). בהודעתו במשטרה מיום 17.10.01 (ת/2) הכחיש המערער את טענות המתלונן, באומרו כי נראה לו "שהמתלונן השתגע". בתורו אחר מניע אפשרי לעלילה נגדו, טען תחילה המערער כי כשבועיים או שלושה טרם חקירתו (בתחילת אוקטובר 2001) ביקר בבית משפחת המתלונן (המצוי בסמוך לביתו); המתלונן ביקש ממנו 100 ש"ח לקניית טייפ לרכב, ומשלא נענה לבקשתו, איים עליו המתלונן ואמר לו: "אני עוד אסדר אותך". ואולם, בהודעה נוספת שמסר במשטרה, למחרת היום, חזר בו המערער מהודעתו הקודמת וציין כי לא פגש את המתלונן מזה כחצי שנה. 3. בהתייחסו למהימנות גרסתו של המתלונן, קבע בית משפט קמא: "בית המשפט יכול להתרשם ממהימנות עדותו של הקטין שהותיר בעדותו רושם חיובי, עדות שנשמעה כנה ואמינה, רציפה ועקבית, מעוגנת בסיטואציות ומפורטת תוך הפניות לדרך ביצוע העבירות ולתיאורים המיוחדים לכל אירוע" (עמ' 7 להכרעת הדין). לעדותו זו של המתלונן בפניו, צירף בית המשפט את עדותו של מדריך הנוער במעון בו שהה הקטין. לדברי המדריך, באוקטובר 2001 ראה את המתלונן במעון כשהוא בוכה ולחוץ, ולכן לקח אותו לשיחה בחדרו. אז סיפר המתלונן – לראשונה – על המעשים שהמערער ביצע בו מזה שנים. המדריך העיד שהמתלונן סיפר לו, בין היתר, על האירוע האחרון (בחג הקורבן) ועל פציעתו בכתף באירוע זה, בעת שניסה לברוח מהמערער. לעדות המתלונן צירף בית המשפט גם את עדות אימו, אשר סיפרה כי בחג הקורבן האמור הופיע המתלונן כשבגדיו קרועים ופצע בכתפו. העדה הוסיפה כי בכל פעם ששב המתלונן מבית המערער, בגדיו היו קרועים, באומרה כי לא שיערה שמדובר במעשים מיניים שהמערער מבצע בבנה. כן ציינה האם, שהיחסים עם המערער היו טובים. בית המשפט קבע כי "בעיקרה – עדותה היא עדות אמת, למרות שיש בה מידת מה של הפרזה וניפוח ... " (עמ' 8 להכרעת הדין). באשר לגרסתו של המערער, שהכחיש כאמור את כל המיוחס לו וטען כי מדובר בעלילה, קבע בית המשפט כי "דברי הנאשם לא הוכחו בראיות אחרות ונותרו כטענות בעלמא. גרסתו לא הייתה אמינה בעיני" (עמ' 29 להכרעת הדין). לאור ממצאי המהימנות וקביעותיו העובדתיות, סיכם בית המשפט כי מתקיימת תשתית עובדתית המחייבת את הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו באישום זה, וכי לא נותר כל ספק שהמערער אכן ביצע את העבירות, כפי שעלו מגרסתו של המתלונן. 4. המערער פותח את ערעורו על הרשעתו באמירה מקדימה, כי הוא ער להלכה שערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית. ואולם, טוען המערער, יש להפעיל הלכה זו גם בהתחשב בחריגים שנקבעו לה. בהתייחסו לאישום הראשון, טוען המערער כי בית משפט קמא בחן את החומר שהיה בפניו באופן בלתי מאוזן, התעלם מנדבכים שלמים של המסכת הראייתית, והסיק מסקנות בלתי הגיוניות וחסרות בסיס משפטי איתן. לטענתו, שגה בית המשפט בקובעו כי לא מצא שמץ של ראיה לכך שהייתה כוונה או סיבה להפליל את המערער או להעליל עליו עלילה. לטענת המערער, מדבריו של המתלונן ומעיתוי חשיפת הפרשה עולה, כי המתלונן העליל על דודו בשל כך שהוא עצמו הואשם בעבירות דומות והיה נתון בלחץ עקב ההמלצה על צו מעון שוועדת ההשמה נתנה בעניינו. המערער סבור כי "מבחן חומר הראיות" ו"מבחן ההיגיון" תומכים בעובדה (כלשונו) שהמתלונן בדה מליבו את המעשים שייחס לו. כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט בקובעו שהמתלונן נתן הסבר מתקבל על הדעת לכבישתה של עדותו משך שנים כה רבות. לטענת המערער, המתלונן היה נתון לטיפולם של גורמי רווחה פרק זמן נכבד, שבמהלכו קיים שיחות רבות עם קצינת מבחן. חרף זאת נמנע מלהזכיר בפניה, ולו פעם אחת, את המעשים שלטענתו נעשו בו. המערער מוסיף, כי חשיפת המקרה הנטען באישום השני, הייתה אף היא עשויה לשמש בידי המתלונן הזדמנות לחשוף את סיפורו, וחרף זאת הוא המשיך בכבישת עדותו. כן הצביע המערער על סתירות שונות בעדותו של המתלונן, כמו גם על חוסר הגיון בעדות המתלונן, בהתייחסו באופן ספציפי לתיאורם של האירוע הראשון והאירוע האחרון. בשולי הערעור אף העלה המערער טענה מקדמית של פגם בכתב האישום לגבי האישום הראשון. לטענתו, האישום לוקה בחסר, משום שאינו ספציפי בזמן. לדבריו, ציון פרק זמן של 8 שנים, כשמדובר בקרובי משפחה וכשמקום העבירה הוא בית המערער עצמו, מקשה עליו באיתור האירוע ובהצגת הגנתו, עד כדי אפשרות קיפוחה. המערער ער לכך שאין להעלות בערכאת הערעור טיעונים שלא הועלו בערכאה הדיונית, אולם לאור חשיבות העניין ולשם מניעת קיפוחו, ביקש, לפנים משורת הדין, לחרוג הפעם מהלכה זו. אל מול טענות אלה של המערער, טוענת המשיבה כי הערעור מכוון נגד ממצאי מהימנות שנקבעו בנחרצות בבית משפט קמא, וכי לא נמצאה כל עילה להתערבות בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. 5. אכן, כפי שהקדים המערער וציין, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת דרך כלל בממצאים העובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית. כלל זה מקבל משנה תוקף מקום בו העובדות נסובות בעיקרן על ממצאי מהימנות, שהערכאה הדיונית קבעה על בסיס התרשמותה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים שהופיעו בפניה. "הדבר נכון במיוחד כאשר, על פי הנטען, מדובר בקרבן עבירת מין. במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419, בעמ' 426-425, מפי השופטת חיות; וראו גם ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל נה(2) 918, בעמ' 924, מפי השופטת פרוקצ'יה). אולם, טוען המערער, הלכה זו חריגים לה, והוא מפנה לשניים מהם. האחד הוא, כאשר הקביעות העובדתיות אינן מבוססות על ממצאי מהימנות, אלא על שיקולים שבהגיון, שבאלו אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. החריג האחר עניינו בממצאי מהימנות שנקבעו על פי שיקולים בלתי סבירים, או שנקבעו תוך התעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל. אינני סבור כי בערעור שלפנינו התקיים אחד מהחריגים הללו. בפסק דינו המנומק התייחס בית משפט קמא לכל העדויות שנשמעו בפניו, תוך קביעת מידת המהימנות שייחס לכל אחד מהעדים המרכזיים. קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מעוגנות בממצאי מהימנות אלו, ולא בהסקת מסקנות הנסמכות על שיקולי הגיון. ממילא לא מתקיים בענייננו החריג הראשון, שהמערער טען לו. גם החריג השני אינו מתקיים במקרה שלפנינו. לא מצאתי כי שיקוליו של בית משפט קמא היו בלתי סבירים, או שהוא התעלם מגורם בעל משקל כלשהו בחומר הראיות. כאמור לעיל, פסק הדין בערכאה קמא מפורט היטב ודוחה את טענותיו של המערער אחת לאחת, כמו גם את גרסתו. 6. המערער טוען כי שגה בית המשפט בקביעתו שלא מצא ראיה כי הייתה כוונה להעליל על המערער. ברם, אף טענה זו מכוונת למעשה נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. בבכרו את עדות המתלונן על פני זו של המערער, ומשמצא תמיכה לעדות זו בראיות נוספות, קבע בית המשפט כי המעשים המיוחסים למערער אכן התרחשו, וכי אין המדובר בעלילה שנרקמה ממניעים כאלו ואחרים. אין מקום להתערבותנו, כערכאת ערעור, בקביעות אלו של בית משפט קמא. אף לגוף הטענה, "מבחן חומר הראיות" ו"מבחן ההגיון" (כלשונו של המערער) אינם תומכים בה. בחומר הראיות נמצאות טענות שונות של המערער בדבר ה"מניע לעלילה". כזכור, בהודעתו במשטרה (ת/2) טען המערער כי שבועיים או שלושה טרם חקירתו פגש את אחיינו המתלונן בבית הוריו, ושם התפתחה ביניהם מריבה שבסיומה הטיח האחרון: "אני עוד אסדר אותך". כפי שכבר צוין לעיל, בהודעה שנגבתה מהמערער למחרת היום (ת/3) הודה כי לא ראה את המתלונן מזה חמישה חודשים, וטען כי המריבה האמורה אירעה בחג הקורבן (חודש מרץ, כשבעה חודשים טרם החקירה). בעדותו בפני בית המשפט (עמ' 177 לפרוטוקול) ציין המערער כי אינו זוכר מתי אירעה מריבה זו. מקור שונה ונוסף לעלילה נגדו, העלה המערער בעדותו בבית משפט קמא, באומרו כי מקור זה הוא החוקר עיזאת "שהכניס לו [למתלונן] לראש דברים כאלה. הוא רצה להתנקם בי אחרי המקרה, הוא רצה להכניס אותי [ל]כלא" (עמ' 164). על כך העיר בית משפט קמא, כי אמירה זו אינה מקובלת עליו ואינה ראויה להתייחסות. על כל פנים, בחקירתו הנגדית נשאל המערער, מניין לו שהחוקר עיזאת הוא זה ש"הכניס לראש" של המתלונן מעשים שלא אירעו, והשיב כי אמו (סבתו של המתלונן) סיפרה לו כך (עמ' 172). המערער נמנע מלהעיד את אמו, וממילא לא הוכיח טענתו זו. מניע אחר שהמערער טען לו בבית משפט קמא היה, כי הורי המתלוננים שמו להם למטרה להרחיק את אורוות הסוסים מן המקום, ולפיכך הפלילו את המערער. בית משפט קמא קבע כי זו טענה מגוחכת, לא הגיונית ולא פרופורציונלית. בא כוח המערער, מצידו, העלה אף הוא מניע לעלילה, לפיו המתלונן טפל האשמות אלו על המערער משום שהוא עצמו הואשם במעשים דומים ורצה למלט עצמו מהעונש הצפוי לו. אף לטענה זו התייחס בית משפט קמא וקבע כי לא נמצא שמץ ראיה כי הייתה כוונה או סיבה להפליל את המערער, וכי גם סמיכות הזמנים בין ועדת ההשמה בעניינו של המתלונן לבין חשיפת הפרשה אין בה כדי לאמת את טענתו זו של המערער. נדמה כי ריבוי ה"מניעים לעלילה" – ארבעה, כפי שסקרתי לעיל – יותר משמעידים הם על מניע אמיתי לעלילה ועל ניסיונו של המתלונן להקל בדינו הוא, מעידים הם על העדר כל ממש בטענת העלילה שבפי המערער. מכל מקום, מארבעת המניעים הנטענים הללו, נותר בהודעת הערעור אך זה שהעלה בא כוחו של המערער, ואף הוא נבחן ונדחה כאמור על ידי בית משפט קמא. לדידי, "מבחן ההיגיון" גם הוא, כשלעצמו, אין די בו כדי ליתן ממשות להשערת בא כוח המערער, לפיה על מנת למלט עצמו מעונש של צו מעון, יפליל קטין את דודו ויביא במקרה זה לשליחתו למאסר לשנים רבות. לשון אחר, מבחן זה אינו מספיק במקרה זה כדי להפוך את מסקנותיו של בית משפט שנסמכות על מהימנות. 7. אף טענת המערער בדבר כבישת עדותו של המתלונן, דינה להידחות. בית משפט זה שב וציין כי "כבישת עדות אופיינית לקורבנות עבירות מין, על כן תלונה מאוחרת בעבירות מין אינה פוגעת במהימנות העדות" (ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(1) 684, בעמ' 692, מפי השופטת דורנר). ודאי שכך הם פני הדברים כאשר הקורבנות הם קטינים, ועל אחת כמה וכמה כאשר הפוגע הוא בן משפחתו של הקטין (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל נה(2) 918, בעמ' 926-925, מפי השופטת פרוקצ'יה). המתלונן אמר בעדותו כי פחד לספר על המעשים משום שחשש כי חשיפתם תגרום לסכסוכים בין המשפחות, בהוסיפו כי גם פחד מן המערער שהיכהו פעם אחת, וכי גם התבייש לספר על מעשים אלו. נימוקים אלו לכבישת העדות התקבלו על דעתו של בית המשפט קמא, בציינו כי המתלונן בא מ"חברה סגורה שבה כולם מכירים זה את זה, וההתמודדות היום יומית עם 'אות הקין' ... קשה, מבישה, מביכה ומצריכה תעצומות נפש, או לחלופין, כאב רב הגובר על כל שיקול אחר ומאלץ את הקורבן לחשוף את עצמו בנסיבות אלה" (עמ' 6 להכרעת הדין). נימוקים אלו יש בהם אכן כדי להסביר את כבישת עדותו של הקטין, והם מקובלים גם עלי כטעמים טובים המצדיקים את המהימנות שבית משפט קמא ייחס לעדותו, חרף הזמן שחלף מעת התרחשות האירועים. 8. לא מצאתי ממש בטענות המערער בדבר סתירות שונות העולות מעדותו של המתלונן. הסתירות עליהן הצביע המערער הינן מינוריות ואינן נוגעות למעשים עצמם. אין בכוחן של סתירות אלו להשמיט את הקרקע מתחת לעדותו של המתלונן, שבית המשפט מצא אותה אמינה וביכרה על פני עדות המערער. לעניין מהימנות עדותו של המתלונן, אוסיף, כי בית משפט קמא מצא חיזוק לאישום הראשון בהודעה שמסר אביו של המתלונן באישום השני (ת/34, מיום 18.10.2001; הכרעת הדין, עמ' 15-14). בהודעתו סיפר עד זה: "לפני כארבע שנים אני תפסתי את מ' [המערער] עם פ' [המתלונן באישום הראשון] בחדר שלו באורווה. אני לא ראיתי אותו מקיים יחסים אתו אלא שנכנסתי ופתאום ראיתי את פ' מרים את המכנסים שלו מהר כאשר הוא מופתע ומ' היה בפינה". אמנם, בעדותו בבית משפט חזר בו העד מכל מה שמסר בהודעתו במשטרה, אלא שבית משפט קמא ביכר את הודעתו על פני העדות בבית המשפט, כפי שעוד נראה להלן (במסגרת הדיון באישום השני). 9. ואחרון, שהוא בעצם ראשון – הטענה ה"מקדמית" שהמערער העלה בערעור. המערער טוען כי נפל פגם באישום הראשון. לטענתו, ניסוחו הכללי של אישום זה מקשה עליו באיתור האירוע ובהצגת הגנתו. בהיותה טענה מקדמית, שנקבעה ככזו בסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), מוטל היה על המערער לטעון אותה סמוך לאחר תחילת המשפט, עוד בטרם השיב לכתב האישום, ולא להעלותה לראשונה בערעור. סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי לא ניתן לטעון טענה זו בשלב אחר של המשפט, אלא ברשות בית המשפט. הלכה זו, טעמה ונימוקה עימה, כפי שהסביר הנשיא שמגר: "זאת ועוד, הסייג שעניינו מועד העלאת טענה לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (ראה סעיף 151 סיפא לחוק האמור) לא נקבע בעלמא, אלא הגיונו עמו: מי שמבקש לטעון נגד פגם או פסול, יעשה זאת על אתר. צריך להיות טעם סביר להשהיית כל התייחסות לפגם המתגלה באישום, כאשר במקום זאת מתקיים דיון באישום לגופו, ומועלה על ידי הנאשם טיעון ענייני לגבי עובדותיו; לכן דרוש אישורו של בית המשפט להעלאת הטענה בשלב מאוחר והאישור לא ינתן על ידי בית המשפט אם המדובר בפגם שולי וחסר השלכה על יכולת ההתגוננות של הנאשם; הוא שהיה כאן" (רע"פ 72/87 שקיר נ' מדינת ישראל ניתנה ביום 11.11.1987; וראו גם ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.3.2006, פיסקה 33 לפסק דינה של השופטת ארבל). בא כוח המערער מודע לכך שהחמיץ את השעה להעלות את טענת הפגם בכתב האישום. ואולם, כזכור, בשל חשיבות העניין ביקש להתיר לו להעלותה בשלב הערעור. אין אני נדרש לבקשתו זו של המערער, משום שלא מצאתי כי במקרה שלפנינו נפל פגם בכתב האישום. לצערי, המציאות מלמדת כי עבירות מהסוג שהמערער הורשע בהן – עבירות מין במשפחה – מתאפיינות בכך שאינן מצטמצמות דרך כלל למעשה בודד, כי אם למעשים רבים הנמשכים על פני תקופה ארוכה. בשל כך, לעיתים מן הנמנע – מפאת ריחוק הזמן וטיבם של המעשים, המתרחשים באין רואה – לציין בכתב האישום את פרטי האירועים והתביעה נאלצת לנקוט בלשון כללית. בית משפט זה כבר אמר את דברו בעניין דומה:"המעשים אשר יוחסו למערער בכתב האישום השתרעו על פני תקופה ארוכה, בלא שניתן היה לייחס מעשה מסוים למועד מסוים מדויק. בנסיבות אלו, תיאור המעשים המיוחסים לו, תוך ציון התקופה בהם בוצעו המעשים, עונה על דרישת סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982" (ע"פ 3273/93 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 3.10.1994, פיסקה 3 לפסק הדין, מפי השופט אור). מה גם, שהאישום הראשון כולל אירועים ספציפיים (הראשון והאחרון). משנדחו טענותיו של המערער, כמפורט לעיל, ממילא נדחה ערעורו על הרשעתו בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון. האישום השני 10. על פי האישום השני, בספטמבר 2001 או בסמוך לכך, קרא המערער לת', יליד 1995, המתגורר בשכנות למערער, וביקש ממנו לקנות לו שתיה קרה. משחזר ת' עם השתיה והביאה לבית המערער, הכניס המערער את ת' לאורווה ושם הפשיט ממנו את מכנסיו ותחתוניו. זאת, חרף צעקותיו של ת', אשר ניסה למנוע את הפשטתו. לאחר מכן, נשכב המערער על ת' והחל לחבקו ולנשקו. בשלב מסוים הצליח ת' (להלן גם – המתלונן) לחמוק מידיו של המערער ולהימלט. המערער הכחיש מעשים אלו וטען כי המניע לעלילה זו הוא מחלוקת שהייתה לו עם דודו של המתלונן, שהתנגד לרכיבתו של המתלונן על סוס ואף הכה את המתלונן בשל כך. 11. להוכחת האישום השני העידה התביעה את חוקרת הילדים, שאסרה על העדת המתלונן בבית המשפט. בחקירתו בפניה סיפר המתלונן (כבן 6 בעת האירוע) כי לאחר ששב משליחותו של המערער לקנות שתיה, הפשיטו המערער מכל בגדיו, שכב עליו, ו"... כששכב מעליי היה כבד, רטוב במים... ", חיבק אותו ונישקו. לבסוף הצליח המתלונן להימלט. החוקרת ציינה כי התרשמה שעדותו של המתלונן בפניה מהימנה "בסבירות טובה", בהסבירה בבית המשפט כי מבחינתה זאת הדרגה הכי גבוהה שנקבעת למהימנות. עד תביעה נוסף באישום זה היה אביו של המתלונן. בהודעתו במשטרה (ת/34), שניתנה ביום 18.10.2001, מסר העד כי בנו סיפר לו שנשלח על ידי המערער לקנות שתיה, ומשחזר אליו, הפשיטו המערער. בהודעתו ציין העד כי האמין לבנו באותה עת ואף התעמת בשל כך עם המערער. העד סירב להופיע לפני בית המשפט, והיה צורך לכפות את התייצבותו על ידי צו הבאה. על פי בקשת התביעה הוכרז כעד עוין. בעדותו בבית המשפט חזר בו מהודעתו במשטרה וטען כי הדברים שנרשמו בהודעה לא נאמרו מפיו. בית משפט קמא ציין כי ביום 23.10.2001 התקשר עד זה לתחנת המשטרה במקום מגוריו ודיבר עם עובד הנוער בתחנה. בשיחה זו, כפי שתועדה במזכר (ת/18), הלין העד על כך שהידיעה על פגיעת המערער בבנו נפוצה בשל פרסום שמו על ידי שוטרים, וכי הדבר מוציא שם רע לילד. בשיחה זו מסר העד, כי הוא ואשתו מסרבים להמשיך בתלונה וגם לא ייתנו לבנם להעיד. ביחס לעדותו של עד זה (לעומת הודעתו במשטרה) קבע בית המשפט כי "התחמקות העד, נסיונותיו להגן על הנאשם, תוך כדי אמירת אי אמת בבית המשפט, היו כה ברורים ועלובים ואין להכביר מילים באשר לכך" (עמ' 15 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי עדות האב דווקא מחזקת את עדותו של בנו המתלונן בפני חוקרת הילדים, ואף מהווה סיוע לעדותו. עד הגנה, ו', מסר בבית המשפט גרסה השונה מזו של המתלונן, אף שאישר כי בסמוך לאירוע אביו של המתלונן ודודו אכן טענו כלפי המערער כי "עשה משהו" לילד. בית המשפט ציין כי עדותו של עד זה מצטיירת כעדות מגמתית, שעיקרה עזרה לנאשם. בית המשפט קבע כי ניתוח העדויות והראיות והתרשמותו מהעדים, אינם מותירים ספק כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו באישום זה, וכי אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. 12. בערעורו על אישום זה, העלה המערער טענות שונות נגד עדותו של המתלונן הקטין בפני חוקרת הילדים. בראש ובראשונה, הדגיש המערער את עדות אביו של המתלונן: "אני יודע שהבן שלי משקר לפעמים". כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט בקובעו שעדות הקטין מהימנה בצורה סבירה. זאת, משום שמתחילת חקירתו של הקטין עולה כי הוא לא עמד "באופן התשאול ודרך התשאול", שהוא שלב מקדים והכרחי בחקירת ילדים. לטענתו, החוקרת עברה לחלק המהותי בחקירה, בלא שעמדה על כך שהקטין הבין במה מדובר. יתר על כן, לטענתו, בחקירה עצמה "זוהמה" עדותו של הקטין על ידי שאלות ספציפיות ומדריכות של חוקרת הילדים. לדבריו, עדות על "זיהום" החקירה ניתן למצוא בסתירות הרבות שבעדותו של הקטין. לאור דברים אלו, סבור המערער, כי לעדויות הקטינים בתיק זה אין "ערך הוכחתי גבוה", ובלעדיו אין לאפשר את השימוש החריג בעדויותיהם של הקטינים כעדויות מסייעות זו לזו. לצד דברים אלו, מלין המערער גם על כך שבית המשפט התעלם מעדותה של החוקרת, על פיה הקטין מעולם לא טען (בלשון המערער – "הודה") כי המערער החדיר בו את איבר מינו. המשיבה, מנגד, סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא ודוחה את טענותיו של המערער בדבר הדרכת המתלונן על ידי חוקרת הילדים. לטענתה, חקירת המתלונן התנהלה בדרך הרגילה בה מתנהלת חקירת ילדים. כן טוענת המשיבה, כי גרסאותיו של המערער אינן יכולות לעמוד. 13. אפתח בטענתו האחרונה של המערער ביחס לאישום זה. המערער טוען, כי בית המשפט התעלם מכך שהמתלונן מעולם לא אמר שהמערער החדיר בו את אבר מינו. טענה זו אינה מובנת לי כל צורכה, שהרי במסגרת אישום זה, המערער הואשם והורשע אך בביצוע מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, וממילא לא נדרש בית המשפט לעניין החדירה, שלא נטענה כלל. טענותיו האחרות של המערער בנוגע לאישום זה, עוסקות כולן בעדותו של המתלונן בפני חוקרת הילדים ובמהימנותה של עדות זו. בטרם אעבור לעדות המתלונן עצמו, אתעכב בקצרה על אמירה של אבי המתלונן בעדותו, שהמערער מייחס לה חשיבות רבה. כוונת הדברים היא לאמירת האב, כי הוא יודע שבנו משקר לפעמים. כבר ציינתי לעיל את התייחסותו השלילית (בלשון המעטה) של בית משפט קמא לעדותו של האב בפניו. לא נותר לי אלא לחזור ולהזכיר את המזכר (ת/18), ממנו עולה כי אנשים שונים פנו לאב בבקשה לבטל את התלונה וכי האב ביקש לבטלה עקב השם הרע שיצא לבנו המתלונן בעטיה. כלומר, האב אינו "עוקד את בנו" (כלשון בא כוח המערער) בכך שהוא טוען שבנו משקר לעיתים, אלא הוא מנסה למנוע הוצאת שם רע לבנו. לפיכך, איני סבור כי שגה בית משפט קמא בבכרו את הודעת האב במשטרה, המסייעת לעדות בנו, על פני עדותו בבית המשפט. 14. אפנה עתה לעדותו של המתלונן בפני חוקרת הילדים. עדות זו הוגשה לבית המשפט מכוח סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן – חוק הגנת ילדים). סעיף 11 לחוק זה קובע כי לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת. המערער טוען כנגד השימוש בעדותו של מי מהקטינים באישומים האחרים כראיה מסייעת לעדות המתלונן באישום הנוכחי. לטענתו, אף שהפסיקה הכירה באפשרות שעדויות קטינים ישמשו כסיוע האחת לשניה, הרי שנקבע כי שימוש כזה יעשה במקרים מיוחדים, ולא כדבר שבשגרה. כפי שציין בית משפט קמא, רק עדותו של המתלונן באישום השני, שנמסרה בפני חוקרת הילדים, טעונה סיוע, שכן המתלוננים האחרים העידו ישירות בפני בית המשפט. שתי ראיות סיוע מצא בית משפט קמא לעדות המתלונן. הסיוע האחד נמצא לו בעדויותיהם של אבי המתלונן, ח', ושל עד ההגנה ו', "אשר מאמתים את מצבו הנפשי של המתלונן סמוך לאירוע" (יוער, כי בטעות צוינה גם עדותה של אם המתלונן, על אף שזו לא העידה. אימו של המתלונן באישום השלישי היא שהעידה). עדויות אלו, שבית המשפט מצא בהן סיוע, עומדות בשלושת התנאים הנדרשים מראיית סיוע. הן באות ממקור נפרד ועצמאי; מסבכות, או לפחות נוטות לסבך את המערער באחריות לעבירה; ומתייחסות ל"נקודה" ממשית השנויה במחלוקת, קרי - במקרה שלפנינו: מצבו הנפשי של המתלונן לאחר האירוע והטחת ההאשמות במערער בסמוך מאוד לאירוע (לעניין ראיית סיוע, ראו ע"פ 7832/04 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.5.2006, פיסקה 3; ולעניין מצב נפשי של מתלונן (ובמיוחד קטין) בעבירת מין כראיית סיוע, ראו ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, בעמ' 693, וע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769, בעמ' 784). בעדותו הכחיש המערער כי אביו של המתלונן הטיח בו, ביום האירוע, כי ניסה להפשיט את בנו. אולם, אל מול עדות זו, עומדות ראיות אחרות. אביו של המתלונן מסר בהודעתו במשטרה, כי בנו בא וסיפר לו שהמערער רצה להוריד לו את המכנסים, וכי מיד לאחר מכן הלך עם בנו למערער והטיח בו דברים אלו, ואף בנו "אמר למ' בפנים" את אשר סיפר לו. גם עד ההגנה ו' אישר בעדותו שהמתלונן הגיע יחד עם אביו למערער, אם כי עד זה הכחיש שהעימות נסב אודות מעשים שהמערער עשה במתלונן. לצד עדויות אלו אודות העימות, סיפר האב בהודעתו על מצבו הנפשי של בנו: "הוא היה מבוהל וגם בוכה, ורואים שהוא מפוחד ועבר עליו מעשה מפחיד". אף עד ההגנה ו' אישר כי המתלונן בכה במעמד העימות: "הוא לא דיבר כלום, הוא בכה. רק בכה". בית המשפט המחוזי רשאי היה אפוא לראות בעדויות אלו, המתייחסות למצבו הנפשי של המתלונן, משום ראיית סיוע הנדרשת לעדותו של המתלונן בפני חוקרת הילדים. 15. ראיית סיוע נוספת נמצאה לו לבית המשפט בדמיון שבין עדויות המתלוננים: "העובדה העיקרית בתיק זה היא כי מדובר בשלושה מתלוננים שונים, המקרים המתוארים בכל אחד מהאישומים דומים. עדות מתלונן באישום אחד מסייעת לעדות האחר, מבלי שיהיה קשר ביניהם מלבד העובדה כי המדובר הוא בקטינים" (עמ' 28 להכרעת הדין). אכן, אף אני סבור כי עיון מדוקדק בעדויות השונות מחייב את המסקנה כי לפנינו "מעשים דומים" המאפשרים שימוש בעדויות הקטינים כראיות המסייעות זו לזו, ככל שהן טעונות סיוע. המערער רכש את אמונם של קטינים שונים ואת קרבתם באמצעות אורוות הסוסים שבבעלותו. הנה כך מתאר פ', המתלונן באישום הראשון, את האירוע בו תקף אותו המערער (דודו) בפעם הראשונה: "... אז דודי הביא סוס שחור חדש ... אמר לי בוא, תסתכל תראה את הסוס, אני רוצה לרכב עליו, אתה תרכב עליו, נכנסתי [לאורווה] כדי לראות את הסוס ולרכב עליו" (עמ' 101). ובהתייחסו למקרים נוספים סיפר המתלונן: "הכי הרבה זה [התקיפות – ד' ח'] היה בקיץ ... בחורף אנחנו לא מוציאים ולא רוכבים על סוסים, ולכן זה היה במיוחד בקיץ" (עמ' 106). אף המעשה בת', המתלונן השני, התרחש באורוותו של המערער. בהודעתו במשטרה סיפר אביו של מתלונן זה כי בנו "אוהב סוסים והיה הולך כל הזמן לראות את הסוסים באורווה של מ'" (ת/34, עמ' 1). גם המתלונן באישום השלישי (שטרם דנתי בו) העיד על המפגש הראשון שלו עם המערער: "... באחד הימים ראיתי סוסים למעלה, הלכתי כי אני אוהב סוסים, הלכתי לראות, ופגשתי את האיש הזה [המערער]" (עמ' 8), ובהמשך: "[המערער] נתן לי לעלות על הסוסים והתייחס אלי טוב" (עמ' 9). בהמשך עדותו תיאר המתלונן כיצד המערער הציע לו לבוא ולראות סוס חדש שקנה, ומשבא לאורווה, תקף אותו המערער (עמ' 11 ואילך). העדויות הללו חושפות קווי דמיון בהתנהגותו של המערער, המכניסים את המעשים המתוארים בהם לגדר "מעשים דומים". בתור שכאלו, בכוחם לשמש סיוע להודעת קטין שנגבתה בידי חוקר ילדים (וראו י' קדמי על הראיות (כרך א' תשס"ד), בעמ' 284-283, והאסמכתאות המובאות שם). באחד המקרים שבאו בפני בית משפט זה, בו נדונו עבירות דומות, מצא בית המשפט במעשים המגונים שביצע המערער שם בקטינים אחרים (אחייניו) משום סיוע מהותי לעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הנוער. זאת, בשל כך ש"בנוסף לקווי הדמיון הנובעים מביצוע מעשה מיני בילדים, מאופיינים מעשיו של המערער גם בקשר עם העיסוק בצילום, אשר כאמור, שימש אותו בשתי הפרשיות כתירוץ להתבודד עם קורבנותיו" (ע"פ 1326/02 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 4.4.2002; וראו גם ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 30.3.2005, פיסקה 20 לפסק הדין). אף במקרה שלפנינו, מלבד הדמיון בעצם ביצוע עבירות המין בקטינים, מאופיינים מעשיו של המערער בשימוש באורוות הסוסים, ובסוסים עצמם, ששימשו לו אמצעי להתחבב על הילדים ולזכות בקרבתם ובאמונם. 16. המערער טוען גם נגד עצם מהימנותה של עדות המתלונן. לטענתו, טעה בית משפט קמא כשקיבל את קביעת חוקרת הילדים, לפיה עדותו של הילד "מהימנה בצורה סבירה". כן טוען המערער, כי בית המשפט התעלם מהסתירות הרבות שבעדות המתלונן, כמו גם מכך שהעדות "זוהמה" על ידי שאלות חוקרת הילדים. אין בידי לקבל טענות אלו. 17. אשר למהימנות עדותו של המתלונן, הלכה פסוקה היא כי בית המשפט אינו כבול להתרשמותו של חוקר הילדים מעדותו של הקטין לפניו, אך התרשמות זו קבילה היא ויכולה לשמש את בית המשפט בקביעותיו (רע"פ 1947/92 כליפא נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 714; ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 21.3.2005, פיסקה 11). לא נמצאה לי כל עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, אשר סמך את קביעותיו בנוגע למהימנות עדותו של המתלונן גם על התרשמותה של חוקרת הילדים. באשר לטענת המערער בדבר סתירות בעדות הקטין, זו טענה המכוונת נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, וכאמור, לא נמצאה לי עילה להתערב בהן. לעניין טענת ה"זיהום" – אכן, יש ועדותו של קטין תיפסל בשל "זיהום" העדות. זו תהיה התוצאה, מקום בו הוכח ה"זיהום", בין אם ה"זיהום" מקורו בשאלות מדריכות יתר על המידה של חוקר הילדים ובין אם הוא נבע מהתערבות של גורם חיצוני לחקירה (ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, בעמ' 622 ואילך; וראו גם ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 30.3.2005). בית משפט קמא בחן את האפשרות שחוקרת הילדים "הדריכה" את הקטין, אך שלל אפשרות זו. בית המשפט קבע כי אין לראות בשאלותיה של החוקרת משום הדרכה, "אלא ניסיון להיאחז בקצה החוט שניתן כבר על ידי הקטין וזאת כדי לאפשר לו להמשיך בדבריו באורח חופשי, שאולי לא תיאר". מעיון בתמליל חקירתו של הקטין, ובמיוחד בקטעים שהפנה אליהם המערער בערעורו, אין עולה כי חוקרת הילדים שאלה "שאלות ספציפיות ומדריכות שפגעו ביושרה של החקירה". לטעמי, תיאורו של בית משפט קמא משקף נכון את אשר אירע בחקירה. החוקרת נעזרה במילים וביטויים שהקטין כבר השתמש בהם, על מנת לפתח את החקירה. כך, לדוגמה, לאחר שהקטין מספר כי "הרגשתי שרצה להפשיט לי את המכנסיים אך אני ברחתי", שואלת אותו החוקרת:"ספר לי הכל על זה שברחת". דוגמה נוספת – כאשר המתלונן מספר כי המתלונן "שכב מעליי היה כבד, רטוב במים ... והוא שכב מעליי", מבקשת החוקרת: "ספר לי הכל על זה שהיה מלא במים" (עמ' 9-8 לתמליל החקירה, ת/26). לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות אף את הערעור על ההרשעה בעבירה שבאישום השני. האישום השלישי 18. על פי האישום השלישי, רכש המערער את אמונו של נ', יליד 1986, המתגורר בקרבה למקום מגורי המערער, על ידי כך שהרשה לו לשחק ולרכב על הסוסים שברשותו. ביום 25.4.1998, מספר ימים לאחר שהכיר את נ' ורכש את אמונו, שוב הזמין המערער את נ' להסתובב עם הסוסים. משהגיעו לביתו של המערער והיו לבדם, תפס המערער את נ' ונישק אותו בכוח תוך החדרת לשונו לתוך פיו של נ'. לאחר מכן, תפס המערער את נ' מאחור, הוריד את מכנסיו ותחתוניו, נצמד אליו מאחוריו, כשהוא עירום בחלק גופו התחתון, וחיכך בכוח את איבר מינו בפי הטבעת של נ'. המערער הכחיש אף את העבירות שיוחסו לו באישום זה. בחקירתו במשטרה טען כי מדובר בנקמה מצד אביו של נ', המתנגד להימצאות הסוסים בקרבת ביתו. באישום זה, הקודם כרונולוגית לשני האישומים האחרים, נחקר המתלונן בשעתו בידי חוקרת ילדים. משלא אסרה על העדתו, שב והעיד בעת המשפט, ארבע שנים לאחר האירוע. בעדותו בבית המשפט תיאר נ' (להלן גם – המתלונן) כיצד התוודע למערער, בעת שהלך לראות את הסוסים. המתלונן זכר כי היה זה ביום חמישי בשבוע. המערער "התייחס אלי טוב" אמר, והוסיף כי המערער הזמינו לשוב למחרת. ואכן, ביום שלמחרת, יום שישי, שב המתלונן וכבר אז הרגיש באירוע חריג, בעת שהמערער התקרב אליו ונצמד אליו מאחור. המתלונן סיפר בעדותו כי בשעתו לא ייחס לאירוע זה משמעות שלילית. למחרת היום התרחש האירוע המתואר באישום השלישי, שלגביו סיפר המתלונן כי המערער אף החדיר בו את איבר מינו. העדרו של פרט זה מעדותו בפני חוקרת הילדים, הוסבר על ידי המתלונן בכך שהוא כנראה התבייש מהחוקרת. בית המשפט קבע כי עדותו של המתלונן מהימנה עליו, וכי היא עומדת היטב במבחן הפנימי של קוהרנטיות, הגיון והתייחסות לסיטואציות ולזמנים, ללא סטיות מהותיות. לעדות זו צירף בית המשפט את עדויותיהם של אבי המתלונן ואימו, וקבע כי הן מעניקות נופך נוסף לאמיתות תלונתו של המתלונן. בהתייחסו לעדות של עד הגנה, י', קבע בית המשפט כי עדותו היא "סלקטיבית", וכי נראה בבירור שהעד התחמק מאמירת דברים שלדעתו מזיקים למערער. עם זאת, קבע בית המשפט כי אף עדות זו מאשרת את גרסת המתלונן לפיה ביקש המערער להישאר לבד עם המתלונן בעת האירוע המתואר באישום זה. בית המשפט קבע, כי מכלול ראיות התביעה מראה שקיימת תשתית עובדתית להרשעת המערער בעבירות המיוחסות לו, וכי אין ספק שהוא ביצע את העבירות המיוחסות לו באישום זה. 19. בערעורו טוען המערער, כי אין לקבל את עדותו של המתלונן באישום זה כמהימנה, בשל הסתירות החוזרות ונשנות שבה. לטענתו, בעת האירוע ביום שישי (שאיננו האירוע נשוא האישום) נכח במקום עד ההגנה י', "הגורס כי לא ארעו דברים מעולם". גם ביחס לאירוע נשוא האישום, טוען המערער, כי יש להעדיף את גרסתו ואת גרסת י', על פני עדות המתלונן בבית המשפט, בהיותה, לטענתו, עדות כבושה. כן טוען המערער נגד העדפת עדות המתלונן בבית המשפט על פני עדותו המוקדמת, שנמסרה לחוקרת הילדים בסמוך לאירוע, ותמלילה הוגש לבית המשפט כמוצג הגנה (נ/1). המערער טוען, כי גם בעדויות הוריו של הקטין ישנן סתירות חוזרות ונשנות. טענה נוספת של המערער נוגעת לממצאים רפואיים, וליתר דיוק – להעדרם. לטענתו, בית המשפט התעלם מהעובדה כי על אף שהתלונה הוגשה באופן מיידי, לא הובאו ממצאים רפואיים לאישושה. 20. טענותיו השונות של המערער כלפי עדויות המתלונן והוריו, עיקרן בסתירות כאלו ואחרות שהמערער מצא בהן. טענות אלו דינן להידחות. לבד מכך שמדובר בטענות המכוונות נגד קביעות עובדתיות המבוססות על ממצאי מהימנות של בית משפט קמא, הרי שגם עיון בטענות גופן אינו מעלה כל עילה להתערבות בהן. בחנתי את הסתירות שבא כוח המערער טען להן, ולא מצאתי בהן סתירות "קיצוניות" או "חוזרות ונשנות". אף באשר להעדפת העדויות של המתלונן והוריו על פני עדותו של העד י', לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי "ניכר מדברי העד כי עדותו סלקטיבית, וכי הוא שוקל את דבריו על פי מידת התועלת או הנזק שעשויים להביא לנאשם" (עמ' 24 להכרעת הדין). 21. כאמור, המערער טוען כי עדות המתלונן בפני בית המשפט היא עדות כבושה. טענה זו דינה להידחות בשתיים. ראשית, כפי שכבר ציינתי במסגרת הדיון באישום הראשון, כבישת עדות אופיינית לקורבנות עבירות מין, ואין בה, כשלעצמה, כדי לפגום בעדות המתלונן. שנית, ובזה העיקר, איני סבור כי עדותו של המתלונן בפני בית המשפט היא עדות כבושה. עיקרי הדברים בעדותו של המתלונן כבר נמסרו סמוך מאוד לאירוע, בעדותו בפני חוקרת הילדים. ההבדלים בין פרטי העדויות – שאף המתלונן הודה בקיומם – אין בהם כדי להכתיר את עדותו בפני בית המשפט כעדות כבושה. להבדלים אלה ניתן הסבר על ידי המתלונן עצמו, שאמר כי התבייש מחוקרת הילדים. הסבר זה מתקבל על הדעת, בשים לב במיוחד לגילו של המתלונן באותה עת. העובדה כי המתלונן סיפר בעדותו בפני חוקרת הילדים שהמערער נישק אותו, אין בה כדי לשלול הסבר זה. קיים מרחק ניכר בין הבושה שילד עשוי לחוש בעת שהוא מספר לחוקרת כי גבר נישקו בכוח, לזו העלולה להתעורר בו אם יוסיף ויחשוף בפניה כי אותו גבר החדיר את איבר מינו לגופו. אשר לטענת המערער כנגד העדפת עדותו של המתלונן בפני בית המשפט על פני זו שמסר לחוקרת הילדים, אף היא דינה להידחות. אכן, עדות קטין בפני חוקר ילדים קבילה אף כאשר הקטין העיד לאחר מכן בפני בית המשפט (רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, בעמ' 400). אולם, אין בכך כדי למנוע מבית המשפט לבכר את העדות המאוחרת יותר, זו שניתנה בבית המשפט, בשל היותה "שלמה יותר" (שם, בעמ' 401). 22. ולבסוף – טענתו של המערער בדבר התעלמות בית המשפט מהיעדרם של ממצאים רפואיים. אכן, בהתייחסו לעניין זה גבי כל שלושת האישומים, ציין בית המשפט כי "באף אחד מהמקרים לא נמצאו ממצאים רפואיים על גופם של הקורבנות המצביעים במישרין על ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם" (עמ' 25 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף ופירט כי באישום הראשון הגיש המתלונן את תלונתו חודשים ושנים אחר קרות האירועים; באישום השני, אבי המתלונן (שכזכור, הוכרז עד עוין) סירב להעביר את ממצאי הבדיקה. לעומת זאת, בית המשפט לא פירט מדוע לא נמצאו ממצאים רפואיים באישום השלישי. מחקירתו הנגדית של המתלונן עולה, כי נערכה לו בדיקה רפואית (עמ' 35 לפרוטוקול). דא עקא, שממצאיה לא נמצאים בתיק המוצגים. משכך, אין באפשרותי להתייחס לטענת המערער, לפיה בבדיקה לא נמצא כל ממצא שיש בו כדי לאמת את עדות המתלונן בפני בית המשפט בדבר החדרת איבר מינו של המערער. ואולם, אפילו אצא מן ההנחה כי הבדיקה הרפואית לא העלתה ממצא התומך בעדות המתלונן, אין בכך, בשים לב למהימנות שבית המשפט ייחס לה, כדי להפחית מכוחה המפליל: "משנתן בית המשפט אמון מלא בגירסת המתלוננת ודחה את גירסת המערערים, אין בעובדה שלא נמצאו על גופה סימנים חיצוניים, כדי לפגוע בממצאים המפלילים של בית המשפט קמא" (ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, בעמ' 515). בית משפט קמא היה מודע, כאמור, להיעדרם של ממצאים רפואיים ושקל נתון זה יחד עם שאר הנתונים שהונחו בפניו. חרף זאת מצא כי יש להרשיע את המערער גם באישום זה, בהתבססו על התרשמותו מן העדויות שנשמעו בפניו ועל כל חומר הראיות שהוגש לו. לא ראיתי מקום להתערב בממצאיו ובקביעתו זו. אציע אפוא לחבריי לדחות את ערעורו של המערער גם על הרשעתו בעבירה שבאישום השלישי, וממילא לדחות את הערעור על הרשעתו בכל העבירות שבהן הואשם בשלושת האישומים. הערעור על גזר הדין 23. משדחינו את הערעור על הכרעת הדין, יש להידרש עתה לערעורו החלופי של המערער על חומרת העונש. על המערער נגזרו 20 שנות מאסר, מתוכן 18 שנים לריצוי בפועל. המערער מבקש להקל באופן משמעותי בחומרת עונשו, בטוענו כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לקולא לנסיבותיו האישיות וחרג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. המערער הגיש לנו מספר פסקי דין בעבירות מין, בהם נגזרו על נאשמים עונשים פחותים מזה שהושת עליו. המשיבה, מנגד, אף כי אישרה שהעונש אכן חמור, הוסיפה והטעימה שהוא הולם את חומרת מעשיו של המערער, בהזכירה כי אין המדובר במעשה בודד, אלא במספר מעשים. 24. לאחר שהתלבטתי בדבר, באתי למסקנה כי גם דינו של הערעור על גזר הדין להידחות. אמת, אין המדובר בעונש קל כלל וכלל. אולם, יש לזכור, כפי שהזכיר בית משפט קמא, כי 20 שנות מאסר הוא העונש הקבוע בחוק על אחת מן העבירות שבאישום הראשון, בו הורשע המערער (סעיף 351(א) לחוק העונשין). על חומרת המעשים שנעשו בקטינים, ועל הנזק שנגרם לקטינים אלו כתוצאה ממעשים אלו, מיותר להכביר מילים. בית משפט זה עמד, לא אחת, על מדיניות הענישה המחמירה שבה יש לנקוט בעבירות מין אשר בוצעו במספר קטינים (ראו, כדוגמה, בע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934, בעמ' 943 ואילך). אזכיר גם, כי קורבן האישום הראשון, בו מיוחסות למערער העבירות החמורות ביותר, הוא בן משפחתו של המערער. לפיכך, רלוונטיים לכאן דבריו של בית משפט זה, בהתייחס לעונש שיש להשית על נאשמים בעבירות מין כלפי בן משפחה: "בבואם לגזור את עונשו של אדם אשר הורשע בביצוע עבירות מין במשפחה, מצווים בתי-המשפט להעביר מסר ברור וחד-משמעי, שיהיה בו כדי להרתיע עבריינים בפועל ובכוח מפני מעשים מסוג זה, ויבטא הרחקה לתקופה ממושכת של העבריין מקורבן העבירה ומקורבנותיו הפוטנציאליים" (ע"פ 9969/01 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.10.2006, מפי הנשיאה ביניש). בהשיתו את העונש הכבד שהטיל על המערער בחר בית משפט קמא לבכר את ההגנה על קטינים על פני נסיבותיו האישיות של המערער, באומרו כי לא מצא נימוק של ממש לסטות ממדיניות הענישה הראויה. אף בפנינו לא נמצא נימוק מעין זה. אציע אפוא לחבריי לדחות אף את הערעור על גזר הדין. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, כ"ב בחשון תשס"ז (13.11.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03039480_F02.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il