שאדי סאלח נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3947/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3947/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: שאדי סאלח נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 1.4.2012 ועל גזר דין מיום 29.4.2012 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 50249-11-11 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיאה השופט א' שיף תאריך הישיבה: כ"ו בכסלו תשע"ג (10.12.12) בשם המערער: עו"ד עלי נאיף בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 1.4.2012 ועל גזר דין מיום 29.4.2012 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה, השופט א' שיף) בת"פ 50249-11-11. המערער הורשע בהצתה, לפי סעיף 448(א) סיפא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובהסגת גבול בכדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין. על המערער הושתו 14 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; 10 חודשי מאסר מותנה למשך שנתיים, לבל יעבור עבירה שבגינה הורשע או כל עבירת רכוש שהיא פשע ופיצוי לטובת חברת הסלולאר "פרטנר" בסך של 10,000 ש"ח. עובדות כתב האישום 1. ביום 12.11.2011 בסמוך לשעה 03:18 הגיע המערער ביחד עם אחר לאתר מגודר המכיל מבנה ובו אנטנה של חברת הסלולאר "פרטנר" בבית-ג'אן. המערער והאחר חתכו את הגדר המקיפה את האתר ונכנסו לאתר בכוונה להציתו. המערער והאחר שפכו בנזין במספר מוקדים שונים בתוך האתר. בהמשך לכך הופעלה מערכת הכיבוי באתר אשר נשלטת מרחוק ועם הפעלתה ברחו המערער והאחר מהאתר. כעבור כעשרים דקות, בסמוך לשעה 03:45, שבו ונכנסו המערער והאחר לשטח האתר והמשיכו לשפוך בנזין והציתו אותו במטרה לפגוע באתר. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמו נזקים לקירות האתר, לדלת ולגדר האתר וכן למערכת הכיבוי שהופעלה. משכך הואשם המערער בהצתה ובהסגת גבול בכדי לעבור עבירה. עיקרי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי עשה כן על יסוד מארג של ראיות נסיבתיות. בית המשפט המחוזי הטעים כי יתכן שכל ראיה נסיבתית כשלעצמה ניתנת להסבר כזה או אחר, אולם הצטברותן של הראיות הנסיבתיות והשתלבותן זו עם זו וזו בזו תומכות במסקנה האפשרית היחידה בדבר אשמתו של המערער בכל הנוגע לעבירות מושא כתב האישום שהוגש כנגדו. טענת האליבי והפרכתה 2. המערער טען כי במועד הרלבנטי אספו אותו חבריו בשעה 23:00 והם שהו יחדיו בביתו של חבר אחר. בית המשפט המחוזי דחה את טענת האליבי שהעלה המערער. בית המשפט המחוזי הדגיש כי ממחקרי התקשורת עולה תמונה לפיה במהלך הלילה נערכו 22 התקשרויות בין מכשיר הטלפון הסלולארי של המערער לבין מכשירי הטלפון הסלולאריים של חבריו ובעיקר בין חבריו לבין עצמם. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא סיפק הסבר משכנע לשאלה מדוע הוא וחבריו קיימו 22 התקשרויות ביניהם בעת ששהו, לטענתו, תחת אותה קורת גג. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי המערער לא זימן לעדות מי מחבריו על מנת להוכיח את טענת האליבי שהעלה והדבר פועל לחובתו. מכל הטעמים שלעיל קבע בית המשפט המחוזי כי טענת האליבי של המערער אינה מהימנה ולמעשה הופרכה באמצעות ראיה פוזיטיבית – מחקרי התקשורת. פרטי הלבוש של המצית דומים לפרטי הלבוש של המערער עת עוכב במחסום 3. בית המשפט המחוזי קבע כי קיים דמיון רב בין פרטי הלבוש של המצית כפי שנקלטו במצלמות האבטחה באתר לבין הבגדים אותם לבש המערער עת עוכב לחקירה במחסום כשהוא נוסע ברכב מזדה עם חבריו. יצויין כי ההצתה בוצעה באתר בין השעות 03:50-03:45. המערער עוכב במחסום זמן קצר לאחר מכן כשהוא נוסע ברכב המזדה בין השעות 04:15-04:10, במרחק של פחות מקילומטר וחצי מהאתר. המצית נראה בצילומים שנקלטו ממצלמות האבטחה כשהוא לובש חולצת אימונית כהה עם ברדס (קפוצ'ון), שבמרכזה המילה FOX בצבע בהיר ומתחתיה בצבצה גופייה לבנה; מכנס אימונית כהה ושרוך משתלשל מהחלק הקדמי העליון של המכנס. המצית נעל נעלי ספורט בהירות שחלקן התחתון הקרוב לסוליה הוא כהה. כשהמערער עוכב לחקירה במחסום, בסמוך לאחר ההצתה, נתפסו הבגדים אותם לבש לרבות נעליו: חולצת אימונית כהה עם ברדס, עם כיתוב בהיר (צהוב) מקדימה של המילה FOX; מכנסי אימונית שחורים עם שרוך; נעלי ספורט אפורות בהירות, שחלקן התחתון שחור. 4. בית המשפט המחוזי קבע כי בעובדה שאין ההתאמה מלאה בין פרטי הלבוש שנתפסו עם עיכובו של המערער לבין פרטי הלבוש של המצית כפי שאלו נקלטו במצלמות האבטחה, אין כדי לפגום בדמיון האמור. (א) השרוך המשתלשל ממכנסי האימונית כפי שצולם במצלמות האבטחה ארוך מהשרוך במכנסי האימונית שלבש המערער; בית המשפט המחוזי קבע כי שרוך במכנסי אימונית ניתן לקיצור ולהארכה במשיכתו, בהרחבה או בהצרה של החלק העליון במכנס. (ב) בצילומי מצלמות האבטחה בצבצה גופייה לבנה מתחת לחולצת האימונית של המצית. לטענת המערער הוא כלל לא לבש גופייה בעת עיכובו, זאת בהסתמך על עדותו של שוטר הסיור ראדי זידאן. בית המשפט המחוזי העדיף בנקודה זו את עדותו של מש"ק האבטחה ולרי פאר על פני גרסתו המתפתחת של ראדי. ולארי העיד כי ראה בעת עיכובו של המערער כי מתחת לאימונית בצבצה גופייה לבנה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אף אם לא היה מאמץ את עדותו של ולארי בנקודה זו, עדיין אין לקבל את עדותו של ראדי לפיה המערער לא לבש גופייה. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער עצמו לא מסר בעדותו בבית המשפט או בחקירתו במשטרה כי לא לבש גופייה. (ג) העדה אלית בן גרא, שבמסגרת תפקידה צפתה באירוע בזמן אמת דרך מצלמות האבטחה כשהיא יושבת בקרית הביטחון של חברת "פרטנר", העידה שהמצית לבש מכנסיים דמויי ג'ינס שכן הבחינה ב"תפרים"; ברם, כאשר המערער עוכב הוא לבש מכנסי אימונית. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ספק שהעדה טעתה שכן מסרט מצלמות האבטחה ברור לחלוטין שהמצית לבש מכנסי אימונית. בית המשפט המחוזי ציין כי גם השרוך המשתלשל ממכנסיו של המצית מחזק את המסקנה כי הוא לבש מכנסי אימונית. הימצאות שרידי בנזין בנעליו של המערער 5. בית המשפט המחוזי קבע כי באתר שהוצת הושאר ג'רקין שהבנזין שהיה בו שימש להצתה. על הג'רקין לא נמצאו טביעות אצבע. בנעלי המערער שנתפסו בסמוך למועד ההצתה נמצאו שרידי בנזין. לאחר שבוצעה בדיקה ראשונית בה נמצא "רמז" להימצאותם של שרידי בנזין בנעלי הספורט שנעל המערער, בוצעו בדיקות מעמיקות יותר בנעליים בהן נמצאו "שרידי בנזין מצומצמים". בבגדים שנתפסו עם עיכובו של המערער לא בוצעו בדיקות מעמיקות יותר שכן לאחר הבדיקה הראשונית שבוצעה נמצא לגביהם "רמז" חלש יותר. קצין המעבדה הסביר כי לא בוצעו בדיקות נוספות לבגדים בשל העומס הרב המוטל על המעבדה. מתשובותיו של קצין המעבדה עלה כי קיימת אפשרות ששרידי בנזין יישארו רק על נעלי המערער ולא על בגדיו בהתאם לכיוון הרוח ולכמות הבנזין שנשפך. 6. בית המשפט המחוזי דחה את הסבריו החלופיים של המערער להימצאות שרידי בנזין בנעליו. בחקירתו במשטרה (ת/9) השיב המערער כי מזה שבועיים הוא הולך עם הנעליים שנתפסו במקום עבודתו ולכן יכולים להיות הסברים שונים להימצאות שרידי הבנזין. בהודעה נוספת (ת/11) השיב המערער כי יתכן שבאותו יום מישהו אחר נעל את נעליו. בחקירתו הנגדית בבית המשפט השיב לראשונה כי לעיתים אביו משתמש בנעליו. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לקבל את גרסתו המתפתחת של המערער בנוגע להימצאות שרידי בנזין בנעליו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אם אביו משתמש בנעליו סביר להניח שהמערער היה מעלה הסבר זה כבר בחקירתו במשטרה. מעבר לכך הדגיש בית המשפט המחוזי כי המערער לא הביא לעדות את אביו באופן שפועל לחובתו. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי תשובתו של המערער לפיה יתכן שאביו נעל את נעליו נמסרה על ידו לאחר היסוס. בית המשפט המחוזי קבע כי אינו נותן אמון בהסברו החלופי של המערער. תפיסת המערער על ידי מש"ק האבטחה ולרי 7. ולרי, מש"ק האבטחה של הכפר בית ג'אן, הגיע לאתר בשעה 03:55. לטענתו הוא המתין במקום כחצי דקה עד דקה ולא ראה איש. על פי מצלמת האבטחה המערער והאחר חזרו לאתר בשעה 03:45, לאחר שנסיונם הראשון להצית את האתר כשל, המשיכו לשפוך בנזין בשטח האתר, שלחו בו אש ולאחר דקות ברחו מהמקום. ולרי השיב כי בהצטלבות הראשונה שלאחר מתחם האנטנה, 50 מ' מהזירה, ראה אורות רכב שעוזב את המקום ולכן נסע אחר הרכב משסבר שמדובר ברכב שנמלט מהזירה. בית המשפט המחוזי ציין כי דבריו של ולרי מתיישבים עם עדותה של אלית לפיה הבחינה במצלמת האבטחה באור נוסף חוץ מרכבו של ולרי וכי המצית והאחר ברחו מהאתר לכל היותר שתי דקות לפני הגעתו של ולרי, בעת שהעדה כבר יכולה הייתה לראות במצלמה את אורות רכבו של ולרי. בית המשפט המחוזי ציין כי הגם שאלית מסרה כי ולרי אמר לה שהבחין באנשים ליד הזירה, ולרי העיד שלא אמר לאלית דברים כגון דא. על יסוד אי התאמה זו בין העדויות ועל יסוד פער הזמנים בין מועד עזיבתם של המצית והאחר את הזירה לבין מועד הגעתו של ולרי לאתר, טען המערער כי לא ניתן לקבוע שולרי הבחין ברכב שנמלט מהזירה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בהדגישו כי ולרי המשיך בנסיעה אחר הרכב הנמלט מהאתר כדקה וחצי עד שלוש דקות מהרגע שהמציתים עזבו את האתר וראה את הרכב הנמלט במרחק של 72 מטרים מהזירה. בית המשפט הטעים כי היות שלא ידועה מהירות נסיעת הרכב הנמלט והאם עצר במהלך מנוסתו וכן מה הייתה מהירות נסיעתו של ולרי, אין בנתונים הנטענים על ידי המערער כדי לשלול את האפשרות שהרכב בו הבחין ולרי הוא הרכב שנמלט מהזירה. 8. ולרי העיד כי כאשר הרכב הנמלט יצא מדרך עפר ונכנס לכפר, בקטע כביש בו קיימת תאורת רחוב, הוא זיהה שצבעו של הרכב בורדו וכי מדובר ברכב עם חמש דלתות. בהמשך איבד ולרי קשר עין עם הרכב בשל מבנה הדרכים בכפר ולכן הוא ביצע תצפית תוך שהניח כי הרכב יצא בהמשך מאחת הפניות. בשעה 04:10 זיהה ולרי אורות של רכב המגיע מהכיוון בו איבד קשר עין עם רכב הבורדו. בחקירתו הנגדית בבית המשפט מסר ולרי כי זיהה שהרכב ירד מכיוון ביתו של פארס מנדו. הרכב שבו הבחין ולרי בשעה 04:10 היה הרכב שנעצר במחסום. מדובר ברכב מסוג מזדה, שאינו הרכב שנמלט מהזירה. ברכב ישבו חמישה נוסעים ביניהם המערער כשהוא לבוש בבגדים הדומים מאוד לבגדי המצית. ולרי העיד כי חלפה כרבע שעה מהרגע שבו איבד קשר עין עם הרכב הנמלט ועד שעצר את רכב המזדה וכי רכב המזדה היה הרכב היחיד שהבחין בו בפרק הזמן שבנדון בשעה לא שגרתית. 9. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי ציין כי מבדיקה שנערכה עלה שאיהאב סאלח, חברו של המערער, שאף הוא היה ברכב המזדה, הוא בעליו של רכב רנו מגאן בצבע אדום עם חמש דלתות. בית המשפט המחוזי קבע כי רכב הרנו אמנם היה מקולקל אך מהראיות עולה שניתן היה לנסוע בו בליל האירוע. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מהודעת אביו של איהאב עולה כי רכבו של איהב חנה אצל פארס מנדו, קרי באזור ממנו הגיע רכב המזדה שנעצר בהמשך במחסום. בית המשפט המחוזי הוסיף כי עולה ממחקרי התקשורת שסמוך לאחר מועד ההצתה ולפני תפיסתו של המערער החלו התקשרויות בין המערער לבין פארס מנדו וכן התקיימו ארבע שיחות מהטלפון הסלולארי של איהאב לזה של פארס מנדו בשעות הרלבנטיות לפנות בוקר. בית המשפט המחוזי הטעים כי רכבו של איהאב דומה דמיון רב לרכב שנצפה על ידי ולרי כשהוא נמלט מהאתר. לאור זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי בוסס קשר בין המצית לבין רכב הבורדו שנמלט מהאתר ורכב המזדה שנעצר במחסום כשהמערער נתפס בו, כרבע שעה לאחר ההצתה, במרחק של פחות מקילומטר ומחצה מהאתר, בשעת לילה מאוחרת ולא שגרתית כשבנעליו נמצאו שרידי בנזין ובגדיו דומים לבדי המצית. בית המשפט המחוזי הטעים כי אף בלא הוכחת זיקת המערער לרכב שנמלט מזירת האירוע יש די ראיות נסיבתיות להרשעתו: דמיון בפרטי הלבוש, הימצאות שרידי בנזין בנעליו, תפיסתו בסמיכות זמנים להצתה בשעה לא שגרתית במרחק של 1.5 ק"מ מהאתר והפרכת טענת האליבי. מחדלי חקירה 10. המערער טען, על בסיס עדותה של אלית כאמור, כי קיימים סרטונים וצילומים שלא הומצאו לו על ידי המאשימה. בית המשפט המחוזי לא קבע אם קיימים סרטונים וצילומים נוספים פרט לאלו שהומצאו על ידי חברת הסלולאר למשטרה. בית המשפט המחוזי קבע כי אף אם קיימים סרטונים וצילומים נוספים ואלו לא הועברו על ידי חברת "פרטנר" למשטרה, העדרם לא פגע בהגנת המערער. הטעם לכך הוא שבאמצעות הצילומים הנוספים, הנטענים, ביקש המערער להוכיח את טענתו כי אלית ראתה שהמצית לבש מכנסי ג'ינס או מכנסיים עם תפרים ולא מכנסי אימונית. אלא שבית המשפט המחוזי קבע כי עיון בצילומים הקיימים מעלה באופן חד משמעי כי אלית טעתה בפרט זה ולכן לא היה בצילומים נוספים, ככל שאלו קיימים, כדי לסייע למערער. 11. בנוסף לכך טען המערער כי כדי להוכיח שלבש גופייה לבנה מתחת לאימונית הייתה צריכה המשטרה לתפוס את הגופייה אך זו לא נתפסה. בית המשפט המחוזי קבע כי ראוי היה לתפוס את הגופייה הלבנה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קיבל את ההסבר לפיו המשטרה ביקשה לתפוס רק את בגדי המערער שבאו במגע עם בנזין כדי לשלוח אותם לבדיקה במעבדת חומרים וסימנים ומשלא נצפו בבגדיו התחתונים של המערער סימנים מיוחדים, אלו לא נתפסו. 12. זאת ועוד, טען המערער כי בבגדיו לא בוצעו בדיקות לאיתור חומר הכיבוי שהותז באתר. ממעבדת החומרים של משטרת ישראל נמסר כי מפאת עומס העבודה הבגדים לא נבדקו מאחר ולא נמצא עליהם כתם גדול. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם מוטב היה אילו גם בגדיו של המערער היו נבדקים פרט לנעליו, אך אין באי בדיקת הבגדים כדי לקפח הגנתו. בית המשפט המחוזי ציין כי מצילומי מצלמות האבטחה לא ניתן לדעת האם חומר הכיבוי פגע באופן ישיר במערער והאם היו צריכים להיוותר עליו שרידי החומר וכי הדבר מתיישב עם כך שעל בגדי המערער לא נמצא כתם גדול. גזר הדין 13. בית המשפט המחוזי הדגיש כי עבירת ההצתה חמורה שכן הנזק הפוטנציאלי הגלום בה הוא גדול לעיתים מעבר למה שהמצית מתכוון לגרום. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מעשיו של המערער חמורים לא רק בגין סכנת האש אלא גם בשל נזק שעלול היה להיגרם למנויי חברת הסלולאר כתוצאה מהוצאתה של האנטנה מכלל פעולה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הסנגור לפיה בשל ריחוק האתר מהכפר ובשל היות האנטנה מוצבת על תשתית כורכר לא טמנה ההצתה בחובה סכנה פוטנציאלית לאדם או לרכוש. בית המשפט המחוזי הטעים כי המערער גילה נחישות וחזר לאתר זמן קצר לאחר שניסיון ההצתה הראשון כשל. בית המשפט המחוזי ציין כי לקולא יש לשקול את גילו הצעיר, עברו הנורמטיבי ואת שירותו המצטיין של המערער ביחידה מבצעית בצה"ל ואת העובדה שבשל הרשעתו ייאלץ לסיים את שירותו בשב"ס אף שהיה מיועד לקידום. כן ציין בית המשפט המחוזי כי משפחתו הנורמטיבית של המערער תרמה רבות למדינת ישראל ונשמעו חוות דעת טובות לזכות המערער. כן הוסיף בית המשפט המחוזי כי יש להתחשב בתקופת מעצרו של המערער ובמעצר בית מלא בו שהה מחוץ לכפר. לאור כל האמור הושתו על המערער העונשים שפורטו ברישא. תמצית נימוקי הערעור 14. למעשה חוזר המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד עלי נאיף – על הטענות שהועלו על ידו בבית המשפט המחוזי. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי פרטי הלבוש של המצית דומים מאוד לפרטי הלבוש של המערער. בהקשר זה מפנה המערער: לעדותה של אלית בנוגע למכנסיו של המצית, לגביהם טענה כי ראתה "תפרים"; גופייה לבנה שנטען כי המצית לבש אך זו לא נתפסה; אי ההתאמה בין אורך שרוך מכנסיו לבין אורך שרוך מכנסי האימונית שלבש המצית. כמו כן טוען המערער כי בסרטון נראה כי המכנס מסתיר את שרוכי הנעליים ולכן לא ניתן היה לקבוע שיש דמיון בין נעלי המצית לבין הנעליים שנתפסו. זאת ועוד, טוען המערער כי חולצת אימונית עם ברדס ועליה הכיתוב "FOX" הינה חולצה נפוצה הנמצאת ברשותם של אנשים רבים. 15. עוד מוסיף המערער כי אמנם בנעליו נמצאו שרידי בנזין אך אלו היו מצומצמים. בנוסף לכך טוען המערער כי בבגדיו לא נמצאו שרידי בנזין. זאת ועוד, טוען המערער כי אלית העידה שראתה את המצית עובר בתוך ענן החומר שהותז באתר ומשכך היו צריכים להיוותר סימנים על בגדיו אם הוא אכן המצית. זאת ועוד, טוען המערער כי לא ניתן היה לקבוע שרכב הבורדו נמלט מזירת האירוע וכי עדותו של ולרי בהקשר זה היא עדות סברה. המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי לא ניתן היה לקבוע על יסוד הראיות כי רכב כלשהו נמלט מהזירה או כי המערער קשור לרכב הבורדו. בנוסף לכך טוען המערער כי טענת האליבי לא הופרכה ואף אם נמצא כי אינה מהימנה לא ניתן היה לקבוע שהיא הופרכה בראיות ישירות וחד משמעיות. 16. המערער מוסיף וטוען כי מחדלי החקירה קיפחו את הגנתו. בהקשר זה טוען המערער כי אלית העידה שקיימים סרטונים נוספים בהם צולם המצית מזווית שונה וקרובה יותר ואם צילומים אלו היו ממוצאים על ידי חברת הסלולאר למשטרה ובהמשך מועברים לידי ההגנה ניתן היה להוכיח כי מכנסיו של המצית אינם דומים למכנסיו של המערער. לסיכום טוען המערער כי הראיות הנסיבתיות שהציגה המאשימה אינן קושרות אותו לאירוע. 17. לחלופין, מבקש המערער להקל בעונש שהושת עליו כשהנימוקים לכך הם הלכה למעשה אותם הנימוקים שפורטו כנימוקים לקולא בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. תשובת המשיבה המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן – טוענת כי יש לדחות את הערעור על שני ראשיו. 18. המשיבה טוענת כי הרשעתו של המערער הושתתה על מארג של ראיות נסיבתיות כשהחוליה המרכזית בתצרף היא הדמיון הרב בין בגדי המצית לבין הבגדים אותם לבש המערער עת עוכב לחקירה, זמן לא רב לאחר ההצתה. המשיבה טוענת כי העיקרי בין פריטי הלבוש שיוצר את הדמיון האמור הוא חולצת האימונית עם הברדס בצבע כהה עם כיתוב בהיר במרכזו "FOX". כמו כן טוענת המשיבה כי עיון בצילום מצלמת האבטחה מצביע על דמיון כמעט מוחלט בין מכנסי המצית למכנסיו של המערער ודמיון זה מתחזק בכך שגם בצילום רואים כי מהחלק העליון של המכנס משתלשל שרוך. עובדה זו היא שהביאה את בית המשפט המחוזי לקבוע כי אלית, הבקרית, טעתה לסבור כי ראתה מכנס דמוי ג'ינס עם תפרים. המשיבה טוענת כי היא אינה יודעת על קיומם של סרטונים נוספים וכי המאשימה המציאה למערער את כל הסרטונים שנמסרו לה מחברת "פרטנר" (בסוגיה זו התנהל שיג ושיח במהלך הדיון לפנינו ולכך אזקק בהמשך דבריי). בהקשר לדמיון הרב בין פרטי הלבוש הוסיפה המשיבה וציינה את הדמיון בנוגע לנעליים. באשר לגופייה הלבנה שלבש המצית, טענה המשיבה כי בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה ממצא מהימנות והעדיף את גרסתו של ולרי על פני גרסתו של ראדי. כמו כן ציינה המשיבה בהקשר זה כי על פי התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי, לפני תפיסתו של המערער הוא שהה בבית ממנו יצא רכב המזדה ומשכך בהחלט יתכן כי המערער הוריד את הגופייה טרם עוכב לחקירה. 19. בנוסף לדמיון הרב בין פריטי הלבוש מציינת המשיבה כי בנעליו של המערער נמצאו שרידי בנזין. המשיבה מטעימה כי עורך חוות הדעת מטעם המעבדה המשטרתית העיד בבית המשפט ומסקנתו החד משמעית הייתה כי לאחר ביצוע הבדיקות המעמיקות יותר בנעליו של המערער נמצאו בהם שרידי בנזין בניגוד לבדיקה הראשונית בה היו סימנים חלשים יותר. המשיבה מדגישה כי לא הובאה חוות דעת נגדית מטעם המערער בעניין זה. באשר לאי ביצוע בדיקות מעמיקות יותר בבגדי המערער, הסבירה המשיבה כי מדובר בהחלטה שקיבלה המעבדה לחומרים וסימנים בהתחשב בעומס העבודה בו היא נתונה ולאור סדרי העדיפויות שאותם היא קובעת, מאחר ועל בגדיו של המערער לא היו כתמים נראים לעין. ראיה נסיבתית נוספת אותה מציינת המשיבה היא עדותו של ולרי באשר לנסיבות המרדף שערך אחר רכב הבורדו, הנתמכות בעדותה של אלית, והתצפית שביצע עד ללכידת רכב המזדה. כמו כן טענה המשיבה כי בהכרעת הדין פורטו הראיות הקושרות את המערער לרכב הבורדו ורכב המזדה לרבות השיחות שהתקיימו באמצעות הטלפונים הסלולאריים בסמוך לאחר ההצתה בין חבריו של המערער לבין עצמם ובין המערער לבין חבריו. בהקשר זה מוסיפה המשיבה כי דו"חות האיכון הסלולארי מהווים ראיה פוזיטיבית המפריכה את האליבי הנטען, שכן אין הסבר סביר להתקיימותן של שיחות אלה אם אכן שהו המערער וחבריו תחת אותה קורת גג בזמן הרלבנטי. המשיבה טוענת כי הפרכת טענת האליבי באמצעות דו"חות האיכון עולה כדי תוספת ראייתית מסבכת מסוג סיוע. בשל כל הטעמים דלעיל מבקשת המשיבה לדחות את הערעור על הכרעת הדין. 20. באשר לערעור על חומרת העונש; טוענת המשיבה כי אין כל הצדקה להתערב בגזר דינו המידתי, המנומק והסביר של בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 21. לאחר שעיינו בנימוקי הערעור והאזנו בקשב רב להשלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה – לאחר בדיקת תיק המוצגים – כי דין הערעור על שני ראשיו להידחות וכך אמליץ לחבריי לעשות. הערעור כנגד הכרעת הדין 22. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת על מארג של ראיות נסיבתיות. משכך, תחילה תובא להלן תמצית המסגרת הנורמטיבית המסדירה הרשעה בפלילים על יסוד מארג של ראיות נסיבתיות. מיד לאחר מכן אדון ביישום הכללים האמורים על נסיבות המקרה דנן תוך שאצביע על כך שבהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי יושמו כללים אלו כנדרש, בכפוף למספר הערות. הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות – המסגרת הנורמטיבית בתמצית 23. בפרשות קודמות עמדתי על הכללים המסדירים הרשעה על יסוד מארג של ראיות נסיבתיות בהתאם להלכות שהתגבשו בפסיקתו של בית משפט זה [ראו למשל לאחרונה: ע"פ 9710/10 הילל נ' מדינת ישראל (7.11.2012)]. משכך, אסתפק בהבאת תמצית הכללים. כאמור, הכללים המחייבים בבחינתן של ראיות נסיבתיות הם בגדר הלכה מושרשת וידועה היטב [ראו למשל: ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980)]. 24. כידוע, ראיה נסיבתית נבדלת מן הראיה הישירה בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות השנויות במחלוקת אלא היא מוכיחה קיומה של נסיבה שעל פיה ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה אשר הוכחתה נדרשת. הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות אפשרית אם המסקנה המרשיעה העולה מהן היא שגוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית כך שלא נותרת כל מסקנה סבירה אחרת [ראו למשל: ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570 (1993); ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (27.4.2009); ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (22.4.2010) (להלן: עניין רבינוביץ)]. הרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר גם אם כל אחת מהן בנפרד אינה מספיקה לצורך הרשעה, משקלן המצטבר מגבש תשתית ראייתית מספקת [ראו למשל ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293, 303-302 (1985)]. מזומנות ראיה נסיבתית היא חלק מפסיפס אשר רק התבוננות אינטגרטיבית בכל חלקיו משלימה את התמונה העובדתית לכדי מסכת שלמה וקוהרנטית. לעתים קשה לבודד כל חוליה מתצרף הראיות, אך גם אין כל צורך בכך, אלא יש לבחון את הדברים בראיה כוללת ומקיפה [ראו חוות דעתי בע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל (24.1.2011), פסקה 5]. 25. כפי שעמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745 (2004) (להלן: עניין פון וייזל), בחינתן של ראיות נסיבתיות נעשית בהליך שבמישור העיוני ניתן לסווגו לשלושה שלבים: "בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם" (שם, בעמ' 754). לאחר שסקרתי את תמצית הכללים שעל פיהם מתאפשרת הרשעה בפלילים על יסוד מארג של ראיות נסיבתיות, אבחן עתה האם בית המשפט המחוזי הנכבד יישם במקרה דנן את הכללים האמורים כנדרש בהכרעת דינו. מן הכלל אל הפרט 26. כאמור, מסקנתי היא כי בהכרעת דינו יישם בית המשפט המחוזי את הכללים האמורים היטב, בכפוף למספר הערות שאין בהן כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע – הרשעת המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום שהוגש כנגדו. הדמיון לבגדי המצית 27. כעולה מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ומתשובת המשיבה בערעור – החוליה המרכזית בתצרף הראיות הנסיבתיות במקרה דנן היא הדמיון בין בגדי המצית לבין בגדיו של המערער עמם נתפס כשהוא נוסע ברכב המזדה שנעצר במחסום. אף אני עיינתי בתצלומים הרלבנטיים מתוך תיק המוצגים בהם תועדו עליונית האימונית עם הברדס שלבש המערער כשבמרכזה הכיתוב "FOX" ונעלי הספורט שנעל המערער עת עוכב לחקירה (ת/28). כמו כן, צפיתי בסרטוני מצלמות האבטחה באתר (ת/15). בנוסף, עיינתי בתצלומים שהופקו מהם (ת/16) ובחנתי את: המכנסיים עצמם (ת/60); עליונית האימונית (ת/59) ונעלי הספורט (ת/58). חשוב לציין, וזאת אף הדגיש בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, סרטוני מצלמות האבטחה, התצלומים שהופקו מהם ותצלומי פירטי הלבוש של המערער בתיק המוצגים הם בגווני שחור-לבן. כן יש לציין כי המצית והאחר מצולמים בסרטונים כשהם רעולי פנים. עוד יצויין כי בת/28 אין תצלום של המכנסיים שלבש המערער, אך כאמור בחנתי את המכנסיים עצמם (ת/60). בסרטוני מצלמות האבטחה (ת/15) ובתצלומים שהופקו מהם (ת/16) ניתן להבחין בכך שעליונית האימונית עם הברדס שלבש המצית היא בצבע כהה ובמרכזה הכיתוב "FOX" בצבע בהיר. מאפיינים אלו מתקיימים בעליונית האימונית עם הברדס שלבש המערער עת נעצר במחסום ועוכב לחקירה כפי שהתרשמתי מתצלומי פריטי הלבוש של המערער (ת/28). זאת ועוד, חרף העובדה שבסרטוני מצלמת האבטחה לא ניתן להבחין בשרוכי נעלי הספורט שנעל המצית, ניתן לראות היטב שהחלק העליון והחלק הצדדי של נעלי הספורט אותם נעל המצית הם בצבע אפור בהיר ואילו הסוליה היא בצבע כהה/שחור, בדומה לגוני נעליו של המערער. כאשר השוויתי בין ת/15, ת/16 ו-ת/28 מצאתי מאפיין משותף נוסף והוא צורתו המעוקלת של קו הגבול בין החלק העליון והצדדי של הנעל לבין הסוליה הכהה. מאפיין דומה נוסף הוא החלק הקדמי העליון בקצה נעלי הספורט שהוא בעל גוון כהה יותר ובעל צורה ייחודית. 28. לאחר שצפיתי בסרטוני מצלמות האבטחה (ת/15) ובתצלומים שהופקו מהם (ת/16), אותם השוויתי למכנסיו של המערער (ת/60), מצאתי כי ניתן היה לקבוע שמכנסי המצית דומים למכנסיו של המערער. איני סבור כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו זו. יחד עם זאת, בשל העובדה כי מדובר בסרטונים ותצלומים שהם בגווני שחור-לבן, ברזולוציה, קונטרסט ואיכות שאינם מן המשופרים ביותר, ובהתחשב בעדותה של אלית כי קיימים סרטונים נוספים שלא הוגשו, סבורני כי רצוי היה שלא לקבוע ממצא לפיו אין כל ספק שמדובר באותו מכנס שלבש המצית. כאמור, בעדותה מסרה אלית כי קיימים סרטונים נוספים מזווית אחרת וקרובה יותר בהם נראים "תפרים" במכנסיו של המצית מה שהביא אותה לידי מסקנה כי מדובר במכנסיים שונים. לאור העובדה כי בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא עובדתי לפיו אין סרטונים נוספים כאמור איני סבור שקיימת תשתית עובדתית מספקת התומכת בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי אלית טעתה לסבור שמכנסי המערער הם לא המכנסיים שלבש המצית. כזכור, אלית העידה בבית המשפט כי מכנסי המערער (ת/60) אינם דומים למכנסי המצית שכן במכנסי המצית ניכרו "תפרים" בהם ניתן היה להבחין בסרטונים שצילמו את המצית מזווית שונה וממרחק קצר יותר: "ש. אני מראה לך את מכנסי הטרנינג ת/60. האם יכול להיות שאלו המכנסיים שראית? ת. זה יכול להיות כי אני רואה בשחור-לבן, אבל החשוד עם הסווטשרט של FOX ראיתי שבמכנסיו היו תפרים בצידי הגוף. אני רואה את זה בשחור-לבן חשוך אז עכשיו נראה לי שת/60 זה לא המכנסיים שלבש אותו אדם שהיתה לו חולצה עם כיתוב ה-FOX" (עמ' 12 לפרוטוקול). בהמשך לכך הפנה בית המשפט שאלה לאלית: "מה זה התפרים בדיסק (ת/15) שאת מתכוונת אליהם?". אלית השיבה: "לא נראה לי שזה בסרטון הזה, יש סרטונים שהם יותר קרובים. בת/15 שאתה מקרין לי, לא רואים כלל את התפרים במכנסיים. יש תמונות שהן יותר גדולות ויותר מפוקסות ורואים את האדם ממש צמוד למצלמה" (עמ' 13 לפרוטוקול) [ההדגשה אינה במקור – י.ד.]. ברם, כאמור בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא עובדתי לפיו אין סרטונים נוספים שלא הומצאו למאשימה ולמערער ואף המשיבה טענה לפנינו כי אינה יודעת אם ישנם סרטונים וצילומים נוספים. מנגד כאמור, עומדת עדותה של אלית כי קיימים סרטונים נוספים ברזולוציה טובה יותר בהם ניתן להבחין ב"תפרים" וכי מכנסי המערער שונים מהמכנסיים שלבש המצית. משכך, ולאור עדותה של אלית – שהייתה האדם הראשון שראה את הנעשה באתר בזמן אמת ולא נקבע לגביה ממצא מהימנות שלילי – לא ניתן לשלול קיומם של סרטונים וצילומים נוספים בהם נראה המצית מזווית שונה וקרובה יותר כשהוא לובש מכנסיים שונים מת/60. לא מצאתי בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי נימוק מדוע לא ניתן היה להסתמך על עדותה של אלית שהיא עדה אובייקטיבית אשר אין לה אינטרס זר, ובמיוחד שמדובר בגורם מקצועי בעל ניסיון בצפייה בסרטונים ממצלמות אבטחה באתר. מודע אני לכך שקביעתי דנן עולה כדי התערבות בממצא עובדתי שקבעה הערכאה הדיונית, דבר שייעשה במקרים חריגים ומצומצמים. ואולם, בנסיבות העניין סבורני כי התקיים החריג שהוכר בפסיקה לכלל אי ההתערבות [ראו והשוו לאחרונה: ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012), פסקאות 45-44 (להלן: עניין חזיזה)], שכן לטעמי התשתית הראייתית שהובאה לפני הערכאה הדיונית לא איפשרה לה לקבוע ממצא לפיו אלית טעתה כשסברה כי ראתה "תפרים" במכנסי המצית. בנוסף לכך, חשוב להדגיש כי כשקבע בית המשפט המחוזי את הממצא לפיו אלית טעתה, הוא לא עשה שימוש בממצאי מהימנות אלא הסתמך על השוואה בין הסרטונים והתצלומים לבין מכנסי המערער. לכן, לבית המשפט המחוזי אין בנסיבות העניין כל יתרון על פני ערכאת הערעור שכן המוצגים עליהם הסתמכה הערכאה הדיונית כדי לבסס את הממצא שבנדון הובאו לפנינו ויכולנו להתרשם מהם באותה מידה. 29. יחד עם זאת, אין בדברי האמורים כדי לשנות את התוצאה בעניינו של המערער. סבורני כי גם אם נאמץ את עדותה של אלית לפיה מכנסי המצית אינם דומים למכנסי המערער, אין בכך כדי לערער את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומו של דמיון בין פריטי הלבוש של המצית לבין פריטי הלבוש של המערער. השאלה שצריך שתשאל היא לא מה שונה או מה חסר בפריטי הלבוש של המערער בהשוואה לאלו של המצית, אלא האם הראיות הקיימות מצביעות על דמיון בפריטי הלבוש. הדגש צריך שיושם על "היש הראייתי" כשבית המשפט שואל עצמו האם בראיות שהוצגו על ידי המאשימה יש די כדי לבסס הרשעה מעבר לספק סביר [ראו והשוו: פסק דינו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006), פסקה ז(2) (להלן: עניין אלחורטי)]. כנגזרת מעקרון זה נקבע למשל הכלל הידוע לפיו אין לייחס משקל לעובדת היעדרה של ראיה פורנזית כגון טביעת אצבע, אך מנגד יש ליתן משקל להימצאותה של ראיה פורנזית הקושרת את החשוד לזירה [ראו למשל: ע"פ 5724/95 אבו דחל נ' מדינת ישראל (12.5.1996); חוות דעתו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (30.5.2012), פסקה יט]. בשים לב לעקרון לפיו יש להתמקד ב"יש הראייתי", בחוות דעתנו בעניין רבינוביץ השופטת מ' נאור ואנוכי הדגשנו בהקשר להרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות כי: "מלאכת הרכבת התמונה הכוללת המצטיירת מן הראיות, איננה מחייבת שכל אבני תמונת ההרכבה 'יימצאו' ויונחו במקומן. די בכך שהמעיין בתמונה המורכבת מאבני תמונת ההרכבה הקיימות, אף שאינן מלאות, יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. די בכך שבית המשפט הקובע את העובדות, אף שלא כל רכיביה של תמונת ההרכבה מצויים לנגד עיניו, יהיה מסוגל להרכיב את חלקיה המהותיים של התמונה, אף שלא את התמונה המלאה לפרטי פרטיה" (שם, פסקה 50). זאת ועוד, גם אם היה נקבע באופן פוזיטיבי, ולא נקבע, כי המצית לבש מכנס שונה מזה שלבש המערער, לא היה בכך כדי לשנות את מצבו של המערער שכן ניתן למצוא לכך הסברים אפשריים המתיישבים עם ניסיון החיים והשכל הישר, מבחני עזר המשמשים את בית המשפט בהערכתו את מארג הראיות הנסיבתיות. סבורני כי גם אם לא נביא בחשבון את מכנסי המצית עדיין ניתן לקבוע כי מתקיים דמיון מספק בין בגדי המצית לבין בגדי המערער. דמיון זה מתבטא בעליונית האימונית הכהה עם הברדס שבמרכזה הכיתוב הבהיר "FOX" ובנעלי הספורט. אכן, אין לשלול את טענת המערער לפיה מדובר בעליונית נפוצה. אלא שלטענה זו – שמטרתה לבסס מקריות בדמיון הנוגע לעליונית שעליה הכיתוב "FOX" – אין לתת משקל ממשי בנסיבות העניין היות שהמערער נעצר זמן קצר לאחר ההצתה, מרחק לא גדול מהאתר שהוצת, בשעת לילה מאוחרת ולא שגרתית, כאשר בנעליו נמצאו שרידי בנזין. כמו כן קיימות כנגד המערער ראיות נסיבתיות נוספות, אליהן אתייחס להלן, המסבכות אותו באירוע מושא כתב האישום ואשר לאורן לא ניתן לטעון למקריות. 30. טענה נוספת בפי המערער היא שלא נתפסה עליו או ברשותו הגופייה הלבנה אותה לבש המצית. טענה זו משמשת את המערער בשתי חזיתות: האחת, כדי לבסס שוני בין בגדיו לבין בגדי המצית; השנייה, כטענה למחדל חקירתי שקיפח את הגנתו. הטענה בדבר מחדל חקירתי תידון להלן בתת הפרק בו אזקק לטענות המערער בדבר מחדלי חקירה. ברם, המערער אינו יכול להיבנות מאי תפיסת הגופייה הלבנה כדי להוכיח אי התאמה בפריטי הלבוש, שכן בעניין זה העדיף בית המשפט המחוזי את גרסתו של ולרי – לפיה מתחת לעליונית האימונית בצבצה גופייה לבנה – על יסוד ממצאי מהימנות, לאורם דחה את גרסתו המתפתחת של ראדי. בהעדיפו את גרסתו של ולרי, בית המשפט המחוזי ציין כי לא נעלמה מעיניו העובדה שולרי טען שבעליונית היה פתח בצורת V ממנו בצבצה הגופייה הלבנה, חרף העובדה כי לא היה בעליונית פתח בצורת V. בממצא מהימנות זה אין מקום להתערב לאחר שהערכאה הדיונית התרשמה מהעדים באופן בלתי אמצעי. זאת ועוד, כאמור הדמיון בפריטי הלבוש נקבע בהתאם לזיקה ל"יש הראייתי" ולא בהתאם לחוסר הראייתי או לשוני הקיים בין פריטי הלבוש. זאת ועוד, גם אם היה נקבע, ולא נקבע, כי שעה שעוכב המערער לחקירה הוא לא לבש גופייה, לא היה בכך כדי לשנות את מצבו שכן ניתן להעלות על הדעת הסברים שונים אפשריים לעובדה זו. עולה אפוא כי בית המשפט המחוזי יכול היה לבסס ממצא עובדתי לפיו קיים דמיון מספק בין פריטי הלבוש של המערער לבין פריטי הלבוש של המצית. הימצאות שרידי בנזין בנעליו של המערער 31. כאמור, ראיה נסיבתית נוספת המרכיבה את התצרף בנסיבות העניין היא הימצאות שרידי בנזין בנעליו של המערער, אותן נעל עת עוכב לחקירה בסמוך לאחר האירוע מושא כתב האישום ובמרחק לא רב מהאתר. בהקשר זה טוען המערער כי מדובר בשרידי בנזין מצומצמים בלבד ומשכך אין בהם כדי לקשור אותו לאירוע מושא כתב האישום. דינה של טענה זו להידחות. 32. סבורני כי טענה זו יש לבחון לאור התשובה שנתן בבית המשפט המחוזי קצין המעבדה אהרון לוי. תשובה זו ביססה לטעמי תשתית ראייתית אשר איפשרה לבית המשפט המחוזי לקבוע ממצא לפיו בנעלי המערער נמצאו שרידי בנזין: "התוצאה שנמצאה בנעליים נמצאה בתהליך של ספיחה, חיזוק התוצאה. זה אומר שיש בדיקה מסוימת בה לוקחים כמות של חומר ומזריקים למכשיר ומקבלים תוצאה. לפעמים התוצאה יכולה להיות חיובית ברור מאד או שלילית ברור מאד. לפעמים יש מצב ביניים שבו יש רמז וניתן לחזק את הרמז. זה היה המצב במוצגים של הנעליים. הרמז חוזק ואני משוכנע לגמרי שיש שם בנזין. רמז שחוזק, זה משהו שנראה מאד חלש בכתיב ונמלא את זה דיו. היה רמז בבדיקה הראשונית ואז עשינו שתי בדיקות נוספות ומהבדיקה השלישית אין לי ספק שיש שם בנזין..." (ההדגשה אינה במקור – י.ד.) (עמ' 7 לפרוטוקול). הקצין אהרן לוי הצהיר כי הוא עובד במעבדה לחקירת הצתות במטה הארצי מזה כעשרים שנה. בא כוח המערער לא טען כנגד מקצועיותו של הקצין לוי או כנגד מהימנותו. חוות דעת נגדית מטעם המערער לא הוגשה. משכך, בצדק ביסס בית המשפט המחוזי ממצא עובדתי על עדותו של הקצין לוי שהביע ביטחון רב באשר להימצאות שרידי בנזין בנעליו של המערער. שרידים אלו מפלילים את המערער באירוע מושא כתב האישום שכן הוא נתפס כשהוא נועל את נעלי הספורט בהם נמצאו שרידי הבנזין זמן קצר לאחר ההצתה, במרחק לא רב מהאתר בשעת לילה מאוחרת ולא שגרתית. 33. המערער טוען עוד כי סביר שאם הוא היה שופך בנזין ימצאו שרידים גם בבגדיו אך אלו לא נמצאו. לאחר שהתרשם מצפייה בסרטוני מצלמות האבטחה כי באתר שררה רוח בעת הרלבנטית, בית המשפט המחוזי הפנה בנושא זה שאלה לקצין לוי: "בהנחה שבבגדים אין בנזין, האם יכול להיות שבמצב של רוח הבנזין או שאריות הבנזין יישפכו על הנעליים ולא יישפכו על הבגדים?". הקצין לוי השיב לשאלת בית המשפט כך: "אני מניח שזה תלוי בכיוון הרוח ובכמות הבנזין שנשפך" (עמ' 7 לפרוטוקול). ובהמשך אמר: "הרוח היתה יכולה להתיז את הרוח [כך במקור – י.ד.] על הבגדים וגם היתה שלא להתיז [כך במקור – י.ד.] בנזין על הבגדים. אני לא מומחה בנושא הזה. אני יכול אולי להסיק מסקנות כמו כל אחד אחר". בהינתן עדותו של הקצין לוי ולאור העובדה שבהקשר הנדון לא הובאו חוות דעת ומומחים נוספים מטעם מי מהצדדים, סבורני כי אין בנמצא תשתית ראייתית לאורה ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים כי בהינתן הרוח ששררה באתר יתכן שיוותרו שרידי בנזין בנעליו של המערער מבלי שיוותרו שרידים גם בבגדיו. ברם, סבורני כי המאשימה כלל לא הייתה צריכה להוכיח שלאור הרוח באתר יתכן שיוותרו שרידי בנזין בנעליו של המצית אך לא יוותרו שרידי בנזין בבגדיו. די בכך שהמאשימה הוכיחה עצם קיומם של שרידי בנזין בנעליו של המערער לאור הכלל לפיו המאשימה מחויבת להציג די ראיות מפלילות אך אינה מחויבת בהבאת "הראיה המקסימלית" [ראו למשל: פסק דינו של השופט י' קדמי בע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 209-208 (1995)] אם רצה המערער להוכיח טענתו בהקשר הנדון, מתבקש היה כי יגיש חוות דעת לפיה בנסיבות המקרה לא יתכן שיוותרו שרידי בנזין בנעליו אך לא יוותרו שרידים בבגדיו, אך המערער לא עשה כן, הגם שבמסגרת השלב השלישי לבחינת מארג הראיות הנסיבתיות מועבר הנטל לנאשם לספק הסבר המציג אלטרנטיבה סבירה והגיונית לתזה המפלילה המתגבשת מתצרף הראיות. 34. המערער ניסה לספק בחקירתו במשטרה הסברים להימצאות שרידי בנזין בנעליו. בתחילה טען כי השתמש בנעליו במסגרת עבודתו עובר לאירוע מושא כתב האישום. לאחר מכן טען כי אחרים השתמשו בנעליו. לבסוף, בעדותו בבית המשפט, טען המערער כי אפשר שאביו השתמש בנעליו. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסתו המתפתחת של המערער ובצדק. לאור זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא סיפק הסבר הגיוני להימצאות שרידי בנזין בנעליו תוך שהדגיש כי תשובתו של המערער לפיה אביו נעל את נעליו ניתנה לאחר היסוס מסוים. עולה אפוא, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי התבססה גם על התרשמות בלתי אמצעית מהמערער ובשל כך אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה. מהמקובץ עד כה עולה כי שרידי הבנזין שנמצאו בנעליו של המערער מהווים ראיה נסיבתית המסבכת אותו באירוע מושא כתב האישום. הפרכת האליבי 35. האליבי שסיפק המערער לא זכה לאמונו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי טענתו של המערער לפיה שהה בעת הרלבנטית בביתו של חבר יחד עם חברים נוספים הופרכה באמצעות דו"חות האיכון של הטלפונים הסלולאריים, מהם עולה כי בין המערער לבין חבריו התנהלו במועד הרלבנטי 22 שיחות. בית המשפט המחוזי מצא כי הדבר אינו מתיישב עם טענתו של המערער בדבר הימצאותו תחת קורת גג אחת עם חבריו. מעבר לכך, המערער לא זימן לעדות מי מחבריו על מנת לתמוך את טענת האליבי שלו. 36. על מעמדו הראייתי של אליבי שהופרך בראיות ישירות עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 2649/02 בקייב נ' מדינת ישראל (15.5.2002) בהדגישה כי: "הפרכת האליבי בראיות ישירות... משמעותה היא כי הנאשמים משקרים בענין מהותי לאישום. שקר כזה מהווה סימן מפליל המצביע על קשר של הנאשם לארוע הפלילי ועל אשמתו. חזקת אשמה זו ניתנת לסתירה במתן הסבר אחר לאליבי הכוזב. משלא ניתן הסבר כאמור, הרי הפרכת אליבי והעמדתו כאליבי כוזב איננה רק מחזקת את "היש" הראייתי אלא גם מצטברת ונוספת כראייה עצמאית לראיות הקיימות האחרות, ויש בה כדי להכריע בדבר אשמת הנאשם אפילו לא היה בראיות האחרות די לביסוסה של הרשעה. אומר י. קדמי בספרו על הראיות, ‎1999, (חלק שני, עמ' 623): 'ניתן לראות ב'הפרכת אליבי' גורם ראייתי עצמאי שכוחו עמו לא רק לחזק את משקלן ואמינותן של ראיות אחרות, אלא אף להוסיף את משקלו לכוחן הראייתי של הראיות האחרות, ולהביא בסופו של דבר להרשעה במקום שעל פי הראיות האחרות לבדן לא ניתן להגיע לתוצאה זו'" [שם, פסקה 15; עוד ראו בהקשר זה: ע"פ ‎70/87 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 113, 122-121 (1987)]. 37. סבורני כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי דו"חות האיכון הסלולאריים מהווים ראיה ישירה המפריכה את הטענה בדבר הימצאות המערער עם חבריו בעת הרלבנטית תחת קורת גג אחת. בנסיבות הנטענות על ידי המערער אין כל הסבר הגיוני מדוע אנשים הנמצאים יחדיו ינהלו ביניהם שיחות רבות באמצעות מכשירי הטלפון הסלולארי שברשותם. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער כי הוא וחבריו ניהלו ביניהם שיחות באמצעות הטלפונים הסלולאריים תוך כדי השתטות, בין היתר משום שהמערער לא הביא לעדות מי מבין חבריו כדי לאמת טענתו. סבורני כי נימוק זה של בית המשפט המחוזי בדין יסודו לאור ההלכה לפיה יש לייחס משקל משמעותי לאי זימונו של עד הגנה לצורך ביסוס טענה מהותית כך שבית המשפט יוכל לצאת מתוך הנחה כי אילו העיד אותו עד הייתה עדותו תומכת בגרסת המאשימה [ראו למשל: פסק דינו של השופט י' קדמי ע"פ 712/94 ג'בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 332, 337 (1995) והאסמכתאות הנזכרות שם]. לכן, רשאי היה בית המשפט המחוזי להסתמך בנסיבות העניין על נקודת המוצא לפיה אם היה מעיד מי מבין חבריו של המערער הוא היה מעיד כי לא שהה עם המערער בעת הרלבנטית. מהמקובץ לעיל עולה כי ראיה נסיבתית נוספת המהווה חוליה בתצרף היא הפרכת טענת האליבי של המערער. תפיסת המערער על ידי ולרי 38. כמו בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי די היה בראיות הנסיבתיות שנסקרו עד כה על מנת לבסס את הרשעתו של המערער אף ללא הסתמכות על גרסתו של ולרי בנוגע למרדף אחר רכב הבורדו והתצפית שביצע עד לעצירתו של רכב המזדה בו נתפס המערער. אלא שסבורני כי לא הייתה כל מניעה להסתמך גם על ראיה זו הקושרת בין יתר הראיות הנסיבתיות ומחזקת את תצרף הראיות המגבש מסקנה מפלילה הכרחית נגד המערער. על יסוד עדותו של ולרי נקבע כאמור על ידי בית המשפט המחוזי כי רכב הבורדו הוא הרכב שנמלט מהזירה, כדקה עד שתיים לאחר שהמציתים סיימו את מעשיהם באתר, וכי רכב המזדה שנעצר במחסום ובו נתפס המערער עם חבריו – כרבע שעה לאחר ההצתה – הגיח מכיוון ביתו של פארס מנדו, שם כזכור חנה רכב הרנו האדום של איהאב שדומה לרכב הבורדו אשר נמלט מהזירה. כמו כן נקבע על יסוד עדותו של ולרי כי המערער לבש גופייה לבנה מתחת לעליונית עת נתפס כשהוא נוסע ברכב המזדה. לא הוצג טעם מספק להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בהקשר הנדון על ידי הערכאה הדיונית לאחר שזו התרשמה באופן בלתי אמצעי מולרי וקבעה כי ניתן לתת אמון בעדותו. 39. אלא שאין מדובר רק בעניין של אמון הניתן בעדות שכן גרסתו של ולרי זכתה לחיזוק משמעותי בעדותה של אלית שהינה עדה אובייקטיבית. בחקירה ראשית נשאלה אלית באיזה שלב היא הבחינה בולרי שהגיע לאתר: "ש. באיזה שלב את מבחינה שהשוטר [ולרי – י.ד.] מגיע לזירה? ת. לאחר כמה דקות מהכניסה השניה שלהם אחרי שהם ברחו מה'בואש', היו 20 דקות שהם לא היו באתר. הם חזרו לאחר 20 דקות, ממש דקה, שתיים לאחר מכן, השוטר כבר הגיע" (עמ' 11 לפרוטוקול). בחקירה נגדית תושאלה אלית בנושא זה על ידי בא כוח המערער: "ש. כמה דקות? ת. דקה, שתיים לפני זה הם עזבו. כשכבר יכלו לראות את אורות הרכב של ולרי מתקרב לאתר הם עזבו..." (ההדגשה אינה במקור – י.ד.) (עמ' 15 לפרוטוקול). מעיון בפרוטוקול עדותה של אלית כמכלול עולה כי גרסתה בהקשר הנדון, שלא נסתרה בחקירה נגדית, היא כי המצית והאחר הבחינו באורות רכבו של ולרי ורק משהאחרון התקרב אליהם הם החלו לברוח מהאתר. מעדותה של אלית אנו למדים כי חלף פרק זמן קצר מאוד, דקה עד שתיים, משעה שהבחינו המצית והאחר באורות רכבו של ולרי מתקרב עד שולרי המשיך במרדף אחר רכב הבורדו שזיהה בקרבת האתר. עוד עולה מעיון בפרוטוקול חקירתה של אלית כי באותה שעה לא נצפו במצלמות האבטחה רכבים או אורות נוספים. לאור עדות זו, סבורני כי הונחה תשתית ראייתית מספקת על מנת לקבוע ממצא לפיו רכב הבורדו הוא רכב בו השתמשו המצית וחברו על מנת להימלט מהזירה. 40. משעה שהתגבשה זיקה בין רכב הבורדו לזירה ובין רכב הבורדו למצית, בהינתן יתר הראיות הנסיבתיות המצביעות על המערער כמי שביצע את ההצתה, נותר לקשור את רכב הבורדו לרכב המזדה שנעצר במחסום, בו נסע המערער עם חבריו. בית המשפט המחוזי הבהיר היטב כי קישור זה נעשה לאור העובדה שרכב רנו בצבע אדום בעל חמש דלתות הוא רכבו של איהאב סאלח, חברו של המערער. חרף העובדה כי רכב הרנו האדום היה מקולקל ניתן היה לעשות בו שימוש במועד הרלבנטי. רכב הרנו האדום חנה באותה עת אצל פארס מנדו שמכיוון ביתו הגיח רכב המזדה שנעצר במחסום. הקשר בין המערער לרכב הבורדו ורכב המזדה נתמך גם בכך שבסמוך לאחר ההצתה התקיימו שיחות טלפון בין מכשירי הטלפון הסלולארי של המערער, איהאב ופארס מנדו. לכן יש לקבוע כי בנסיבות האמורות הקשר בין המערער לבין רכב הבורדו שנמלט מהזירה ורכב המזדה שנעצר במחסום הוא קשר מבוסס באופן שלא מותיר כל ספק או מקום למקריות, במיוחד כאשר עסקינן בשעת לילה מאוחרת ולא שגרתית, בסמיכות זמנים להצתה ובמרחק לא רב מהאתר. סיכום ביניים: לאור מארג הראיות הנסיבתיות כפי שנסקר לעיל אין ולא יכול להיות כל ספק כי המערער הוא המצית. סבורני כי הוכח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי כי המסקנה היחידה האפשרית העולה מתצרף הראיות הנסיבתיות היא אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בפי המערער לא היה הסבר אלטרנטיבי מתקבל על הדעת שיכול היה לעורר ספק בדבר אשמתו. יחד עם זאת, יש לבחון את טענותיו של המערער למחדלי חקירה. מחדלי חקירה – חובת המשטרה להניח תשתית ראייתית רחבה 41. כאמור, בשלושה עניינים עיקריים טען המערער למחדלי חקירה שלטענתו קיפחו הגנתו: אי המצאת סרטונים נוספים שהיה בהם כדי להוכיח שהמצית לבש מכנסיים שונות; אי בדיקת בגדיו, כאשר בהקשר זה טוען המערער כי אם הוא שהצית את האתר היו צריכים להימצא על בגדיו שרידי חומר הכיבוי וכן שרידי בנזין; אי תפיסת הגופייה הלבנה שנטען כי המצית לבש. 42. אני סבור כי בנסיבות העניין צודק המערער בטענתו כי נפלו מחדלי חקירה בעבודת המשטרה. בא כוח המשיבה לא ידע להשיב לשאלת המותב בדיון שנערך לפנינו האם ישנם סרטונים נוספים אם לאו. המותב הפנה אליו שאלה מדוע המשטרה לא בדקה אם ישנם סרטונים נוספים ולא דרשה מחברת הסלולאר "פרטנר" למסור סרטונים נוספים ככל שאלו קיימים. בא כוח המשיבה הסביר כי המשטרה עובדת תחת עומס רב ולכן הסתפקה בסרטונים שנמסרו לה על ידי חברת הסלולאר מבלי לבדוק שמא קיימים סרטונים נוספים. כפי שהדגשתי במהלך הדיון, מדובר בדיני נפשות ועל אף העומס המוטל על המשטרה עליה למצות את מירב אפיקי החקירה ולתפוס ראיות רבות ככל הניתן כדי שלפני בית המשפט תונח תשתית ראייתית רחבה ככל האפשר. גם בהתחשב בהלכה לפיה אין המאשימה מחויבת להציג לבית המשפט את "הראיה המקסימלית" כל עוד הניחה תשתית ראייתית מספקת להרשעה, סבורני כי על המשטרה לתפוס ראיות רבות ואיכותיות ככל שניתן על מנת שתונח לפני בית המשפט תשתית ראייתית מקיפה ממנה ניתן יהיה ללמוד על התמונה העובדתית לאשורה. הדגיש זאת השופט רובינשטיין בעניין אלחורטי: "בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת. ברוח זו נפסק כהאי לישנא: 'מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו' (ההדגשה במקור – י.ד.) [עניין אלחורטי, פסקה ז(2)]. עוד הדגיש השופט רובינשטיין בעניין אלחורטי כי: "במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה. חרף העומס המוטל על גורמי האכיפה אין מקום להתעלמות מכלל זה, והבקרה התביעתית צריכה לכלול אותו, ובמקרים רבים כך אכן קורה. יהיו איפוא מקרים חריגים שבהם תהא נפקות למחדלים כאלה, הן בבחינה מדוקדקת במיוחד של הראיות שהוגשו, והן – במקרים קיצוניים – אף מעבר לכך, בהנחת הנחות לטובת הנאשם, שמא נגרם לו עוול" [שם, פסקה ז(3)]. בנסיבות העניין מדובר בבדיקה פשוטה שניתן היה לערוך לאור הנתון כי באתר מצויות ארבע מצלמות אבטחה. היה על המשטרה לוודא מבעוד מועד אם ישנם סרטונים נוספים ואם היה מתברר שאכן ישנם סרטונים נוספים, היה מקום לבדוק אותם כדי לברר אם אכן נמצא ביניהם סרטון בו צולם המצית מזווית קרובה יותר, כפי שהדגישה אלית בעדותה. הוא הדין באשר לאי תפיסת הגופייה הלבנה. אם אכן לבש המערער גופייה לבנה לא הייתה מניעה כי זו תיתפס יחד עם יתר פריטי הלבוש. ההסבר שניתן על ידי המשטרה כי לא נמצאו סימנים על הגופייה ולכן היא לא נתפסה אינו משכנע. הדעת נותנת כי כל פריט לבוש עמו בא החשוד במגע עשוי לשמש בעתיד כראיה ואף ליתן אינדיקציה האם החשוד קשור לזירה אם לאו. אין פעולה פשוטה יותר מתפיסת מכלול פריטי הלבוש של חשוד. בנסיבות העניין הייתה זו פעולה מתבקשת. זאת ועוד, ככלל על בית המשפט להעדיף הרשעה על יסוד תשתית ראייתית רחבה על פני מינימום ראייתי נדרש, אשר על אף שהוא מאפשר הרשעה בפלילים הוא מותיר חללים ראיתיים בלתי רצויים ותחושת אי נוחות. לכן, על המשטרה מוטלת לטעמי חובה לפעול לאיתורן של כל הראיות שעשויות להיות רלבנטיות הן למלאכת החקירה והן למלאכת הכרעת הדין. הדברים הנ"ל תקפים גם בנוגע לאי עריכת בדיקה בבגדיו של המערער. ההסבר שניתן למחדל זה הוא שלא נצפו כתמים על בגדיו של המערער ובשל העומס במעבדה העדיפה זו להתמקד בבדיקת הנעליים. לטעמי נפל פגם בהתנהלותה של המעבדה המשטרתית בנסיבות העניין. בגדי המערער נמסרו על ידי צוות החקירה תוך מתן הנחייה ברורה למעבדה לערוך בדיקה בבגדים. המעבדה אינה מתווה את כיווני החקירה בתיק שכן מטבע הדברים היא אינה בקיאה בפרטי הפרטים של החקירה בשונה מהחוקרים. לאור זאת, שומה היה על המעבדה לקיים את הנחיות החוקרים. זאת ועוד, מהודעתו של ולרי במשטרה עלה כי הוא הריח ריח משונה שעלה מבגדיו של המערער אותו קישר עם חומר הכיבוי ששוחרר באתר (ת/63, עמ' 2 שורות 31-29) כפי שאף ניתן להתרשם מהסרטון בת/15. לכן, היה בידי החוקרים בסיס סביר להניח כי בדיקת הבגדים נדרשת. 43. אין להתעלם מכך שהערכאות הדיוניות הטעימו לא אחת כי בנסיבות מסוימות ובהתחשב במסכת הראייתית של התיק, עשויים מחדלי חקירה להצדיק במקרים חריגים את ביטול האישום, זיכוי הנאשם ולעיתים אף הנחת הנחות לטובת הנאשם. כפי שהדגיש השופט רובינשטיין בעניין אלחורטי: "בפסקי דין אלה הביעו בתי המשפט הדיוניים את דעתם, לפיהם ייתכנו מקרים קיצוניים, שבהם מחדלי החקירה הם כה רבים וקשים, עד כי כמות המחדלים עצמה היא שיוצרת את הספק הסביר באשמת הנאשם, אף מבלי להניח הנחות עובדתיות שייטיבו עם הנאשם: 'בינינו לבין עצמנו התלבטנו לא מעט בשאלה האם משקלם המצטבר של כל מחדלי החקירה, שנוהלה ברשלנות מופלגת, אינו מעורר כשלעצמו את הספק הסביר ממנו זכאי הנאשם ליהנות' (עניין סאלם); 'התלבטתי האם משקלם המצטבר של מחדלי החקירה אינם מעוררים את הספק הסביר' (עניין ביטון). הרציונל העומד בבסיס גישה זו כולל, אל נכחד, את התסכול מכך שאין קשב די הצורך להערות בתי המשפט בעניין מחדלי חקירה. 'לעתים נדמה, שהערות על מחדלים כאלה, החוזרים ונשנים, לא נופלות לצערנו, על אוזניים קשובות, ויש מקום שוב ושוב להתריע בעניין זה' (שם); 'כמדומה שהערות בתי המשפט, מעת לעת, על מחדלים דומים, אינם נופלים תמיד על אוזן קשובה דיה. בנסיבות אלו, לא מן הנמנע לשקול תוצאות משפטיות שיהא בהן להעמיד את הרשויות החוקרות על חומרת המצב' (עניין סאלם האמור). אף לא בכדי בחזית הדיון בגישה מרחיבה באה פסיקה מבתי המשפט המחוזיים, הנתקלים בשפיר ובשליה של הראיות, ולא אחת מהדהד מפיהם תסכול על מחדלים בחקירה ונפקותם" (שם, פסקה ז). לעמדתן הנ"ל של הערכאות הדיוניות ניתן ביטוי גם בפסיקתו של בית משפט זה. בית המשפט העליון שב והדגיש את החומרה שבמחדלי חקירה והביע מורת רוחו על כך שחרף פסיקתו הרבה בעניין לא ניכר שיפור או תהליך למידה והפקת לקחים מצד גורמי החקירה: "זהו מקרה נוסף בו נחשפים מחדלי חקירה, ולדברים נודעת חומרה הואיל ובתי המשפט התריעו על כך לא אחת בעבר" [פסק דינו של השופט א' לוי בע"פ 1250/07 אבו סולב נ' מדינת ישראל (13.12.2007), פסקה 8]. וכן הוטעם: "אשר למחדלי החקירה, לעתים חש אני כי קולנו בהקשר זה קורא במדבר, חרף נסיוננו ונסיונם של בתי המשפט בכלל בהערכת תיקים וראיות. לא אחת נדרשנו לצורך בהדרכת חוקרים ובליווי החקירות באופן שיצמצם מחדלי חקירה, ומקוה אני כי ההנחה אינה שבית המשפט יעשה תדיר את מלאכת ברירת התבן מן הבר חרף מחדלי החקירה. בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל נזדמן לי להידרש בהרחבה לנושא מחדלי החקירה; וחלפו שש שנים מאז ניתן פסק הדין ההוא; האם עולם כמנהגו נוהג? .... הבאתי דברים אלה במקצת אריכות כדי להטעים את ההלכה בנושא וגם את הצער כי הרושם הוא שבתיקים רבים מדי מתגלים מחדלי חקירה. אמנם, מודע אני לכך שסניגורים, כידם הטובה ובחתירתם לסייע לשולחם, מעלים טענות רבות בדבר מחדלים, ועל בית המשפט לבור בין עיקר לטפל וטקטי. אבל ישנם, כמו בענייננו, גם מחדלים 'על אמת'. חברי מנה במקרה דנא את המחדלים שניתן לעמוד עליהם, ושוב, גם אם לא הגיעו אלה לכלל עוול ועילת התערבות, האין ראוי למשטרה ולפרקליטות להפיק שוב ושוב לקחים לעניין הדרכה ופיקוח על חקירות?" [הערותיו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל (18.10.2012), פסקה א]. עוד הדגיש השופט רובינשטיין בפרשה אחרת כי: "מצפה אני ליום בו תבוא הפרקליטות לאולמנו ותאמר, הנה מה שעשינו בצוותא עם המשטרה כדי לצמצם מחדלי חקירה, הנה לקחים שהפקנו מתיקים אלה ואלה. האם מוגזם לייחל לכך?" [ע"פ 7938/10 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012), פסקה ב]. אין לי אלא לצרף קולי לדברים אלו שמבטאים את הקושי מולו מתמודדים בתי המשפט במלאכתם היומיומית אל מול מחדלי חקירה. נפקות מחדלי החקירה במקרה דנן הלכה היא כי עצם ההכרה בקיומם של מחדלי חקירה בעבודת המשטרה אינה מובילה בהכרח לזיכויו של המערער. 44. כפי שנזדמן לי לחדד את הסוגיה לאחרונה בעניין חזיזה, מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו [ראו למשל: ע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (11.8.2008), פסקה 8 והאסמכתאות הנזכרות שם; עוד ראו לאחרונה פסק דינו של השופט נ' סולברג בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל (24.9.2012), פסקה 23 והאסמכתאות הנזכרות שם]. יש לבחון בעת בדיקה של טענה בדבר מחדלי חקירה את השאלה האם המחדלים הנטענים הם חמורים במידה המעוררת חשש שהגנת הנאשם קופחה כיוון שהתקשה להתמודד כראוי אם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו. בדיקה זו נעשית תוך שקלול המחדלים הנטענים על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט [כן ראו פסק דינו של השופט נ' סולברג בע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012), פסקה 25]. נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה המאשימה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין [פסק דינו של השופט רובינשטיין בעניין אלחורטי, פסקה ז(2)]. 45. על אף שנפלו בנסיבות העניין דנן מחדלי חקירה שטוב היה אם היו נמנעים, לא מצאתי כי יש בהם כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, זאת בשים לב למארג הראיות הנסיבתיות שהציגה המאשימה המצביעות לטעמי מעבר לכל ספק על אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש כנגדו. גם אם לאור מחדלי החקירה שנפלו בנסיבות העניין נניח את ההנחות המיטיבות עם המערער – כפי שציין בעת הדיון חברי השופט עמית: כי באתר צולמו סרטונים נוספים מהם ניתן ללמוד כי המצית לבש מכנס אחר; כי המצית לבש גופייה לבנה ואילו המערער לא לבש גופייה לבנה וכי בבגדיו של המערער לא היו מתגלים כתמי חומר כיבוי ששוחרר באתר ואף לא שרידי בנזין – חרף כל אלו על בית המשפט להתמקד ב"יש הראייתי" כפי שפורט לעיל, לאורו עמדה המאשימה בנטל הראייתי הרובץ לפתחה לצורך הוכחת אשמת המערער. בחוסר הראייתי או בשוני לכאורי מסויים בבגדי המערער בהשוואה לבגדי המצית, אין כדי לעורר ספק שמא המערער הוא אינו המצית שכן כפי שהדגיש השופט רובינשטיין בעניין אלחורטי: "התביעה אינה חייבת להציג בפני בית המשפט את 'הראיה המקסימאלית', אלא 'על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', 'ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה' (עניין מליקר, וראו האסמכתאות דשם) וגם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר [שם, פסקה ז(2)]. נוכח כל המקובץ לעיל סבורני כי דין הערעור כנגד הכרעת הדין להידחות. הערעור כנגד גזר הדין 46. כידוע, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית על נאשם פרט למקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 2364/12 קטינה נ' מדינת ישראל (17.5.2012), פסקה 10 והאסמכתאות הנזכרות שם]. איני סבור כי בנסיבות העניין קמה עילה להתערבות בגזר דינו המידתי והמאוזן של בית המשפט המחוזי. 47. כל אותם שיקולים הנטענים על ידי המערער ובהם: המעצר מאחורי סורג ובריח, מעצר הבית הממושך, גילו הצעיר, קיום אורח חיים נורמטיבי עד למעורבותו בעבירות שבנדון, תרומתו ותרומת משפחתו לביטחון המדינה, פיטוריו מהשב"ס ועוד נסיבות אישיות; זכו להתייחסות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי אשר נתן להם משקל. אלמלא שקל בית המשפט המחוזי שיקולים אלו יש להניח כי עונשו של המערער היה חמור יותר מכפי שנגזר עליו. יש לזכור כי המערער הורשע, בין היתר, בעבירת הצתה שהיא עבירה חמורה בשל הסיכון הטמון בה שכן את נזקיה איש אינו יודע לצפות [ראו למשל: ע"פ 4946/12 מרדכי נ' מדינת ישראל (8.1.2012), פסקה ג]. לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים והגיע לתוצאה ראויה. לכן, סבורני כי יש לדחות גם את הערעור על גזר הדין. 48. סוף דבר: לאור הנימוקים המפורטים לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על שני ראשיו וכך אמליץ לחבריי לעשות. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו המפורט והמשכנע של חברי השופט י' דנציגר. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י' בשבט תשע"ג (21.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12039470_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il