מנחם צימט נ. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 39455-08-25 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותר: מנחם צימט נגד המשיבים: 1. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה 2. הנהלת בתי המשפט 3. מדינת ישראל 4. בית המשפט המחוזי בירושלים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: בעתירה זו מבקש העותר, המייצג את עצמו, כי נעשה שימוש בסמכותנו ליתן סעד למען הצדק בהתאם לסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, ונורה על השבת אגרה בסך של 32,500 ₪ ששילם בגדרה של תביעה אזרחית שהגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים. הרקע לעתירה פורט אך לאחרונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 50140-06-25 צימט נ' בית משפט לענייני משפחה חיפה (13.11.2025) וכל הרוצה יעיין שם. אסתפק בציון העובדה שהעותר הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה נגד המשיבים 3-1 לפיצוי כספי בסך של 2.6 מיליון ש"ח. התביעה סולקה על הסף, לבקשת המשיבים 3-1, נוכח החסינות השיפוטית המהותית העומדת להם. ימים מספר לאחר קבלת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש העותר בקשה להשבת האגרה, במסגרתה נטען בקיצור נמרץ כי "ללא צלו של ספק לכל הפחות יהיה זה צודק וראוי להשיב את האגרה במלואה". בהמשך, תמך ב"כ העותר את בקשתו בפסקי דין שאינם מצויים במאגרים, ואף הודה שמקורם במודל השפה ChatGPT. בקשת בית המשפט שיצרפם לא נענתה, מחמת היותם, כך לטענתו, "חסויים לציבור". בהחלטה מיום 22.5.2025 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי העותר לא הציג עילה מבוררת להחזר האגרה. בחלוף כחודש – הגיש העותר ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, בו הוזכרה בקצרה גם ההחלטה בעניין האגרה (פסקאות 18-16), ואולם לא נתבקש כל סעד בעניינה. ערעור זה נדחה ביום 13.11.2025 מכוח תקנה 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). ביני וביני, הגיש העותר את העתירה שלפנינו בה נטען כי: "נודע לעותר לאחרונה, שערכאת הערעור אינה דנה כלל בסוגיה של השבת האגרות. ומשכך נותרה לעותר דרך אחת ויחידה, למצות את זכותו הקניינית, בהגשת עתירה זו". על כן מבוקש שנעשה שימוש בסמכותנו ליתן סעד למען הצדק ונורה על השבת האגרה. דין העתירה להידחות על הסף מבלי להידרש לתשובה. ככלל, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות שניתנו על-ידי הערכאות המוסמכות (בג"ץ 5805/18 מון נ' בית המשפט המחוזי לוד (2.9.2018); בג"ץ 30377-02-25 פלונית נ' וילנר (9.6.2025)). כך הם פני הדברים גם בכל הנוגע להחלטות שעניינן תשלום או החזר של אגרת בית משפט (ראו למשל: בג"ץ 15860-10-25 מידן נ' בית משפט השלום בקרית גת, פסקה 5 (5.11.2025)). בניגוד לסברת העותר – סמכויותיה של ערכאת הערעור כוללות את כל הסמכויות של הערכאה הדיונית, ובכלל זה החלטות בענייני אגרה (ראו: תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' כוכבה, פסקה 27 (19.6.2023)). על כן, עמד לעותר סעד חלופי בדמות הגשת הליך ערעורי לערכאה האזרחית המוסמכת (בג"ץ 4591/23 נהוראי ושות לבנין (1979) בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (4.3.2024)). אמנם, במסגרת הליך הערעור לא ביקש העותר כל סעד בנדון. ברם, העובדה שהמבקש החמיץ את המועד להעלאת השגתו בעניין זה "אינה מצדיקה שבית המשפט ידון בעתירה בניגוד לכלל בדבר סעד חלופי" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 2055 (2014); וראו גם: בג"ץ 1382/20 ויסמן נ' פקיד שומה תל אביב, פסקאות 18-17 (7.12.2020)). סוף דבר: העתירה נדחית בזאת. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ג כסלו תשפ"ו (03 דצמבר 2025). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט