דניאל אדרי נ. רן כהן

5 1 בבית המשפט העליון רע"א 3943/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקש: דניאל אדרי נ ג ד המשיב: רן כהן בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.5.2022 בע"א 50786-10-21 שניתן על-ידי כבוד השופט א' גורדון בשם המבקש: עו"ד שמעון תאג'ורי בשם המשיב: בעצמו פסק-דין בקשת רשות ערעור על רכיב ההוצאות שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 15.5.2022 בע"א 50786-10-21 (השופט א' גורדון); בפסק הדין התקבלה בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 7.10.2021, בת"ת 54393-12-20 (השופט ד' דמביץ). המשיב הגיש ללשכת ההוצאה לפועל, תביעה לסכום קצוב. לטענתו, הלווה למבקש סכום כסף – וזה נמנע מלפרוע את חובו. המבקש הגיש לבית משפט השלום התנגדות לתביעה, בה טען כי פרע את חובו זה מכבר. הדיון בהתנגדות המבקש נקבע ליום 8.6.2021, אך המבקש – לא הופיע לדיון. בהעדרו, ניתן פסק דין הדוחה את בקשת ההתנגדות. ביום 21.7.2021 וביום 29.7.2021, הגיש המבקש בקשות לביטול פסק הדין. לטענת המבקש (אשר בשלב זה התנהל ללא ייצוג), במערכת 'נט המשפט' הופיעה הודעה על ביטול הדיון, בשל שינוי בזהות המותב הדן בתיק. בשל כך, טעה לחשוב שהדיון נדחה למועד אחר. בהחלטותיו מיום 22.7.2021 ומיום 29.7.2021 – דחה בית המשפט את הבקשות. ביום 3.8.2021, לאחר ש'הצטייד' בייצוג, פנה המבקש שוב לבית משפט השלום, בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. לטענתו, היעדרותו מהדיון לא נבעה מזלזול או כוונת זדון, אלא מטעות אנוש תמימה של צד בלתי-מיוצג הנעדר רקע והבנה משפטיים. גם בקשה זו – נדחתה. בהחלטה מפורטת, שניתנה ביום 15.5.2022, קבע בית משפט השלום כי המבקש לא סיפק הסבר משכנע מדוע לא התייצב לדיון, אלא הסתפק בטענות עמומות על טעות אנוש. אם כך, "לא קמה לו זכות שבדין לביטול ההחלטה מיום 8.6.2021. נהפוך הוא: בחירתו, גם כאשר היה מיוצג על-ידי עורך דין, להגיש בקשה עמומה הכוללת טענות חלופיות מלמדת על פגם מהותי באמינותו". המבקש לא אמר נואש, וערער לבית המשפט המחוזי. הערעור הוגש כערעור בזכות, שכן לטענת המבקש "ההחלטה נשוא הערעור ניתנה על-ידי בית המשפט הנכבד קמא בכותרתו כ'החלטה', אך מבחינה מהותית, מדובר בפסק דין לכל דבר ועניין שעה שבית המשפט הנכבד קמא שלל את בקשתו של [המבקש] מלבטל את פסק הדין אשר ניתן במעמד צד אחד ולא איפשר [למבקש] לקבל את יומו בבית המשפט". לגופו של עניין, טען המבקש כי "ערעור זה עניינו בתוצאה קשה ביותר, ובקביעה עקרונית שגויה, שמתקבלת עקב פסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, אשר קבע, כי רק משום טעותו של המבקש בכך שלא התייצב לדיון אשר היה קבוע ביום 6.8.2021 תישלל ממנו הזכות הבסיסית והאלמנטרית מלקבל את יומו ולהשמיע את קולו בפני בית המשפט הנכבד בסכסוך כספי של עשרות אלפי ואפילו מעל 100,000 ₪". ביום 30.1.2022, קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ע' אבמן-מולר), כי צריך היה להגיש את הערעור כבקשת רשות ערעור; לא כערעור בזכות; מכל מקום, "לצורך ייעול, ומכוח הסמכות הנתונה בסעיף 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, יידון הערעור כבקשת רשות ערעור, כאשר עניין זה יובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות בסיומו של ההליך". דא עקא, משבושש המשיב להגיב לבקשת רשות הערעור, חרף שתי החלטות המורות לו להגיש את תשובתו, ביום 15.5.2022, ניתן פסק דין בבקשת רשות הערעור. בית המשפט המחוזי ציין, כי "המשיב לא הגיב לבקשת רשות הערעור. זאת, למרות שתי החלטות שניתנו בנושא והגם שהמזכירות הוסיפה ויידעה אותו טלפונית. עם זאת אציין, כי שקלתי את עמדתו כפי שהוצגה בתגובות שהגיש בהליך זה (ביום 10.11.21, לבקשת עיכוב ביצוע שהגיש המשיב) ובבית המשפט קמא". לגופו של עניין – קיבל בית המשפט את הערעור. נקבע, כי בהתחשב בכך שבפי המבקש טענות העשויות "לספק הגנה של ממש בפני התביעה", הרי ש"יש לתת משקל של ממש לזכות הגישה לערכאות העומדת למבקש. אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יש לשלול מנתבע את האפשרות להתגונן, על יסוד מחדל ההתייצבות. זאת, שעה שלרשות בית המשפט כלי אלטרנטיבי ופוגעני-פחות, של חיוב בהוצאות. בהקשר זה אציין, כי למחדלו של המבקש, שכאמור לא הוסבר כדבעי וגרם לעיכוב של חודשים תוך פגיעה במשיב, יש לתת ביטוי באמצעות פסיקת הוצאות בסכום הולם". אם כך, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הדין של בית משפט השלום. עוד הורה בית המשפט המחוזי, כי המבקש ישא בהוצאות המשיב, בסך של 10,000 ₪. לאחר מתן פסק הדין, פנה המבקש ב"בקשה בפניה אישית לכב' השופט". לטענת המבקש, לא היתה הצדקה לחייבו בהוצאות המשיב, בשיעור שכזה. לטענתו, למשיב לא היו כל הוצאות במסגרת הערעור, שכן הוא נמנע מלהגיש את תגובתו. יתרה מזאת, העובדה שהחמיץ את הדיון אכן האריכה את ההליך באופן שפגע במשיב, אך הדבר הוא כאיִן וכאפס לעיכוב שנגרם כתוצאה מהימנעותו של האחרון מלהגיב לבקשת רשות הערעור. "רק בתאריך 15.5.2022 התקבל פסק הדין של כב' בית המשפט המחוזי – קרי המתנה כשבעה חודשים. בעוד אני ממתין להחלטת בית המשפט בערעור – הליך הוצאה לפועל ממשיך בעוד אין החלטה מכב' בית המשפט [...] יתרה מכך – כב' בית המשפט נתן פעמיים אורכה למשיב להגיב על הערעור [...] למרות כל הנ"ל המשיב לא התייחס ולא הגיש את תגובתו לערעור. לאחר כל הנ"ל – משום מה דווקא המבקש הוא אשר נקנס בסך 10,000 ₪ [...] למשיב לא היו כל הוצאות בתיק זה – היות שלא טרח אפילו להגיב. המבקש מתרשם משום מה שהוא נענש על כך שהגיש את הערעור דנא!" בית המשפט המחוזי הורה למשיב להגיב לבקשה, ורק בשלב זה, הגיב המשיב. בתגובתו טען המשיב, כי "לא הגיש תגובות בשתי הבקשות האחרונות מאחר ונראה היה לו כי אין לו לחדש בטענותיו על טענות [המבקש] ולא היה נראה צורך להלאות את כבוד בית המשפט הנכבד במסמכים שניתנו בעבר לתיק ביהמ"ש". במענה לטענות בדבר פסיקת ההוצאות, טען המשיב כי "עלי לציין כי אני נעזר ומתייעץ עם עורכי דין ומשפטנים רבים אך אין לי את האפשרות לשלם עבור הגשת התגובות. אני עובד, שעות על גבי שעות עבור תגובות אלו ולכן חושב ששכר הטרחה הוא נכון מאחר ואני מפסיד שעות וימי עבודה על מנת להגיש נכון את המסמכים ובזמן". לבסוף, ביום 31.5.2022, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. נקבע, כי "בהינתן התנגדותו [של המשיב] והיות שפסק הדין ניתן ונחתם, בית המשפט אינו מוסמך לשנות ממנו בדרך של ביטול החיוב בהוצאות. אף לגופו, הסכום אינו חורג מהמקובל בערעורים מהסוג האמור. לכן, הבקשה נדחית". מכאן הבקשה שלפנַי. המבקש טוען, כי לא ניתנה כל הצדקה לחייבו בהוצאות בשיעור שכזה – אף שזכה בערעורו, ואף שלא היו למשיב כל הוצאות במסגרת הליך הערעור, שהרי נמנע מהגשת תגובה חרף מספר החלטות מפורשות המורות על כך. עוד מדגיש המבקש, כי התנהלות זו של המשיב הביאה להתמשכות הליך הערעור, והובילה לנזק ניכר עבורו: "בגין [פסק הדין] לבקשת המשיב – הוצא צו עיכוב יציאה מהארץ בעוד היטב ידוע למשיב – שפרנסתו היחידה של המבקש הינה בחו"ל [...] כמו כן עיקולים על חשבונות הבנק, רכב, וכו'. בעוד המבקש ממתין להחלטה בערעור – חויב [המבקש] ע"י רשמת ההוצאה לפועל בסך תשלומים 10,115.33 ₪". אם כך, סבור המבקש, כי "טעה כב' בית משפט קמא בשיקול הדעת לחייב את [המבקש] – שהמתין 105 ימים למתן פסק דין בערעור – במקום לחייב את המשיב בהוצאות המערער בתוספת שכ"ט – חויב [המבקש] 'בהוצאות' המשיב שלא הגיב בערעור ולא היה מיוצג". המשיב מנגד, האריך בדברים לגופו של סכסוך, אך לעניין פסיקת ההוצאות טען כי "[המבקש] טוען שההוצאות שבית המשפט פסק הינן ללא קשר, אך הוא צריך לזכור שהוא עצמו מגיש את הבקשות השונות וגורר את המשיב להגשת תגובות ולכן אין לו על מי לטעון אלא על עצמו". עוד הוסיף המשיב, כי "[המבקש] מבזבז זמן שיפוטי יקר לשווא ועד שהוא לא יקבל החלטה לפי רצונו, נראה כי ימשיך לבזבז זמן". בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (לאמות המידה לבחינת בקשת רשות ערעור על רכיבים 'חדשים' שנקבעו לראשונה במסגרת הליך ערעור, ראו רע"א 11706/05 גבעת נילי, כפר שיתופי בע"מ נ' חיון (8.5.2006)). לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, על נספחיה, ועיינתי גם בגלגולי ההליך בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל. במבט ראשון, פסיקת הוצאות בשיעור שכזה מעוררת תהיה, בהתחשב בזכייתו של המבקש בערעורו ובאופיו של הליך הערעור – על אחת כמה וכמה כאשר הוצאות המשפט של המשיב הן אפסיות. המשיב טען כי ההוצאות מוצדקות, בהתחשב בכך שהמבקש הוא שבחר להגיש את בקשת רשות הערעור, ולכן "אין לו על מי לטעון אלא על עצמו"; ברי כי אין לקבל טענה זו, משעה שבקשת הרשות לערער התבררה כמוצדקת, והתקבלה בבית המשפט המחוזי. מקריאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ניתן ללמוד שפסיקת ההוצאות אינה מבקשת לשפות את המשיב על הוצאותיו הריאליות במסגרת הליך הערעור, אלא מהווה סנקציה "פוגענית פחות", בגין אי-התייצבותו של המבקש לדיון בבית משפט השלום, חלף דחיית ההתנגדות. אליבא דבית המשפט המחוזי, היתה הצדקה לפסוק את ההוצאות לטובת המשיב ולא לקופת בית המשפט, שכן "מחדלו של המבקש, שכאמור לא הוסבר כדבעי וגרם לעיכוב של חודשים תוך פגיעה במשיב". ניתן היה להלום עמדה זו, אילו כתוצאה מאי-התייצבות המבקש, היה בית משפט השלום קובע מועד חלופי לדיון, תוך עיכוב ההליך. דא עקא, משעה שבית משפט השלום הגיב במתן פסק דין ודחיית ההתנגדות, הרי שהלכה למעשה, לא נגרם נזק כלשהו למשיב. כפי שציין המבקש, בעקבות פסק הדין של בית משפט השלום, חודשו הליכי ההוצאה לפועל, והוא החל לשלם את החוב הכספי למשיב. למעשה, דווקא ההיפך הוא הנכון: המשיב הוא שגרם לעיכוב של חודשים רבים בבירור הערעור (אשר התקבל לבסוף), באופן שגרם נזק למבקש, שנאלץ להתמודד עם איסור יציאה מהארץ, עיקולים והליכי גביה, אף שהתברר בדיעבד שערעורו מוצדק, ואכן יש לבטל את פסק הדין של בית משפט השלום. ובכל זאת – לא פסק בית המשפט המחוזי הוצאות כלשהן לחובת המשיב, בגין התנהלותו-שלו. אמנם, ניתן היה לטעון כי בית המשפט המחוזי לא הוצרך לפסוק הוצאות, שכן כמו בית משפט השלום, גם הוא נתן לבסוף פסק דין בהעדר הגנה, המהווה כביכול סנקציה 'חמורה' יותר; אולם לא די בכך. בהתחשב בנזקים שנגרמו מחמת מחדלו של המשיב, ובהתחשב בכך שעסקינן במחדל מתמשך (וכפי שהסתבר – מכוון), הרי שזכאי היה המבקש לקבל פיצוי בדמות הוצאות, כסנקציה 'נוספת' המוטלת על המשיב. בית המשפט המחוזי נמנע מכך, ובחר חלף זאת, ללמד זכות פעם אחר פעם: את אי-הגשת התגובה, תלה בהיות המשיב בלתי-מיוצג (אף שהמשיב עצמו הודה לאחר מעשה שלא הגיב "כי אין לו לחדש בטענותיו"); בפסק הדין 'השלים' את טענות המשיב על סמך טענותיו בבית משפט השלום, בבחינת "את פתח לו". מדוע אפוא, לצד נקיטה זו במידת הרחמים כלפי המשיב, 'זכה' המבקש (אשר גם הוא היה בלתי מיוצג בעת מחדלו) שתמוצה עמו מידת הדין? משעה ששם בית המשפט המחוזי לנגד עיניו את הנזק שנגרם למשיב, וקבע שיש לפסוק בגינו הוצאות בשיעור גבוה, מן הצדק אפוא, לנקוט 'מידה כנגד מידה'; לזקוף את מחדליו הדיוניים של המשיב במסגרת הליך הערעור אל מול מחדליו של המבקש בבית משפט השלום, ו'לקזז' את הסנקציה שהטיל בית המשפט על המבקש בגין מחדלו, עם זו שראוי היה להטיל על המשיב – ולא הוטלה. בקשת הרשות לערער מתקבלת אפוא בזאת. ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש בבית המשפט המחוזי – יושבו לבעליהם; בהליך שלפנַי – יִשאו הצדדים, כל אחד מהם, בהוצאותיו. ניתן היום, ‏ד' באלול התשפ"ב (‏31.8.2022). ש ו פ ט _________________________ 22039430_O07.docx יא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1